[ 1 ] מהרהוריו של ‘סרדין’ בטיסת-לילה טרנס-אטלנטית
15 ביולי, 2019.
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
[ שאול טשרניחובסקי ]
♥
המראה מ”בן-גוריון”
ברשימות המובאות בהמשך, אני מבקש לשתף את הגולשים בחוויות שחוויתי במהלך טיסה טרנס-אטלנטית שהמריאה משדה התעופה בלוד, עצרה לחניית-ביניים קצרה בווארשה ומשם המשיכה ונחתה ביעדה הסופי : העיר שיקאגו בארה”ב.
הטיסה כשלעצמה היתה שיגרתית ולא ארעו בה ארועים ראויים לסיפור, ורוב הדברים שהחלו כותבים עצמם תחת אצבעותי הרוחשות על המקלדת, התגלו לי כהרהורים שריצדו במוחי במהלכה. אך, כדרך ההרהורים, אתה יודע היכן הם מתחילים אך כיוון הרוח הנושאת אותם מי ידענו והוא בבחינת “דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם” (משלי ל’ פסוק יט) עליו נאמר “הדרך שהלך בו הנשר, כאשר פרח לצד אויר השמים, אין לדעת אותו, כי פרח באויר ואין הדרך ניכר”.
אנסה לילך בעקבותיו של הסופר יוסף חיים ברנר, שבפתח “ספר ההתלבטות” שלו [ קרי : “שכול וכשלון” ] המספר:
“ששט בספינה ההולכת מנמל‑סעיד לאלכסנדריה של מצרים”… ויהי כאשר הורד, [ חברו – ו’ ] נשאר אחריו בספינה יתום פעוט – צקלון קטן, וממנו נתגלגלו ובאו לידי קונטרסי‑רשימות אחדים … בעקבות הקונטרסים ההם עמדתי אז, כשבאתי אל היבשה ואל המנוחה, והעליתי על הכתב, בצורה המקובלה והרגילה של סיפור, פרקים אחדים על מעשיו וחיי נפשו של אותו אדם בשנות חייו האחרונות” .
ואף אני, שלא מצאתי שום ציקלון קטן של נוסע כל שהוא אך, משהגעתי “אל היבשה ואל המנוחה” התחלתי להעלות מזכרוני החי, על הכתב את עוללותיה של אותה טיסה, בנסיון, לעקוב ולשחזר, את הדרך העלומה בה ריחפו המחשבות ופרחו ההרהורים באותן שעות טיסה ארוכות;
וכיוון שהדרך ארוכה והשעות נוקפות, הרשימות הדקות החלו מתמלאות ותופחות ומתעבות, ודבקו בהן ציטוטי שורות ארוכות ושורות-קצוצות, וכשירד החושך על המטוס השט במרומים, הצטרפו אליהם צלילי-לילה ורחשי-פסנתר-נוגים, ובין אלה הבליחו, בלא משים, תדמיות שעלו מבאר-הזכרון, ולפתע הכה בי החושך שמסביב, חששות ופחדים שהגיחו מעמקי התודעה צפו ועלו מחשכת מסתרים והפכו נוכחים ומציקים, וכן התקבעו להם הדברים, וככל שהמקלדת המשיכה להקליד, והזיכרונות וההרהורים המשיכו לנסר, ומשרבו הרשימות, עד כי הפכו מהרהוריו של ‘סרדין’ הכלוא בכיסא צר ומציק במטוס רוחש-המהום בלתי פוסק של מנועים, ל”פוסט-ארוך”, שהיה צורך לחלקו לפרקי-משנה, כדי להקל על קריאתו מעל גבי מסכים מרצדים.
וכך באו לעולם חמישה פוסטים אלו, העוקבים, פחות או יותר, אחר ההרהורים ממהלך הטיסה, שאת נתיבה ניסיתי להדגים באיור שבראש דף זה.
היה זה בוקר יום שני בשבוע, החמישה עשר לאפריל – 2019,
ואם רוצה הייתי להוסיף נופך של דרמטיות לתאריך זה מוטב היה לכתוב “בחמישה עשר לירח אפריל” על משקל מילות הפתיחה המדכאות בפתיחת “ארץ הישימון” של ט”ס אליוט משנת 1922:
“אַפְּרִיל הוּא הָאַכְזָר בַּיְּרֵחִים, מַפְרִיחַ לֵילֵךְ מִן הָאָרֶץ הַמֵּתָה, מֵעֲרַב זִכְרוֹנוֹת וּתְשׁוּקָה, מֵעוֹרֵר שָׁרָשִׁים עֲמוּמִים בְּגֶשֶׁם אָבִיב”;
– אלא שבאותו בוקר אביבי, בו המראנו משדה התעופה בלוד, כשהשמים מעל הים התיכון, תכולים וזוהרים, ומזג האוויר אביבי, לא נראתה אף לא עננת דיכאון אחת בשמי המסע, ואף לא שמץ מאותה קדרות של “ירח אפריל” שט”ס אליוט הכתירו כ”האכזר בירחים”
בשעה אחת עשרה המריא המטוס ועימו התרומם אף מצב הרוח – כיאה לאקורד-פתיחה לחופשת-פסח אותה תיכננתי לבלות אצל ביתי ומשפחתה, במדיסון, בירת מדינת ויסקונסין שבארה”ב, שבאוניברסיטה רבת התהילה שלה, היא שוקדת על עבודת פוסט-דוקטוראט, בזכות למלגה נדיבה בה זכתה מקרן פולברייט היוקרתית.
מדיסון, בירת מדינת ויסקונסין, מרוחקת משיקגו כשתי שעות נסיעה ברכב, והבחירה בשיקגו כיעד בו תנחת הטיסה הטרנס-אטלנטית שלי, היה מתבקש. העדפתי לטוס בטיסה עם חניית ביניים קצרה. כדי לפוש מעט מן הדחיסות ה’סרדינית’ בה דוחסות חברות התעופה את נוסעיהן לבטנו התפוחה של ליוויתן-הבואינג. הבחירה המקרית ונטולת הפניות נפלה על חברת התעופה הפולנית LOT שנראתה לי גם זולה מאופציות אחרות וגם נוחה יותר. בעת הזמנת הכרטיס לא יחסתי חשיבות לנחיתה בווארשה דווקא, ורק דאגתי לזמן המתנה קצר יחסית עד לטיסת ההמשך, כפי הבטיחה חברת הטיסה הפולנית.
