אוטו דיקס – האמן והבלונדינית

הנובלה טוניו קרוגר, פותחת בסיפור נעוריו של צעיר בעל נפש של אמן, שחיו נמתחים בין שני קוטבי שמו:

 טוניו , בעל הצליל הדרומי, האיטלקי החם, שזוף-השמש והאור, 

מול:

 קרוגר , בעל הצליל הצפוני, הדני, הקריר, האפרפר והאפלולי.

נפשו של טוניו נוהה, בעודו בגיל 14 (בפרק הראשון ), אחר חברו לספסל הלימודים האנס האנסן :

“כובע מלחים דני ענוד סרטים קצרים, שמתחתיו גלשה על מצחו בלורית שיער צהבהבת כעין הפישתה. יפה תואר היה וגוו מחוטב להפליא, רחב כתפיים וצר מותניים, ועיניו הכחולות כפלדה הישירו מבטן גלויות וחודרות….”

[ טוניו קרגר, מתוך “מוות בוונציה וסיפורים אחרים”, תרגום נילי מירסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1988, בעמ’ 150 ]

 

תומאס מאן 1885 כנער חובש ‘כובע מלחים דני’

מסתבר כי טוניו נמשך משיכה סמויה, נערית, תמה ובתולית אל האנס האנסן, חברו לספסל הלימודים. אך האנס משיב פניו ריקם. את תסכולו יפיג טוניו בהפקת צלילים ענוגים ורכים מכינורו. בדפי שיר שיכתוב יעלה את נופי ילדותו: המזרקה, עץ האגוז העתיק, כינורו, הים הבלטי …

אנו מתוודעים לשורשי משפחתו משפחת קרוגר המכובדת והאמידה. אביו הקונסול הדני:

 “איש רם-קומה ולבוש בקפידה, שעיניו כחולות ומהורהרות ופרח שדה נעוץ לו בלולאתו תמיד”

ואימו השחרחורת, סעורת המזג , שכה הפליאה לנגן בפסנתר ומנדולינה:

“היפה שחורת השיער, ששמה קונסואלו וכל-כולה שונה ונבדלת מיתר נשי העיר, שכן הביאה האב לפני ימים רבים אי משם, הרחק בתחתית הגלובוס…”

פרטים אלה מסגירים פרטים מן הביוגרפיה של תומאס מאן עצמו: אביו של הסופר: תומאס יוהאן היינריך מאן (יליד 1840)  היה נצר למשפחת סוחרים מבוססת בעיר הצפונית ליבק, עיר מסחר הקשורה בנתיבי נהרות לים הבלטי.

אימו: יוליה דה סילווה ברוהאנס, הצעירה מאביו ב11- שנה  היתה ילידת ברזיל ממוצא גרמני.

תומאס מאן עצמו, טולטל במהלך חייו, בין מקורותיו הצפוניים לנטיית ליבו המושכת דרומה. בעודו צעיר לימים, עזב את ליבק עיר הולדתו והדרים למינכן החמה ושטופת השמש והפך אותה לביתו ;

בפרק השני, כאשר ימלאו לטוניו 16 שנה, ישים עינו באינגה, היא איגנבורג הולם צהובת השיער. בשעורי המחול החלה האהבה אליה מתעוררת בליבו. בשיעורי המחול, ישתדל למשוך את תשומת ליבה – אך גם היא, כמו האנס האנסן, אינה נענית לו. למרות זאת אין הוא חש גלמוד: מגדלנה פרפרמן, ביתו של עורך הדין, שפיה רך ועיניה הגדולות הכהות והנוצצות מפיקות כובד ראש , היתה בוחרת בו כבן זוג לריקוד.

למרות זאת:

“הוא [ טוניו ] הביט בה [ באינגה ], הוא ראה את עיניה הצרות, הכחולות, המלאות חדווה ולעג, וגעגועים רוויי קנאה הציפו את חזהו ומכאוב צורב ומעיק בער בו כאש, על שרחוק הוא ממנה ויישאר זר לה לנצח…”

לאחר שאביו של טוניו נפטר [ בפרק השלישי ], החלה ההתפוררות ומשפחת קרוגר החלה שוקעת מבחינה כלכלית ומבחנית מעמדה החברתי. גם כאן ניתן למצוא דמיון לסיפור חייו של תומאס מאן: אביו נפטר עליו והוא כבן 16 בלבד, וגם משפחתו היתה בסימן ירידה מנכסיה וממעמדה.

