קולות-Sounds - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[4.2] ס. יזהר והמוזיקה – בין סיפור לממואר / ‘חרלמוב’ {צדדיים}

17 במרץ, 2014

מוזיקה, בעברית סָמֶךְ יזהרית – על המוזיקה בכמה מסיפורי ס. יזהר

האפיגראף על גב “צדדיים” של ס. יזהר

“חרלמוב”, הוא סיפור קצר שהופיע בקובץ הסיפורים “צדדיים” של ס. יזהר, משנת 1996 ויזהר אז כבן שמונים שנה.

בשנת 2010 העליתי לראשונה ציטוט מסיפורו זה של ס. יזהר, ושאלתי את עצמי [ ואת הקוראים ] מהו הקטע המוזיקלי המנוגן על ידי המורה למוזיקה במהלכו של הסיפור. אך ה”חידה המוזיקלית” לא נתפענחה ונותרתי תלוי:

בין הסברה שמאחרי מוזיקת-המילים של ס. יזהר מסתתרת מוזיקת-צלילים של ממש;

לבין הרצון לפענח מהי אותה מוזיקה – כלומר מהי היצירה שהכמין ס. יזהר מבעד למילים.

חשתי כ”תלוש” ו”מתנודד” בדומה לתחושה שמותירה בלב המאזין יצירתו של הקומפוזיטור האמריקאי צ’ארלס אייבס The Unanswerd Question משנת 1906.

קריאה חוזרת ב”חרלמוב”.

לאחר שיצא ספרה של ניצה בן-ארי “ס. יזהר – ספור חיים” [ שראה אור בשלהי 2013 ] ונפתחו לעיני הקוראים עולמות חדשים להכרות קרובה ואף אינטימית יותר, ממקור קרוב וראשון, עם האיש יזהר סמילנסקי ועם הסופר ס. יזהר, חזרתי לקרוא בסיפור זה של ס. יזהר.

ב”תודות” שבראש ספרה “ס. יזהר – ספור חיים”, מודה ניצה בן-ארי בין השאר לישראל סמילנסקי, בנו הבכור של הסופר ובן זוגה של המחברת “על העזרה העצומה בפיענוח חומרי המציאות והבדיון“.

גם המעין אֶפִּיגְרָף ##אֶפִּיגְרָף, מכתם; במקור, כתובת עתיקה על גבי חרס או מצבה. בספרות הוא מקובל כעין 'מוטו' לאמור, קו מנחה המצביע על כיוונו של הסיפור. אפיגראף היא בדרך כלל אמירה מרוכזת, המסכמת בתמציתיות רעיון או עיקרון ה'מרחפים' מעל רוחו של הסיפור. שהוצב בגב הספר דווקא, [ להבדיל מהאפיגרפים שהיו מציבים גדולי הספרות הרוסית, בראש ספרם ##כגון טולסטוי ב'אנה-קרנינה: 'כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו - כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה' או דוסטוייבסקי באחים קרמזוב : ' אמן אמן אני אומר לכם: אם לא ייפול גרגר החיטה אל תוך האדמה ומת - יישאר לבדו. וכאשר מת, יעשה פרי הרבה' - פרי עטו; ], מזמין, כמו היה תמרור המאותת שים לב הקורא: במה שאתה עומד לקרוא יש “חצי סיפור חצי ממואר ; חצי אמת חצי בדייה”, ודי בכך כדי להצית את סקרנות הקורא שברצותו או בסרבו, ילך וינסה להתחקות : מה “סיפור” ב”ממואר” ומה “ממואר” ב”סיפור”.

פתיחה מתרוננת

שמו של הסיפור: “חרלמוב”. שם בעל צלצול רוסי מובהק. זה גם שמו של גיבור הסיפור ואיתו נפתח הסיפור.

מזכיר כמה פתיחות מפורסמות, כגון גוסטב אשנבך או פון אשנבך – ב”מוות בונציה” של תומאס מאן, או יצחק קומר ב”תמול שלשום” של ש”י עגנון, ואפילו גרגור סאמסה, עימו נפתח הסיפור “הגלגול” של פרנץ קאפקא. וס. יזהר מודע היטב לפתיחה שכזו כגון כשכתב: “יש ומשפט הפתיחה של סיפור הוא כבר הכל. הוא שעושה את הסיפור והוא שנשאר זכור. ויש גם שדי במשפט אחד כדי להרעיל את הקורא ולבלי הירפא”¹

וכשאתה פותח וקורא “אדון חרלמוב היה איש גדול. הוא היה איש גיבור” נדמה לך שחרלמוב בעל הצלצול השונה והזר אינו אלא שם שהמציא ס. יזהר לצורך סיפורו כמו השמות שהזכרנו קודם וכמו עוד שמות רבים שנולדו בעבור הסיפור – שהם חלק מהסיפור, שהסיפור בלעדם אינו עומד, כגון אקקי אקקייאביץ ב”האדרת” של גוגול או יחזקאל חפץ ב”שכול וכשלון” של י.ח. ברנר.

ועוד יוסיף לנו ס. יזהר בפתיחה החגיגית הצוהלת והמתרוננת של סיפורו כי אותו אדון חרלמוב “וכשהיה יושב אל הפוסהרמוניק…” והוא המורה למוזיקה, המנגן על ה”פוסהרמוניק” “שהוא… מכשיר לא ידוע ברבים …”

ולא רק את אדון חרלמוב יציג הסופר בהתרוננות חגיגית אלא אף על הכלי שלו הוא אותו “פוסהרמוניק” שגם עליו ירעיף תרועות וצלצולים ויספר עליו, “שהוא מין פסנתר מנושב דוושות רגליים או מפוח מנופח רגליים, או אקורדיאון זקוף כפסנתר ומנופח כנ”ל” והכל כאילו תרועות של חצוצרה חגיגית מושמעת פנינו – כגון בפתיחה חגיגית זו:

TRUMPET-1

וסביב שני אלה, שאת שניהם: את “חרלמוב” ואת “הפוסהרמוניק” מלהק ס. יזהר כאילו היו שני קולות במקהלה אחת, תבנה פתיחתו של הסיפור שמידה של אירוניה דקה משוכה עליה, כמיטב כשרונו ועטו השנון והמחודד כדי להעצים תרועת הפתיחה ולהאדיר.

