איסוף חציר האספסת והובלתו לרפת

“אפרים חוזר לאספסת” הוא סיפור שפורסם בדפוס לראשונה בחודש פברואר 1938.

ואם יצליח הקורא ויצלח את 56 עמודי הסיפור ובהם מעקשים לשוניים לא מעטים ורוב משפטים ופסוקים ארוכים ומורכבים, יתקשה להאמין כי מחברו של סיפור זה –  ס. יזהר, היה צעיר כבן 22, וזה לו הסיפור הראשון המופיע בדפוס.

ס. יזהר כבן 22

הסיפור המסופר בסיפור זה הוא לכאורה סיפור פשוט על אפרים שהוא חבר באחד מקיבוצי העמק העובד מזה כשלוש שנים באספסת והוא מבקש לעבור לענף הפרדס. הנושא מובא לדיון בפני אסיפת החברים, וחלקים מדפי הסיפור מתארים את המתרחש באותה אסיפה ואת המשתתפים בה ואת העמדות השונות המושמעות בה:  מעט בעד והרבה כנגד בקשתו של אפרים. בצד תיאורים עשירים בדימויים של חדר האוכל של הקיבוץ בו נערכת האסיפה, רויי הסיפור במונולוגים פנימיים של הגיבור, שהסופר היודע-כל פורסם לפנינו.

לקראת סופו של הסיפור, ולאחר שהרהוריו הפנימיים של אפריים נחשפים לפנינו על רקע הקולות הנשמעים באסיפה, מודיע אפרים את הודעתו הדרמטית “אני חוזר לאספסת” – הודעה שהעניקה לסיפור את שמו – וסימנה את מה שנראה כפתרון לקונפליקט שביקש הסופר להעלות בסיפור זה.

 

♦

לא נחוצה קריאה מעמיקה בסיפור – כדי לעמוד על אבק של טעות בשם בו פורסם הסיפור – “אפרים חוזר לאספסת“.

על פי הסיפור אפרים לא עזב את האספסת – הוא מבקש לעזוב אותה אך ברגע ההכרעה – בסיפור  [וכנראה בחיים הממשיים]  – אפרים “נכנע” ומחליט להשאר במקומו – באספסת.

לכן האמירה  “אני חוזר לאספסת” ((בעמ’ 234 בסיפור ‘אפרים חוזר לאספסת’, עמ’ 179-235, בתוך ‘החורשה בגבעה’, הוצאת ספרית הפועלים, 1947))  אינה מדוייקת. היא היתה צריכה להיות “אני נשאר באספסת”.

 

כאמור, פרסומו הראשון של הסיפור היה בחודש פברואר 1938 בכתב העת ל”דברי ספרות מחשבה ובקורת” שהיה מוציא המשורר והעורך יצחק למדן

 

לא עברו כחודשיים מהפרסום הראשון של הסיפור, ומעל דפי “גליונות” הופיעה תגובה פרשנית קצרה לסיפור.

היתה זו רשימה שפרסם פנחס אלעד-לנדר בחתימת “פולס” ב”גליונות” כרך ז’, ובה כתב:

“ס. יזהר מספר על היחיד בקבוצה, ואין בזה חידוש בספרות העברית. רבים תבעו עלבונו של היחיד בציבור. וברנר הגדיל. אך לא נגזים אם נאמר, שלא היה עוד בסיפור העברי כנסיון הזה לצרף יריעה רחבה כזו של מצבים והגיגים נפשיים פרטיים, אינטימיים, בלתי חשובים לכאורה, זכרונות ומאויים קטנים, שאדם דש אותם בעקבי-הרגל יום יום, ולהעלותם למדרגת כוחות נפשיים הלוטשים את האישיות ומכינים לו את גורלו”(( מצוטט מתוך ס. יזהר מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו  ליקט וצירף מבוא וביבליוגרפיה חיים נגיד  בעמוד 28))

מבקר הספרות אברהם קריב פרסם בשנת 1940 רשימה נרחבת יותר על הסיפור וגם בה הוא קורא את הסיפור כמבטא קונפליקט בין היחיד ובין החברה:

“הסיפור הראשון – “אפרים חוזר לאספסת” – מעמדנו מיד על הנאמר לעיל. אפרים עשה שלוש שנים בשדה האספסת של הקיבוץ וענף זה נשען עליו. למראה עיניים הרי זה חבר כהלכה, שורשיו העמיקו בחיי הקיבוץ והריהו עצם מעצמיו. אך יש בו באפרים זה שיור חורג. תובע תיקון שאיננו בנמצא במעגל חייו הצר, אשר גרעינו כבר מצץ דיו. בלבו מפרכסים נהיות וגעגועים שלא באו לידי פרעון. האני הפנימי שלו מתקומם כלפי הטפל שבא ונחל מקומו של העיקר. והרי הוא בא ומבקש מהאסיפה הכללית להעבירו מהאספסת אל הפרדס – ממקום שהמשק דורשו למקום שלבו מושכו. בבקשה זו אין לכאורה כל אבק מרידה. אך לו מסמל מעבר זה את הדרור, את זכות התמורה, את התרת העניבה במקום הידוקה…”¹

♦

נקל להבין קריאות כאלה של הסיפור על רקע תקופת כתיבתו ותקופת קריאתו על ידי המבקרים. אלה ראו בסיפור שיקוף מציאות מסויימת והקונפליקט בין היחיד האידיבידואלסטי והקולקטיב, היה באותה תקופה של מאבקים להתיישבות ציונית, נושא אקטואלי. יתכן כי ה”פתרון” שבסיפור – כניעתו של האינדיבידואל לרחשי הקולקטיב, היה “פתרון” שנתקבל באהדה מסויימת אצל קוראים באותה תקופה.

עולה חשד באפי כי פרשנויות אלה לא נשאו חן בעיני ס. יזהר, ואני מסיק זאת מן העובדה כי כאשר הודפס סיפור בשנית, זה במסגרת הוצאה של ארבעה מסיפוריו בשנת 1947 בספר הנקרא “החורשה בגבעה” הוספה בראשית הספר מעין מודעת אזהרה בלשון זו:

 

להגדלה הקלק על התמונה

ועל עמדות דומות פחות או יותר היה חוזר ס. יזהר ברבות השנים בהזדמנויות שונות ובצורות שונות ומגוונות.

בספרו “לקרוא סיפור” אנו קוראים:

“סוזאן זונטאג מתמרדת כנגד אבות האנטרפטציה המודרנית, מרכס ופרויד, שסברו לדעתה כי “אין שום משמעות לשום טכסט בלי פרשנותו” כל פרשנות בהכרח מגבילה את הטכסט וכובלת אותו לחד צדדיות. לרבות פרשנותו של הטכסט הקשה. ( מפני מה קשה הטכסט הקשה ? האם הוא קשה מפני שלא הצליח המחבר להבהירו, או מפני שלא התחשב בקוראיו, או, שמא מפני שפרץ דרך אל האיזור קשה ולא מוכר? אולי קשה פשוט מפני שנועד להיות קשה, והקשה שבו עקרוני מהותי ומוכרח? או אולי הקשה, קשה רק זמנית, עד שילמדו להכירו, עד שיסולקו כמה תבלולים מעיני הקוראים, עד שיאומנו הקוראים להשתחרר מהרגלי קריאה קשוחים וינסו ללכת בצעדים חדשים, ויחליפו עמדת-תצפית סומית בעמדת תצפית פיקחת ? וכו’ וכו’ )ומכול מקום אין ביקורת ספרות באה לעולם בלי הצעת אינטרפרטציה כלשהי, לרבות נגד-אינטרפטציה”²

בקובץ המאמרים שפרסם תחת הכותרת “סיפור אינו” הודפסה רשימתו “סיפור אינו משקף” שפורסמה במקורה ב”מעריב” ביום 15.4.83 מפרש ס. יזהר את דרך הדיון ביצירות אומנות בכלל [ וסיפורים בפרט ] :

“יוצא שלדון על יצירה של אומנות, כאילו היתה זו משקפת את החיים, וכאילו היתה מתעדת את המציאות, הקיומית והפוליטית, ואת המלחמה ואת השלום, ולתבוע מן הקריאה בה את שחזור אותם החיים שמהם באה, וכתגובה על המציאות שאותה כאילו תיארה בדבריה, זה פשוט לא לדבר על יצירת האמנות הזו, אלא על קודם היותה. זה להתעלם ממה שהיא כיצירת אמנות, ומתוארה ומיופיה, ולראותה כאילו לא היתה אלא עוד המשך לחיים. זה לדבר על המקרים שקרו לפני שנולדה, על נסיבות היוולדה ועל השייכויות שלה לכל מיני שייכים שהם – ולשתוק על מה שהיא היא”³

ורוח זו ממשיכה ומנשבת במפרשיו של ס. יזהר עד לסיפוריו האחרונים. כך ב”צדדיים” שפורסם בשנת 1996, יוסיף בכריכת הספר:

אין להתעלם מ”אותות אזהרה” אלה שביקש ס. יזהר להציב לאורכה של הקריירה הספרותית ארוכת השנים שלו – אך בצד אלה, אין להתעלם גם ממה שנראה כאילו הבליע בין המשפטים המתארכים בהם נהג לכתוב, גם כמה פיסות ממסכת חייו והמציאות הסובבת אותו.