כאשר החלה הירידה במשפחת קרוגר, הזדרזה אימו של טוניו ונישאה למוזיקאי, וירטואוז בעל שם איטלקי. טוניו לעומת זו החל מתמסר יותר ויותר למילים:

“כח המילה והרוח, הפורש שלטונו בחיוך על החיים האילמים, חדלי התודעה. בכל להט עלומיו התמסר לו, וזה גמל לו בהעתירו עליו כל מה שיש בידו להעתיר, אף לקח ממנו כל מה שמדרכו לקחת בתמורה”

טוניו קריגר, הסופר הצעיר, הצועד את צעדיו הראשונים בעולמה של הספרות, היה מתמסר לאומנותו אך בה בעת ליבו היה מת ומנוער מאהבה.

גם במקרה זה, כמו בעוד כמה דוגמאות של סיפורי התבגרות, היוצר הנבוך והתועה, המחפש את עצמו – מוצא לעצמו מפלט של עונג ונכבש לפיתויי היצר; הוא צולל מטה מטה במצולות התאווה.

תומאס מאן אינו חוסך מגיבורו האומן הצעיר, את חוויית ההתבגרות הרוחנית והפיזית, וגם הוא מעבירו את חווית האוננות:

הוא חי בערים הגדולות, בדרום, שכן קיווה שבשמש הדרומית תתלבלב אמנותו ביתר יפעה ועוז; ואולי משכו שמה דם אימו הזורם בעורקיו, אך מאחר שלבו היה מת ומנוער מאהבה, נכבש עד מהרה לפיתויי היצר, צלל מטה מטה במצולות התאווה והתייסר לאין נשוא בלהט היצר, צלל מטה-מטה במצולות התאווה והתייסר לאין נשוא בלהט אשמתו. אפשר שמורשת אביו , זה האיש רם-הקומה, המהורהר, הלבוש בקפידה ופרח-שדה נעוץ לו בלולאתו תמיד, היא שגרמה לו להתייסר כך ועוררה בו לפרקים איזה זכרון עמום ורווי-געגועים על חדוות נפש זכה, שהייתה מנת-חלקו לפנים, ובכל עינוגי הבשרים שהיה שטוף בהם נבצר ממנו לשוב ולמוצאה.

משטמה ותיעוב ניעורו בו כלפי ריגושי היצר, ועמם כיסופים את הטוהר, אל שלוותם של ישרים ותמימים; אך בה בשעה היה נושם אל קירבו את אוירה של האמנות, זה אוירו החמים, המתוק של אביב נצחי שקוי ניחוח, שהכל רוחש ותוסס ונובט בו חדוות פריון טמירה. וכך, מיטלטל אילך ואילך בין הקצוות, בין פסגותיה הקרחיות של הרוח ולהט-החושים המכלה, מתענה במוסר-כליותיו, חי טוניו קרגר חיי הוללות פרועים, מתישם, שלוחי-רסן, שהיו מאוסים בעיניו תכלית המיאוס. איזה תוהו לא-דרך ! היה חושב לעיתים. איך קרה שנקלעתי לכל התהפוכות המשונות האלה ? הן לא נולדתי בין צוענים בקרון ירוק…

[ טוניו קריגר, עמ’ 166]

 

וראוי להשוואה:

 חוויות דומות אותן תיאר תומאס מאן  [ שמומלץ לעיין בהן, שבהן  ] הן:

• מקרהו של פרח אמנים נוסף, בן התקופה הוא :  סטיפן דדאלוס  גיבורו הצעיר והמתבגר של ג’יימס ג’ויס בספרו “דיוקן האמן כאיש צעיר”
• וגם חוויה אישית עלי התוודה פרנץ קפקא הצעיר על שעבר עם האומנת המסורה שלו בשנת 1898

המשך בפוסטים הבאים:

.

________________________________

טוניו קריגר – רשימת הפוסטים

________________________________

[04.1] טוניו קריגר – ימי נעורים

[04.2] טוניו קריגר –  ליזביטה איוונובנה

[04.3] טוניו קריגר –  המסע צפונה

[04.4] טוניו קריגר –  הסערה בים

[04.5] טוניו קריגר –  הבורגני אוהב החיים

[04.6] טוניו קריגר –  מסערה לסערה

[04.7] טוניו קריגר –  הקסטרטי, הזמרים המסורסים

.

.