פוסט זה הוא פוסט-המשך לפוסט 1.1 המסע לאלזס החל בציריך – ממותגי יוקרה יקרים ועד לפסלו של פסטלוצי המחנך

 ואמשיך כאן במקום בו עצרתי בפוסט הקודם: באותה אתנחתא קצרה שעשיתי בגן הקטן לנוכח הפסל לכבודו של ההומניסט השוויצרי : היינרך פסטלוצי.

---

לפני שהמשכתי בשיטוטי לבנהוף-שטראסה, עמדתי על שפת הגן, והבטתי אחורה לקטע הרחוב ממנו הגעתי, וצילמתי תצלום “אקראי” לא מכוון במיוחד ולא מוצלח במיוחד [ לטעמי…] של מה שנראה מכיוון הגן אל עבר הבנהוף-שטראסה.

הנה התצלום האקראי שצילמתי לשיפוטכם:

נראה בו קטע מרחוב הבנהוף-שטראסה, דגל שוויץ מתנוסס על אחד הבנינים, אשה ואיש מתקדמים לעבר המצלמה, ושלט הסמטה של ה SCHWIEZER-GASSE, שיצא מוטה מעט בשל האקראיות שבאופי התצלום.

אך, לאחר שהעתקתי תצלום אקראי זה לדף פוסט זה, ובחנתי אותו, החל לעלות בזכרוני קטע מסרטו של הבמאי האיטלקי מיכאלאנג’לו אנטוניוני שנקרא Blow Up משנת 1966 בארץ הוא נקרא “יצרים” . כאן המקום להזכיר נשכחות:

באותו סרט, מציג הבמאי האיטלקי, צלם אופנה בריטי, שהוא צלם-אובססיבי במידה מסויימת, היוצא לפארק-העירוני לצלם “תצלומים-אקראיים”, ובעודו מפעיל את המצלמה שלו, “נקלעים” לעדשת המצלמה שלו זוג, שהצלם האובססיבי, “חושד” בהם שהם מבקשים לעצמם מקום אינטימי להסתתר בו, ול”חגוג” את האינטימיות הגנובה שלהם…

הצלם, כצלם “אובססיבי”, אינו מניח לזוג המבקש להתבודד והוא מצלם אותם מן המסתור, חזור וצלם. לצלם נדמה שהוא מתעד מפגש אוהבים בפרק והוא ממהר לביתו כדי לפתח את התצלומים שצילם [ אנחנו עדיין בעידן הטרום-דיגיטלי…] וכשהצלם מפתח את התצלומים ומגדיל אותם על דפי נייר הוא מגלה כי בסבך השיחים בו מצאו זוג האוהבים מסתור…נמצאה גם גופה…

וכך תהליך הבחינה המדוקדקת יותר של התצלומים שצילם, וההגדלה של הפרטים בהם, חושפים בפניו אקדח וגוויה…ובפועל עדות למקרה של רצח שצילם בלא יודעין [ וראו את הקטע מהסרט בקישור זה ].

סרטו זה של מיכאלאנג’לו אנטוניוני, לימד אותי לבחון היטב את מה שקלטה המצלמה אף שלא כיוונתי לכך בעת הצילום… ולמרות שאיני מחשיב עצמי לא לצלם מקצועי ואף לא לצלם אובססיבי, אלא למי שמידי פעם חוזר לתצלומים שצילם במהלך מסעותיו ובוחן אותם בחינה נוספת, שמא לא הבחין בעת התצלום וטיפולו הראשוני בתצלום, בפרטים המלמדים דבר או שנים על מה שנקלט שלא מתוך כוונת מכוון – בעין העדשה.

 

אבקש לשתף את הקוראים, במבט נוסף זה – בפועל בשני מבטים שמשכו את תשומת ליבי בתצלום ה”אקראי” וה”שגרתי” וודאי חסר החשיבות שצילמתי בעמדי בפאתי הגן הקטן לנוכח פסלו של פסטלוצי ואני מביט אחורה [ לא בזעם ולא בכוונה מסוימת, אלא על דרך השיגרה] אל הבנהוף שטראסה ממנו הגעתי עד הלום:

 

 

המבט [ המסר ] הראשון : 

סימנתי אותו במסגרת האדומה בתצלום:

 

וכותרתו : מהגרים עלייך שווייץ:

אחת התופעות הבולטות בחוצותיה של ציריך, בתקופה זו, היא ריבויים של מהגרים בני עמים שונים ההולכים ומשתלבים בחיי המסחר והתעסוקה שבעיר.

