פרוזה - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[09.07] {04} תומאס מאן / פאוסטוס : מהיכן נובעת המוזיקה

22 ביולי, 2010

כמו כל קומפוזיטור גם הקומפוזיטור אדריאן לוורקין, החל את דרכו המוזיקלית באיזו חוויה ראשונה, זו שחיברה אותו לעיסוק שילווה אותו בהמשך חייו הבוגרים והמקצועיים.

במקרה שלו היה זה בתקופת הילדות.

וכך כותב ידידו סרנוס ציטבלום :

“…ואני חוזר איפה שוב אל ההערה, שהיתה זו זימרת-הקנונים שלנו עם חנה הרפתנית, אשר דרכה, למיטב ידיעתי, הובא אדריאן לראשונה במגע עם ספירת המוסיקה.”

כאן, בפרק מספר {4} בספר “דוקטור פאוסטוס”, מוצאים אנו רמז לחוויית ה”בראשית” המוזיקלית של אדריאן לוורקין, אותו קומפוזיטור גרמני, שכמעט אינו מוכר לקוראי רשימות אלה, ומצאתי לנכון לערוך לקוראים מעין הכרות איתו ועם אישיותו – ואם יספיק הזמן והמקום וגם אורך הרוח שיגלו הקוראים, אולי אף נצליח לשמוע איזו יצירה או שתיים אליה כיוון את נפשו…

נפתח איפה באותה חווית בראשית, שכידוע כוחה רב לעצב את האישיות שתצמח ממנה, ואם נחוצה לנו עדות של אדם קרוב ללבנו ולשפתנו שיזכיר לנו כמה רבה וכמה עצומה היא מנגינת הילדות על יצירתו, נעלה על ראש זכרוננו את משוררנו הרי הוא חיים נחמן ביאליק המתוודה לפני קוראיו ומגלה להם – מאין נחל את שירו:

שִׁירתִי

הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? –
בְּבֵית אָבִי הִשְׁתַּקַּע מְשׁוֹרֵר עֲרִירִי,
צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא אֶל-כֵּלִים,
מִתְלוֹנֵן בִּנְקִיקִים, שְׁכַן סְדָקִים אֲפֵלִים.
וַיֵּדַע הַמְשׁוֹרֵר רַק פִּזְמוֹן קָבוּעַ,
שִׁיר תָּמִיד יְחִידִי וּבְנֻסָּח יָדוּעַ.
וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי
מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה,
וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי –
וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה.

זֶה הָיָה הַצְּרָצַר מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוּת.

והיתר כאן :

והנה מה שכותב החבר, סרנוס ציטבלום על אדריאן לוורקין, הקומפוזיטור הגרמני, ידידו מנוער:

“שכחתי לציין שבחוותם של השוויגטילים, מקום-מושבו המאוחר של אדריאן, בוודאי לא במפתיע, היתה גם כן רפתנית עם חזה מרטט ורגליים מרופשות תמיד בזבל, אשר דמתה לחנה מבוכל כדרך שרפתנית אחת דומה לאחותה, ואשר בנוסח החוזר נקראה ואלטפורגיס.”

‘רפתנית עם חזה מרטט ורגליים מרופשות תמיד בזבל’ – תצלום יאן סאודק

“לא עליה אני מדבר כאן, אלא על דגם-האם שלה, חנה, שעמה היה אדריאן שרוי בידידות, מפני שאהבה לשיר ונהגה לערוך אתנו, הילדים, תרגילי זמרה קטנים. למרבה הפליאה: הדבר שאלסבת לוורקין ערבת-הקול מנעה עצמה ממנו מתוך איזו צניעות, הבריה הזו, נודפת ריח הבהמות, נהגה בו בחופשיות גדולה והיתה שרה לנו בין-ערביים, על הספסל שלרגלי התרזה, בקול צווחני אמנם, אך בשמיעה טובה, כל מיני שירים עממיים, שירי חיילים ואפילו פזמונים של שוק, לרוב משתפכי רגש או מבחילים….¹

די בהשוואה קצרה ושטחית בין חווית הילדות של חיים נחמן ביאליק המתרפק בגעגועים ובאהבה על שירת הצרצר המושיע אותו מבדידותו וממצוקתו לעומת מסכת הדימויים הנמוכים והדוחים שמעריף תומאס מאן על המקורות והשורשים המוזיקליים של מי שיתפתח ויהיה הגאון המוזיקלי הגרמני – אדריאן לוורקין. אצל מאן – חנה – היא “המורה הראשונה למוזיקה” – זו “נודפת ריח בהמות” שהיתה שרה “כל מיני שירים עממיים, שירי חיילים, ואפילו פזמונים של שוק, לרוב משתפכי רגש או מבחילים”…

יש בדברים אלה כדי להצביע על הכיוון אליו מכוון תומאס מאן, המוזיקה, שיש התופסים אותה כנעלה באומניות וכגבוהה בתרבויות, נובעת מן הרפש שברגלי הרפתנית, הנודפת ריח בהמות ומה שיש בה זו השתפכויות רגש מבחילות…