עד שלא פתחתי את ספרה של ניצה בן-ארי, “חרלמוב” היה עבורי שם מומצא כיאה ליצירה שהיא “סיפור”. באר ניצה בן ארי ומפענחת לנו כי אותו “אדון חרלמוב”, הוא יצחק חרלמוב, שהיה המורה למוזיקה בסמינר בית הכרם. דהיינו כאן חלק ה”ממואר” ב”סיפור”. הנה דבריה:

ההדגשה הירוקה ליד “המפוח מנופח הרגליים”

ההדגשה הירוקה, אותה הוספתי סביב הערת השוליים מס’ 11 מוליכה לעמ’ 427 בספר – ועל מנת להקל על הקורא, [ שהספר אינו מצוי בידיו בעודו מול מסך המחשב], אני מגיש בזאת תצלום הקטע הרלוונטי מדף זה בספר ובו ההערה שסומנה והאומרת:

ואם תלכו בעקבות הקישור המופיע בספר – https://mymilim.info/?p=359 והנה חזרתם והגעתם לדף הראשון בסדרת הרשימות “מוזיקה בעברית סמך יזהרית” – שפירסמתי בשנת 2010 באתר זה;

הרשימה הרביעית בהן: “[4] מוזיקה, בעברית סָמֶךְ יזהרית – שירת הפוסהרמוניק [“חרלמוב” – צדדיים ], הסתפקה בציטוט אותו קטע מופלא מהסיפור – שהוא, לטעמי מה שארע בחללו של החדר בסמינר למורים בירושלים, בשנת 1932-3, כאשר החל ס. יזהר ללמוד בבית הכרם, והוא כבן 16-17 שנה, וס. יזהר חוזר לארוע זה כ 60 שנה מאז שהתרחש.

ומה התרחש ?

בעת שהמורה חרלמוב שר וליווה עצמו באותו “פוסהרמוניק”: “משהו קרה שפתאום הכל היה שונה” … ומגדיל ס. יזהר ומעצים ומוסיף “כשעוד לא ידענו וששומעים כעת משהו כאילו הנה זה קרה דבר ויש משהו כעת וזה קורה גם לנו”….

ועתה, משהגעתי הנה, לקריאה חוזרת בסיפור, אוסיף גם פרטים אחדים על שני גיבוריו הריאליים של הממואר: פרטים אחדים שאספתי ממקורות שונים על המורה למוזיקה יצחק חרלמוב, ופרטים נוספים על כלי המוזיקה המשמש את המורה חרלמוב, בתלמוד המוזיקה שהוא מלמד לתלמידיו, “לשם חיבובה” ובענין זה אעזר גם בתצלומים של הפוסהרמוניום שבאוסף כלי הנגינה שבביתי. מקווה אני כי פרטים אלו, יסייעו, ולו במעט מזעיר, לשרטט את הגבולות הדקים שבין ה”סיפור” ובין ה”ממואר” שביצירתו זו של ס. יזהר.

וגם אציע להאזין ליצירה מוזיקלית אחת, שלטעמי, ראוי להאזין לה, דווקא לה, על רקע סיפור זה שהוא כולו רווי במוזיקה.

הפוסהרמוניק

מיד בפתיחת הסיפור מתאר ס. יזהר את הכלי בתיאור הבא:

” הפוסהרמוניק שהוא מין פסנתר מנושב דוושות רגליים או מפוח מנופח רגליים, או אקורדיון זקוף כפסנתר ומנופח כנ”ל, מכשיר לא ידוע ברבים אבל בסמינר העברי בבית הכרם ירושלים היה כלי המוזיקה בחדר המוסיקה לשם הוראת המוסיקה וחיבובה …”

התיאורים המופרזים מעט, וההפלגות בדרך הצגתו של הכלי, שיזהר ממהר להבהיר שהוא “מכשיר לא ידוע ברבים”… – כל אלה נכונים במידה, ובה-במידה גם מעט לא מדויקים.

הצגת שני גיבוריו של הסיפור, מיד בתחילתו בדרך האירוניה הדקה, המיוחדת של ס. יזהר, נועדה להציג את הסימביוזה שנוצרה בין האיש ובין הכלי שלו “כמין דוב המשתעשע בגור חתולים”;

♦

שמו המקובל של הכלי שיזהר מכנה “פוסהרמוניק” הוא “הרמוניום” Harmonium כפי שניתן ללמוד מחוברת משנת 1897 – שכותרתה “ההרמוניום המבנה שלו ודרכי הפעלתו”

גם ס. יזהר הכיר את הכלי בשמו זה, כפי שניתן ללמוד מעמ’ 138 ב”מקדמות” משנת 1992 שם כותב ס. יזהר, על חווית ההאזנה הגדולה שחווה כילד, למשמע שירת מקהלה שבקעה מבית ספר ב”שרונה” הטמפלרית – שהיא היום ברח’ קפלן בקריה בתל-אביב:

“לא יודע שזו מקהלת נערים ולא יודע שמלווה בהארמוניום של רגל ולא יודע שזה שוברט”.