לאור השקפותיו אלה של ס. יזהר על היצירה הספרותית, הוא נמנע, בדרך כלל, מלחשוף את חייו האישיים ונדמה כי שמר עליהם מאחרי חומות גבוהות של חשאיות ופרטיות.

עתה, עם צאת הכרך הראשון של הספר “ס. יזהר – ספור חיים” מאת ניצה בן-ארי, ובו  פרטים רבים מחייו האישיים של ס. יזהר, נפתח פתח לחזור ולקרוא את סיפוריו לאורם של ארועים ודברים הנחשפים לראשונה בספרה של ניצה בן-ארי, שהיתה לבת משפחת סמילנסקי כאשר נישאה לבנו.

 

המבקרת נורית גוברין מציינת כי ס. יזהר היה מתנגד חריף לתפיסה שסיפור

“יכול לשקף מציאות, וטען כל ימיו, שהספרות היא עולם בפני עצמו, וכי אין לשפוט את הבית על פי “האבנים שהגיעו מן המחצבה. המחצבה היא הכרחית, אבל הבית צריך להיות נדון לפי מבנהו, לפי תזמורו ולפי היותו, אחר כך האבנים וחומרים אינם משנים עוד”

ואולם היא עצמה, חולקת על גישתו זו של ס. יזהר ואומרת את הדברים במפורש :

“למותר להוסיף שלא זאת דעתי. לפי השקפת העולם המחקרית שלי, אם מכירים את חומרי הגלם שבהם משתמש היוצר, מיטיבים להעמיק את הקשב ביצירתו. אם מכירים את מראות-התשתית שלו, “מראות השתיה” בלשונו של ביאליק, מטיבים להבין את צפונות היצירה. יש להכיר את היצירה בהקשריה הרחבים, שכן אינה צומחת בחלל ריק. הקשריה הרחבים, כלומר : ההסטוריה, החברה, הביאוגרפיה, הפואטיקה האידיאולוגיה של היוצר ודורו. הכלל הוא: הכרת הביאוגרפיה של היוצר (במובן הרחב ביותר) אינה ערובה להבנת היצירה, אבל בלעדיה תהיה ההבנה חלקית ופגומה.

צריך להיעזר באינפורמציה החיצונית, ובעיקר להשתמש בה בתבונה, בשום שכל, בזהירות. וגם זה נושא נכבד וחשוב בפני עצמו. זאת ועוד. אמנם יזהר הכריז שסיפור יש לקרוא כסיפור ולא כפרק הסטוריה, אבל אין הקורא, המבקר והחוקר צריכים להישמע לסופר. אין הוא “בעל בית” על יצירתו. לאחר שפורסמה, יש קריאות שונות ואפשרויות רבות. קולו של הסופר המפרש את יצירתו הוא רק אחד הקולות, ולא תמיד החשוב שבהם. לימים הודה בכך גם יזהר…

אולי אם ניתנה הרשות להפליג ולשער השערה בתחום הפסיכולוגיה של היוצר, מכיוון שגדול מאוד כוחו של היסוד הביאוגרפי ביצירתו של יזהר, יחד עם ההישענות על מקרות היסטוריים וגיאוגרפיים ממשיים, ניסה יזהר “לחסום בגופו” כל נסיון מחקרי של זיהוי ביוגרפי מסוג זה. דווקא משום ש”יזהר אינו בודה עלילות” אלא מבסס אותן על “חומרים אוטוביאוגרפיים מובהקים”, גזר איסור חמור על כיוון זה של המחקר, ודרש ממנו להתעלם מחומרי הגלם הביאוגרפיים החיצוניים, ולהתרכז אך ורק “בסיפור עצמו ומתוכו”. למותר להוסיף, שדווקא איסורים מסוג זה מושכים את החוקר לבדוק מה נמצא מאחוריהם, ויש בהם פיתוי גדול ללכת דווקא בכיוון שהסופר “אסר” עליו…”((נורית גוברין, “קריאת הדורות ספרות עברית במעגליה”, כרך ד’, עמ’ 25-6))

 

קריאה בסיפור “אפרים חוזר לאספסת”

סיפור זה מתנהל, מבחינת המקום הפיזי בו מתרחשת עלילתו, בקיבוץ בעמק שליד שדותיו עוברת מפעם לפעם הרכבת [“רכבת העמק”] אין בסיפור זיהוי מדוייק של ההקיבוץ.  מן הביוגרפיה של ס. יזהר עולה כי סמוך לפני כתיבת הסיפור ופרסומו, שהה יזהר בקיבוץ “גבע” שבעמק יזרעאל.

מן הפרטים המובאים בספרה של ניצה בן-ארי, אנו למדים כי יזהר, שהיה כבר בוגר הסמינר למורים בבית הכרם, חיפש עיסוק כמקור לפרנסתו – בעוד שאיפתו היתה להיות סופר, אך בכורח הנסיבות נאלץ לעסוק בהוראה כדי לפרנס עצמו.

נעמי וולמן, שלמדה יחד עם ס. יזהר בסמינר למורים בבית הכרם, והפכה להיות חברתו, ( בת זוגו ? ) השתדלה בחודש יולי 1937 להשיג עבורו משרה של מורה בקיבוץ גבע. בהמשך למאמציה ניגש  ס. יזהר ביום 29.7.1937 לראיון עבודה במרכז לחינוך בתל-אביב. וב 9 באוגוסט 1937 בישרה לו נעמי כי ועדת החינוך בקבוץ גבע המליצה עליו כמורה על פני מורה ותיק ומנוסה ממנו. בחוסר רצון גלוי הוא “מקבל” על עצמו את המישרה [ נכנע בפני ה”קולקטיב” ? ] אך הוא עושה זאת מתוך הנחה [ בפועל תנאי מצידו ] כי יקבל חדר לעצמו – דבר שיאפשר לו לכתוב בשעות הפנאי.

ס. יזהר לא התמיד בעבודתו זו בקבוץ גבע וניצה בן ארי מעירה ושואלת “היתכן שיזהר סלד מהעבודה שם בגלל השתדלותה? [של נעמי וולמן]⁴.

 

כמה זמן שהה ס. יזהר בקבוץ גבע ?

בקשר לשאלה זו, הצטברו גירסאות אחדות:

גרסת חברים בקיבוץ “גבע”:

הגירסה המקובלת על חברים בקיבוץ היא כי ס. יזהר לימד בקיבוצם כ“חודשיים שלושה”.

גירסת ס. יזהר משנת 1937:

ממכתב שכתב ס. יזהר ב 31.10.1937 [ כלומר סמוך מאוד לקרות הארועים ] –  עולה כי היה מורה ב”גבע” – “שלושה שבועות” :

“הנה כי כן היה הייתי מורה שלושה שבועות בגבע אשר בעמק, ואיתרע מזלי ומאסתי בהוראה, וצררתי חפצי וחזרתי רחובותה למחאותיהם של אנשי גבע והפצרותיהם…”⁵

לאחר מכן, צמצם ס. יזהר את זמן שהותו בקבוץ גבע ל“שבוע”.