הנה בפינת התצלום נזדמנו לעדשת המצלמה : זוג שללא ספק מציג שני “מהגרים” ברחובה הראשי של העיר השויצרית החשובה והיוקרתית.

מהגרים בחוצות הבנהוף-שטראסה

 

זכור לי מביקורי הקודם בשוויץ, בשנת 2005, כשביקרתי בוילה של ריכארד ואגנר בטריבשן, הייתי עד לעבודות שיפוצים שנערכו בווילה בטריבשן [הוילה משמשת כמוזיאון לכבודו של הקומפוזיטור הגרמני שהתגורר בה בשנים 1866-1872 ]

עבודות השיפוצים, להן הייתי עד במהלך הביקור במוזיאון, המוקדש לפרק חשוב בחייו של ואגנר, כפליט פוליטי בשוויץ.  היו מה שניתן לכנות “עבודות שחורות”, שכללו עבודות צביעה, סיוד, תיקוני טיח, ועבודות תחזוקה שונות – מה שמכונה “עבודות של “שיפוצניקים”].

 מה שמשך את תשומת ליבי היתה העובדה כי כל העובדים שעסקו בעבודות השיפוצים הללו, היו שווייצרים בני שווייצרים !

והנה היום, בשנת 2024, כעבור 19 שנה –  שווייץ מוצפת מהגרים בני ארצות שונות, המצויים במגוון נרחב מאוד של עיסוקים ועבודות.

 

אני כותב דברים אלא לא רק כמי שזה הרושם שקיבל מביקורו הקצר בציריך ובבאזל שבשוויץ, אלא גם בהתבסס על נתונים סטטיסטיים אותם מצאתי באתר המפרסם סטטיסטיקות לאומיות של שוויץ [ בקישור זה ] שם ניתן לדלות נתןנים מענינים:

 

• • • בשוויץ כולה אוכלוסיה של כ 9,500,000 תושבים.

• • • על פי הסטטיסטיקה הרשמית כ 3,500,000 מהשויצרים עובדים לפרנסתם:

• • • לפי אותה סטטיסטיקה מספר המועסקים שאינם ילידי שוויץ [ או במילים אחרות : מהגרים / מהגרי עבודה ] הגיע בשנת 2024 לכדי 1,800,000 עובדים ! [ כלומר כ 51% מכח העבודה בשוויץ הוא עבודתם של המהגרים שאינם ילידי שוויץ !

• • • – בשנת 2004 מספרם עמד על כ 1,000,000 [ כלומר בעשרים השנה האחרונות גדל מספר המהגרים העובדים בשוויץ עליה של כ 80% ! ] 

 

• בטבלה המצורפת בזאת מוצגת התפלגות של סוגי העבודות ומקורות הפרנסה של העובדים בשווייץ:

 

 

מן הטבלה והנתונים שהיא מציגה נמצאנו למדים כי השוייצרים יודעים יפה יפה לנצל את הכמות המרשימה של המהגרים הנוהרים לארצם – ובכך מעשירים את עצמם. את מקומות העבודה הנוחים והנקיים יותר הם “שומרים” לעצמם – ואת ה”עבודות השחורות” הם משאירים למהגרים – ואגב כך הם שומרים על פערים משמעותיים בשכר תוך הפליית המהגרים, גם בסוג העבודות שהם מאפשרים להם להשתלב בהן ובעיקר בשכר הנמוך יותר שהם משלמים למהגרים השונים – וביחוד בקשיים שהם מערימים על דרכם של אלה להתאזרח התאזרחות מלאה בשוויץ ! 

 

ניתן מבט נוסף בטבלה  שהוספנו אליה 2 תצלומים להדגשה:

 

 

 

המבט [ המסר ] השני : 

הוליך אל חלק העליון  של אותו תצלום

 

 

לכאורה – אין ענין מיוחד בשלט רחוב זה המכריז על שמו של הרחוב הקטן והצנוע, שהסתפק בכינוי GASSE [ בתרגום: סִמטָה ] להבדיל מרחוב של ממש המכונה STRASSE.