ואם נלך שבי אחרי הערתו של הסופר כי “כשהעברית שלו [ של חרלמוב – ו’] עוד לא יצאה חופשי מתחת הרוסית הגדולה שלו…” שמא כך מכנים את הכלי “ברוסית הגדולה שלו” ומכאן השיבוש, אציין כי הכלי מוכר ברוסיה בשם Фисгармония כלומר בתעתיק לאותיות עבריות : “פיסגרמוניה” כאשר האות H נהגית ברוסיה כ G. על כן, גם השיבוש הקל בשמו של הכלי, בא להוסיף מעט פלפל על הרוח האירונית בה פותח הסופר את סיפורו.

וה”של רגל” זו התוספת של ה”פוס” = Fuss = רגל בגרמנית, שבאה להצביע על שתי הדוושות – הפדלים שבתחתית הכלי, והכל כדי להבדילו מהרמוניום של יד – שהוא כלי נגינה אחר שאת האויר הנחוץ לו להשמעת צליליו, מנפחים לתוכו באצמעות יד אחת, בעוד השניה מקישה בקלידי המקלדת, כפי שניתן לראות בצוהר-הרמוניום-יד

♦

הפוס-הרמוניום הוא כלי נגינה שפותח באמצע המאה ה 19 באירופה. הצליל המופק ממנו הוא תוצאה של זרם אויר העובר דרך לשוניות ומרעיד אותן – וכך נוצר הצליל. ההרמוניום, היה כלי נגינה פופולרי מאוד במחצית המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה ועשרים, והיה בשימוש בעיקר בכנסיות קטנות, שמגבלות המקום והתקציב לא איפשרו להן להתקין עוגב צינורות שהוא כלי יקר בהרבה מההרמוניום. השימוש בכלי נגינה זה בכנסיות בא להחליף את העוגב ששימש לליווי מיסות דתיות.

מהכנסיות עבר הכלי גם לבתים פרטיים, והפך לכלי נגינה ביתי [ כפי שמתאר למשל, תומאס מאן בספרו “בית בודנברוק” בקישור זה ] ושימש גם ללימוד מוזיקה וגם לקונצרטים ביתיים ולארועים בהם נוגנה מוזיקה בבית.

הצייר פון גוגן מנגן על פוסהרמוניום “הרמוניום-של-רגל” בביתו של הצייר אלפונס מוחה

מחירו הזול יחסית של הכלי, לעומת העוגב והיותו קל משקל עשו אותו נפוץ ופופולרי במושבות הקולוניאליות של ארצות אירופה, שכן ניתן היה, לשנע את הכלי, בקלות יחסית לאיזורים נידחים, בהם הדרכים לא היו מן המשובחות.

לכלי שמות נוספים – כגון : Reed Organ כלומר עוגב קני-סוף בהתחשב בלשוניות המפיקות את הצליל שמקורן בכלי נשיפה של עץ כגון, קלרינט ואבוב, בהם הצליל מופק מהרעדת לשונית קנה-הסוף על ידי נשיפת הנגן על פיית הכלי

וגם Pump-Organ דהיינו עוגב-מפוח, המצביע על פעולת החדרת האויר לתוך המכשיר באמצעות המפוח [ המופעל על ידי הרגליים ]

כינוי אחר לכלי הוא: Parlor Organ כלומר עוגב של טרקלין, סלון, או חדר אורחים – שכן זה היה המקום בו היו משתמשים בכלי זה ביחוד בארה”ב, ואז דאגו לעיצובו המרשים כדי שהאורחים, לא רק יאזינו אלא גם יראו את הכלי ממנו בוקעים הקולות.

“הפוסהרמוניק שהוא מין פסנתר מנושב דוושות רגליים”

בתצלום זה אציג את הפוס הרמוניום המצוי באוסף כלי הנגינה שבביתי:

פוסהרמוניום תוצרת Speath משנת 1985 [ אוסף ויקטור ]

זהו כלי שנבנה בשנת 1895, במילנו, כפי שניתן לראות בהטבעה מוזהבת המוטבעת מעל למקלדת:

להגדלה הקלק על התמונה

הוא נוצר ככלי המיועד לכנסיה, ועיטור מוזהב של ישו היושב על כסאו והילת הקודש סביב ראשו מוטבע בו לתפארה.

להגדלה הקלק על התמונה

לפני שהכלי נרכש על ידי הוא שימש באחת הכנסיות בארץ לליווי המיסות שנערכו בה. כיוון שהכנסיות הפזורות בארץ, הן ברובן קטנות ועניות, יתכן שנתונים אלה הביאוהו ממילנו ועד לארץ-הקודש.

אני קורא מידה של אירוניה דקה גם באמירתו זו של ס. יזהר:

“מכשיר לא ידוע ברבים אבל בסמינר העברי בבית הכרם בירושלים היה כלי המוזיקה בחדר המוזיקה לשם הוראת המוזיקה וחיבובה...”

שהרי ס. יזהר, ידע שכלי זה מלווה מוזיקה של כנסיות [ כגון השימוש בו בבית הספר בשרונה שהיתה באותם ימים מושבה הטמפלרית של גרמנים פרוטסטנים, שהרבו לשיר קורלים ומוטטים, כנהוג בגרמניה ] מוזיקה שהותירה בילד הרך בשנים יזהר בן זאב סמילנסקי, רושם כה עז, ולכן ההדגשה כי הסמינר למורים אינו סתם סמינר אלא הוא סמינר עברי והוא שוכן בבית הכרם, שהיא שכונה ציונית מובהקת שנבנתבה בירושלים החל משנות העשרים של המאה העשרים, על קרקע שנרכשה מהכנסיה היוונית, וכל זה בירושלים שהיא כידוע עיר קדושה ליהודים ולנוצרים כאחד, הינם חלק מאותה פתיחה מתרוננת בה פותח הסיפור.

כדי לא להכחיש או לטשטש את עברו הכנסייתי של הכלי השוכן אחר כבוד בביתי, נוהג אני להציב עליו כמה איקונות ישנים-נושנים, שגם הם היו בעבר שוכני כנסיות – ואלה משמשים לי כבני לוויה מעוררי השראה, וכתפאורה הולמת, לקוראלים, מוטטים ופאסיונים של יוהן סבסטיאן באך, שאני מנגן … על הדיסק בביתי.