האפיגרף מ”האדם אינו אלא…” לטשרניחובסקי
אם חיפשתי, לאחר מעשה, איזה חוט-מקשר, מעין “לייט-מוטיב” שיחבר את הפוסטים שנכתבו בעקבות טיסה זו – ל”חבילה אחת”, מצאתי את פסוקי הפתיחה לשירו של שאול טשרניחובסקי – מתאימים לקבעם כ”אֶפִּיגְרָף” [ שהוא, במקור, כתובת עתיקה על גבי חרס או מצבה. בספרות הוא מקובל כעין “מוטו” לאמור, קו מנחה המצביע על כיוונו של הסיפור. אפיגראף היא בדרך כלל אמירה מרוכזת, המסכמת בתמציתיות רעיון או עיקרון ה”מרחפים” מעל רוחו של הסיפור].
שירו של שאול טשרניחובסקי – נפתח בבית הראשון כך:
“הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד
מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,
בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּלְבֹא־דֵעַ עָרוּךְ
מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.
וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,
וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –
וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר
כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,
שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.”
באתר האינטרנט של הספריה הלאומית בירושלים מופיעה ההמלצה הבאה:
“מיד הנוף, תמיד הנוף, נוף הילדות, הטבע שטשרניחובסקי גדל בתוכו והרגיש משחר ילדותו. אכן, “האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו”, וכדאי לקרוא את השיר מראשיתו ולהמשיך לאחר השורה המפורסמת, אולי המפורסמת ביותר מכל מה שטשרניחובסקי כתב”
רוב מבקריו המקצועיים של טשרניחובסקי, לא יכלו שלא לדון בשיר זה במסגרת מחקריהם ביצירתו. רבים מהם הדגישו את מרכזיותו וחשיבותו של השיר – כל אחד וגישתו וטעמו עימו [ שהרי אם היה צורך ל’הוכיח’ את האמת האוניברסלית אותה ניסח טשרניחובסקי בראש שירו – ניתן לראות כי גם המבקרים השונים, כל אחד וטעמיו עימו, “אינו אלא תבנית נוף מולדתו”, חינוכו, השכלתו השקפותיו ובית גידולו…]
כך, פרופ’ יוסף קלויזנר, ידידו האישי של המשורר מימי לימודיהם באוניברסיטת היידלברג [בתחילת המאה העשרים], בספר זכרונות שהוציא על ידידו המשורר, כתב כי מצא בשיר זה : ‘כרקטריסטיקה’ עצמית ‘נפלאה’ .של המשורר;
המבקר דב סדן, לעומתו, “קלט מתוכו קולות אותנטיים, שעלו מעומק התת-מודע של המשורר”.
המשורר והמבקר יעקב פיכמן כינה שיר זה “האלגיה [ הקינה] הגדולה” ומצא להוסיף כי “אלגיה זו היא אולי, גם פסגת שירתו”.
המבקר פרופ’ דן מירון רואה שיר זה כ“שיר הרהורי אמירתי” , “שיר וידויי אישי “ וכ“שיר טרגי”
[ הציטוטים לעיל, מתוך מאמרו של דן מירון ‘האדם אינו אלא’ – על דרכי יצירת המשמעות והמבנה בשיר טרגי – בקובץ שאול טשרניחובסקי – מחקרים ותעודות בעריכת בעז ערפלי] .
החוקר, בעז ערפלי, בספרו “צעיר לעד” – עיונים בשירת טשרניחובסקי מכתיר שיר זה :
“מן המרכזיים בשירי המשורר, מן הידועים, מן הטיפוסיים, גם מן הטובים שבהם” . וגם “שאפשר למצוא [ בשיר – ו’ ] אידיאות ברורות, זיקה למציאות ביוגראפית והסטורית, נושאים ומראות הנמסרים או מתוארים באופן ישיר ובהיר. חסידי שירה זו רואים בה שירה מובנת, נוחה לקליטה, נושאת רעיונות וחוויות אוניברסליים ולאומיים…” ומסכם ןמכתיר שיר זה כ“שיר אמירתי”.
פרופ’ ברוך קורצווייל פותח את רשימת הביקורת שלו על שיר זה בהכרזה:
“השיר ‘האדם אינו אלא…’ משמש המשך והשלמה לתמונה שנצטיירה לעיננו על יחסו של טשרניחובסקי לטבע. תפיסתו את הטבע מתבטאת בשיר זה בצורה ברורה מאוד….האדם אינו עומד מעל לטבע , הוא חלק צנוע בלבד של הטבע. האדם חלק אורגני של הטבע – האחדות עם הקרקע, עם נוף מולדתו, היא האחדות היחידה המתאימה לו. יצויין כאן שנושא נוף המולדת העולה בשיר זה ובמקומות אחרים בשירה העברית החדשה הוא בעל חשיבות מיוחדת. בשיר זה,ובדומה לכך ב’ספחח’ לביאליק, אנו שומעים על התפקיד המכריע שנודע לנוף המולדת בחיי האדם בכלל והמשורר בפרט”. [ ברוך קורצוויל – ביאליק וטשרניחובסקי מחקרים בשירתם בעמודים 207-208 ]
ופרופ’ הלל ברזל בספרו “שירת התחיה שאול טשרניחובסקי” עומד על חלקיו השונים של השיר וכותב:
“חלקו הראשון של השיר , המחולק לחמישה בתים ושורה נבדלת מסיימת, הוא כוללני ומכיל הנחת יסוד הגורסת קשר הדוק בין האדם וסביבתו הנופית, הגיאוגרפית. שתי השורות הראשונות, בעלות המוניטין, קובעות את צלם האדם כמותנה בנוף ההולדת:
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
לאחר מכן תוסבר ההנחה הכוללת, על יסוד תהליך עיצובו של הילד, כתולדה של קליטה חושית : האוזן והעין בפעילותן, וגם הלב בדריכותו למראה השמים. גם באחרית ימי האדם , יהיו המקומות הראשונים, החושניים, למסבירי פשר חייו וקיומו עלי אדמות…”1
כמה וכמה מבקרים מצאו להדגיש כי קודמיהם שניסו לקרוא בשיר “טעו בהבנתו”…
כך כתב דן מירון:
“דומה שעדיין הוא שיר שמרבית קוראי השירה, מקצועיים ושאינם מקצועיים, מתקשים בו. יותר מזה: מרבית קוראי השירה עדיין טועים בהבנתו אף על פי שכבר לפני יותר מעשרים שנה עשה בעז ערפלי ( 1970 ) ניסיון פרשני דידקטי מפורט להצביע על טעויות שטעו מבקרים שלפניו בהבנת השיר …”
אכן, לאור ריבוי הפענוחים שפוענח השיר ודרכי הקריאה השונות שלו, על ידי המבקרים המלומדים, עולה על הדעת לצטט, mutatis mutandis [ בשינויים המחוייבים] דברים שאמר, באירוניה מושחזת, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, על מושא הערצתו: פרידריך ניטשה:
“גדולתו של ניטשה היא בכך שהוא סותר תמיד את עצמו, ועל פי רוב הצדק עמו”.