 

מדוע מצא יזהר לנכון ל”צמצם” את תקופת שהותו בקיבוץ, משלושה שבועות לשבוע אחד ? – האם רק הזמן שחלף הכהה מעט את הזכרון ? ואולי גם בצמצום זה – דברים בגו ?

כזכור “אפרים חוזר לאספסת” מתאר אסיפת חברים בקיבוץ הדנה בבקשתו של חבר לעבור מהאספסת לפרדס. והנה, כחמישים שנה לאחר קרות הארועים, נתגלה בקיבוץ גבע פרוטוקול של אסיפת חברים ובה נדון קונפליקט דומה לזה המסופר בסיפורו של ס. יזהר. הפרוטוקול ההסטורי פורסם באלון הקיבוץ וזה הובא לידיעתו של ס. יזהר על ידי המשורר בלפור חקק.

ס. יזהר השיב לבלפור חקק במכתב:

“בסתיו 1937 הייתי אמור להיות מורה בגבע; הבטיחו לי לפני בואי שיוכלו למלא את התנאי היחידי שלי: חדר קטן לעצמי, כדי שאוכל לכתוב.  כשבאתי לשם הסבירו לי שאצטרך לחלוק את החדר הקטן עם עוד שלושה, בגלל מחסור ואילוצים ברורים. שני חברים עמדו לימיני יעקב ריז’יק והורביץ. אבל אי אפשר היה לעמוד בהתחייבות . וכעבור שבוע [ ההדגשה במקור ] נפרדתי ועזבתי.

הלכתי לעבוד בפרדסי רחובות כדי שיהיה לי מקום קטן לעצמי ואוכל לכתוב. זה כל הסיפור. את האסיפה המתוארת באלון מעולם לא ראיתי. הסיפור לקוח כמובן מחומרי המציאות אבל בעיקרו בדוי ועשוי מן הדמיון. הנושא היה בתוכי ולא נלקח מבחוץ “

נראה לכאורה כי גירסת ה“שבוע” באה לסייע לס. יזהר, ל”בסס” מעין טענת אליבי – לאמור: כלל לא הייתי בקיבוץ “גבע” בעת שהאסיפה האמורה בפרוטוקול התרחשה ומכאן שאסיפה זו לא היתה עבורי בפועל מקור השראה לסיפור.

 

נעיין בעותק מפרוקטוקול אסיפת החברים שהתקיימה בחודש אוקטובר 1937 בקיבוץ “גבע” המצולם מתוך ספרה של ניצה בן-ארי, בעמ’ 351:

 

ולאחר שקראנו בפרוטוקול את דבריה של אחת החברות “צפורה” המצדדת בעמדתו של אליוקים והיא מתנגדת שיכריחו אותו לעבוד במספוא – היא האספסת , ונקרא קטע מסיפורו של ס. יזהר – נפגוש [ במקרה כמובן ..] בחברת קיבוץ ששמה “ציפורה” האומרת בעמ’ 226 בסיפורו של ס. יזהר : :

“אימנע מכל הצבעה – הצביעה ציפורה – לא אצביע נגד משום שאין מועמד אחר מתאים ולא אצביע בעד משום שאיני רוצה שבגללי יתלבט אפרים. סוף סוף צריך להתחשב גם בנטיה האישית של החבר ולא לעשותו לפקק הסותם חורים שלדעת הרוב יש לסתמם”

אין מה להשוות, כמובן, את תיאוריו הציוריים והעסיסיים של ס. יזהר את אותה אסיפה יבשושיות כפי שהיא משתקפת בפרוטוקול – אך הדמיון בתוכן הדברים מוליך למחשבה כי ס. יזהר שאב את הנושא לסיפורו מחומרי מציאות שהיתה ודאי מוכרת לרבים באותה תקופה. ובמובן זה, הדברים “נכנסים” לגדר הודעת האזהרה בראש הספר “החורשה בגבעה” כפי שצוטט לעיל:

“אכן דווקא אותם מאורעות כפי שהיו דחפוהו לספר מה שעלה בליבו”

 

♦

 

ספרה של ניצה בן-ארי זורה אור על מאורעות נוספים “כפי שהיו”– ואשר דחפו את הסופר לספר “מה שעלה בליבו”.

 

ננסה להצביע על מאורעות שכאלה, שניתן למצוא להם, עקבות וסימנים שונים בסיפור עצמו – והכרתם של אלה יכולה לסייע לקריאה של הסיפור ותוך כדי כך גם:

“להשתחרר מהרגלי קריאה קשוחים וינסו ללכת בצעדים חדשים, ויחליפו עמדת-תצפית סומית בעמדת תצפית פיקחת ?” [ כמצוטט לעיל מספרו של ס. יזהר ל”קרוא סיפור”]

כמי שמקבל, את העמדה שהמליצה עליה נורית גוברין, שכתבה:

“יש להכיר את היצירה בהקשריה הרחבים, שכן אינה צומחת בחלל ריק. הקשריה הרחבים, כלומר : ההסטוריה, החברה, הביאוגרפיה, הפואטיקה האידיאולוגיה של היוצר ודורו. הכלל הוא: הכרת הביאוגרפיה של היוצר (במובן הרחב ביותר) אינה ערובה להבנת היצירה, אבל בלעדיה תהיה ההבנה חלקית ופגומה.”

אנסה לעמוד על עובדות אחדות, שהתרחשו, בתקופה הקודמת לכתיבת הסיפור, ואפשר לטעמי, לנסות ולאתר את עקבותיהם בסיפור עצמו – אף אם הוסוו בקודים לשוניים כבדיםוברמזים דקים-מן-הדק, בעברית מוקשה ובמשפטים מתארכים ומורכבים – שיש קושי לפענחם כדי לרדת לעומקם ולסוף כוונתם.

סיפור זה נכתב, כך עולה מספרה של ניצה בן ארי, ברחובות, לאחר שס. יזהר עזב את קיבוץ “גבע” וחזר לרחובות:

“וסמלית ביותר העובדה שדווקא בהיותו ברחובות ותוך כדי עבודה בפרדס הבשיל אצל יזהר “אפרים חוזר לאספסת”⁶

אם מנסים לדלות ממסכת חייו של ס. יזהר, סמוך לפני כתיבת הסיפור, איזה רמז על הקונפליקט המובע בסיפור – הקונפליקט בין היחיד המתעמת עם הקולקטיב, שאינו נכון להתחשב ברצונותיו ומאווייו האישיים, יקשה עלינו למצוא סיטואציה שכזו: 

ס. יזהר, חי במושבה רחובות, בבית הוריו ולא השתייך לקולקטיב כל שהוא. בהיותו כבן 16 החל ללמוד בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים. במסגרת זו הכיר את נעמי וולמן. כשסיים את לימודיו בסמינר, שאף להיות סופר, אך צרכי הפרנסה אילצו אותו לעסוק בהוראה, כורח זה הביאו היות מורה במושבה יבנאל, בה לימד תקופה של כשנה ואחר כך למד [ במימון אחיו ישראל ] שנה אחת באוניברסיטה העברית בירושלים. ומשלא יכול היה להמשיך בלימודיו באוניברסיטה, נאלץ למצוא פרנסה, וכך הגיע לקבוץ “גבע” כמתואר לעיל.

ס. יזהר שהה בקיבוץ “גבע” תקופה קצרה ביותר. בעבודתו כמורה, בין שבוע ובין שלושה שבועות, הוא לא היה נתון למרות “סידור העבודה” של הקיבוץ, ולכן אין להצביע על יסוד ביוגרפי לקונפליקט בין היחיד והקולקטיב כפי שקראו אותו מבקריו הראשונים.

אך האמנם הקונפליקט כפי שקראו אותו א. קריב והמבקרים בני התקופה הוא ליבו של הסיפור ?

 

בשנת 1962 פרסם דן מירון מחקר מקיף על ס. יזהר במסגרת ספרו “ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו”.