 

אלא שבמבט שני, ואנו בשלב המבט השני… שאמור להיות בוחן יותר, ניתן היה להבחין בכל זאת במשהו שונה אולי אפילו חריג ויש שיאמרו מפתיע:

הנה הוא לפניכם:

 

WIR GRÜNDEN DIE REVOLUTIONÄR”

“KOMMUNISTISCHE PARTY

תרגום : “מצאנו את המפלגה הקומוניסטית המהפכנית”

 

מי שהדביק מדבקה זו – על גבי שלט-הרחוב, התיקני, או שחמד לעצמו לצון, וביקש ליצר פרובוקציה, בלתי רלוונטית לציריך השבעה והמרוצה מעצמה והטובלת בעשרה, או שכיוון באמת-ותמים למשוך תשומת לב העוברים ושבים ל “סמל הפטיש והמגל” , סמל שמאז המהפכה הידועה כ”מהפגת אוקטובר 1917″ שהביאה לביטול שלטון הצארים ברוסיה ולהשתלטות המפלגה הקומוניסטית על מה שיתה אז רוסיה והפכה ל”ברית-המועצות”, הפך להיות סמל המזוהה עם המהפכה שחוללה התנועה שהנהיג לנין שעמד בראש ה”בולשביקים” [ אנשי הרוב ] .

– וכל אותה פרובוקציה או קריאת תגר ב”לב המאפיליה” של הקאפיטאליזם השוויצרי המרופד בהררי הזהב הצבורים במרתפי הבנקים השווייצריים ….

 

“הר-הזהב” הסימבולי באופרה של ריכארד ואגנר “זהב-הריין” Das Rheingold

בהצגת בית האופרה של ציריך – 27.4.2024 [ ראו קישור ]

 

והתהיה שתהיתי, ביני לביני : מה לסמל “הפטיש והמגל”  ולציריך, העשירה, מדושנת העונג, והמרוצה מעצמה ? והאם היא בכלל רלונטית למדינה שאזרחיה – על פי הסטטיסטיקה – העשירים שבאזרחי העולם ?

 

 

וכך הביאה אותי ה”מחשבה השניה” להרהר במי שניתן לכנותו :

השכן מרחוב SPIEGELGASSE 14 בציריך 

העיר ציריך, מצאה לנכון להזכיר, את דבר מגוריו של הדייר, הספציפי הזה, ברחוב נידח זה, בחלק העני של העיר הישנה של ציריך.

בשנת  1928 יזם ראש העיר של ציריך : מר Emil Klöti את הצבת השלט על בית המגורים בו התגורר ולדימיר איליץ אוליאנוב הידוע בכינויו “לנין” עם אשתו נדז’דה קרופסקאיה, כשהוא מנמק את יוזמתו זו באמירה כי “לנין הוא ללא ספק אישיות היסטורית” ומאז השלט תולה על הבנין. ואף לאחר שבבנין המקורי נהרס [ עקב מצבו הרעוע ] ובנין אחר הוקם במקומו – השלט האמור חזר להתנוססס על הבנין החדש. [ היו שמצאו אי דיוקים קטנים בתאריכים המצויינים על השלט כתאריכים בהם התגוורו בני הזוג לנין וקרופסקיה, באותה כתובת.  מבקרים אלה מציינים כי מצד העובדות ההסטוריות, עד כמה שניתן לבררן – ביום ה 9 לאפריל 1917 הוא היום בו עזב לנין את ציריך במסעו חזרה לפטרוגראד – הוא המסע המכונה המסע ב”קרון-החתום” . אך למרות זאת התאריך של ה 2 באפריל 1917 כתאריך העזיבה נותר על השלט והשלט חזר ותפס את מקומו על קיר הקומה השניה של הבנין… [ שהרי השוויצרים שמרניים בהשקפת עולמם ו…”סדר חייב להשמר…”

 

“כאן התגורר מ 5 בפברואר 1916 עד 2 באפריל 1917 לנין

המנהיג של המהפיכה הרוסית”

 

מצאתי עדות של עד שניתן לקבל את עדותו כעדות אמינה הוא, הסופר היהודי ממוצא בולגרי, אליאס קנטי, שלימים יזכה בפרס נובל לספרות לשנת 1981, שהעיד כי ראה את לנין בבית קפה בציריך :

אליאס קנטי 1905 – 1994 

 

אליאס קנטי, שספרים אחדים מספריו תורגמו לעברית ופורסמו בארץ, חי תקופות אחדות בציריך. כשנפטר בשנת 1994 נטמן בבית הקברות FLUNTEN שבציריך, בסמוך לקברו של ג’יימס ג’ויס הסופר האירי המפורסם.