וכל זה אגב רמז – רב משמעות – המחבר כל זאת אל עץ-התרזה – התופס מקום של כבוד בתרבות הגרמנית – כפי שניתן לקרוא בסידרת קישורים זו

עץ התרזה ותחתיו הספסל – הוא מקום השירה בתרבות הגרמנית

תומאס מאן, הסופר הגרמני שרוב ימיו כאדם וכסופר היה עסוק וטרוד בתופעת המוזיקה ונפתוליה, החל מסיפוריו הקצרים הראשונים בשנות העשרים לחייו כגון “אדון פרידמאן הקטן” [1897] ; הרומאן רחב ההיקף “בית בודנברוק” [ 1900] הסיפור “טריסטאן” [1902] ; והסיפור “גזע וולסונג” ועוד – כשצילו הכבד של ריכארד ואגנר מרחף מעל ראשו – ועד החשבון הגדול והנוקב שערך בערוב ימיו והוא כבן 70 שנה, גולה מאונס הנאציזם על אדמת ארצות-הברית, עם הנפש הגרמנית – עם תהומותיה, רבות התעלומה והמסתורין, בספרו “דוקטור פאוסטוס, חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין מפי ידידו”. [1947]

Doktor Faustus.

Das Leben des deutschen Tonsetzers Adrian Leverkühn, erzählt von einem Freunde

בתרגום לעברית בחר המתרגם יעקב גוטשלאק לתרגם את המילה Tonsetzers כמלחין – באנגלית תורגמה מילה זו כ Composer ויש בין אנשי מקצוע בתחום המוזיקה כאלה הסבורים כי הקומפוזיטורים עושים יותר מאשר לחבר לחן או לחנים [ מנגינות, או מלודיות ] ממנו נגזרת המלה מלחין, לכן השארתי את המילה המקובלת – בשפות השונות “קומפוזיטור”.

כל חייו לא עזב תומאס מאן את המוזיקה והיא עצמה לא הניחה לו ולנפשו.

בבואו לערוך את אותו חשבון נפש עם הנפש הגרמנית, אין טבעי יותר מלערוך אותו באמצעות המכשיר הבדוק לעריכת שיקוף הנפש הגרמנית – וכשם שצילום הרנטגן חושף את מסתרי העומק שבגוף האדם כך המוזיקה חושפת עבורו ועבורנו אותם רבדים הסמויים מן העין הבלתי מזוינת אך השופעים החוצה, מפעם לפעם.

כדי לערוך אותו חשבון נפש של הנפש הגרמנית בחר במוזיקה כאותו “מכשיר רנטגן” [ היום כבר היינו אומרים מכשיר האם-אר-אי MRI שהוא משוכלל יותר ומעמיק ראות….] ובחר בדמותו הבדויה של אותו מלחין, שאף דיסק שלו לא יימצא לרכישה בחניות התקליטים, ושאף אחד אינו מצליח לפענח את דמותו של איזה קומפוזיטור מוכר שאל לצורך החיבור הזה [ הקומפוזיציה הזו ] של דמות הקומפוזיטור החולה במחלה קשה, אך בלתי מוגדרת בצורה ברורה … וכבר עטים רבים נותצו בנסיון לפתור את החידה : מי הוא אותו קומפוזיטור שמדמותו שאב תומס מאן וחיבר ומיזג ו”הלחים” עד שבנה את אישיותו המוזרה של אותו קומפוזיטור. ויש כאלה שאמרו ועדיין אומרים כי תומאס מאן עירב ומיזג והטמיע בתוך דמותו של אותו אדריאן לוורקין, נפשות-מתות אחדות של קומפוזיטורים ידועים יותר וידועים פחות החל מהקטור ברליוז דרך ריכארד ואגנר וארנולד שינברג, ובטהובן ואנשים כמו פרידריך ניטשה , תיאודור אדורנו ועוד רבים אחרים…

חשבון הנפש מתחיל, עם תחילת כתיבת הספר “דוקטור פאוסטוס” שאין צורך לאמר מבוסס ומתכתב בדרכים שונות עם דמות אותו מלומד שכרת ברית עם השטן ומכר לו את נשמתו…-

עתה נוכל לחזור לקורותיו של לוורקין – ולהשראתו המוזיקלית הראשונה, שנספגה תחת אותו “עץ התרזה” :

וממה וכיצד ומתי ינק וספג אדריאן לוורקין את ה”תופעה המוזיקלית” :

מילדותו כמובן; ומן הקאנונים [ המושרים בגרמניה תחת כל עץ רענן ] כמובן;

– אך את אלה שמע הקומפוזיטור עול-הימים, מפיה של אותה אחת “שרה מבוכל”, שדמתה לאותה ואלטפורגיס ה”רפתנית עם חזה מרטט ורגליים מרופשות תמיד בזבל… כדרך שרפתנית אחת דומה לאחותה”

ותצלומו של הצלם הצ’כי יאן סודאק, שהובא לעיל, אולי מתכתב עם תיאור מנמיך זה למקורה המוזיקה…

שהרי גם אותה: “שרה מבוכל” , מקור החיבור של אדריאן לעולם המוזיקה – היתה “נודפת ריח הבהמות”

ומה היתה המוזיקה שהשמיעה לו ?