ממרחק כ 24 שנים מאז פרסום “אפרים חוזר לאספסת”, ולאחר שספרו המונומנטלי של ס. יזהר “ימי צקלג” כבר פורסם, מרחיב דן מירון את נקודות הראות לפיהן הוא קורא בסיפור.

תקצר היריעה כאן מלסכם את מכלול תובנותיו של דן מירון ותגובותיו לסיפור, ולכן אצטמצם בתשומת הלב שמעניק המבקר לנושאי האהבה המובלעים בסיפור – נושאים שהמבקרים הקודמים לא כל כך שמו אליהם לב.

דן מירון מפנה את תשומת הלב ודן ב:

“המונולוג האחרון שבסיפור ( הפותח במילים: ‘ לאן הם מובילים הגעגועים?” (226) מגלה טפח מכבשון עולם אישי זה. הוא מעלה באפרים תמונה של מתיחות חיונית שצירה – האהבה”⁷

 

 

נחמה

דן מירון מפנה את תשומת הלב לדמות נוספת הקיימת בסיפור לצידו של אפריים. “על חוסר הביטחון [ מצידו של ס. יזהר – ו’] בעיצוב דמותה של נחמה”.

ומוסיף:

“דמותה של נחמה היא אחת מאותן אפשרויות שלא נתפתחו ביצירת יזהר, וגילוין ב’אפרים חוזר לאספסת’ נשאר בלא המשך. נחמה שייכת לסדרת הנשים המרוחקות והאצילות שהגיבורים היזהריים חולמים עליהן: היא פותחת סדרה זו. עם זאת ניסה יזהר להעניק לדמותה אותו גורם שלא העניק לשום דמות אשה בסיפוריו – חיים עצמאיים. ” ((דן מירון 213)).

השם “נחמה” [ ולפעמים “נחמקה” או רק בהפניה אליה “היא” ] מופיע בסיפור למעלה מעשר פעמים – אך, בכל הכבוד לדן מירון, “נחמה” מופיעה בסיפור לא כמרוחקת ואצילית, וכמושא לחלומות, אלא דווקא כנוכחת ומידית ומעשית עד למאוד. אפרים משוחח איתה, והיא משמיעה לו דברים. אמנם מועטים אך היא בהחלט נוכחת. אפרים אינו צריך לחלום עליה, ובפועל הוא אינו חולם עליה, הוא מדבר אליה פנים אל פנים:

“ובמה טוב הפרדס מן האספסת?”
נחמה היתה מדברת מפוכחות ואפרים לטש עיניו לעומתה, בוהה מתחילה וקודר לאחר-כך ומחפש את המקום שבו הפסיק ושמתוכו יש להשיב מה”⁸

אכן, הקושי בקריאת הסיפור, בשל גודש המשפטים המתארכים והמורכבים, מקשה על פענוח התמונה, ודן מירון עצמו מודה כי מבעד ל“שטף המונולוגים של אפרים, עד שרק קריאה זהירה ואיטית עשויה לגלותן” ((דן מירון, עמ’ 214)) הוא מבחין בקיומה של דמות נוספת על אפרים ועל נחמה – זו הדמות שדן מירון מכנה אותה  “אלה-נסיכה”, אלא שדן מירון אינו מעניק לה מעמד עצמאי ומיד לאחר שהוא “מבחין” בנוכחותה בסיפור הוא “מאחד” אותה עם נחמה, וכותב:

“משום כך מתפצלת כאן גם דמות האשה המרוחקת לשתי דמויות. שתי נשים מופיעות ב’אפרים חוזר לאספסת’, אף שרק מתוך קריאה מדוקדקת ניתן לעמוד על עובדה זו, שעורפלה בשטף המונולוג הפנימי. נחמה אינה האלה-הנסיכה עצמה. היא רק בבואתה ודמות-דיוקנה. אפרים קורא לה ‘אחות לאלתי היקרה מכל’ ומתאר את יופיה ואצילותה, שהם ‘כשל אותה נעלה’ (‘אפרים חוזר לאספסת’ 231). הנסיכה המקורית והאמתית היא אותה ‘פלונית רחוקה’, שאליה ‘מובילים הגעגועים’ בסוף הסיפור. זכרון הביקור במחנה האהלים נאמן בכל פרטיו לאגדת הטרובדור. …((דן מירון, 212)).

נראה לי, בכל הכבוד הראוי, כי דברים אלה של דן מירון אינם תואמים את הכתוב בסיפור.

אכן יש לקרוא בקשב רב, באטיות  ובתשומת לב רבה את “המונולוג האחרון שבסיפור ( הפותח במילים: ” לאן הם מובילים הגעגועים? ” (226) –

כי אכן כאן מועברת תשומת הלב למישהי אליה מתגעגע המספר – והרי נחמה, כפי שכבר הבהרנו, נמצאת ליד אפרים והיא בהישג ידו ואין הגיון בגעגועים למי שעומד סמוך אליך.

אך לפני שנגיע למונולוג האחרון בסיפור – שומה עלינו לחזור מעט אחורה ולעמוד על הקונטקסט ועל הרקע הקודם להופעתו של “המונולוג האחרון בסיפור”:

מבחינת מצב תודעתו של אפרים והמצב הנפשי בו הוא מצוי – בשלב זה של עלילת הסיפור – אפרים כבר שמע, פחות או יותר, את רוב טיעוני הדוברים באסיפה, ויכול היה להבחין כי רוב החברים משמיעים נימוקים כנגד עמדתו ובקשתו לעזוב את האספסת ולעבור לפרדס. בין אם אנו קוראים את הסיפור כקונפליקט בין היחיד ובין הקולקטיב ובין אם אנו קוראים את את הסיפור כמטאפורה להירהוריו הפנימיים – ולקונפליקט הפנימי שהוא נתון בו – הרי שעולה מהם כי כף נפשו של אפרים, נוטה, בפרשת הדרכים בה הוא מצוי,  במעין “לית-ברירה”, וכניעה ונסיגה מהרהורי ליבו ורצונו, אך, לפני שייכנע סופית וכמוצא ארעי מעשה הוזה-רומנטי הוא “בורח” במחשבותיו אל עולם הגעגועים…

סמוך לפני תחילת המונולוג האחרון נשלח אליו מעין “איום” הנה :

“הקופסה הוטחה בשולחן. והעיניים ננעצו במפגיע לעומת הכלל. וזה שנתבקש לכך קטם סיגרייתו בהחלטה, ובעוד פקעות-עשן אחרונות מתמלטות מפיו וכפו קצרת אצבעות עבות פשוטה לחלל ומלקטת עיניים אליה – פסק, שהואיל ושמע אפרים את הדיון הזה ובוודאי נוכח לדעת והסכים לדעה הכללית המשותפת שהובעה, הרי, לפי עניות דעתו, גמרו כבר בזה ו..אלא שכאן קפצה שרה והציעה להעמיד שאלה זו לאצבעה. והיתה הצעה זו כנשיבת-רוח על גחלים עוממות, והללו מתלבנות ומתלקחות ומתיזות גיצים מתפקעים ושלהבת רוקדת ומתנפנפת בינהם : היאך – אצבעה?”⁹

כלומר האיום בקיום אצבעה [ = הצבעה ] בנסיבות שנוצרו מלחיצה את אפרים החושש כי הרוב, שאת דעתו שמע, יחליט נגדו, ותחת לחץ זה – ובתוספת תוקפנותו של שמואל:

“ומה – הסתער שמואל – כלום אין בכח הרוב להכריע ולחייב, ועל היחיד להיכנע לדעה זו בטובתו או שלא בטובתו ?! דברים חדשים ! ההכרה הכללית מחייבת תמיד כל פלוני ופלוני לכל מעשה ומעשה. ועליו לעשותו. ברור. אין כאן שתי דרכים. אדרבא, הצעה נאה היא זו…(( עמ’ 225))

מרחב התמרון של אפרים הולך ומצטמצם ואז או יטיחו בפניו ישירות:

 “צפצף ואמור: “מדוע שותק אפריים, מדוע אין הוא מדבר”

וכאשר הלחץ הנפשי על אפריים גובר – אז הוא “בורח” מהווית האסיפה וחדר האוכל אפוף עשן הסיגריות – ומפליג אל הגעגועים – כאן חושף בפנינו הסופר את פנים תודעתו של אפרים – אלה הדברים העוברים במוחו – אין הוא משמיע אותם לחברי הקיבוץ, אלה הם דברים בינו לבין עצמו, מעין בועת חלום כאתנחתא מלחץ הנסיבות;.

