אווה-מאריה בשירת הזמר הקסטראטי אלסנדרו מורשצ’י

קישור-ישיר-לוידאו

תופעת ה”קאסטראטי” – כלומר זמרים ממין זכר המפיקים מגרונותיהם קולות סופראן גבוהים וחזקים ידועה בתולדות המוזיקה מזה כמה מאות שנים. לפי סברה מסויימת אפילו בביזנטיון היתה קיימת תופעה של שירת שירי קודש על ידי זמרים בעלי קולות גבוהים.

קומפוזיטורים מפורסמים כמו אורלנדו די לאסו, שניהל תזמורת מוזיקלית במינכן בשנת 1574, חיבר מוזיקה לקולות של קסטראטי. וגם פלסטרינה שהיה המנהל המוזיקלי של קפלת סנט-פטר בוותיקן בין השנים 1576-1594 כלל במקהלה זמרים שהיו קסטרטי – ומכאן, יתכן, הרמז של תומאס מאן בטוניו קרוגר לאותם הזמרים…

“ההם שגודלו והוכשרו לשיר בפני האפיפיור….”

במאות ה 16-17 היתה זו תופעה מקובלת:

קונצרט עם זמר קסטראטי

בדומה לתיאטרון של שיקספיר, בו מילאו שחקנים גברים את תפקידי הנשים גם ביצירות מוזיקליות שונות [ בעיקר באופרות ]  תפקידי הנשים היו מושרים על ידי גברים מחופשים לנשים.

המפורסם בין זמרי הקסטראטי היה הזמר בעל קול הסופראן

הזמר הקסטראטי – פארינלי

שאף זכה בשנים האחרונות לסרט שלם שהוקדש לו. מצד אחד זכו זמרים אלה בתהילה רבה כזמרי אופרה שכן קולותיהם היו מיוחדים – אך זכו גם למידה לא מבוטלת של זלזול בשל “אבדן גבריותם” אותה איבדו [ בדרך כלל לפני שעמדו על דעתם ] עקב הניתוח לכריתת אשכיהם.

להלן קריקטורה המציגה את פארינלי באור מצחיק:

קריקטורה של פארינלי הלבוש כאשה

הקול הגבוה של הזמרים הזכרים הושג על ידי כך שנמנעה התבגרותם המינית-הורמונלית של הנערים. הדבר נגרם בדרך כלל על ידי ניתוח שבו נכרתו לנער, לפני הגיעו לבגרות מינית ולפני שהתחלף קולו, שני האשכים – ובכך נשמר קולו הנערי. הייחוד בקולם של זמרי הקסטראטי נבע מכך כי להבדיל מנערים צעירים, שבית החזה שלהם קטן ושריריהם עדיין עדינים ורפים, לכן קולותיהם גבוהים אך חלשים, והם מתאימים לשירת מלאכים, הרי הזמרים הבוגרים התפתחו מבחינה גופנית. בית החזה שלהם גדל ושריריהם התחזקו דבר שיצר קולות חזקים ומרשימים.

ה”ניתוח” להפיכת הנער לקאסטרטי – כריתת אשכיו

התופעה של הזמרים הקאסטרטי הלכה והתמעטה עם השנים. עם המהפכה הצרפתית חוקקו חוקים שאסרו סירוס ל”צרכים מוזיקליים” וגם באיטליה – בה היתה התופעה מפותחת – נתקבלו חוקים דומים עם איחודה של איטליה –  ב 1870.

גם הכנסיה הקתולית החלה בהגבלות של התופעה עד כי האפיפיור ליאו הוציא  בחג צ’יציליה הקדושה, [ ביום 22.11.1903 ] , צו הקובע כי אם יש צורך להזקק לקולות גבוהים במוזיקה הכנסייתית יש לעשות זאת על ידי קולותיהם של נערים צעירים ולא עם זמרים שפגעו בגופם רק על מנת לשמר את קולותיהם הגבוהים.

הקסטרטי האחרון ששרד בקפלה הסיקסטינית היה אלסנדרו מוראשצ’י שנותרו הקלטות שלו – ואחת מהן מובאת כאן, זוהי הקלטה משנת 1903 – אותה שנה בה הורה האפיפיור ליאו על חזרה לזמרת נערים; אותה שנה בה חיבר תומאס מאן את סיפורו “טוניו קרוגר” בו הוא עורך השוואה בין גורלו של האמן לגורלותיהם של 

“הזמרים ההם שגודלו והוכשרו לשיר לפני האפיפיור… אנו שרים בקולות הנוגעים עד הלב ביופיים. ובכל זאת…”

♦

ה“בכל זאת…” הזה – המצביע על ההקרבה הגדולה הנדרשת מהאמן כדי להשיג את ייעודו – הזמר הקטסטרטי, כמו הסופר, האמור לכרות איבר מאברי גופו, כדי להגשים את אמנותו.

האמנם יכול הסופר – אותו בורגני אוהב חיים – לקורבן כה גדול על מזבח אמונתו ?

נדמה שלשם הצגת תיזה זו, באור אירוני, ואולי אף סארקסטי,  נזקק תומאס מאן לאזכורם של אותם זמרים – המשרתים בקודש ומקריבים את גבריותם למען האמנות.

הזמר  קסטראטי האחרון : אלסנדרו מורשצ’י

__________________________________

טוניו קריגר – רשימת הפוסטים

__________________________________

טוניו קריגר – [1] ימי נעורים

טוניו קריגר – [2] ליזביטה איוונובנה

טוניו קריגר – [3] המסע צפונה

טוניו קריגר – [4] הסערה בים

טוניו קריגר – [5] הבורגני אוהב החיים

טוניו קריגר – [6] מסערה לסערה

טוניו קריגר – [7] הקסטרטי, הזמרים המסורסים

.