. .

להגדלה הקלק על כל אחד מהאיקונות

בתחתית הכלי נמצאות שתי הדוושות המופעלות באמצעות הרגליים – מכאן ביטויו של יזהר “מנושב דוושות רגליים”

דוושות מעין אלו מתאר ס. יזהר בסיפורו:

“[ חרלמוב ] מנפח מלמטה עד שהכלי היה כולו מרעיד והדוושות היו נאנחות וחורקות כאילו חישבו להיקרע בעצבנות ובחירחור לא מוזיקלי” ((“חרלמוב”, בעמ’ 32))

ומי שקרוב אצל כלי שכזה, נקל לו להבין את תיאורו של ס. יזהר, שהכלי זקוק לאויר כדי להשמיע את קולו וככל שהמנגן עליו נזקק ליותר צלילים, הוא מקיש על קלידים רבים יותר, וככל שיקיש על קלידים רבים יותר יימלט האויר מן הכלי מהר יותר וכדי להשיב לו את נשימתו האובדת, על המנגן להדביק את קצב הוצאת האויר מהכלי על ידי הגברת קצב הכנסת האוויר לכלי, והאצה זו נעשית על ידי הגברת מהירות ותכיפות תנועות הרגליים המדוושות על הדבשות – חזור ודבש.

“מפוח מנופח רגליים”

הדיווש ברגליים על הדוושות מפעיל מפוח המוסתר מאחרי ריהוט הכלי. להלן דוגמת מפוח שכזה:

הפעלה שכזו הכרוכה גם בתנועת הרגליים על הדוושות העשויות עץ [ בדומה לדרך בה היו מפעילים מכונות תפירה בימים שטרם היות החשמל ], והקשורות לדפנות של המפוח, עולה למפעיל בקולות המתמלטים ממנגנון הדוושות. תנועת דופן המפוח – פנימה והחוצה, כדי לדחוס אויר לבית הקיבול שלו, יוצרת רחשים שס.יזהר היטיב לתארם כחירחורים לא מוזיקליים – והם רחשים מיכניים הנובעים מפעולת כלי העץ, החורקים מעט על ציריהם, ומהווים בן-לוויה, לא רצוי, אך הכרחי, למוזיקה המופקת מהכלי.

פעולת ניפוח זו, היא ‘נשמת אפו’ של הכלי החי על האויר הנושב בו – מכבידה מדרך הטבע – על המנגן.

“או אקורדיון זקוף כפסנתר ומנופח כנ”ל”

אכן – הצליל המופק מההרמוניום דומה ביסודו לצליל המופק מאקורדיון. או ממפוחית-פה. באקורדיאון מפעיל הנגן את המפוח בשתי ידיו אותן הוא מרחיק ומקרב האחת לשניה, והאויר הנכלא במפוח עובר דרך לשוניות נחושת קטנות המכוונות לצלילים שונים בהתאם לגודלן וכך מופק הצליל:

לשוניות מתכת כשהאויר זורם דרכן הן נרעדות ומפיקות את הצליל

יתרונו הגדול של הכלי הוא כי משולבים בו כמה רגיסטרים – הכוללים לשוניות המחקות גווני צליל של כלי נשיפה שונים כגון:

. . .

קרן-אנגלית חצוצרה חליל

על מנת לקרב את הקוראים לתכונותיו של הכלי, שהוא אחד מגיבוריו של הסיפור, ושס. יזהר מטיב לתארו מכמה וכמה נקודות ראות, וכדי להשמיע לקוראים את תכונותיו וצליליו, אמליץ לצפות בקטע וידאו בו מדגימה ומסבירה מנגנת בפוס-הרמוניום את מבנה המקלדת של הכלי ואת תפקידם של המנופים דמויי הכפתור הנמצאים מעל המקדלת, ואף משמיעה את צליליו כפי שניתן לראות ולהאזין בצוהר-הפוס-הרמוניום

סופו של הצליל לצאת מקרבי הכלי – וכדי להקל עליו – מותירים בוני ההרמוניום פתחי אויר מעוטרים כגון אלה שבהרמוניום שבאוסף שבביתי: ומכאן ביטויו של ס. יזהר – “המנושב” – אלה הפתחים דרכם נושבת המוזיקה מהכלי אל אזני המאזינים:

הפתח דרכו נושב האויר החוצה מההרמוניום [ אוסף ויקטור ]

אחת מחולשותיו של ההרמוניום היא עוצמת צליליו שהיא נמוכה במובהק מצליליו של עוגב הצינורות.

כדי להאזין להבדלים אלה אני ממליץ להאזין להשוואה בביצוע של הטוקטה ופוגה בסי-מינור של י.ס. באך בין ההרמוניום ובין עוגב הצינורות כפי שניתן להתרשם בצוהר-הטוקטה

המורה למוזיקה

בסיפור שלפנינו מציב ס. יזהר זיכרון חי למורה למוזיקה שלימד בסמינר בבית הכרם בירושלים.

שמו במקום לידתו – סנט. פטרבורג היה איסאק אברמוביץ’ חרלמוב, שנולד ביום 21.8.1873. את שם המשפחה בעל הגוון הרוסי המובהק ירש מאביו אברהם וזה קבלו, ככל הנראה, לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי הכפוי בצבא הצאר והקצין שלו העניק לו את שם משפחתו הגויי באשר שם משפחתו היהודי נמחק עם השנים מזכרונו, בשנות שירותו הארוכות.