ואכן

“…לאן מובילים הגעגועים” ?

והסופר, היודע כל,  משיב בלשון געגועים ל:

“אותן השבתות שבימות חורף רחוק, שחמה צוחקת בשמיהם ועבים כבדי-כרס מגובבים בשיפוליהם, ואילו מהם מרחפים וצלם עמם על ההרים ועל השדות, ומחנה-אוהלים נטוע בגבעה, ואי סדר מובן וקרוב ביניהם, 

ונוטלים סוס ודוהרים במרחב,

בין דגנים נובטים, ושלל סביונים כתומים, וכלניות מגוונות ומרוות-דגולות ואיריסים סגולים, וסוללות צנוני-בר וחרדלי-בר לבנים וזהובים וכתמים כתמים מאירים ממלאים את השטח ואין בהם מטושטש וחיוור ואין שרטוט וקו שיגביל ויחתום בין שירת אור לצבע,

וצפרירי-בוקר אחרונים מטילים סמרמורת##סְמַרְמֹרֶת שֵם נ' ספרותית רעד, צמרמורת, הסתמרות השיער בשל פחד או קור עז. קרירה ובריאה, ושלוליות סגורות בירק שופע, וערוצי-נחלים ששרטונים לחים וחלוקי אבנים בהם, ובני-עורב צרחניים מדברים בגשם האחרון, ובעדרים משולחים אתה פוגש ובזאטוטים יחפים ומחללים וחוזרים עלה ורדת, ובמשעול חרוץ עקבי עגלות אתה בא אל גבעה שגם עליה מצהירים אהלים חדשים וצריף אחד מצופה נייר מזופת בתווך, וסוסך מופקר לרעות בין הגדרות, ואתה בכותנתך הלבנה, וכאן ניתן לקרוא הד לשירה של רחל המשוררת, “היו לילות” בו מככבים גם המשעולים וגם הכותונת ##היו לילות, אני אותם זוכרת, אני אותם עד סוף ימי אשא, במשעולים בין דגניה לכינרת, עמדה עגלת חיי העמוסה. והוא ניגש: שמעי אלי, קטנטונת, אני בניתי בית לשבתך, את תרקמי בערב לי כותונת, אני אנהג ביום את עגלתך. הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר, הוא נהג עגלות לשדה הרחב, ואני לו כותונת הייתי רוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב. היו לילות, אני אותם זוכרת, והוא את העצים בגן העיד, את השבילים בין דגניה לכינרת, כי רק אותי ישמור לו לתמיד. היה הולך ושב אלי קודח, היה נושא דמותי ממול פניו, הגידו לי, היש בכם יודע אי אנה זה הלך לו ולא שב? אז אמרתי לבכות, אז הייתי נדהמת, בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו, אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב. היו לילות, אני אותם זוכרת, אני אותם עד סוף ימי אשא בא ותר אחרי מכרים ומסגל לשונך לפטפוט מתבדח בנוחיות…”¹⁰

 

האהובה הבלתי מושגת

כל הדימויים בקטע לירי זה משדרים אהבה, יפי הטבע ואופטימיות – והכל מראשית עד אחרית ארץ-ישראלי, ומקומי במובהק וריאלי לחלוטין. כפי שניתן לראות מדוגמיות התצלומים ששילבתי בקטע.

האוהלים הם האוהלים שהיו משמשים את המתיישבים החלוצים בראשית התיישבותם ועלייתם על הקרקע. קודם במחנה זמני ואחר כך במקומות של קבע. שדות הפרחים – מוכרים ממישורי החוף – נופים שיחזרו בסיפורי ס. יזהר חזור ותאר – ואף הדהירה על גבי סוס אינה זרה להוויה הארץ ישראלית של תקופת התרחשות הסיפור.

וכל אלה קשורים, כפי שנראה להלן, לביוגרפיה האישית של ס. יזהר.

כפי שמציינת ניצה בן ארי – [ בעמ’ 334, ונרחיב להלן ]  יזהר נוהג היה להגיע ל”קיבוץ השומר הצעיר ארץ-ישראלי ג’ ” ששכן באותן שנים בעין-קורא שבראשון לציון.

אני מביא כאן תצלום מהספר “אברהם (ברמה) חלמיש: עדה וברמה, זכרונות מכתבים ושני סיפורים” ובו תמצית “תולדות קבוץ ג’ עד להתיישבותו בחצור של היום” בעריכת זיוה (חלמיש) יהושפט [ היא נכדתו של המורה למוזיקה יצחק חרלמוב ] . בקטע המודגש תיאור הבתים ועשרה אוהלים במקומה של חבורת החלוצים, שישבה אותה עת בראשון לציון – בעין קורא , והתגוררה באוהלים והתפרנסה מעבודה שכירה בראשון לציון. אל המקום הריאלי הזה דוהר המספר בסיפור “אפריים חוזר לאספסת”.

 

על כן ההפלגה שהפליג דן מירון בהשוותו קטע זה למודל “הטרובדור” – נראית מופרזת  ומרחיקת לכת.

ואם נמשיך לקרוא בסיפורו של ס. יזהר – יובהר לנו מדוע ולשם מה רוכב המספר אל אותה גבעה ואל אותם אוהלים.

הרוכב על הסוס בא לשם :

“לתור אחרי מכרים ומסגל לשונו לפטפוט מתבדח בנוחיות “ולא איכפת” מודגש אתה מוקיע על פרצופך דווקא כזו אשר לכאורה לשמה באת, מופיעה ועוברת, והרטט שאחזך מתכוון לחנקך, ככל ששיכור אתה מניחוש של ודאי, שבמסגרת שאננה זו שוב לא תראנה עוד ו”הוחמצה ה”הזדמנות” עד ל”טיולך” הבא ושגם זה אינו מבטיח הרבה…ואף-על-פי-כן גדלה העליצות, ואין בשימת יפי-מרחקים נפגמת חלילה, ואתה חש וטועם בהופעה זו בת הרף חולף את כל תהום הערגה והצער והחדוה והכניעה המעריצה וההתבטלות בפני מה שאינו נתפס ואינו מוגדר, במסתורין המגרים בפיוט זה, מעשה אמן שבגוף תמור אצילות רחוקה וקוסמת כאגדה”¹¹

כאן מתבהרת התמונה. הרוכב משתוקק להעיף מבט בדמותה החמקמקה של זו אשר לכאורה הוא בא לראותה. אך היא “מופיעה ועוברת” – ודי במראה זה לשבריר השניה כדי להצית בנפשו רטט העומד לחנקו.

זוהי תמונה ברורה של אוהב מעריץ שאינו נענה על ידי הנאהבת – וסירובה זה רק מגביר בו את הרצון והחלום להשיגה.

 

לפי סימנים אחדים, אותם מצטטת ניצה בן-ארי מיומניה של נעמי וולמן – המבט החטוף על האהובה – מספיק ליזהר, העלם הצעיר שעוד מעט ויהפך לסופר.

“אני יכול לאהוב בלי שאדבר אף פעם עם אותו אדם. די לי בראיה קצרה , די לי שאעבור באופניים ואראה, אני יודע ומרגיש אז יותר מאשר רבים הצריכים לכך שיחות ארוכות וימים רבים”¹²

והנה הדברים כשהם לובשים מעטה של ספרות במונולוג האחרון ב’אפרים חוזר לאספסת’ :

“ואתה חש וטועם בהופעה זו בת הרף חולף את כל תהום הערגה והצער והחדווה והכניעה המעריצה וההתבטלות בפני מה שאינו נתפס ואינו מוגדר¹³

הנה דוגמה לזיקה ישירה בין החיים כפי שמצוטטים מפיו של ס. יזהר על ידי נעמי וולמן ובין הספרות – כפי שבאה לביטוי בתיאור של המבט החטוף בפניה של האהובה.

