[2] ליאונקוואלו, הליצנים: סיפור האופרה
28 באוגוסט, 2010
אנריקו קארוזו בתפקיד קאניו “הליצנים”
זוהי אופרה קצרה. הנפתחת בפרולוג “מבוא” המתרחש בדרך כלל לפני שהמסך נפתח והשחקן מבצע את האריה “Si puo כשהוא יוצא אל קדמת הבמה, מאחריו המסך הסגור, ולאחר שיסיים את דברי הפתיחה, יפתח המסך, והאופרה תתחיל.
לאופרה שתי מערכות, קצרות, כשני שלבים בבניית הדראמה, שכדי להוליך אותה במעלות הקטארזיס עד לפורקן המתבקש, מוליך אותנו המחבר ביו שני סיפורים המתפתחים במקביל.
1. תחבולת ה”פרולוג”
אחרי פתיחה תזמורתית קצרה, המציגה את הנושאים המוזיקליים העיקרים שיופיעו בהמשך האופרה, נפתח ה “פרולוג”, בו מסביר טוניו Tonio מי שימלא אחר כך את תפקיד Tadeo שהוא ה Comediante “הקומדיאנט” ( “המצחיק” ) [ בבגדי הליצן שלו ] את מה יצפוי להיראות על הבמה:
הוא מקדים ומגלה [ כאילו היה מקהלה יוונית של איש אחד ] מה היא ‘האמת’ שיגלה הקהל העומד לצפות באופרה:
“דמעותיו של השחקן הן מזויפות, לא אמיתיות”
ויידע הקהל כי:
“כל צעקותיו וגניחותיו והכאב שאלה אמורים להביע – כל אלה … – אין לו, לליצן, לב לחוש אותם…”
הוא יגלה לנו שהמחבר החליט לשאול מהמציאות סיפור על צחוק ויגון. הדובר, המציג את עצמו “אני הפרולוג” “Io sono il Prologo” , מנסה למשוך את אזנו של הקהל ומשווה בין השחקן ובין הקהל הצופה בו:
“האם אין השחקן אדם עם לב כשלכם ?
לקהל כזה התכוון המחבר לכתוב את סיפורו – והסיפור הוא סיפור אמיתי . הסיפור שיסופר יהיה על הפירות העצובים של האהבה והתשוקה – והוא חוזר ומזכיר לקהל כי – השחקנים הם אנשים כמוכם – כמו הקהל”.
זהו אם כן ה”מניפסט” של ההצגה. המוטו. המסר ( המבליע בתוכו את המסר של זרם הוריזימו עצמו ):
הסיפור שיסופר ינסה להראות את היחס בין האמת החיצונית כמו שהיא נראית לעין – בתלבושות של הליצנים ובתפקיד שהם אמורים למלא על הבמה כשהם מציגים ‘קומדיה דל ארטה’ לבין האמת הפנימית של השחקן … שלא תמיד הוא כה עליז כמו שמצפה ממנו הקהל, ששילם עבור הכרטיס.
זוהי מעין קריאה להסיר את המסכות, לחתור לאמת ה”אמיתית” ולא לחזיון החיצוני הנגלה לעין, על הבמה בבית האופרה ועל במת החיים.
2. המערכה הראשונה
נדה Nedda
שחקנית בלהקת הקומדיה דל-ארטה הנודדת ותפקידה יהיה לשחק את קולומבינה Colombina היא מושא אהבתם, חיזוריהם, תשוקותיהם, קינאתם ונקמתם של הגברים הסובבים אותה.
המערכה נפתחת בכניסתם, בקול תרועה רבה ובתהלוכה ססגונית של להקת השחקנים. הליצנים מציגים את תעלוליהם, להרשים את הקהל בעיירה הקטנה אליה הגיעו, כדי לענין אותם שיבואו להצגה העומדת להערך באותו ערב בכיכר העיר. לאחר שתהלוכת השחקנים עוברת, חוזרת לתוך מגורי להקת השחקנים. החיזורים אחרי נדה מתחילים ואיתם החלה לנוע מכונת הטרגדיה שבקומדיה [ דל ארטה ] שתוצג במערכה השניה.