– בביקורי בבית קברות זה, עליתי על קבריהם של שני מושכים בנוצת הסופרים הנכבדים – שבכח קולמוסיהם, זכו לתהילת עולם : 

בבית הקברות בציריך 29.4.2024 על קברם של ג’יימס ג’ויס ואליאס קנטי

 

 

אליאס קנטי העלה זכרונות ממימי נעוריו המוקדמים בציריך – וכך כתב [ בתרגומי לעברית ]:

“הייתי בן שתים עשרה כשהתעניינתי בלהט במלחמות השחרור היווניות, ובאותה שנה, 1917, הייתה שנת המהפכה הרוסית. עוד לפני מסעו בקרון המשא האטום, אנשים דיברו על כך שלנין גר בציריך. אמא, שהתמלאה בשנאה שאינה יודעת שובע למלחמה, עקבה אחרי כל אירוע שעלול לסיים אותה. לא היו לה קשרים פוליטיים, אבל ציריך הפכה למרכז למתנגדי מלחמה של המדינות והרגשות המגוונים ביותר.

פעם, כשעברנו על פני בית קפה, היא הצביעה על הגולגולת העצומה של אדם שישב ליד החלון, ערימה ענקית של עיתונים מונחת לידו; הוא תפס נייר אחד והחזיק אותו קרוב לעיניו. לפתע הוא השפיל את ראשו לאחור, פנה לאיש שישב לצדו ודיבר אליו בחירוף נפש.

אמא אמרה: “תסתכלי בו טוב. זה לנין. אתה עוד תשמע עליו.”

 

אכן, תיאורו של הסופר אליאס קנטי את לנין והערתו בדבר “הגולגולת העצומה של לנין”, מתכתבת עם תצלום של לנין שצולם באותה תקופה. מצאתי תצלום המציג את לנין “בעל הגולגולת העצומה”. לפי הטענה המקובלת – מקור התצלום הוא בתיקי המשטרה של שוויץ, שפיקחה על “המהפכן” הרוסי שמצא בשוויץ [ תחילה בברן, ולאחר מכן בציריך ] מקום מקלט מרדיפות המשטר של הצארים ברוסיה שרדפו אותו.

תצלום של לנין כפי שצולם על ידי משטרת ציריך פברואר 1916

וממשיך אליאס קנטי את סיפורו:

“עצרנו, היא הייתה מעט נבוכה לעמוד כך ולבהות (היא תמיד הייתה נוזפת בי על חוסר נימוס כזה), אבל תנועתו הפתאומית פגעה בה, האנרגיה של פנייתו המטלטלת לעבר הגבר השני העבירה את עצמה אליה. נדהמתי משערו העשיר, השחור והמתולתל של הגבר השני, שסתר בצורה כל כך בוטה את הקרחת של לנין ממש לידו; אבל עוד יותר נדהמתי מחוסר התנועה של אמא. היא אמרה: “קדימה, אנחנו לא יכולים פשוט לעמוד כאן,” והיא משכה אותי.

 

קפה אודיאון בציריך

מקום מפגש למפורסמים

“כמה חודשים קצרים לאחר מכן, היא סיפרה לי על הגעתו של לנין לרוסיה, והתחלתי להבין שמשהו חשוב קורה. לרוסים נמאס מההרג, ועד מהרה הוא יסתיים, אם עם הממשלות ואם נגדן. היא מעולם לא כינתה את המלחמה אלא “ההרג”. מאז הגעתנו לציריך, היא דיברה על כך בפתיחות רבה איתי; בווינה היא התאפקה כדי למנוע ממני סכסוכים כלשהם בבית הספר. “לעולם לא תהרוג אדם שלא עשה לך כלום,” היא אמרה בתחינה; וככל שהייתה גאה בכך שיש לה שלושה בנים, יכולתי לחוש כמה היא מודאגת מכך שגם אנחנו עלולים להפוך ל”רוצחים” כאלה יום אחד. לשנאת המלחמה שלה היה משהו יסודי: פעם אחת, כשסיפרה לי את סיפורו של פאוסט, שהיא לא רצתה שאקרא עדיין, היא פסלה את ההסכם שלו עם השטן. הייתה רק הצדקה אחת לברית כזו: לשים קץ למלחמה. אתה יכול אפילו ליצור ברית עם השטן בשביל זה, אבל לא בשביל שום דבר אחר.”