כל מבקר מצא פרכות בביקורתו של קודמו וקודמו בקודמי קודמו, וכך הלאה, וכך הולך וסובב הגלגל אך השיר לעולם עומד לקריאה נוספת – ו”כָּל דִכְפִין – יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ – יֵיתֵי וְיִפְסַח” [ כל מי שרעב – יבא ויאכל, כל מי שצריך – יבא וישתתף בסעודת הפסח ]
אין זה המקום ואין זו המסגרת לנתח את השיר, שכפי שניתן ללמוד ממעט הציטוטים שהבאתי לעיל, הוא מורכב ומסובך ורב פנים שלא מעט קולמוסים כבר נשברו על נסיונות פענוחו. ולא אתיימר להכניס ראשי בין הרים נישאים בתארי פרופסורה ובשנות נסיון רבות.
אך משנזדמן לי לקרוא את ביקורותיהם וניתוחיהם של חלק מהמבקרים הנ”ל, קריאה שהביאה אותי אותי לחזור ולהתעמק בשיר למלוא אורכו – צצו במוחי רעיונות אחדים בקשר לשיר – וארשה לעצמי להעלות הרהורים אלה במסגרת פוסטים, הרוויים ממילא הרהורים לרוב.
הערות אלא אינן מתיימרות להיות ניתוח כולל של השיר, ולא ביקורת מקיפה עליו – אלא הערות שוליים אחדות שעלו בעקבות קריאתו – שיש בהן להאיר את מניעיי לבחירת האפיגרף כאמור:
7 הערות שוליים לשיר מכונן
7.1. פתיחה: מן האוניברסלי אל האינדיבידואלי
דבר ראשון הבולט בשיר בן 75 השורות הוא חלוקתו לחמישה בתים שהראשון בהם צוטט לעיל, ואת שאר הבתים יוכל הקורא לקרוא בקישור זה באתר “פרוייקט בן יהודה”.
קריאה בשיר תלמד, כי אם הבית הראשון מדבר בלשון “האדם” [ כלומר כל אדם – לאו דווקא המשורר ] הביטוי “האדם” החוזר בשתי השורות הראשונות של הבית הראשון ובשורה החותמת אותו:
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
[…]
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.”
ואם יתהה הקורא מי הוא אותו “האדם” אליו מכוון המשורר את דבריו, ניתן להעלות על הדעת שהמשורר כיוון לאותו “אדם”, שהופיע באחד משיריו הראשונים של טשרניחובסקי – “אני מאמין” משנת 1894 והמשורר הצעיר כבן 19 שנה !
שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ
לעומת הבית הראשון המדבר ב”האדם” ארבעת הבתים הנוספים, מתחילים באמירתו האישית ובעלת הגוון הביוגרפי :
“וּבְאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,”
כלומר הבית הראשון – מתוכו אני מביא את האפיגרף הוא כללי ומובעת בו אמת אוניברסלית – כנגד ארבעת הבתים שאחריו המספרים את סיפורו האישי – האינטימי והביוגרפי של המשורר.
המשורר מתחיל את שירו באוניברסלי ועובר אל האישי – וברוח זו אני קורא בשיר.
7.2. סיום ופישרו:
בשורות האחרונות בשיר מספר המשורר, את סיפורו האישי לאמור:
“…
כְּאוֹתָהּ צִוְחַת נֶשֶׁר בּוֹדֵד, צִוְחַת־פֶּרֶא.
וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים,
נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי־חַיָּי.
וַיְהִי בִרְצוֹתִי לָבוֹא עַד הַיָּם הַדְּרוֹמִי,
וַיִּגְדְּרוּ דַרְכִּי הָרִים… וְאֵיפֹה אֶבְנֶה קִנִּי?
עוֹד מֶרְחָב וְעוֹד דְּרָכִים! אַיֵּה מַקְלִי – אֵלֵךְ…”
וסיום זה לשיר, העסיק את תשומת לב המבקרים השונים, ורבים מהם ניסו לעמוד על קנקנן.
אקורד הסיום בשיר : עוֹד מֶרְחָב וְעוֹד דְּרָכִים! אַיֵּה מַקְלִי – אֵלֵךְ…” פורש על ידי אחדים מהמבקרים כאות וסימן למעין קינה של אדם, המצוי על סף יובל החמישים של חייו [ “זקן” ? במושגי שנות העשרים של המאה העשרים ? ] ועל גורלו הטרגי. ועל כי לא הצליח להגשים את חלומו [ הציוני ? ] ולהגיע “עד הים הדרומי ” ? – הוא חופיה של ארץ הבחירה המובטחת…
לא מעטים הדביקו לשיר, וביחוד לאור אקורד הסיום שלו את התואר “אֶלֶגְיָה” שפירושה “שירה שיר תוגה או שיר אבל, בעיקר על אדם שמת.” [ מילון רב-מילים ]
אני מציע לקרוא שיר זה, כשיר פחות פסימי – מילות השיר אינן שיר אבל – אלא סיום שיש בו מן הפעולה והתנועה, תנועתם הבלתי פוסקת של “הנשר” ושל “הרוח” “אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים” ובהיות אלה “תבנית נוף מולדתו … מה שספגה עינו טרם שבעה לראות” נוטל המשורר את מקלו ומצהיר כי ילך אל המרחב ואל הדרכים …
אך המילים בראש הבית החמישי – מבהירות את הסיום בשיר:
וּכְתַבְנִית אוֹתָהּ פִּנָּה, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
הִתְפָּרְשׁוּ תּוֹלְדוֹת חַיָּי, נִגְלָה גַם מַזָּלִי,
טָוִיתִי אֶת חֲלוֹמִי כְּצַלְמָה וְכִדְמוּתָהּ:
בְּנֶפֶשׁ חָפְשִׁית, חַפָּה מִכָּל סְדָק וָקֶרַע,
וּבְלֵבָב שָׁלֵם בְּכָל נִימָיו בְּנִיב־הַרְמוֹנְיָה
הָיִיתִי תּוֹעֶה גַּלְמוּד בַּעֲדַת בְּנֵי־עַמִּי,
עֲמוּסֵי בִרְכַּת “קְבָרִים גְּדוֹלִים” וְקִלְלָתָם.