שלושה גברים מעונינים בנדה ואלה הם:
קניו – Canio
בעלה של נדה. הוא מבוגר ממנה בשנים רבות. הוא העלה אותה מאשפתות. ומבת כפר פשוטה, העלה אותה למעלת שחקנית על במת שחקנים הנודדת בין כפרים ועיירות בדרום איטליה ומציגה בכיכרות הערים קטעים מן הקומדיה דל ארטה.
קניו – הוא מנהל הלהקה. הוא רודן וקנאי לנדה אשתו הצעירה. הוא חושד בה ואינו מניח לה לחיות את חייה. הוא חושב, כיאה לגבר בדרומה של איטליה בסוף המאה ה-19, כי האישה היא רכושו והוא אדון עליה, על גופה ועל נשמתה ומה גם שהוא הוא האיש שהעלה אותה והוא הוא מנהל הלהקה ועל כן תביעתו כלפיה לנאמנות ולכפיפות ולמשמעת הן תביעות חד משמעיות.
במערכה השניה – בה תועלה הקומדיה דל ארטה על הבמה – הוא ישחק תפקיד של פאייאצו – הוא Paglliaccio
טוניו Tonio
או בשמו המלא Taddeo -יופיע במערכה השניה בתפקיד Comediante בקומדיה דל ארטה. הוא מגושם ומכוער אך שבוי בקסמיה של נדה ומחזר אחריה בלהט רב וזו דוחה אותו. ליבה נתון למחזר אחר. כטוניו אינו חדל מחיזורייו המגושמים והדוחים, נדה משפילה אותו במכות שוט ואף שולפת לעברו סכין, כדי להרחיקו מעליה. טוניו-טדאו נשבע לנקום. הוא ימצא את הדרך לנקום.
סילביו Silvio
בן הכפר המתאהב בנדה ומחזר אחריה והיא משיבה לו אהבה. הם מתנים אהבה ותוך כדי כך… הוא מבטיח לה לקחתה מן הלהקה, וממרותו ואדונותו של קאניו ולפתוח לה דף חדש בחייה. הם נדברים להימלט מיד לאחר ההצגה שתתקיים באותו ערב [ אותה דל ארטה שתוצג במערכה השניה]. כדי להגשים את המזימה נטמע סילביו בין הקהל הבא לראות את ההצגה … כדי להמתין לנדה עד לסיום ההצגה ואז יגשימו את תוכניתם ויברחו.
אלא שבדראמה כמו בדראמה: טוניו הפגוע הדחוי השואף נקמה … ראה נדה וסילביו מתנים אהבים. חמתו של סילביו בוערת בו, בשל הדחיה שנדחה על ידי נדה, וכנקמה על ההשפלות שהשפילה אותו, וגם בקנאו במחזר שהצליח לכבוש את ליבה וגופה, הוא מגלה את אזנו של מנהל הלהקה כי נדה, בגדה בו ותינתה אהבים….עם מאהב צעיר מבני הכפר.
קאניו, הבעל התובעני והקנאי של נדה, אינו נשאר אדיש.
המועד להתחיל את ההצגה של הקומדיה דל ארטה מתקרב.
קניו מחליט לעלות על הבמה, לצורך כל עליו ללבוש את בגדי הליצן ולצבוע את פניו בצבעי המסכה הלבנה ….
כאן תופיע האריה המפורסמת של קאניו – זו המתנגנת בזכרונו של כי מי ששמע את האופרה הזו אי פעם, שטנורים כה רבים משתדלים להרטיט איתה אל לבות המאזינים:
כאן היא בביצועו הישן של אנריקו קארוזו:
הנה מילותיה של האריה [ בתרגומי המילולי לעברית ]:
_______________________________________________________
Recitar ! Mentre presso dal delirio
לפעול ! ליבי מלא יגון
non so più quel che dico e quel che faccio!
איני יודע את נפשי, איני יודע מה אני עושה
Eppur è d’uopo… sforzati!
אבל. אני חייב להתגבר…. אומץ , ליבי !