 

מיתוסים רבים הופצו ברבות השנים על לנין, שטיפחו את הגירסה כאילו לנין היה אחד מיושביו הקבועים של קפה “אודיאון” בציריך, בית קפה שהיה מקום מפגש של מפורסמים רבים, בני לאומים רבים, שמצאו בשוייץ הניטרליט, מקום מפלט ומחסה בזמן מלחמת העולם הראשונה. אך, יש להודות על האמת, העדויות הממשיות על היותו של לנין אורח קבוע בקפה “אודיאון” בציריך… הן קלושות ועקיפות בלבד:

עדות אחת סיפק פרנק בודגן, חברו של ג’יימס ג’ויס : בספרו של  Frank Budgen JAMES JOYCE and THE MAKING OF ULYSSE’S  כותב הפסל האנגלי, שהתידד עם ג’יימס ג’ויס בעת שהותו בציריך  [ בעמ’ 27 ]:

 

“The waiter at the Odeon will tell you discreetly which of the guests is Leonahard Frank, famous for Der Mensch ist Gut.

He will tell you too where sat Lenin, calmly, confidently awaiting the call that came in 1917.

Vladimir Ilytch was a silent listener to hot word battles they say, here and zur Linde, but his was the last word when the conflict of half-truths had shaped the conclusion he desired.

To another guest of Zurich, Willy Munzenberg, legend ascribes the organisation of Lenin’s departure in the famous locked train.”

“המלצר באודיאון יגיד לך בדיסקרטיות מי מהאורחים הוא לאון הארד פרנק, המפורסם בזכות Der Mensch ist Gut. הוא יסכים גם לספר גם לך היכן ישב לנין, ברוגע, בביטחון ממתין לשיחה כשהגיעה ב-1917. ולדימיר איליץ’ היה מאזין אילם לקרבות מילוליים לוהטים כפי שהם תיארו, כאן ובקפה לינדה, אבל המילה שלו  הייתה המילה האחרונה כשהקונפליקט של חצאי אמיתות עיצב את המסקנה שבה חפץ.

 

עדות מסויימת נוספת ניתן למצוא בספרו של הביוגרף של ג’יימס ג’ויס ריצ’ארד אלמן שמעיר בביוגרפיה המקיפה שלו על הסופר האירי, ששהה בזמן מלחמת העולם הראשונה בציריך:  

“There was political excitement, too. In the Cafe Odeon, where Joyce frequently went, Lenin was a constant customer, and on one occasion, it is said, they met.”

 

 

בית המגורים, הפשוט, בו התגוררו לנין ואשתו בקומה השניה ברחוב SPIEGELGASSE 14 בציריך, עוטר בכתובת שצויינה לעיל.

בית מגוריו של לנין בציריך – רחוב Spiegelgasse מס’ 14 

ומעריציו, נוהגים להגיע ולפקוד אותו כאילו היה אתר עליה לרגל…

לנין הגיע לשוייץ בשנת 1914 כפליט פוליטי עקב רדיפות משטרת הצאר אחר המהפכנים שביקשו לבטל את המשטר המלוכני של הצארים ברוסיה.

בלוחית הזכרון שנקבעה על קיר הבית ברחוב שפיגלגאסה מס’ 14 צויין כי לנין התגורר בדירה זו עד ליום 2 לאפריל 1917 כאמור יש אי דיוק מסויים בתאריך זה זה כיוון שהתאריך המקובע בו עזב לנין את ציריך ועלה ל”קרון החתום” שהוביל אותו ואת כ 30 חבריו במסעם חזרה מהגלות לפטרוגראד הוא ה 9 לאפריל 1917.