 

כאשר כתב דן מירון את מחקרו על ‘אפרים חוזר לאספסת’ – העובדות הללו לא היו ידועות לו ככל הנראה – וגילוין עם פרסום ספרה של ניצה בן-ארי פותחים פתח לקריאה נוספת של הסיפור – קריאה המאפשרת להצביע על דמותה של אותה אהובה אליה מובילים הגעגועים.

 

אנו יודעים על התאהבותו של יזהר בגליליה קטינקא מפיה של נעמי וולמן  – אז חברתו של ס. יזהר – ולימים אשתו עד לפטירתו בגיל 90 – המתארת ביום 16.6.1937 את התאהבותו של ס. יזהר באחרת.

ניצה בן ארי כותבת:

“ומריון לא היתה היחידה. בז’ תמוז באותה שנה [ = 16.6.1937]  צץ שם נוסף: גליליה קטינקה. יזהר התעקש לאמר שלא רק אותה הוא אוהב אלא רבות, ואהבתו אינה קשורה בהן כל עיקר. “אין הוא צריך להכיר אותן כדי לאהוב אותן […] אין הוא צריך לדבר איתן להתקרב אליהן או כיו”ב כדי לאהוב אותן”. “כן” מסכמת נעמי בסוג של שכנוע עצמי, “יזהר אוהב אחרת מאשר כל בני האדם”¹⁴.

ואולי בהתאהבות לגלילה קטינקא  יש כדי להסביר מדוע ס. יזהר עוזב, לאחר תקופה כה קצרה את מקום העבודה שנמצא לו כמורה בעמק יזרעאל הרחוק מאוד מראשון לציון, והוא חוזר לרחובות ולעבודה פיזית בפרדס. אולי על מנת להיות קרוב יותר לגליליה קטינקא הנמצאת אותה עת בקיבוץ ארץ-ישראלי ג’ – של השומר הצעיר השוכן בעין-קורא בראשון לציון, מרחק שברכיבה על סוס מרחובות, אינו מהווה בעיה של ממש ?

האם די לו, כפי שמופיע בסיפור, להביט בה באהובה הבלתי מושגת, כדי למלא את נפשו ?

ניצה בן ארי תעמוד על כך בספרה ותכתוב:

“לא רחוק משם [ מביתו ברחובות – ומהפרדסים בהם הוא עובד כעת  – ו’ ] – מהממלכה הפרטית שלו – נמצאת המלכה, גליליה המושלמת והבלתי מושגת, בקיבוץ הצעיר של השומר הצעיר ליד ראשון לציון ! פעמיים בשבוע אפשר לרכוב לשם, להציע הצגת מחזה, לעבוד על חזרות, להתבשם מקרבתה – ובשאר הימים לחלום עליה בפרדס, בלי שהיא תדע דבר וחצי דבר על אודות האהבה הגדולה הזאת”¹⁵.

 

ואם נחוץ אישור לשהותה של אותה גליליה קטינקא בקיבוץ זה הנה מודעה שפורסמה בעתון “דבר” מיום 5.3.1939 המצביעה על בעלי זכות החתימה בשם הקיבוץ ובינהם “גליליה קטינקא ואברהם חלמיש” שמספר זכרונותיו ציטטו לעיל.

לכן, בכל הכבוד הראוי, אין מקום לקבל את קריאתו של דן מירון הגורס כי “נחמה אינה האלה-הנסיכה עצמה. היא רק בבואתה ודמות-דיוקנה”

את קווי המתאר הדקים והבלתי מעובים, חסרי הצבע כביכול, להם נזקק ס. יזהר בטיפולו בנחמה ניתן לפרש לא כחולשה וחוסר תשומת לב, אלא כמעשה חושב מכוון של הסופר. נחמה הינה המצוי הקיים והנוכח ואילו אפרים שואף למקום אחר. ברור שעיקר מעייניו של ס. יזהר להלכי נפשו של אפרים – ואלה זוכים לעושר לשוני ומשפטים ארוכים ועמוסים בקישוטים, מטאפורות הגיגים ובני הגיגים, ולנחמה הוא מותיר תפקיד פאסיבי ואגבי בלבד.

ראוי לשים לב להמשך מהלכו של הסיפור – שבשלב זה כתוב עדיין בהתלהבות מדמותה של אותה אהובה בלתי מושגת – העוברת וחולפת כהרף לנגד עיני האוהב ועד לתיאורה של אותה אהובה רחוקה:

“ויכול אתה לספר בכל תג ותג תלי תילים של אמת מפרכסת בעורקיך בדבר נגהות שרעדו באדוות השיער הערמוני, בדבר חוטם סולדני המזדקר בקשת רבת-אופי ובשפתיים מלאות קפולות זו על זו, בדבר צללים בשקעי הלחיים הרכות ובגומות עיניה השחורות, כעדים לנפש מתאפקת הממתינה לאות שיינתן כדי להינשא בסחף אין-סופי, בדבר הגוף האיתן המתאים וקצוב באבריו, מוצק ורך, במלבושיו האפייניים הבולטים בריחם המיוחד, בגוונם ההולם, בגיזרה השייכת לעצמה, ובעוד סוד שאין לו ביטוי: בדבר ידי-שן גליליות וכפות שעור שקוף וענוג מתוח על עורקיהן בלא שתוכל לו העבודה, והרגליים השישיות הללו מגוון קליפת אקליפטוס צעיר – דמות חייה המפעמת כל-כך את הלב הכבול, שלא די לו ברוב פרטים ועוד הוא מוסיף ונזכר בהילוכה השוקט מתוך שלא הגיעה עוד שעתו, בלגלוג דוחה שבגינוני צעדים קלים ותמורים, בקול חם, רוה ושר – כעין לימון ריחני שגמל – שאף בו ספונה אפשרות התפרצות גבוהה הנבלמת לפי שעה בהגיים נמוכים, מתונים , “בשבילכם די גם בזה”…”¹⁶.

 

זהו שיר הלל ליופיה של האהובה – ולמניעת ספק נרמז בתוך הקטע גם שמה: “בדבר ידי-שן גליליות“

 

ולאחר שיר אהבה מתרונן ועורג זה, עוברת המחשבות למציאות העכשווית והקול [ הפנימי ] חוזר ומעלה בפניו את הדילמה, והמלחמה הפנימית עדיין מתקיימת, ועדיין הקול קורא לו להחליט, ולשמור על עצמיותו ועל העקרון בשמו יצא לאותו מאבק – והרהורים שונים משתלבים בזרם התודעה שלו עד כי ירמוז:

“ואתה שתוק והחרש ועל פניך “מאום-לא-אירע”, ואל מיטתך נוס, בן-אדם, לחלום מציאות ולשכחה. נאה, האין זאת? ומה אפשר לעשות? ובמה תוכל להוושע? ומאידך – הן ממש כמוך, באותם התנאים שלך, שרויים בני-אדם רבים אחרים – מה הם אומרים ? מדוע אין אלה נפשם יוצאת מגעגועים אל אחרת ולא דל ולא קטן נראה בינהם מה שעמם ? או אפשר כבר עייפו, ואפשר מבוקשם הוא זה המתאים לכל מקום וכל מקום יכילם, או אולי זיקנה היא הקופצת ובאה ? או להיפך שובע ונוחיות יתירה?…”¹⁷

הנה כאן, בטקסט מורכב ומעורפל בכוונה זה, ובפיתולי תחביר, מציג ס. יזהר את הדילמה בפניה ניצב אפרים [ ויתכן אף יזהר עצמו ..] : הוא שואל מדוע רוב בני האדם אינם מתגעגעים לאחרת, ולרוב בני האדם זו שעמם אינה נראית דלה וקטנה  ?

כלומר הרהורי חרטה מתחילים לקנן במוחו – מדוע נפשם יוצאת אל אחרת – מדוע אין הם מסתפקים במה שעמם ?

אם צריך הייתי להצביע על קו פרשת המים שבסיפור – שיא עד אליו עולים וממנו והלאה יורדים, דומני כי הוא נמצא בפסוק שצוטט לעיל.