וְשִׁירִי נָכְרִי, שִׁירִי זָר לְלֵב אֻמָּתִי,
עֲרִירִי כִּי הוֹפִיעַ וַעֲרִירִי יֵלֵךְ,
בְּאֶפֶס לֵבָב קוֹלֵט אוֹתוֹ וּלְלֹא־בַת־קוֹל,
המשורר מדגיש את נפשו החופשיה, שהיא תולדה של תבנית אותה פינה בה נולד, וחופש זה הוא המונע בעדו להיות מקובל על בני עמו וכך הוא “תועה גלמוד בעדת בני עמו” המעדיפים את ה”קברים הגדולים” [ אולי הכוונה לכרכי התלמוד הגדולים ] החוסמים אותם – והמשורר בעל הרוח החופשי – שכבר קונן קודם לכן על זרותו לעמו [ כגון בשירו “נטע זר את לעמך” משנת 1898] , תולה את הנתק הזה והזרות הזו – ברוח החופש ושאר הדברים שספג ממקור גידולו.
על כן, לטעמי , יש לקרוא את סיומו של השיר כמעין חשבון נפש שלו המנסה להסביר לעצמו ולקוראיו את סיבת הנתק בכוחה הדטרמינסטי של “אותה פיסת ארץ” בה נולד – ומשנגזר עליו להיות גלמוד ובודד – הוא נוטל את מקלו וממשיך בנדודיו.
מותר לציין כי גם לאחר שעלה לארץ, וחי בה למעלה מעשר שנים, לא בא לא אל השלווה ולא אל הנחלה, החליף כתובות ולא מצא אושר אישי בחיי המשפחה המסוכסים שלו, והיטלטל מאשה לאשה ומאהבה לאהבה… לכן לא רק הפירוש ה”ציוני/לאומי” הולם שיר זה, אלא ראוי לשקול גם את הפירוש הרואה בשיר סיכום דרך וחשבון נפש של אדם על סף יובלו, עם עצמו ועם ההכרה וההודאה המפורשת כי הוא, האני המשורר – אינו אלא יציר הנסיבות אליהן נולד ובהן גדל וצמח.
7.3. השיר ורוח-ניטשה ?
רבים ממבקריו של של טשרניחובסקי – הצביעו על השפעתו של פרידריך ניטשה על שירתו . בפוסט [02] בין ניטשה לטשרניחובסקי – השפעה או השראה ? – דנתי בכך בהרחבה, והקוראים מוזמנים לעיין בפוסט זה, לכן לא אשוב לדון בכך כאן. ארשה לעצמי לציין כי באף אחת מהביקורות שקראתי על שירו זה של טשרניחובסקי, לא מצאתי הצבעה מפורשת לקשר אפשרי בין שני הסמלים בהם בחר טשריחובסקי בשירו “הנשר” ו“הרוח” – לשני סמלים כאלה גם ביצירתו הפיוטית של פרידריך ניטשה “כה אמר זרתוסטרה”:
אפתח במופעיו של ה“נשר” בשירו של טשרניחובסקי:
“בְּאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
יָגוּרוּ נִשְׁרֵי־שָׂדֶה, בּוֹדְדֵי־הָעֲרָבָה,
עֲנָקִים כִּבְדֵי־כָנָף שְׁחֻמָּה, שְׁחֻמֵּי נוֹצָה,
כִּגְדִישֵׁי־חִטָּה, אֲשֶׁר שְׁכֵחוּם קוֹצְרִים קָיִץ,
שְׁזוּפֵי קָדִים וַאֲכוּלֵי חֹם וָגֶשֶׁם.
וְיֵשׁ מִשְּׂחָקִים יֵרֵד נֶשֶׁר עַל אֵם־דֶּרֶךְ,
וְאָדָם קָרֵב קָרֵב אֵלָיו, וּבַמֶּרְחָק
יתְבּוֹנֵן בּוֹ, וּבְלִבּוֹ גַם יְהַרְהֵר: “מַה־זֹּאת?
שָׁם גָּדִישׁ וְלֹא גָּדִישׁ, צִפּוֹר וְלֹא צִפּוֹר”…
וּבְעוּגוֹ עוּגוֹת אֵל אַדִּירוֹת בַּשָּׁמַיִם,
וְזָרַק אֶת צִוְחָתוֹ צִוְחַת־פֶּרֶא אָרְצָה,
מִי יָבִין לוֹ, מִי יֵדַע לָמָּה קוֹרֵאת צִפּוֹר:
הֲקוֹל אֲנָחהָ זְרוּקָה בָּאָה אוֹ זֶה שִׁירוֹ,
עֲרִירִי לְאֶפֶס לֵבָב קוֹלֵט וּלְלֹא בַת־קוֹל.
בּוֹדֵדָה גַם צִוְחָתוֹ… בָּעֲרָבָה תָמוּת…”
וכך מופיע ה”נשר” ביצירתו הפיוטית של פרידריך ניטשה.“כה אמר זרתוסתרה”
כבר ב”דברי הפתיחה של זרתוסתרה” מוצג ה“נשר” כאחת החיות של זרתוסתרה:
“עשר שנים עלית ובאת הנה אל מערתי לולא אני והנשר והנחש שלי, כי אתה מאסת באורך ובדרך הזאת”
בדברי הפרשנות של המתרגמת אילנה המרמן אנו קוראים:
״הנשר והנחש שלי״ : שתי החיות האלה מלוות את זרתוסטרה, תומכות בו וסועדות אותו בכל ארבעת חלקי הספר. אפשר למצוא בבחירה בנשר ובנחש זיקות למיתוסים עתיקים רבים, ועמן לשדה אסוציאציות ופרשנויות רחב מאוד. המשמעות הסמלית הישירה והגלויה שלהן בהקשר של הספר היא היות האחת מגביהה עוף ומקננת במרומים, והאחרת זוחלת על פני הקרקע, כדרכו של זרתוסטרה עצמו, השואף להתרומם מעלה־מעלה ולרדת מטה־מטה. הנשר במרומיו מסמל גם את הרוח והרוחניות, והנחש את הגופניות והקשר לאדמה.