ספר שלם נכתב על מסע זה על ידי היסטוריונית בריטית קתרין מרידיל – והוא אף תורגם לעברית:

ספרה של ההסטוריונית קתרין מרידייל

הציור על עטיפת השער הוא ציור של הצייר הסובייטי מ.ג. סוקולוב [ 1875-1953] שברוח הפרופגנדה של תקופת פולחן האישיות

הוסיף את סטלין עומד מאחרי לנין המגיע לפטרוגראד –

בניגוד לעובדות ההסטוריות. סטלין לא היה בציריך ולא השתתף במסע ב”קרון החתום”

 

על חייו של לנין בציריך יודעת ההסטוריונית הבריטית לספר כך:

“לנין השתקע בציריך ב־,1916 בין השאר משום שהייתה זולה. נוסף לכך משכה אותו הספרייה הציבורית שנפתחה שם זמן קצר לפני לכן במשכן רחב ידיים הסמוך לכנסייה מראשית ימי הביניים, פרדיגרקירסה. כאן, ואם אפשר ליד שולחן מסוים שהתחבב עליו, תכנן לנין להשלים את עבודת המחקר לחיבור חדש. “הוא ניסה לנצל כל דקה שהספרייה הייתה פתוחה”, כתבה בזיכרונותיה נדז׳דה קרופסקאיה. “היה מגיע בשעה תשע בדיוק, נשאר עד השעה שתים-עשרה, שב הביתה עשרה רגעים בדיוק אחר שתים־עשרה. הספרייה נסגרה בין שתים עשרה לאחת, בתום ארוחת הצהריים חוזר לספרייה ונשאר שם עד שש בערב” .

הוא עבד בפרך, רושף וקודח, מוקף חומה כצורה של ספרים, עפרונותיו מחודדים כפגיונות. חבר מימי לימודיו כסטודנט סיפר פעם: “היינו אומרים שהמוח שלו כל כך גדול עד שהשערות נוזלות החוצה”. מרשימותיו של לנין עולה כי בימים שעשה בציריך הוא קרא 148 ספרים ו־232 מאמרים באנגלית, בצרפתית ובגרמנית, וביניהם חיבורים מאת אריסטו, הגל, צ׳כוב ופוירבאך. ביוני 1916 השלים את טיוטת המסה המקיפה שפורסמה אחר כך בשם האימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם”

[קתרין מרידייל : לנין ברכבת עמ’ 57-58 ]

בספרה מתארת ההסטוריונית הבריטית את חלקו החשוב של פריץ פלאטן, ממעריציו של לנין שהיה אזרח שויצרי, בארגון אותו מסע – שברבות הימים זכה למעמד כמעט מיתולוגי :

“ב־5 באפריל שיגר רומברג המותש לברלין את רשימת העקרונות המלאה של לנין. בראשם בלטה הדרישה כי כל קרון שישמש את הרוסים לחצות את גרמניה יזכה למעמד של ישות חוץ־טריטוריאלית. פריץ פלאטן, בתור אזרח של מדינה נייטרלית, יהיה החוליה המקשרת בין הנוסעים ובין השומרים הגרמנים, ואיש לא ייכנס אל הקרון של הגולים בלי רשות. הקרון ינוע במידת האפשר בלי לעצור בדרך, והמסמך ציין ברחל בתך הקטנה ששום נוסע לא יידרש לצאת מן הקרון. לא יבדקו דרכונים, ולא יפלו בין הנוסעים שיבקשו להצטרף על פי השקפתם הפוליטית”

[ קתרין מרידייל: לנין ברכבת, בעמ’ 112 ]

 

פריץ פלטן עצמו כתב ספר בנושא כאן תצלום המהדורה הגרמנית :  “DIE REISE LENINS DURCH DEUTSCHLAND”

“מסעו של לנין דרך גרמניה”

עטיפת המהדורה הגרמנית של ספרו של פריץ פלטן – מסעו של לנין דרך גרמניה [ 1924 ] 

פלאטן עצמו שעבר לחיות בברית המועצות היה קרבן הטיהורים של סטלין, הושם בגולאג וב 1942 נורה למוות . לאחר הועידה ה 20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות בהשראת ניקיטה כרושצוב שמו טוהר 

לימים הפכה נסיעה זו למיתוס בפרופגנדה הסובייטית כגון בציור זה מאת הצייר וסילייב [ 1899-1975 ] שלא השתתף כמובן במסע ב”קרון-החתום” ולכן הפריז, ברח הפרופגנדה, בתיאור של לנין עם חבורת מליו יושב בקרון רחב ידיים בהרבה מ”הקרון-החתום” – והוסיף לסיטואציה גם חילים על כלי נשקם – שלא הורשו ולא היו על הרכבת ה”אקס-טריטוריאלית” שחצתה את אדמת גרמניה – אז מדינת אוייב של רוסיה.