בשנת 1889 התקבל איסאק חלרמוב לקונסבטוריון המלכותי בסנט. פטרסבורג, בין מוריו היו אנטולי ליאדוב, שהוא עצמו היה תלמידו של רימסקי-קורסקוב, שם למד פסנתר אצל פרפ’ פ’ צרני וקלרינט אצל פרופ’ ק’ ניגמן. בדצמבר 1896 – כשסיים את 7 שנות לימודיו זכה לתואר “אמן חפשי” במקצועות תורת המוזיקה, פסנתר, ניצוח, כלי נשיפה סולפג’ ועוד.

לאחר סיום הלימודים פעל כמוזיקאי וכמורה למוזיקה. בשנת 1900 הצטרף לאגודה הציונית בסנט. פטרסבורג. בשנת 1905 הוזמן ללמד באולפנה הקיסרית למוזיקה בחרסון ובשנת 1907 התמנה למנהלה ושימש בתפקיד זה עד למהפכת 1918. משפחתו ניסתה לעלות לארץ בשנת 1914 אך מלחמת העולם עיכבה בעדם ובסופו של דבר הגיעו לארץ ישראל בינואר 1923.

כיוון שלא היו מורי מוזיקה טובים בירושלים הגיע לירושלים ונוצר בינו ובין דוד ילין קשר וילין הזמין את איסאק שהפך ליצחק להיות מורה למוזיקה בסמינר שניהל דוד ילין בבית הכרם.

בנוסף ללימודים אלה בסמינר היה מלמד תלמידים פרטיים נגינה בפסנתר ובכלים שונים.

פרטים אלה על יצחק חרלמוב למדתי מספרה של נכדתו זיוה יהושפט.

השם חרלמוב, נמצא בין שמות מייסדי שכונת בית הכרם הסמוכה לסמינר בית הכרם בירושלים. מצאתי עדויות בעיתוני התקופה על פעילותו המוזיקלית האינטנסיבית. בעתון “דאר היום” מיום 15.3.1925 מסופר על “נשף נגינתי” ( ע”י תלמידי השעורים לנגינה של האמן החפשי מר י. חרלמוב).

“הנשף של השנה הראה התקדמות גדולה אצל התלמידים שנגנו לפני שנה ובהתפתחות ביה”ס בכלל. זולת הנגינה בפסנתר נוספה: נגינה בשני כלים אחרים קלרנט וקרנט”.

וצלילי הקרנט, היא החצוצרה ילוו אותנו בהמשכה של הקריירה של המורה אדון חרלמוב.

יצחק חרלמוב המשיך בפעילותו החינוכית כמורה למוזיקה ונגינה בירושלים שנים רבות והעמיד תלמידים הרבה.

אני מביא כאן תצלום מעתון “דבר היום” שיצא ביום 4.8.1931

הטקסט המלווה רשימה זו שנראית ככתבה שיצחק חרלמוב עומד מאחריה, כדי לקדם את שיעורי הנגינה שלימד בירושלים, של ימי המנדט. אך יחד עם זאת ניתן לקרוא בכתבה גם משהו מהשקפותיו הכלליות על מוזיקה.

כשקוראים ביטויי כגון “התכנית גם היא צנועה, שקטה, אין בה מיצירותיו הסוערות של בטהובן ולא מאלה של באך עמוקות הרגש“. ניתן להניח כי אלה דבריו, שכן אלה תיאורים האופיניים למוזיקאים מקצועיים.

וגם משהו מהשקפת עולמו של הפדגוג המוזיקאי יצחק חרלמוב אנו יכולים לקרוא מסתננת לתוך כתבה עיתונאית:

“אין דבר בעולם אשר תהא לו השפעה כל כך עצומה על נפשו של אדם כמוסיקה. היא האמנות העמוקה ביותר, הנוקבת בצליליה, בנימי הקולות שלה, ובהרכבת הטונים עד יסודות נשמתנו וביחוד לנשמת הילדים. אין כילד צמא לנגינה. ע”י הנגינה אפשר לחנך את הילדים באופן היותר מצויין, וזהו אולי תפקידה היותר עליון של המוזיקה. “תוך האדם” – כפי שקבעו את תפקידה היונים מבית מדרשו של פיתגורס, ומה יכול דבר יותר מתאים לילד מנושאים כאלה כמו “בגן” “שיר האביב” או “מזכרת מאת אליזה”…”

כאשר ינהל המורה יצחק חרלמוב את השיעור למוזיקה – עליו מספר ס. יזהר בסיפורו, נבחין כיצד יישם הפדגוג את תורתו זו על נפשו הרגישה של התלמיד שבתחילת הדרך נהג במורה ובכלי שלו “הפוסהרמוניק” שעוררו בו, ב“הנער התעלול” “הדל ממושבת יהודה” איזו קונדסות ושובבות שעד מהרה הכיר כי לא היתה ראויה.

וכשנקרא את הסיפור – ונזהה בו מה רב היה כוחה של המוזיקה על נפשו של “הדל ממושבת יהודה” נקל להבין את התואר שהעניק “הנער התעלול” למורו הגדול. לא סתם מורה היה אדון חרלמוב אלא היה גם “איש גיבור” שהצליח להדביק בהתלהבותו עד כדי הסחפות עצמית, גם את הנער עד כי הנה זה הוא מודה ומתוודה כי:

“נשארתי מטופש עוד יותר ולא יכולתי להשיגו ולתקן שהתכוונתי לשומאן, וביחוד לסמפוניית האביב, שמצאה אותי אפילו מקנח דמעה על יגון הנעורים ועל כליון הנפש, כמו למשל אל אחת חומת סוודר, שהוא נושא עיניו אליה אבל בוש משאת אליה עיניים”

ואם הדברים נקראים מופרזים מעט, הנה כאשר יאזין הקורא לקטע ה Larghetto – הפרק השני מתוך הסמפוניה מס’ 1 של רוברט שומאן המכונה “האביב”

SCHUMANN-LARGHETTO-II-berenstein

יוכל להבין את הדמעות, “על יגון הנעורים ועל כליון הנפש” – הזולגות על לחיו של הנער, כשרעיונותיו של חניך הקונסבטריון בסנט. פטרבורג, בעל הנפש הרומנטית, מחלחלת בעד מילותיו של ס. יזהר.