שתי החיות מופיעות תמיד יחד. להלן, בקטע העשירי, הן מוגדרות: ״הגאה בבעלי־החיים תחת השמש והפיקח בבעלי־החיים תחת השמש״, ומחוברות
בקשר גופני: הנחש כרוך בחיבוק של ידידות על צווארו של הנשר – ס מ ל לזיקה ההדוקה במשנתו של זרתוסטרה בין המרומים למעמקים, בין הרוחניות לארציות, בין הרוח והנפש לגוף. שם מתברר גם עוד צד סמלי של השניים הנשר החג באוויר במעגלים גדולים והנחש המלופף עליו מתווים שניהם את צורת העיגול { ר׳ עמ׳ 71 ), וכך נובט ביצירה רעיון החזרה הנצחית, שהעיגול הוא סמלו. ניטשה ראה ברעיון הזה את הבשורה הגדולה מכולן של כה אמר זדתוסטרה.” [ כה אמר זרתוסתרה , בעמודים 53-54 תרגום אילנה המרמן הוצאת עם עובד ]
ועוד בהמשך בעמוד 70 כותב ניטשה:
“את הדברים האלה דיבר זרתוסטרה אל לבו והשמש עמדה בצהרי היום: ואז נשא עיניו מעלה בשאלה – כי שמע מעל ראשו צריחה של עוף. והנה נשר חג באוויר במעגלים גדולים ונחש תלוי עליו, ולא לטרף יךמה הנחש כי אם לידיד: כי התלפף על צווארו בחיבוק . ״חיותי הן!״ אמר זרתוסטרה ושמח שמחה גדולה”
וכך מוצג “הרוח” בשירו של טשרניחובסקי:
“בְּאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
יֵשׁ נָע וְנָד מֵאָז מֵעוֹלָם, נוֹדֵד נִצִחִי;
אֵין שָׂדֶה, אֲשֶׁר בּוֹ לֹא עָבַר, שְׁבִיל וָדֶרֶךְ,
אֲשֶׁר לֹא פָגַע בָּם, אֲשֶׁר לֹא הִפְסִיק אוֹתָם,
וּמִכְּנַף־אֶרֶץ וְעַד כְּנַף־אֶרֶץ יָטוּשׂ יַחֲלֹף.
הְַיַדְעֶּתם מִי הוּא וּמַה שְּׁמוֹ? – הֲלֹא הָרוּחַ!”
וגם “הרוח” זוכה למעמד חשוב במערך הסמלים שאורג פרידריך ניטשה ביצירתו ב“כה אמר זרתוסתרה”.
בפרק “על שלושה הגלגולים” [עמוד 72] אנו קוראים :
“שלושה גלגולים של הרוח אני מונה לכם: איך יהיה הרוח לגמל והגמל יהיה לאריה והאריה יהיה לילד בסוף.
כבד מאוד משא הרוח, הרוח החזק, המושך־בעול, המלא יראת־כבוד: אל הכבד ואל הכבד מכל נכסף חוזקו. מה כבד? שואל הרוח המושך־בעול, ובורך על ברכיו כגמל ורוצה שיעמיסו עליו משא רב.
הגידו לי גיבורים, מה הכבד מכל? שואל הרוח המושך־בעול, הגידו לי ואשימנו עלי ושמחתי בחוזקי. האם לא זה: להשפיל את עצמך כדי להכאיב ליהירותך? לתת לסכלותך להאיר כדי ללגלג על חוכמתך?”
האמנם רק “מקרה” הוא שטשרניחובסקי, [ שהושפע מניטשה, בראשית דרכו] , כשהוא המספר על “אותה פנת-ארץ בה נולדתי” נזקק לשניים מהסמלים הבולטים להם נזקק ניטשה בספרו – הפיוטי והאניגמטי – “הנשר” וה”רוח”…?
ניטשה הטיף רבות ל”חופש”, ב”כה אמר זרתוסתרה” כתב:
“עוד חופשיות הנפשות הגדולות לחיות חיי חופש. אכן, ככל שימעטו קנייניך כן ימעטו קוניך: ברוכה העניות הקטנה!” [ עמ’ 108]
ואת ספרו החשוב “אנושי אנושי מידי” – הכתיר בכותרת המשנה “ספר לחופשיים ברוח”.
מותר, לטעמי, להעלות את הסברה כי הדרך בה נזקק טשרניחובסקי ל“נשר” ו“לרוח“ אינה נקיה מהשפעת רוחו של ניטשה. על המשורר, הנזקק למורו ורבו, כדי לבטא “אותה רוח אשר תדד לעולמים” וכיוון שלא הצליח לבנות את קינו – הוא נוטל את מקל הנדודים וממשיך אל עבר ה“מרחב” ו“הדרכים” ….
7.4. סווינמונדה Swinemunde ;
פרופ’ דן מירון ייחס חשיבות למקום חיבור השיר כעדות למועד חיבורו. בשיר זה, המשורר לא ציין, בניגוד לנוהגו במקרים רבים אחרים, את מועד חיבורו. דן מירון מיחס לעובדה זו חשיבות רבה, בעיקר כדי לדחות את הפרשנות שהתלוותה לניסיונות לפענוח השיר המורכב ורב הפנים – [ תוך שימת דגש על מילות הסיום שלו שצוטטו לעיל ], כהתוודות המשורר על כשלונו להגשים את חלומו [ העברי / הציוני ? ] ולשים סוף למסכת נדודיו ולבוא אל הים הדרומי [ שביקשו לפרשו כחופי ארץ-ישראל …. ] אך דרכו נחסמת בהרים….” . פרשנות זו ניזונה על רקע שהייתו הקצרה של טשרניחובסקי בא”י בשלהי שנת 1925, וחזרתו – כעבור זמן קצר לגרמניה – בשל הקושי למצוא לעצמו פרנסה במקצועו כרופא בארץ-ישראל המנדטורית, והאכזבה שנגרמה לו עקב כך.