 

ציור של הצייר הסובייטי וסילייב המתאר את לנין ברוח הפרופגנדה הסובייטית

“בקרון-החתום” בדרכו מציריך לפטרוגראד.

 

 

תיאור מסלול המסע של לנין ו 30 מלוויו מציריך ועד פטרוגראד 

[ היא סנט. פטרסבורג של היום ]

 

לאחר כשבוע של נסיעה מטלטלת ב”קרון החתום” הגיע לנין ביום 16 באפריל 1917

ל”תחנה הפינלנדית” בפטרוגראד והתקבל בתשואות על הרציף

זהו ציור ברוח הפרופגנדה של תקופת פולחן האשיות של סטלין – כאשר הצייר הסובייטי מ.ג. סוקולוב [ 1875-1953 ]

הוסיף את סטלין כאילו ליווה את לנין במסע ב”קרון-החתום” – דבר שאינו תואם את העובדות.

סטלין לא היה בציריך ולא היה בין נוסעי ה”קרון-החתום”

מיד לאחר הגעתו של לנין לפטרוגראד החל לארגן את מפלגתו, הרבה להופיע בעצרות עם בפני פועלים ואיכרים – וד מהרה הצליח לסחוף אחריו את רוב חברי המפלגה שנקראה “המפלגה הבולשביקית” [ מפלגת-הרוב

 

לנין נואם באסיפת המונים

לצידו ליד הבמה ליאו טרוצקי – שבתקופת פולחן האישיות של סטלין – “רוטש ונמחק  מן התצלום”….

טרוצקי רוטש ונמחק מהתצלום

 

סמוך לאחר הגעתו של לנין לפטרוגראד החלו המאורעות להתגלגל במהירות עד שהממשלה הזמנית של אלכסנדר קרינסקי אולצה להתפטר והמפלגה הבולשביקית – “מפלגת הרוב” תפסה את הגה השלטון ברוסיה.

ביום 15 לדצמבר 1917  נחתם הסכם הפסקת האש בין רוסיה לבין גרמניה, חזון עליו הצביע לנין עוד בשבתו בשוויץ, הסכם שסיים בפועל את המלחמה בין גרמניה לרוסיה.

 

טקס חתימת הסכם הפסקת האש בין רוסיה לגרמניה – 15 לדצמבר 1917 

באותו יום עצמו [15 לדצמבר 1917 ] פרסם העתון ILLUSTRAUTER ZEITUNG שיצא בציריך את גליון השער הבא.

 

תצלום של ולדימיר איליץ לנין על דף השער של העתון “אילוסטריטר-צייטונג” [ העתון-המאוייר”]

מיום 15 בדצמבר 1917 לאחר שמהפכת אוקטובר 1917 תפסה את השלטון ברוסיה

הכיתוב בתחתית התמונה מציין :

“האיש המוכר ביותר ברוסיה: המבקש הפסקת אש עם גרמניה ואוסטריה לאחר שהפיל את הנשיא הקודם של הרפובליקה הרוסית – קרנסקי”

 

התצלום בו השתמש העתון לעמוד השער שלו – הוא תצלומו של לנין – שצולם, כאמור, על ידי משטרת ציריך, שעקבה אחר תנועותיו של המהפכן הרוסי.

תוך 8 חודשים, [ מיום 9 לאפריל 1917 עת עזב את ציריך ועד ליום 15 בדצמבר 1917 – חתימת הסכם הפסקת האש בין גרמניה ורוסיה  ל”איש המוכר ביותר ברוסיה”. כפי שהכתיאו העתון !

הפך פליט פוליטי עני, חסר כל, המתגורר בשכירות עם דיירים נוספים בקומה השניה בבנין רעוע בדירה פשוטה ברחוב Spiegelgasse מס’ 14 בציריך, 

דירתו הפשוטה של לנין בציריך

למנהיגה של מעצמה ולמחוללה של מהפכה ששינתה את פני העולם. ושסמלה היה סמל “פטיש והמגל” – המסמל את אותה ברית לה הטיף לנין בין פועלי התעשיה ובין האיכרים.

ולדימיר איליץ אוליאנוב המכונה “לנין” על כרזה מהפכנית מימי מהפיכת אוקטובר 1917 –

בצל סמל “הפטיש והמגל”

 

האינטרנציונל כסמל לסולידריות בין פועלי כל הארצות:

כאן סרטון הסטורי המציג את לנין בשירת האינטרנציונאל.