מכאן ואילך יכרסמו הספקות בנפשו, של אפרים, כאן מתחיל התהליך שיוביל את אפריים לכניעתו ולהצהרתו “אני חוזר לאספסת”:

“אפרים, לאט לך, ואל נא באפך, וחזור נא, שוטה שבהרהורים, לעצם הענין: עוזב אתה את האספסת, אם…לא? אל תדרוש מה שאין, אל תוותר על מה שיש ואל תנסה תמיד מחדש. אלא שלב פותה זה. יש שהוא רוצה ויש שאינו רוצה, דוקא שלא בשעתו, מפריע לכל החלטה, מפר כל נדר, חומד לא-לו ולוהט מגעגועים לא-ירוו לכל שאיננו, ונדמה לו באיולתו שעוד אפשר, ומה שרחק וחולף על ידך כנשמת אלוהים – עוד ייתכן, ומוותר בזיל הזול ובחינם על כל היש ועל כל עמידה דלה וריקה זו שאתה עומד באין אונים לרדוף, להשיג ולהיצמד לחולף קורן-היופי”¹⁸

ומכאן ואילך, הדימויים של אותה אהובה רחוקה – יופיעו באור שלישי

“הנה את, פלונית רחוקה” שהפעם מגלה בה הסופר גם את הצד הבלתי נכבש שבה:

ועתה הוא ער לכך כי:

“תעצור נשימתך ותאבד הכל מסביבך למראה-פתע שצץ ועלה חי ועתיר מציאות, למראה דמות נגלית ובאה, מתקרבת, נושאת עיניה באדישות קסם שלה המביאה לידי טירוף (אח, לב שוטה), סוקרת ומניחה, ושמלתה הקרירה שוקטה ומתוחה עליה: עוברת נטויית-ראש, מחייכת, אפילו מפטירה ונענה בשלום, ונעלמת בלא הסב ראש….”¹⁹

 

וחרף כל נהייתו אחריה הוא נותר מרוקן, ואט אט חוזר הוא אל נחמה, המידית, המעשית שבהישג יד ועתה יופיעו מילות חיבה אליה – וניכור כלפי המרוחקת :

“ומה, נחמקה, מה ? אח, עצוב, נחמקה, עצוב. קשה להיות כך בודד תמיד. או שמא, שמא זאת את, נחמקה, שלא שפרה מנתך בשמחה יתירה, ניצבת ליד הקיר הבהיר, בודדה, שותקת, במכנסיים כחולים וחולצה רכה, ושערך החם רכוס במכבנותיו ויופי-אצילות, אצילות כשל אותה נעלה, נובע מדמותך ביתר יגון ויתר אל ? מדוע שותקת את בין אנשים רבים ? ראי ילדה, אחות לאלתי היקרה מכל, את אל לך להיות ככה, אל לך לשאת לבדך משא רב זה שניחנת בו”²⁰.

 

ובסמוך לאחר מכן יופיעו עוד ביטויי של התרחקות מאותה אהובה בלתי מושגת. הפעם מכנה אותה הסופר “פלונית גאיונה” ##הסבר למילה גְּאֵיוֹנִי תואר, על יסוד הבנה של מילה יחידאית זו במקרא -- רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים -- (תהלים קכג ד) מליצית גאוותן, יהיר מאוד ו“אלילה רחוקה” 

וכך, במצב רוח זה, של הכרה בכך שמוטב לו לדבוק בקיים ובידוע במקום לחלום על הבלתי מושג – הוא מודיע לחברי האסיפה הדוחקים לאמר מה היא החלטתו:

“אני חוזר לאספסת”

כלומר נשאר באספסת, כלומר נשאר אצל נחמה ואותה “פלונית גאיונה” שככל הנראה לא בכדי נזקק ס. יזהר למילה שהיא יחידנית בתנ”ך – המתחילה, דווקא באות ג’ – כאות הראשונה של שמה – תמשיך לרחף בחלומותיו.

לכאורה הכל בא על מקומו בשלום והסערה חלפה – אך קיראו נא את מילות הסיום של הסיפור :

 

“דלת חדר-האוכל ספקה מאחור בטפיחה, ולפנים היתה דוממת האפלה“

 

הפירוש שאני מציע לסיפור אפרים חוזר לאספסת – לפיו הדילמה והקונפליקט בו ניצב אפריים / יזהר הוא הקונפליקט שהעסיק אותו בחייו האישיים בתקופת חיבור הסיפור – מצד אחד קשריו מזה כשלוש שנים עם נעמי וולמן ומצד שני הפיתויים שמשכו אותו לגליליה קטינקא.

 

בסיפור – כמו בחיים – החליט ס. יזהר להשאר ולא לעזוב.

 

מעשה הקדשת “אפריים חוזר לאספסת”

 

כזכור, יזהר סיפר כי כתב את הסיפור ‘אפרים חוזר לאספסת’ במחברת בכתב יד קטן, כתב יד של זבובים,  וזעיר “בשביל להתרכז”

“כתבתי בכתב של זבובים##האם ס. יזהר ציטט כאן את דבריו של גרשום שלום, שכינה את כתב ידו הקטן של ש'י עגנון - כתב זבובים- כמו בציטוט זה : גרשם שלום תיאר את התרשמותו מכתב ידו של עגנון: --- בתחילה עוד יכולתי לפענח את כתב-ידו במכתביו ובסיפורים, שנתן בידי לקריאה ואף לתרגום. ברם כבר ניכרו אז נטיותיו לעשות את כתב-ידו לכתב-סתרים, המדהים את עיני הקורא. ברבות הימים הגיעו הדברים לידי כך, שמרת אסתר, שעה שביקשה לעשות לך טובה, צירפה תעתיק למכתביו, להקל עליך את מלאכת הפענוח של כתב-הרזים, שהיה דומה יותר לנקודות של זבובים מאשר לאותיות עבריות--.‏‏. קטן קטן. כמה שיותר קטן אתה צריך יותר להתרכז, ואז זה סימן שאני רציני, שאתה משקיע בזה, איש אחר לא היה יכול לקרוא, וכך מילאתי מחברת. החוקרים כבר ימצאו את זה…” [ ציטוט דברי ס. יזהר בראיון עם יצחק ליבני, בשנת 2000 ²¹

להלן תצלום של דף הפתיחה בכתב היד “של זבובים” של הסיפור ‘אפרים חוזר לאספסת’ כפי שהוא מופיע באתר של ארכיון ס. יזהר בבית הספרים הלאומי בירושלים :

 

 

סימנתי בעיגול בצבע אדום מה שהוסף לסיפור הכתוב “בכתב זבובים” בראשו:

 

 

פענוח האותיות שבעגול המסומן יגלה כי מדובר כאן בהקדשה של הסיפור לג. – כיוון שכל הסיפור כתוב “בכתב זבובים” וכדי שהג. הקטנה האמורה לא תיעלם מעיני המדפיס, בשל חוסר תשומת לב, או מתוך חיפזון בקריאה חזר ס. יזהר ועיבה אותה – למניעת ספק – כאילו היה מוסיף את פקודת Bold  במעבד תמלילים.
ואכן, בהדפסה הראשונה של הסיפור בגליון של “גליונות” כפי שפורסם על ידי למדן בחודש פברואר 1938 מופיעה אותה הקדשה לג’.

להלן תצלום הדף הראשון של הסיפור כפי שפורסם בעמ’ 312 של “גליונות” :

 

אך, במהדורה של הסיפור שעמדה לנגד עיניו של דן מירון – היא על פי הכרך ‘בחורשה אשר בגבעה’ (שפורסמה בשנת 1947 ), הקדשה זו לג. אינה מופיעה.

ניצה בן ארי מספרת בספרה על אותה הקדשה – ויש בה לתמוך בפירוש אותו אני מציע.

לפי סיפרה של ניצה בן ארי. לאחר שיזהר כתב את הסיפור בכתב יד של זבובים הוא נעזר בחברו ידידיה חבקין שהיתה לו מכונת כתיבה וזה הדפיס את הסיפור וכך הוא נשלח ביום 18.1.1938 ליצחק למדן כדי לפרסמו בבטאונו “גליונות”. הספור פורסם כאמור במהלך חודש פברואר 1938 אך ס. יזהר נמנע מלספר לנעמי וולמן, על דבר פרסום הסיפור. מי שבישר לה על פרסום הסיפור, היה אותו ידיד:  ידידיה חבקין:

“חבקין הוא זה שבישר לנעמי על פרסום הסיפור בגליונות, אבל האמת היא שלא את זה בא לבשר לה. הוא בא לביתה לספר לה שהסיפור מוקדש לג. כלומר לגלילה”.