דן מירון במאמרו המקיף ” ‘האדם אינו אלא..’ על דרכי יצירת המשמעות והמבנה בשיר הטראגי” שפורסם בקובץ “שאול טשרניחובסקי מחקרים ותעודות בעריכת בעז ערפלי , מוסד ביאליק ירושלים , דוחה פרשנות זו וכותב:
“אולם אנו יודעים בבירור , שהשיר נכתב לפני נסיעתו של טשרניחובסקי לארץ ( קלוזנר ( 255 , 180 ; 1947) המשורר נהג לדייק בציוני המקום או הזמן ( או שניהם ), שרשם בשולי שיריו , וציין את ‘האדם אינו אלא ‘ … כשיר שנכתב בסווינמינדה , אמנם בלי תוספת תאריך . הדבר נעשה כבר בנוסח שהתפרסם בהתקופה ולא רק בשולי השיר שכונס כעבור שנים בקובצי השירים השונים . הציון הוא אפוא בבחינת עדות ודאית, שהשיר לא היה יכול להיכתב אחרי ראשית חורף 1925, שהרי בסווינמינדה, עיירת חוף בלטית גרמנית, שהה טשרניחובסקי ( כמין אורח מאריך שבת ופטור משכר דירה בחווילת קיט של ידיד מעריץ שהתעשר ) בקיץ , 1923 ובעיקר בקיץ וסתיו 1924 ובתחילת חורף 1924-25 ולא יסף ” … [ בעמוד 359 ]
ומוסיף בענין זה עדו בסוק בספרו “ליופי ולשגב לבו ער שאול טרניחובסקי – חיים” [ בעמוד 311 – הוצאת כרמל ]:
“נראה שמשפחת טשרניחובסקי הגיעה למקום [ לסווינמונדה – ו’ ] לקראת סוף ספטמבר. ב 30.9.1923 הוא מספר לקלאוזנר כי ‘רציתי לשלוח לך אכס [מפלר] אחד של המנגינה [ של אנגל ל”ויהי בישורון מלך” ] וגם את מאמרך על דבר שירי הילדים. אבל כל חפצינו מבושים וארוזים, כי זה יומיים שאנו נמצאים בעיר Swinemunde כי נסנו מפני היוקר בברלין”.
ראוי להרחיב מעט על אותו מקום בו נכתב השיר:
אתעכב, ולו בקצרה, על נופה ומהותה של שהיית המשורר בעיירת הנופש Swinemunde – ולעמוד על השוני הרב שהיא היתה שונה, מאותה ערבה שבה נולד טשרניחובסקי בכפר מיכילובקה בדרומה של אוקראינה.
העיירה “Swinemunde” [ מילולית “פתח-השווינה” – כלומר עיירה השוכנת על פתחו של הנהר שנקרא swine, במה שהיה אז פרוסיה המזרחית, כחלק מרפובליקת ווימאר, ושהיום נמצאת בתחומי פולין והיא קרויה היום בפולנית , Świnoujście. ] היתה באמצע שנות העשרים, בעת שטשרניחובסקי, שהה בה תקופת ביניים, עיירת נופש מפונקת, לחופו של הים הבלטי, עם טיילת חוף, המושכת אליה עשירים ומתעשרים, שהעניקו לה מראה של עיירה בורגנית מצודדת, המעטירה תענוגות בעלי ניחוח דקדנטי על הבאים לנפוש לחופיה:
ציור של החוף ב Swinemunde בשנות העשרים
כדי להקל על זיהוי מיקומה אני מצרף בזאת מפה ועליה סימנתי בצהוב [ בצירוף הספרה 2 ] את מיקומה, לצד ערים גדולות ומפורסמות בסביבותיה, כגון ברלין בדרום, שהיתה מרוחקת ממנה מהלך כשעתיים ברכבת של אותם ימים – וגדנסק במזרח ולעומת ליבק במערב – הסמוכה להמבורג שבצפון גרמניה [ אותן סימנתי באדום].
מפה המציגה את מיקומה של סווימונדה בים הבלטי [ לחץ על המפה להגדלה ]
ואם יבקש הקורא לקבל מושג-מה על האווירה בעיירת נופש שכזו, לחופי הים הבלטי, אפנה אותו לספרו הידוע של תומאס מאן “בית-בודנברוק” ותיאוריו של עיירת נופש דומה במיקומה ואף בשמה : היא טראומונדה Travemunde ] – [ השוכנת על פתח נהר הטראווה ] – והיא מתוארת בין השאר בפרק חמישי ב”בית בודנברוק” בחלק א’ בעמ’ 107].
גלויה משנות העשרים המציגה את מיקומה של סווינמונדה במקום השפכו של הנהר סווינה לים הבלטי
גלוית תיירים המציגה את החוף בעיירת הנופש בסווינמונדה בשנות העשרים של המאה העשרים
אם גלויית-תירים צבעונית זו, זה מזכירה את מראה “חוף הלידו” בסרטו של לוקינו ויסקונטי “מוות בונציה” על פי הנובלה של תומאס מאן – אין זה מקרה – זו אותה תקופה וזו אותה אוירה.
רצועת החוף רחבת הידיים של סווינמונדה כעיירת נופש
בעיירה בורגנית זו, כשהוא מתארח בביתם של ידידיו שהתעשרו, לאור הקשיים הכלכליים אליהם נקלע בברלין, חיבר את השיר – והעלה מזכרונו את כפר ילדותו: היה זה סמוך ליובלו החמישים ולמעלה מ-25 שנה מאז עזב את הכפר בו נולד ובו עברה עליו ילדותו.
7.5. הכפר מיכאילובקה – “אותה פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי“
מפה שמקורה במפות גוגל המציגה את מיקומו של הכפר מיכאילובקה באוקראינה
מפה שמקורה בויקיפדיה המציגה את מיקומו של הכפר מיכאילובקה באוקראינה
אין טוב ממראה עיניים או לכל הפחות ממה שתמונה אחת [ הטובה , פעמים רבות מאלף מילים… ] להבין תיאורים מילוליים, ואף המשוכללים שבהם המופקים מעטו ברוך הכשרון של משורר גדול. על כן מוצא אני חובה נעימה לעצמי להודות, כאן, לד”ר רוחמה אלבג, ממכללת לוינסקי לחינוך, שנטלה היא את מקל הנדודים ואת שירו של טשרניחובסקי ונדדה והרחיקה עד שהגיעה עד לכפר הקטן בו נולד שאול טשרניחובסקי והביאה משם תיאורים מילוליים ותצלומים אחדים של אותה “קרקע ארץ קטנה” – היא נוף ילדותו של המשורר.
בספרה: “אל המקום בדרכים בעקבות ספרים” [ בהוצאת מכון מופת – בית ספר למחקר ולפתוח תכנית בהכשרת עובדי חינוך והוראה במכללות”] ימצא הקורא תצלומים – [ שחלקם הופיעו לימים גם בעתון “הארץ’ ]- ובהם ניתן לקבל רושם של מראה נוף הכפר הקטן – שבערבה רחבת הידיים עליה כתב המשורר בשירו.
מיכאילובקה: החלבנית על אופניים ומאחור “הערבה רחבת הידיים”
ואף אני אוסיף על כך תצלומים אחדים שהשגתי הנותנים מושג למראה הכפר מיכאילובקה בו נולד טשרניחובסקי בשנת 1875 – [ לפני כ 144 שנה ! ] כפי שהוא נראה בימינו: לדאבוני, לא הצלחתי לאתר תצלומים או ציורים של הכפר הזעיר והנידח מתקופת חייו של המשורר.