 

קישור ישיר לוידאו

 

 

ביום 26.10.2018 ביקרתי במוזיאון ההסטוריה הגרמנית Deutsches Historisches Museum שבשדרות אונטר דר לינדן שבברלין. , נתקלץי בציור וזה ובגברת זו שעמדה רתוקה ונפעמת מהציור גדל המימדים [ 185 X 125 ס”מ ] . צילמתי אותה עומדת לנוכח הציור ששמו : “פועלים שרים את האנטרנציונל” זהו ציור משנת 1929-30 שצוייר בדרזדן על ידי הצייר Otto Griebel.

לנוכח ציורו של הצייר אוטו גייבלר

ציור זה צוייר כחמש-שש שנים לאחר שלנין מת, אך רוח המהפכה שהצית ברוסיה המשיכה לפעם גם בגרמניה בה צויר הציור.

את שירת האינטרנציונאל שלפי כותרת הציור – זה מה שעושים המוצגים בו – לא ניתן לשמוע מהקנוואס עליו מצויייר הציור….

וגם הזווית שממנה צילמתי את הציור – לא היתה מוצלחת במיוחד, שכן דמות האשה שצילמתי עומדת ומביטה בציור המרשים, הסתירה קטע חשוב ומשמעותי לכוונת הצייר שצייר את הציור:

הנה הציור בשלמותו:

 

זהו ציורו של האמן Otto Griebel 

The International 1928–30

הקטע המוסתר על ידי דמותה של המצולמת כולל את דמות דיוקנו של הצייר עצמו [ המופיע בשורה השניה בולט בחולצתו הבהירה בין הפועלת בשמלה ירוקה והכורה עם הפנס שעל הקסדה שלו]. הצייר והאמן אוטו גרייבל, צירף עצמו – כאחד הפועלים המצטרף עם הפועלים האחרים [ מכל ענפי העבודה ] לשירת האינטרנציונאל.שהרי האינטרנציונל הוא המנון הסולידריות של כל הפועלים ברוח סיסמתו של קרל מארקס “פועלי כל האצרות התאחדו”

 

 

אך מה לסמל זה – שנדמה כי כבר אָבַד עָלָיו הַכֶּלַח [ כלומר : עבר מן העולם, התיישן ואינו רלוונטי לזמן הזה… ] – ולמדבקה שהדביק מי שהדביק על שלט הסמטה –  SCHEIZERGASSE פינת הבנהוף-שטראסה ?

אכן, יש עדיין בעולם מאמינים לא מעטים ברעיונות שחולל ולדימיר איליץ לנין – אך האם הם רלונטיים לארץ דמוקרטית ועשירה כמו שוויץ ולעיר כמו ציריך ?

 

1 במאי 2024

ביום ה 1 במאי 2024 היתי בעיר באזל שבשוויץ והיתי עד לתהלוכה רבת משתתפים לכבוד ה1 במאי – “חג הפועלים”.

מה שהיה בולט באותה הפגנה שצעדה בסדר מופתי תוך השמעת ססמאות מהפכניות והנפת דגלים ושלטים לרבות שלטים רבים עם סמל הפטיש והמגל היה מספרם הבולט של מהגרים, בני לאמים שונים שצעדו בסך לאורך כמה ק”מ של אותה הפגנה. היו של נציגים של טורקים, וכורדים ומהגרים מארצות שונות לצד דוברי גרמנית שהפגינו את מחאותיהם כנגד השיטה השוררת הבאזל. 

כאמור ההפגנה צעדה בסדר ובלא התערבות המשטרה שכמעט לא היתה נוכחת בהפגנה.

 

כעבור יום-יומיים נכנסתי ליו-טיוב ולהלן אני מביא סרטון שהועלה שם המציג הפגנות סוערות לרבות התנגשויות עם המשטרה – בציריך.

 

אתם מוזמנים לצפות בסרטון – כפי שהוא מוצג ביו-טיוב ולנסות להשיב על השאלה האם : השכן מרחוב Spiegelgasse מס’ 14 בציריך, ורוחו עדיין פועמים בלבבות אנשים בציריך או שאכן “אָבַד עָלָיו הַכֶּלַח”

 

הקדישו כמה דקות לצפיה בסרט המתעד את ההפגנות הסוערות שהיו בציריך בחג הפועלים הבין-לאומי !

 

 

---

ויקטור הרצברג

6.7.2024