לא פחות רומנטיות הן המילים המופיעות בכתבה ומתארות את אופיה של הנוקטורנה סי של שופן, וגם דברים אלה, אותם ניתן לקרוא וגם להאזין למוזיקה עליה נאמרו בצוהר-הנוקטורנה הם לטעמי מילותיו של מוזיקאי מקצועי המצוי היטב במוזיקה הרומנטית במובהק של שופן.

שירת המקהלה

כשקוראים בסיפורו של ס. יזהר מתברר לנו עד מהרה כי באותו שיעור מוזיקה המתואר בסיפור ניסה המורה ללמד את תלמידיו את השירה במקהלה.

הדברים עולים ונלמדים אט אט בסיפור.

ראשית מתאר ס. יזהר את המורה כשהוא יושב :

“כמין דוב המשתעשע בגור חתולים, ופורט בו באצבעות גדולות וגיבורות, מכסה בכפותיו את כל מדף הקלידים ומנקש למעלה ומנפח למטה…ואילו מעל לאקורדים הגדולים של הפוסהרמוניק היה אדון חרלמוב שר בקול גדול וגיבור…אבל הוא היה מתרומם בכל גודלו ומביט סביבו פעם כפעם לדעת מי אינו שר ומי מזייף ואז מתוך השירה היה אומר בפרוזה כבתוך סוגריים, אתה שם, או, את גברת, וההם היו נלפתים ומצטרפים נכון לשירה הגדולה”.

בפנינו כאן תיאור של שיעור ובו שרים קטע מוזיקלי המתחיל בכלי – והרי הפוס הרמוניום יכול להפיק צלילים בעלי גוון של כלים ממגון צלצולים שהכלי מציע. כגון שיפתח בגוון של חליל או קרן-אנלית או אף חצוצרה, אם הקטע המנוגן יבקש לפתוח באיזו בשורה או הצהרה חגיגית, והרי החצוצרה מבשרת את התגלותו של האל במוזיקה רבה שחוברה בתקופת הבארוק ואילך

ועוד ראוי לזכור כי יצחק חרלמוב עצמו היה נגן בקלרינט ואת תלמידיו לימד לנגן גם בקורנט – היא חצוצרה.

על כן יתכן כי בתחילת השיעור או בתחילתה של השירה – רק המורה ניגן על הפוס-הרמוניום כשהוא מפיק מהכלי צלילים המזכירים את תרועת החצוצרה שהבאנו לעיל.

נאזין לה פעם נוספת:

TRUMPET-1

ואז אחר תרועת החצוצרה, כגון זו ששמענו זה עתה, מדגים המורה בקולו את המנגינה שאותה הוא מבקש מתלמידיו לשיר [ שהרי אין להניח כי ידעו לקרוא תוים ] – והם מצטרפים לשירה אחרי ששר להם את המנגינה המתבקשת.

וכאן, כך מספר לנו ס. יזהר, החלו פרצי הצחוק וחוסר המשמעת של התלמידים – שהם שונים מילדי בית הספר בשרונה שהקסימו את הילד יזהר בן זאב סמילנסקי בשירתם האחידה והממושמעת, כיאה לילדים פרוטסטנטיים המורגלים בשירת קורלים בכנסייתם.

ב”מקדמות” מתאר ס. יזהר את חווית הילדות הזו ואת היופי שהלמה בו שירת המקהלה – ששרה כפי שמקהלה מאומנת שרה – כיאה לנערים פרוטסטנטיים השרים קורלים של באך מידי שבוע בשבועו.

הנה תיאור חלקים מחווית הילדות של הילד יזהר:

“…ואז פתאום זה התחיל.

שירה. פתאום שירה. פתאום היתה שירה. פתאום התחילה מקהלה שרה. פתאום היתה כאן שירה של מקהלה. מחלונות בית הספר, ופתאום הכל היה מלא שירה.

[…]

“אין מה לספר עוד. זה הכל. כלום לא ורק נהדר. ורק נחדר בו ורק נשטף כולו שירת מקהלה שרה. בצבעי קולות תואמים כאלה, באופן כזה שאיננו יודע מהו האופן הזה…”

[…]

“לא ידע שזו מקהלת נערים ולא יודע שמלווה בהארמוניום של רגל ולא יודע שזה שוברט, ולא יכול לדעת, מה פתאום, ורק שיפה, כן, שיפה, רק אחר כך אולי יתחיל לדעת, וכעת רק בתוך, בהתמלאות סופגת, אחר כך לזכרון אולי יהיו מילים ויידע אחר כך לומר נכון, ורק פתוח לו כעת ורק מתמלא בשפע, ורק חונק בכי מעוצמת החנק של המלא מידי

[…]

“מעולם לא ידע שיש ויכול להיות כזה. איפה יכול היה לדעת ? הלא לשיר אצלנו היה תמיד כל מיני “חושו אחים חושו”, או כל מיני פה בארץ חמדת אבות, או אין סוף הנסיעה לירושלים דז’ם וקונסרבים, כשכל אחד מריע כפי שבא לו

[…]

“ורק שלא יפסיקו, האנשים ששרים, הילדים ששרים מקהלת בית הספר ששרה. ופתאום ונעשה יש עולם. פתאום והכל. ושונה מכל מה שהיה. וכאילו הנה נפתח ורק זורם. ואיננו כלום אלא יפה כל-כך, היפה הזה. והכל”((ס.יזהר “מקדמות” עמ’ 137-8))