Bah! sei tu forse un uom?
האין אתה אדם ?
Tu se’ Pagliaccio!
אינך אלא ליצן !
Vesti la giubba e la faccia infarina
לבש את התחפושת, המסכה, האיפור
La gente paga e rider vuole qua.
הקהל משלם לך
E se Arlecchin t’invola Colombina,
ואם ארלקין את קולומבינה יחטוף
ridi, Pagliaccio… e ognun applaudirà!
צחק הליצן , העולם יריע לך בתשואות
Tramuta in lazzi lo spasmo ed il pianto;
לך, כסה בשחוק את דמעותיך ואת יגונך
in una smorfia il singhiozzo e’l dolor…
זמר, והיה שמח, מלא את תפקידך
Ridi, Pagliaccio, sul tuo amore in franto!
צחק הליצן, למען האהבה שנסתלקה,
Ridi del duol t’avvelena il cor!
צחק על היגון המכרסם בליבך
___________________________________________________
וכאן האריה בביצוע פלאסידו דומינגו – קטע מסרטו של פרנקו זפירלי על פי האופרה
האריה מתחילה בדקה 4:45
3. המערכה השניה
הקהל מתאסף בכיכר העיר. ההצגה עומדת להתחיל. נדה בתפקיד קולומבינה Colombina עוברת בקהל ואוספת את הכסף. היא מצליחה להגניב כמה מילים למאהבה בן הכפר סילביו Silvio הם נדברים להפגש מיד בתום ההצגה על מנת להגשים את אהבתם ולהמלט יחד !
הצגת הקומדיה דל ארטה עומדת להתחיל: כאן הצגה בתוך הצגה. כפל תפקידים. מעין משחק: מה שנראה לעין אינו מה שקורא באמת. במת הקומדיה דל ארטה נפתחת, על הבמה הראשית של האופרה:
נדה ( בתפקיד קולומבינה Colombina ) ממתינה למאהבה בקמודיה דל ארטה בפה Beppe המשחק את תפקיד ארלקינו Arlecchino המחזר אחריה. אך במקום ארלקינו מופיע לפתע טוניו Tonio – הליצן ומכריז על אהבתו אליה. [ הוא מתכוון לכך ברצינות ולא רק בתוקף התפקיד של ארלקינו ] היא דוחה אותו גם בהצגה וגם בחיים. ארלקינו מזמר לה סרנדה ענוגה ונוגה. בהצגת הקומדיה דל ארטה היא אמורה להיענות לחיזוריו זה. נדה משמיעה אותן מילים שהחליפה עם סילביו, המשמשות עבור סילביו המצוי בקהל, איתות כי תוכנית הבריחה יחד בתוקף….
אך כאן הפתעה:
עתה מופיע ה Pagliaccio להתערב ברומאן המתפתח בין הקולומבינה ובין ארלקינו. אלא שלהפתעתה של נדה מי שעלה לבמה בתפקיד זה הוא לא אחר אלא קניו- בעלה הקנאי ומנהל הלהקה. היא מופתעת כיון שידעה שהוא אמור היה לנסוע לעיר הסמוכה לסידור ענינים. עתה, כמו בקומדיה דל ארטה, הוא מופיע לפתע, מלא חימה וזעם. אך…הוא שוכח את תפקידו – תפקיד הפיאצו. האמת פורצת מגרונו. הוא דורש מנדה בתקיפות שתסגיר את שם מאהבה. הקהל בטוח שזה חלק מההצגה. הפיאצו מאוד משכנע בזעמו. הקהל מוחא לו כפיים על משחקו המעולה כבעל נבגד – אך הקהל עדיין לא יודע כי לא הליצן המצחיק מדבר מגרונו אלא האיש שמתחת לתחפושת – הבעל הנבגד והקנאי.
הוא דורש לדעת את שם המאהב – ונדה קולומבינה שותקת. אין זה הטקסט של הקומדיה דל ארטה שהיא מכירה. הפיאצו שולף סכין [ אנחנו בדרום איטליה בסוף המאה ה 19 ] המציאות חזקה מכל מחזה.