“כל מיני שירים עממיים, שירי חיילים ואפילו פזמונים של שוק, לרוב משתפכי רגש או מבחילים, שאת מילותיהם ומנגינותיהם למדנו עד מהרה.”
[ עמ’ 30]

תומאס מאן ממשיך ומתאר את אותם שירים:

“כשהיינו מצטרפים לשירתה, היתה היא עוברת לטרצה, שממנה היתה קופצת, במקומות המתאימים, לקווינטה התחתית ולסקסטה התחתית, ומשאירה לנו את הקול העליון, כשהיא מחזיקה בגאון ובקולניות מתבלטת בקול השני, תוך כדי-כך, ככל הנראה כדי להביאנו לידי הערכה ראויה של ההנאה ההרמונית, היא נהגה לצחוק כשהיא ממתחת את פרצופה לרוחב, בדומה מאוד לזוזו [ הכלב – ו’] כשהיו מגישים לו את מזונו.

“ב”אנחנו” כוונתיי לאדריאן, לעצמי ולגיאורג, שהיה כבר בן שלוש-עשרה, כשאחיו ואני היינו בני שמונה ועשר שנים. האחות הקטנה אורזל היתה תמיד קטנה מכדי להשתתף בתרגילים הללו, אבל גם מבינינו, ארבעת הזמרים, היה כבר אחד מיותר כביכול, באותו סוג של מוסיקה קולית שאליו השכילה חנה-של-הפרות לרומם את השירה-בצוותא הפרועה שלנו. שכן היא לימדה אותנו קנונים – המקובלים ביותר לילדים, כמובן

“O, wie wohl ist mir am Abend”

וכאן ביצוע שלו בפי מקהלת נערים:

קישור-ישיר

ולמתעניינים הנה גם הטקסט ותרגום לאנגלית

וכאן יצירה נוספת שמזכיר תומאס מאן באותו קטע ספרותי:

“Es tönen die lieder”

וכאן ביצוע שלה:

קישור-ישיר

ולמתענינים הנה גם הטקסט ותרגום לאנגלית

“והשיר על הקוקיה והחמור, ושעות הדמדומים שבהן רווינו הנאה מהם נחקקו עמוק בזכרוני – או ליתר דיוק, זכרן לבש לימים משמעות מועצמת, כיוון שהיו אלו הן, אשר, ככל שידיעתי מגעת, הביאו את חברי לראשונה במגע עם “מוסיקה” בעלת ארגון תנועתי, מעט אומנותי יותר מאשר זה המצוי בקול אחד של שירים בזמר.

כאן היתה השתזרות מתוזמנת, הצטרפות מחרה-מחזיקה, שחנה הרפתנית היתה מזניקה אותנו אליה ברגע הנכון בחבטת-צלעות, כאשר הזמרה נמצאה כבר בעיצומה, שעה שהמלודיה התנגנה כבר עד לנקודה מסויימת, אך קודם שהגיעה אל סופה.” [עמ’ 30-31]

יתכן והדימויים להם נזקק תומאס מאן, כאשר הוא מתאר את ראשית דרכו של אדריאן לוברקין בעולמה של המוזיקה, יצרמו לאזניהם של חובבי מוזיקה מושבעים שרואים בה ובעיקר שומעים בה רק טוב, ועונג והרמוניה ואת שירתן של המוזות, ודרכה הם מגיעים להזדככות והתעלות נפשית ולרוגע ושלווה ומוצאים בה מפלט מצרות היום-יום ומלחצי החיים והשיגרה.

אך, תומאס מאן, כבר מראשית דרכו כסופר, כגון בסיפורים “אדון פרידמאן הקטן” משנת 1897 ו“טריסטאן” משנת 1902 ואף “מוות בונציה” משנת 1911 ואחרים, אינו מתיחס למוזיקה באותה ראיה רומנטית אידאלית ואידילית בה שרויים רבים מחובבי המוזיקה – ביחוד אלה המתבסמים מיצירותיו המעודנות של שוברט, ושיר התרזה ביניהם.

וכאן, – ב”דוקטור פאוסטוס” לא במוזיקה כמוזיקה בלבד הוא עוסק אלא בנפש הגרמנית – איתה הוא בא חשבון – והביטויים בהם הוא נוקט – בסמיכות כה הדוקה למוזיקה דווקא – האמורה להיות נעלה וגבוהה, באים להנמיכה :

“… היתה גם כן רפתנית עם חזה מרטט ורגליים מרופשות תמיד בזבל…”

“… הבריה הזו, נודפת ריח הבהמות, נהגה בו בחופשיות גדולה והיתה שרה לנו בין-ערביים, על הספסל שלרגלי התרזה, בקול צווחני אמנם, אך בשמיעה טובה…”

ציטוטים שיסבירו את התצלומים שבחרתי לזווג לאותו חשבון של תומאס מאן – עם המוזיקה שהיא, לפי השקפתו של תומאס מאן – התגלמות “הנפש הגרמנית”.