במבואות הכפר מיכאילובקה – בימינו
מראה כללי של הכפר מיכאילובקה כיום
הפער העצום בין מקום כתיבת השיר בסווינמונדה שעל חופי הים הבלטי – הצפוני לעומת הכפר מיכאילוסקה השוכן בסמוך לחצי-האי-קרים ושמדרום לו שני ימים גדולים הים-השחור המפורסם וים-אזוב – בולט לעין !
על מנת להדגיש את המרחק העצום – כמחציתה של יבשת אירופה – בין שתי נקודות ציון אלה בחייו של המשורר אני מצרף כאן מפה ועליה מסומנים: בספרה 1 – הכפר מיכאילובקה ובמספר 2 – סווינמונדה
מפה שמקורה במפות גוגל בין מיכאילובקה לסווינמונדה
7.6. הַ”בָּמוֹת הַבּוֹדְדוֹת” וה”הַפְּסִילִים הַנּוּגִים”
לטעמי, הגילוי החשוב שגילתה ד”ר רוחמה אלבז בסיורה זה בעקבותיו של טשרניחובסקי הוא תצלום בעמוד 57 לספרה שארשה לעצמי להביאו בזאת המציג “פסילים לוטים אבקות יובלים”
בספר זה, לראשונה, נתקלתי בהמחשה, שמקורה במוזיאון כפרי קטן, בכפר הולדתו של טשרניחובסקי – עדות לנכונות הדברים שכתב בשיריו !
המוזאון המקומי בכפר מיכאילובקה:
והנה מה שכותבת ד”ר רוחמה אלבג על אותו מוזאון ועל אותם “פסילים”
“עברו הפלאי של המקום חבט בי במוזאון ההיסטורי, במקום שבו שכן ״בית הפקידות״ לשעבר, כלומר בית העירייה או בית המועצה של הכפר. מכל המראות והחוויות שזימן הביקור המלבב בכפר, על גילויי החיבה שהרעיפו עלינו המארחים השונים, לא עלה בדעתי שדווקא במוזאון יקדמו את פניי במבטים אטומים. פעורות פה ומטושטשות פרצוף עמדו בכניסה “חידות האבן״, שותקות ונטולות מבע, כדרכן במאות השנים האחרונות.
אני, לעומת זאת, לא נותרתי אילמת, וניסיתי להסביר בהתרגשות לכל המעוניין מה לטשרניחובסקי ולשני ״הפסילים הנוגים״ העומדים משני צדי דלת גדולה, גושי אבן אפורים וכבדים וגובהם כמטר – אישה שלובת ידיים וגבר בעל עיניים מחוקות. מנהלת המוזאון הגיעה במרוצה, תוהה לפשר המהומה, הזמינה אותנו לחדרה ושלפה מארון עץ גדול צילומים בשחור-לבן של פסלים נוספים דומים לא דומים לחבריהם שבכניסה, אחד מהם גדול ממדים, ״אולי המלך״, כדבריה. היא סיפרה שפסלים נוספים נמצאים במחסן וחלקם שמורים בעיר המחוז ז׳פוריז׳יה .(Zaporizhia). [ עיר זו סומנה במפת גוגל שלעיל – ו’ ]
סיפרתי לה שלפני מאה שנים ויותר הפסלים הללו הילכו קסם על הילד שחלף על פניהם נרגש, כשעוד ניצבו בערבה ולמרגלות התלים שבשטחיה, והיא חזרה והדגישה, ״כן, הם היו בשדות הרבה מאוד זמן. בשנות השישים אספנו אותם בעיקר מבתי התושבים. היו גם פסלים של דוב ושל כבש. אנשים עקרו אותם ממקומם וקישטו בהם את החצרות והגינות שלהם״. [ רוחמה אלבג -בעמודים 57-8]
אודה ולא אבוש, שמחתי לקרוא את הדברים, ראשית כמי שמרבה ליטול עימו את מקל הנדודים ואת הספרים ולילך בעקבות סופרים ומשוררים, [ כפי שיכולים הגולשים לקרוא בפוסטים רבים באתר זה – ] ושנית – כיוון שהנה “פרט-מוכמן” [ שחוקרי פשעים חמורים נוהגים לייחס להם חשיבות – כמעידים על האותנטיות ועל האמת שבהודאות הנאשמים, שהרי אם החשוד יודע לספר בהודאתו פרט זה – שלא פורסם – סימן היא כי הוא היה נוכח במקום הפשע ]. בה במידה יש בגילוי פסילים אלה בכפר מיכאילובקה ובדברים שמצטטת ד”ר רוחמה אלבג מפיה של מנהלת אותו מוזיאון – לשפוך אור על מילותיו של טשרניחובסקי – ראשית בשירו “האדם אינו אלא” ועוד קודם לכן בשנת 1902 באידיליה המפורסמת “ברית מילה”
וְעַמִּים קָשִׁים מַאֲהִילִים עַל שְׂפוֹת הַנְּחָלִים בָּעֲרָבָה,
בּוֹלְמִים סוּסֵיהֶם הַפְּרָאִים עֲלֵי מֶרְחַבְיַת-הַשְּׂדֵמוֹת.
נִשְאֲרוּ אַךְ קִבְרוֹתֵיהֶם; הַבָּמוֹת הַבּוֹדְדוֹת, הָרָמוֹת!
דּוּמָם יַבִּיטוּ מֵעַל פְּנֵי הַבָּמוֹת הַפְּסִילִים הַנּוּגִים,
חִידוֹת הָאֶבֶן הַקָּרָה. אֲפִיקֵי-הָאָבִיב הַפְּזִיזִים
גָּרְפוּ כָּל רֹשֶׁם וְכָל צֵל שֶׁל הַסְּקִתִּים מֵיטִיבֵי-הָרֶכֶב.
החשיבות שאני מוצא בגילוי זה היא כי היא מעידה – כמו עוד כמה עדויות שאביא להלן, כי התמונה שמצייר במילותיו שאול טשרניחובסקי את קרקע הארץ הקטנה של ילדותו אינה רק שיר של טבע, כפי שפירשו פרשנים מכובדים כגון פרופ’ קורצוויל “שהשיר “האדם אינו אלא משמש המשך והשלמה לתמונתה שנצטיירה לעיננו על יחסו של טשרניחובסקי לטבע תפיסתו את הטבע מתבטאת בשיר זה בצורה ברורה מאוד” , אלא הרבה יותר מכך !