הבשורה העלתה את חמתה של נעמי וולמן:

כאשר הסיפור הודפס במסגרת הספר “בחורשה אשר בגבעה” יזהר סמילנסקי כבר היה נשוי לנעמי וולמן [ שתחריטיה מלווים את הסיפורים בספר] וגם גליליה – היתה כבר גרושה וככל הנראה כבר נשואה בנישואין שניים לבעלה השני [ הבמאי גרשון פלוטקין ] והיתה כבר אם לבן – נמרוד בן יהודה שנולד בשנת 1943 מנישואיה לגיורא בן יהודה.

ביומנה מיום 5.12.1937 – כחודשיים לפני פרסום הסיפור –  נעמי וולמן מספרת כי היתה בביקור אצל יזהר בתל אביב וכאשר חזרו מתל אביב –

“פגשנו ליד ראשון לציון, בין קבוצות הפועלים החוזרות הביתה את גליליה. בתחילה לא תפסתי מי זו וקראתי בקול ‘מי זה?’ אז הציץ בי יזהר בעיניים מזהירות ומאירות כל כך שהפרצוף נתבהר מיד וידעתי שזו גליליה. זמן רב המשכנו לנסוע שותקים”.

ביום 18.1.1938 – עוד לפני שהסיפור עם ההקדשה לג. היא גליליה קטינקא פורסם כותבת נעמי וולמן ביומנה:

“אני חיה בהרגשה סתומה ומתמדת שיזהר לא יאהב אותי אולי אפילו אינו אוהב. יזהר אוהב את מריון ואת גליליה. אותי אי אפשר לאהוב כמו את אלה, לא רק יזהר אינו יכול. אני חושבת שאיש לא יוכל לאהוב אותי” ((מצוטט מניצה-.בן ארי, עמ’ 360-361)).

אותה התאהבות של ס. יזהר בגליליה – במקביל למערכת יחסיו המסובכת שידעה עליות ומורדות באותה תקופה על נעמי וולמן – זוכה להתיחסות זו בספרה של ניצה בן-ארי.:

“להתאהבות הזאת [ של יזהר בגליליה – ו’ ] היו שתי תוצאות לפחות. האחת הארצית, היא סדקה באופן משמעותי ואולי כמעט לא ניתן לאיחוי את יחסיו עם נעמי. השניה הספרותית, אם תרצו – היא גילמה באופן המושלם את הדגם שעתיד לככב ביצירותיו של יזהר. אהבה אידילית, אהבה שמימית, לא גשמית ולא מתגשמת, שהאהובה אינה יודעת עליה דבר” ((ניצה בן-ארי, בעמ’ 359)).

אפרים – לא חזר כיוון שלא עזב.

בשנת 1941 נשא יזהר את נעמי וולמן לאשה וכך חיו עד לפטירתו בשנת 2006  והוא כבן 90 שנה !

וג. – האם המשיכה להיות אותה “פלונית גאיונה” ##הסבר למילה גְּאֵיוֹנִי תואר, על יסוד הבנה של מילה יחידאית זו במקרא -- רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים -- (תהלים קכג ד) מליצית גאוותן, יהיר מאוד ו“אלילה רחוקה”, אליה המשיכו להוביל הגעגועים ?

 

 

.

 

_________________________________________

פוסטים על כמה מיצירותיו של ס. יזהר

_________________________________________

 

• 1. אפרים חוזר לאספסת

[1.1] ס. יזהר בין האספסת לפרדס – “אפרים חוזר לאספסת” [החורשה בגבעה]

• 2. ימי צקלג 

[2.1] ס. יזהר והמוזיקה – חירבת מחאז / {ימי צקלג}

• 3. חבקוק

[3.1] ס. יזהר והמוזיקה –  קופסה נודפת לועזות [ “חבקוק” ]  

[3.2] ס. יזהר והמוזיקה – מקדמה – [“חבקוק” , “גילוי אליהו”  

[3.3] ס. יזהר איזכור ידידיה חבקין – בשניים מסיפוריו

• 4. צדדיים 

חרלמוב

[4.1] ס. יזהר והמוזיקה – שירת הפוסהרמוניק [“חרלמוב” {צדדיים}

[4.2] . יזהר והמוזיקה – בין סיפור לממואר [“חרלמוב” – צדדיים ]  

[4.3] ס. יזהר והמוזיקה – המורה חרלמוב והידיד חבקין / ‘חרלמוב’ {צדדיים}

[4.4] . יזהר והמוזיקה – בין “כאן” ו”שם”  [“גילה” – צדדיים ] 

גילה

[4.5] מס. יזהר להיינריך היינה וה Der Doppltganger 

[4.6] מס. יזהר לפרנץ שוברט וה Der Doppltganger

[5.7] ס. יזהר והמוזיקה – סרנדה של שוברט ל”גילה” [צדדיים]

 

• 5. מלקומיה יפהפיה 

[5.1] ס. יזהר “שולה”  כ idée fixe  – [ “מלקומיה יפהפיה” ] 

[5.18.10] בין ה”כן”  של ס. יזהר ל “yes” של ג’ימס ג’ויס  – [“מלקומיה יפהפיה”] [ יוליסס]

[5.2] ס. יזהר / ניצה בן-ארי : הערות שוליות להערת שוליים ל”מלקומיה יפהפיה”

• 6. סיפור חיים / ס. יזהר

[6.1] .יזהר / ניצה בן-ארי :  “סיפור חיים” חלק ב’ 

 

 

.

 

 

1. מצוטט מתוך “ס. יזהר מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו”, ליקט וצירף מבוא וביבליוגרפיה חיים נגיד, בעמ’ 40).

   בשנת 1947 הופיעה ביקורת של יעקב מלכין “על סיפורי ס. יזהר”. חיים נגיד, בהקדמה ל”ס. יזהר מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו” מציין:

   “…ובכלל זוכה יזהר לשבחים על שום הפתרון האידילי הנכון שהוא נותן לקונפליקטים בסיפוריו. גיבוריו שבים – כמו אפריים, למשל, ל”מציאות העבודה וההגנה”, וכך ניטל מן הסיפורים יסודם ה”פסימי” וה”טראגי” (חיים נגיד, בעמ’ 14 [↩]

2. ס. יזהר, לקרוא סיפור, כרך 2, בעמ’ 491-2, ספרית אופקים, עם עובד, 1982 [↩]
3. ס. יזהר, “סיפור אינו”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ”ד, בעמ’ 18-19 [↩]
4. ניצה בן ארי. ס. יזהר ספור חיים, בעמ’ 311 [↩]
5. ניצה בן ארי, עמ’ 324 [↩]
6. ניצה בן-ארי ‘ס. יזהר ספור חיים’ בעמ’ 328 [↩]
7. דן מירון בעמוד 197 [↩]
8. אפרים חוזר לאספסת – בעמוד 191 [↩]
9. עמ’ 224-5 [↩]
10. אפרים חוזר לאספסת, בעמ’ 226 [↩]
11. אפרים חוזר לאספסת, עמ’ 226-7 [↩]
12. ניצה בן-ארי בעמ’ 308 [↩]
13. אפריים חוזר לאספסת, בעמ’ 227 [↩]
14. ניצה בן-ארי, בעמ’ 310 [↩]
15. ניצה בן-ארי, בעמ’ 334 [↩]
16. אפרים חוזר לאספסת, בעמ’ 227 [↩]
17. אפרים חוזר לאספסת, בעמ’ 229 [↩]
18. אפרים חוזר לאספסת , עמ’ 229-230 [↩]
19. אפרים חוזר לאספסת, עמ’ 231 [↩]
20. אפרים חוזר לאספסת, עמ’ 231-232 [↩]
21. ניצה בן ארי, בעמ’ 351 [↩]