והנה עתה כשהא כבן 16-17 והמורה למזיקה מנסה לביית את כל השרים הללו שבפועל אינם ממש שרים אלא “כל אחד יריע מה שבא לו” – [ וראוי לשים לב לזלזול שמזלזל כאן ס. יזהר בכל אותo “שירי מולדת” שהרבו לשיר בתנועות הנוער ובכלל, ומצאתי שגם בסיפורו “חבקוק” שגם הוא עוסק במוזיקה, והוא משנת 1963 משלח ס. יזהר הערה עוקצנית בשירה בציבור שאצלנו “תזכור אילו נגינות אפשר היה לשמוע אז אצלנו – מחוץ לילל כל חברי בשעת שיר השירים “יה-חלילי יה-עמלי” ו”הנסיעה לירושלים דג’אם וקונסרבים” כלומר “ריבה ושימורים” שאחר כך הוחלף ב”צ’רלי קצ’רלי “((ס. יזהר, ספורי מישור -בעמ’ 71 -“חבקוק”)) ואז המורה, שבא מתרבות מוזיקלית אחרת, נתקל בקשיים. הוא מעורר גיחוך מסויים. יש לו בעיות משמעת ויזהר מתאר את הסיטואציה – וכדאי שנקרא ונאזין לדברים:

“אבל הוא [ חרלמוב – ו’ ] לא היה אדם זועף מטבעו. ואפילו נראה שהיה איש טוב אלמלא שהכל היה לא לפי מה שצריך להיות, לא תחליף הפסנתר, לא מקהלת השרים, לא סבר פניהם, שאמר יותר מידי עליצות ויותר מידי נעורים ויותר מידי חוסר-יחס לא לפי כבוד המוזיקה כששרים השמים מספרים כבוד אל ##ב הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל; וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ. ג יוֹם לְיוֹם, יַבִּיעַ אֹמֶר; וְלַיְלָה לְּלַיְלָה, יְחַוֶּה-דָּעַת. ד אֵין-אֹמֶר, וְאֵין דְּבָרִים: בְּלִי, נִשְׁמָע קוֹלָם. ה בְּכָל-הָאָרֶץ, יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל, מִלֵּיהֶם;, וכל הזמן הזה היה מתקן ומזכיר את התו שזייפו, פה, היה זועק פה, פה מז’ור, כשדרסו לו במשובה את הפה מאז’ור, ומתוך כאב אמת ומתוך התגברות על היאוש ומתוך נסיון להציל את היופי, ואז היה מגביר קולו ומעצים מפוח הכלי, וגובר על הכל, כפוף שחוח אל הקלידים, בודד מאוד ובלתי מוותר”…”

כלומר, נסיונו של המורה היה ללמד את התלמידים את שירת המקהלה, אך הם משתובבים לו וכדי לגבור על חוסר היחס ההולם שלהם, ומתוך כאב אמת, היה מגביר את שירתו ומעצים את מפוח הכלי.

הנה דוגמה לשירת מקהלה, שכזאת היה מבקש מתלמידיו כי ישירו – הבנים והבנות, כל אחד בתורו:

CHORUS-2

לאחר אותה בדידות אליה התכנס המורה חרלמוב, כיון שהתלמידים לא נסחפו אחריו לתוך שירת המקהלה ולא שיתפו עימו מספיק פעולה, עובר יזהר ומרחיב על היחסים בין המורה לבינו. על נסיון הפיוס שניסה לפייס את המורה והחליף את שומאן בשופן על שום שאת שמות שניהם כותבים באנגלית בצורה דומה…וכו’ אלא שבכך לא תם תלמודו של המורה.

יזהר יחזור למוזיקה ולדרך מה מבצע אותה המורה חרלמוב – ואני קראתי לקטע זה “האריה”

האריה

הנה תיאורו של ס. יצהר אותו אביא בירוק – כמו שהבאתי בפוסט משנת 2010:

מוזיקה, בעברית סָמֶךְ יזהרית – שירת הפוסהרמוניק [“חרלמוב” – צדדיים ]:

“אבל מה קורה ? היה קורה לפעמים שאדון חרלמוב היה מנגן ושר וכולם היו שרים וטיפה גם משתעשעים, אבל פעם אחת פתאום הפסיקו הכל וחדלו והיו בקשב כאילו משהו אירע שצריך לדעת מה ואדון חרלמוב בלי שאמר או הזדקף או נתן עיני זעם או עבר פתאום לפרוזה, אדון חרלמוב פתאום השתנה שם בשבתו אל אותו הפוסהרמוניק הישן והכושל מרביץ אקורדים גדולים ומנושפים, מעבר לכוחו, וכאילו משהו קרה פתאום, אלה לא היו האקורדים וזאת לא היתה השירה ששרנו, משהו קרה שפתאום הכל היה שונה, עדיין היה שר ומנגן מקופל אל הקלידים כמין שבלול ענק או כמין נשר שמאכיל בין רגליו את גוזליו הרופסים,