קניו הבעל הקנאי שולף סכין ומאיים איתה על נדה, נדה המבוהלת קוראת למאהב סילביו לעזרה. סילביו רץ משורות הקהל להצילה אך… קניו נועץ את הסכין בגופה ומיד לאחר מכן נועץ אותה בבטנו של סילביו המאהב.
שני נרצחים על הבמה. הקהל המום. נשמעת הקריאה: LA COMMEDIA E FINITA
הקומדיה [ דל ארטה ] וגם הטרגדיה של החיים – נסתימו.
התזמורת זועקת את רחשי הסבל והזעם המצטבר.
מסך.
הרבה מתח התפרק.
טרגדיה דל-ארטה
♦
סיפור המעשה שמגולל לפנינו לאונקוולו במערכה הראשונה, אינו אלא הפיכתה של הקומדיה דל ארטה שבמערכה השניה, למבוא וטרגדיה שתתרחש בסוף האופרה. גרעין הטרגדיה מונח כבר במערכה הראשונה. [ אם במערכה הראשונה מופיע ציור של אקדח על הקיר במערכה השלישית על האקדח הזה לירות – לפי גירסתו של צ’כוב ] . היחסים בין הגיבורים נבנים לפי מתכונת הקומדיה דל ארטה, אלא שהאווירה משתנה. לא צחוק כי אם דמע. לא עליצות כי אם רצינות. לא שמחה אלא כאב.
קשה לאמר כי סיפור העלילה עצמו חושף בפנינו איזו אמת חדשה שלצורך חשיפתה היו צריכים להמציא את סגנון הווריסימו. בעצם גם בקומדיה דל ארטה ידע הקהל כי הכל קומדיה כי מעבר למסכות ולתחפושות ולשעשוע – יש מציאות אחרת. ישנה האמת של השחקן. אבל… לא כל יום מעלים מחזה-דמים על הבמה. לא כל יום רוצח בעל את אשתו הקולומבינה על הבמה בחימת זעם. הקנאה מקננת. זה ידוע. אבל אין היא מתפרצת בין שחקנים המציגים קומדיות.
היה משהו מרענן בסופה של המאה ה 19 כאשר אומני הווריסימו העלו על במת האופרה את האדם הפשוט למרכז הבמה, כגיבור הראשי. לא עוד מלכים, דוכסים או מצביאים הסטוריים או ספרותיים מפורסמים, לא עוד אגדות מנבכי ההיסטוריה או המיתוס, אלא אנשים רגילים, בשר-ודם. אנשים בצלמו ובדמותו של שכנו של הצופה.
הצופים בהיכלי האופרה לא היו פשוטי העם, אלא הבורגנים החדשים והמתעשרים שכספם הותיר בידם סכומים מספיקים לרכישת כרטיס יקר לבית אופרה שהדקור שלו מזכיר ארמון של מלכים, בדי קטיפה אדומים, ז’ירונדלות כבדות עם נטיפי קריסטלים להחגיג את האווירה. נזכור שאת האופרה לא העלו על במת עץ מאולתרת בעיירה שכוחת-אל, מונאלטו שמה, אלא בבירת האופרה של אותם ימים – מילנו עיר עשירה ומתעשרת.
ליאונקוואלו דוחק בקצב הארועים. אין הוא מספיק לבנות דמויות בעלות ‘עומק פסיכולוגי’ הארועים רצים העלילה מתגלגלת במהירות. הזמן רץ והקהל שילם בכספו. הקהל צריך לקבל את נתח-הקטרזיס-הנוטף המגיע לו.
כאן נכנסת לתפקידה המוזיקה. שהיא רבת פנים מודרנית מלאת עוצמה. תזמורת גדולה וקולה גדול. הרבה יותר משנחוץ לקומדיה דל-ארטה. המוזיקה והתזמור הם הנותנים ליצירה זו את עוצמתה.