עיון בשיר ילמד כי לא רק “הטבע” במובנו של החי והצומח, לצד מראה הקרקע ההרים והימים, שרואות עיניו של המשורר, מוזכרים בשירו, אלא נושאים וענינים נוספים, החורגים מתיאורי טבע כשלעצמם והם ארועים הסטוריים, הקשורים בשרידי עמים שונים ותרבויות שחרבו, באמונות, מיתוסים ופולחנים קדמונים – שהתקבעו בנפשו . [ האם אין בכך כדי להצביע על המקור לנטייתו ה”אלילית” של טשרניחובסקי ? ]
וכך ב”האדם אינו אלא…” לפני שיגיע לבית השלישי שבשיר ויספר על אותה ערבה טרם גשם ועל הרגבים הגדולים שהיא מתבקעת [ שהוא אכן תיאור תופעות טבע ] ולפני שיתאר בבית השלישי את “נשרי השדה” – “ענקים כבדי כנף שחומה, שחומי נוצה, כגדישי-חטה, אשר שכחום קוצרים קיץ” ולפני שיתאר את תופעות הגשמים הכבדים היורדים על הערבה, בבית הרביעי – הוא מתאר תופעה אחרת החורגת מ”תיאור טבע” כשלעצמו !
וכדי להמחיש דברי אצטט וארשה לעצמי להביא תצלומים נוספים שמקור, חלק מהם, במוזיאון בעיר ז׳פוריז׳יה .(Zaporizhia) אותה עיר הסמוכה למיאילובקה שהזכירה מנהלת המוזיאון בכפר הולדתו של טשרניחובסקי: [ ושסימנתי באדום במפה דלעיל ]
פסילים בכניסה למוזיאון בז׳פוריז׳יה
תצוגה של “פסיל” במוזיאון בז׳פוריז׳יה
ולא רק הפסילים שתצלום שנים מהם הובאו בספרה של ד”ר רוחמה אלבג, נוכחים במרחב הסמוך לכפר הולדתו של טשרניחובסקי – גם “הבמות” נמצאות שם, אישוש נוסף לעדותו של המשורר בשירו בה הוא מספר על פנת הארץ בה נולד:
אצטט ואביא תצלומים אחדים:
וּבְאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
בְּמֶרְחַב הָעֲרָבָה הַמַּכְחֶלֶת חוֹלְמוֹת
הַבָּמוֹת, בָּמוֹת־קֹדֶשׁ, עַל גַּב קִבְרֵי־פֶלֶא.
“במה” באוקראינה
“במה” באוקראינה
אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ שוֹפְכָן, אֵין יוֹדֵעַ מָתַי
וּמִי הָאִישׁ הַנָּם בְּחֵיקָן שְׁנָתוֹ־עוֹלָם.
וּפְסִילִים לוּטִים אַבְקוֹת הַרְבֵּה הַרְבֵּה יוֹבְלִים
“פסיל” לרגלי “במה” בדרום אוקראינה
“פסילים ” לרגלי “במה” בדרום אוקראינה
:
מַבִּיטִים לְעֵבֶר גְּבוּלִים אִלְּמִים וַאֲפוֹרִים,
7.7. כוחה של “תבנית נוף המולדת…”
אני מזמין את הגולשים לקרוא בשיר לפי החלוקה עליה הצבעתי לעיל –
ראשית הבית הראשון: האוניברסלי –
ואחר כך:
הפרסונלי בארבעת הבתים העוקבים, ועד לסיומו.
סיום שפורש על ידי רבים כ”הודאה בכשלון” וכ”טראגי”..
קריאה בשיר לפי החלוקה התוכנית לעיל, תאפשר לקרוא אותו קריאה רחבה יותר – ביחוד את המסר האיניברסלי בבבית הראשון – ועל כן : יהא הפירוש שניתן לדבריו המוקשים של המשורר בארבעת הבתים העוקבים את הבית הראשון – אשר יהיה – יש לראותם כסיפורו האישי של המשורר ומסקנתו שלו מהכח הדטרמיניסטי של השפעת הסביבה על עיצוב אישיותו של האדם [ והמשורר בכלל זה כמו גם המבקר וכמו גם כל קורא בשיר ובכל יצירה אחרת ]
אלה, הובילו אותי לבחור את האפיגרף מתוך שירו של טשרניחובסקי – שכן בפוסטים הבאים, המספרים על אותה טיסה טרנס-אטלנית,יפגוש הקורא שמות אחדים ויצירות אחדות – שמה שאני מבקש שהקורא ישים לב אליו הוא כיצד אותה “קרקע ארץ קטנה” ו“תבנית נוף מולדתו” ו“מה שקלטה אזנו” ו“מה שספגה עינו” – במובנם הרחב והכוללני ביותר – ובנוסף על אלה תהליכי חינוכו, ההשקפות שגיבש לעצמו, נסיבות חייו, וכל מאורעות חייו משוקעים ביצירות ובציטוטים שיובאו – בין במילה ובין בסרט ובין בציור ובין בצלילים.
וראוי גם לזכור, לפני תחילת המסע את הדברים שכתב המשורר ריינר מריה רילקה :
“אדם צריך לראות הרבה ערים, הרבה מראות ודמויות, ואחר-כך לשכוח אותם, את כולם, ורק אחרי זה הוא יוכל אולי לכתוב שירים”
[ צוטט על ידי לאה גולדברג” בקונטרסה” חמישה פרקים ביסודות השירה”]
ולמותר לסיים ולאמר כי האמת הכללית האוניברסלית שבאפיגרף, לא פסחה אף על כותב שורות ופוסטים אלה…
קריאה והאזנה מהנה.
15.7.2019
.
_____________________________________________________
פוסטים בנושא “הרהורים בטיסת לילה טראנס-אטלנטית”
_____________________________________________________
תל-אביב – המראה מ”בן-גוריון”
נחיתת ביניים ב Fryderyk Chopin, ווארשה וליבו של שופן
איקארוס, הנפילה
Nocturne – שופן, בין שמים למים
הכמשך יבוא..
נחיתה, שני המאורות ולהבות
.
תרומתכם תתקבל בתודה ובהערכהתרומה צנועה שלכם, תהא עבורנו אות וסימן, כי ה"מילים" שלנו שיצאו מן הלב והושקעו בהבאתם מאמצים רבים, ושעות עבודה רבות הגיעו ונגעו לליבכם - וכי עמלנו ומאמצינו נשאו פרי ולא היו לשווא ועל כך תבואו על הברכה.
- הלל ברזל בעמוד 250 [↩]