ופתאום והכל היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקייה וקשובה והוא שר אז אחרת כאילו לעצמו כאילו היה לבדו וכאילו התגלה לו דבר שלא אכפת לו כעת מי שומע ומה עושים וכאילו מצא פתאום תוך כדי הכל איזו אמת לא ידועה שנתפשה והולכת עכשיו והולכת ומתבררת וגם כשעוד לא ידוע מה היא ידוע שזו אמת שעושה דרכה ובאה מאליה, לא צ’ייקובסקי אם מישהו חושב, ולא רימסקי קורסקוב או בורודין או כל ההם הסקיאבין והדז’יאבין וההם אלא משהו שונה ומיוחד שמתגלה והולך כעת ועושה לו דרך בשיר שהוא שר כפוף כולו כשבלול ושר בקולו הגדול עמום משהו אבל נקי אבל נכון כמו משהו שהוא אמת, ושומעים ויודעים שהנה זה עכשיו קורה ושהוא לא כאן ואולי מעבר למה שכאילו ידענו עליו תמיד ושגם העזנו בטפשותנו והתחצפנו ללגלג עליו אז פעם מזמן כשעוד לא ידענו וששומעים כעת משהו כאילו הנה זה קורא דבר ויש משהו כעת וזה קורה גם לנו, ובאיזו ענווה וגם באיזו ערגה כאילו הנה זה הנכון שגם לא עלה על דעתנו וכעת שומעים שישנו והוא נכון, עד חנק בגרון, קל למדי לומר כאן ערבות רוסיה או הקוזקים באים או הטטרים או רוחות סיביר או מתייפח כאקורדיון וכל החכמות הידועות, וזה לא כך, זה פשוט קורה כעת כשאדם אחד שר ושומעים שהוא שר ושזה הדבר, ושזה נכנס פנימה מעל המקום ומעל הכיתה בבית הכרם ומעל התלמידים בסמינר, מעל השיעור במוזיקה וכל מה שכרוך לזה תמיד, אולי כמו, כך עולה פתאום ממקום רחוק, ואולי כמו שמואל הקטן כששמע פתאום בשקט בלילה קוראים לו שמואל שמואל ויאמר הנני.”

_______________________________________

תוספת מיום 20.3.2014:

מצאתי הקלטה של ס. יזהר קורא בקולו את הקטע המצוטט לעיל – וניתן לשמעה כאן:

haketa-harlamov-1

____________________________________

ובכן, היה זה משהו אחר, לא צ’ייקובסקי ולא רימסקי-קורסקוב או בורודין או סקריאבין – כולם קומפוזיטורים רוסיים בני האסכולה הרומנטית-לאומית, אסכולה ממנה בא ועל ברכיה חונך המורה איסאק שהפך ליצחק חרלמוב.

הפעם הוא שר וניגן משהו אחר – משהו שלפי תיאורו של ס. יזהר הניע את אמות הסיפים, משהו כמו דבר נבואה, כמו שמואל הקטן כששמע פתאום בשקט בלילה קוראים לו “שמואל שמואל ויאמר הנני”.

כמו המוזיקה, שזלזל בה קודם, ששר באמצע שירת המקהלה את “קום התנערה עם חלכה”, וכל משובות הנעורים לפתע נכנעו לכוחה של המוזיקה. הפעם לא היתה זו שירת המקהלה. הפעם היתה זו שירת היחיד היוצאת מן הלב. מעין דואט בין הזמר – חרלמוב ובין הכלי שלו “הפוסהרמוניק” שהשיב לו כאילו היה בת קול שמימית, מעודנת, חמה ואוהבת. מדבריו של ס. יזהר נשמעת איזו הענות. איזו מוזיקה מושכת לב, ושמשהו קורא ומשהו קורה, ואכן קרה !

אולי מעין שירה שכזו:

ARIA-3

והנה אחרי השירה הזו – אכן זע משהו לא רק בכיתה אלא בו עצמו בנער המספר, כאילו הפיחה בו המוזיקה תעצומות נפש ומה שעצר בו קודם – עתה עם המוזיקה השתחרר לו –

“ואחר כך יצאו כולם נמוכים ופנו איש לעברו וגם אני ירדתי במדרגות לא יודע מה להגיד ועל ידי ירדה במדרגות נערה אחת בסוודר חום אחד וגם היא לא ידעה מה להגיד אבל אמרה…”

וסופו של הסיפור שהוא מלווה את בעלת הסוודר החום [ שניצה בו-ארי מזהה אותה כנעמי (וולמן) סמילנסקי, שתהיה אשתו של הסופר ראה ס. יזהר – ספור חיים עמ’ 186 ] לביתה שברחוב החלוצים, ושם הם עומדים נבוכים:

ו”היא אומרת זה היה כביר מה שניגן, אמרה, אדיר, הוא אומר לה, יוצא מגדר הרגיל, היא אומרת, נפלא הוא אומר, פנטסטי, וטיפות בודדות נשרו ממחטי הקזוארינות ואפשר היה לשתות אותן מנקיון…”

וכך הם עומדים, המוזיקה שברה את הקרח בינהם והמחסומים נפלו – אך רק מעט – והמבוכה עדיין מפרידה וחוצצת, עד שפתאום כמו שכתב קודם בעת נגינה כתב:

“וכאילו משהו קרה פתאום, אלה לא היו האקורדים וזאת לא היתה השירה ששרנו, משהו קרה שפתאום הכל היה שונה, עדיין היה שר ומנגן מקופל אל הקלידים כמין שבלול ענק או כמין נשר שמאכיל בין רגליו את גוזליו הרופסים,

ופתאום הכל היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקייה וקשובה”

ואז

“והיא חזרה אז פתאום בריצה ושמה לו פתאום נשיקה על לחיו וסבבה ונמלטה בכל המדרגות וביעף ואיננה.”

והוא :

“וכושל שיכור הולך כושל ברחוב החלוץ הריק והרטוב עד שמתחיל לשיר מתחת חוטמו השמים מספרים כבוד אל, ואחר כך גם לזמזם, ואחר כך הוא גם פוצה פה ושר ולבסוף הוא הולך וגועה כשור פר ברחובות ההגונים והישנים ההם בקול גדול מתעלל בבעלי הבתים בלי שום מהפכת המעמדות אלא רק מודיע לעולם שיידע ואומר להם את האמת הגדולה ביותר והזכה ביותר שהנה אך זה נתגלתה ברחוב החלוץ מתחת לקואזרינות המטייפות, כי השמים מספרים כבוד אל. ועד שהוא הולך ומשתתק והגשם פתאום הלך והתחזק עליו ונפלא לתת לו ולהיות לו לגמרי וגם לתת לו להכנס קר ורטוב לתוכו וגם לענות בתוכו במקהלה כמבוקש, שלוש ארבע, ומעשה ידיו מגיד הרקיע”

ואולי י.ס. באך ?