וליאונקוואלו ידע לסחוט את הרגש עד קצה הגבול. שתי האריות המפורסמות, עליה מבוססת כל האופרה הן גם סנטימנטליות וגם רבות עוצמה ורגש. ביצוע טוב של Ridi Pagliaccio מצליח להרעיד את נימי הנפש, לזעזע, ואף להזיל דמעה אצל מי שהסנטימנטליות האיטלקית משפיעה על שקיות הדמע שלו.
המוזיקה היא סוד הצלחתה של האופרה הזו.
והיא, מצליחה בעצם להשכיח לנו, הצופים והמאזינים הנסחפים בכוחן של המנגינות והתזמור העוצמתי, את ה”אמת”:
כל אחד משלושת גיבוריה של האופרה – קניו הקנאי – נדה הבוגדנית – וטוניו הנקמן, כל אחד מהם גם הוא אינו מושלם. כל אחד מהם נפגע במהלך האופרה ואנו נוטים להזדהות עם הנפגע.
אנו מרחמים על קניו הבעל הרודן והקנאי על כי אשתו בוגדת בו ומצדיקים, בסתר ליבנו את מעשה הנקמה האכזרי שהוא מבצע בה.
אנו נוטים להזדהות עם נדה הצעירה הסובלת מרודנותו של בעלה המתפתה למחזר בעל קול בריטון מלטף בדמותו של בן הכפר – איש שווה לה בגיל ובמעמד המחזר אחריה בחום אנושי וברומנטיקה כובשת. אנו אפילו מבינים אותה על כי היא דוחה את חיזוריו המגושמים של טוניו הליצן הדוחה אותה והופך להיות לה למטרד. אין אנו באים אליה בטענה על כי היא הקולומבינה השברירית והעדינה – מפעילה כנגדו שוט ומאיימת עליו בסכין.
אנו נוטים להזדהות עם טוניו המגושם [ בן דמותו של קוואזימודו, הגיבן בנוטר-דאם, של ויקטור הוגו, או הליצן הגיבן בריגולטו של וורדי] אשר אינו מצליח להגשים את תשוקתו בשל הפגם בגופו . כמה אנו מזדהים איתו כאשר הוא נשבע לנקום בה – בסרבנית….
לאיזו מערבולת רגשות מצליחה המוזיקה של לאונקוולו לגרור אותנו, על רקע מערכת ריגשית כה מורכבת ?
רגע אנו כאן ומיד מוליכה המוזיקה את נפשנו לשם. ואז מתגברת האימה…הדראמה מגעיה לשיאה. הקומדיה נסתיימה. הבעל הקנאי משסף את גרון אישתו ומגלה מי הוא המאהב וגם הוא זוכה לחוש את סכינו של ראש להקת השחקנים.
האופרה נגמרת.
תשואות הקהל, הכל לפי הטקס.
אתה נדחק החוצה בין הקהל ההמום.
____________________
הרוכל עומד שם, ברחבת המרכז לאומנויות הבמה… ומכריז ‘בייגלה’ ‘בייגלה’ ‘בייגלה’. אתה ממשיך כמה צעדים קדימה והמחצצר הרוסי עומד שם ומנעים במנגינת ‘הבה נגילה הבה’, ‘הבה נגילה הבה’…
אכן הקומדיה הסתיימה – הדרך לטראגדיה פנויה.
ההצגה יכולה להתחיל או להמשיך – הכל…. לפי המטען האישי שלך.
__________________
הרשימה נכתבה בעקבות ביצוע ה”ליצנים” באופרה הישראלית החדשה – 31.1.2005
______________________________
פוסטים בנושא הליצנים של ליאונקוואלו
_______________________________
[1] ליאונקוואלו, הליצנים: האמת שבווריזימו
[2] ליאונקוואלו, הליצנים: סיפור האופרה
תרומתכם תתקבל בתודה ובהערכהתרומה צנועה שלכם, תהא עבורנו אות וסימן, כי ה"מילים" שלנו שיצאו מן הלב והושקעו בהבאתם מאמצים רבים, ושעות עבודה רבות הגיעו ונגעו לליבכם - וכי עמלנו ומאמצינו נשאו פרי ולא היו לשווא ועל כך תבואו על הברכה.
