Fernando Pessoa : de-Livro do de-sassossego

.

 

שלוש מהמהדורות  לספרו של פרננדו פסואה – תרגום לאנגלית – המקור בפורטוגלית – והתרגום לעברית

 

הספר, שתצלום שלוש מהמהדורות המודפסות שלו מובא לעיל, זכה לכותרת: “ספר האי-נחת” או בשפת המקור הפורטוגלית : Livro do De-sassossego ובתרגומו לאנגלית The Book of Disquit – מרכז בתוכו למעלה מכ 500 פרגמנטים שנכתבו בהזדמנויות שונות, במקומות שונים בעיר ליסבון, החל מ 1910 ועד סמוך למותו של המחבר בשנת 1935. הפרגמנטים [ חלקם קצרים מאוד בני שורות אחדות , וחלקם  עמודים אחדים] נכתבו על סוגי נייר שונים, חלקם מזדמנים, כגון דפי קבלות שונים, מעטפות של מכתבים שקיבל, ניירות פירמה של הפירמות בהן עסק בתרגום התכתבויות עיסקיות מפורטוגלית לאנגלית ולצרפתית ולהיפך, ובפועל כל נייר מזדמן שניתן היה לשרבט עליו מילים, ולעיתים אפילו ברווחים שנותרו על גבי דברים קודמים שכתב  – נדמה שדי באלה כדי להצביע על התזזית ובפועל אי-הנחת בה היה נתון הכותב, כאשר העלה את רישומיו – והרהוריו על הכתב.

אולם, בצד הדפים המזדמנים הללו היו גם כתיבות רגילות על נייר כתיבה רגיל, כאשר כ 70% מסך כל החומרים ששימשו את עורכיו של הספר נכתבו בכתב יד וכ 30% הנותרים הודפסו במכונת כתיבה [ ראה-צוהר] – ואת כל אלה איגדו וכרכו, העורכים השונים, בתקופות שונות בין שתי כריכות קרטון, ואף בין ארבע כריכות כאשר הוציאו את הספר בשני כרכים, והעניקו לקוראים את מה שמוכר כ”ספר האי-נחת”.¹

 

בעת שהחל פרננדו פסואה את הקריירה הספרותית שלו, והחלה כתיבת הפרגמנטים שיאספו בסופו של דבר ויפורסמו לאחר מותו ב”ספר האי-נחת” היה המחבר בשנות העשרים לחייו, ונראה כך:

פרננדו פסואה – תצלום משנת 1914

בשנת 1910 כותב פסואה רשימה בשם “רחש או אי-נחת” ויש המייחסים רשימה זו כסנונית ראשונה לקראת הרשימות שתיכתבנה לאחר מכן.

בשנת 1912 פסואה כותב לחברו המשורר מריו דה סה-קרניירו מכתב ממנו אפשר לשחזר כי תוכנית נרחבת יותר מתרקמת במוחו. הוא כותב:

“ספר האי-נחת : 1.  Peristilo (שלושה-עשר קטעים), 2. נרקד, 3. ברבור אחרון 4. אריגה 5. כישוף 6. אפויאוזיס (או אפיפניה) של האבסורד (של השקר) 7. לפני מחר , סוף”((זוזה פאולו קוולקנטי, פרננדו פסואה מעין אוטוביאוגרפיה, הוצאת רימונים -להלן קוולקנטי בעמוד’ 299))

מרישום ששרד משנת 1913 נראה כי פסואה מתכנן תוכנית נרחבת אף יותר למה שאמור להיות “ספר” =  Livro  לו הוא קורא : Livro do desassocego [ למרות שהכיתוב הנכון הוא  Livro do desassossego “ ]

 

בשנת 1913 יפורסם בכתב העת A Aguia [“העיט”] פרגמנט ללא כותרת המכונה “ביער הניכור“ [ לפי תרגומו של יורם מלצר מספרדית, ב”מעין אוטוביוגרפיה” מאת קוולקנטי בעמ’ 299 ]

  

גליון כתב העת  A Aguia ( “העיט”)

אותו מזהים כלקוח מתוך “ספר האי-נחת” הנמצא “בשלבי הכנה”.

קטע זה מופיע בתרגום לעברית של הספר “פרננדו פסואה : ספר האי-נחת”, כפרגמנט מס’ 251 ( עמ’ 301) וכותרתו “ביער הזרות“ [ אותו תרגם יורם מלצר, הפעם מפורטוגלית] , ובצידו הערה הבאה:

“ראה אור בכתב העת A Aguia סדרה 2 כרך IV (יולי דצמבר 1913) עמ’ 38-42, חתום בידי פרננדו פסואה עם התייחסות “מתוך Livro do Desasocego , בשלבי הכנה”  המקור לא נמצא הכתיב המובא כאן הוא הכתיב המקורי בכתב היד”

היו שניסו ללמוד מתוך פרגמנט זה, שפורסם על ידי פסואה עצמו, על כוונותיו או תוכניותיו לספר שיתכן וכבר החל רוקם עור וגידים במוחו.

אם קוראים קטע ספרותי זה – המתפרס על פני כ 8 עמודים [ והוא אחד הפרגמנטים הארוכים בספר ] אכן יתקבל מיד הרושם כי אף אם מדובר בקטע הנקרא לכאורה כקטע פרוזה – הוא כתוב בלשון שירית, רויית דימויים ומשדרת תחושה של חלום וערפול חושים.

די אם נקרא את שורות הפתיחה, כדי להבין לאיזה יער דימויים מזמין הכותב את קוראיו:

“אני יודע שהתעוררתי ושאני עדיין ישן. גופי העתיק, המוכה מכך שאני חי, אומר לי שעוד מוקדם מאוד…אני חש עצמי קודח מריחוק. אני שוקל את עצמי, אינני יודע מדוע…”

קטע המתאר התעוררות ועדיין שינה משהו כמו “נים-לא-נים”, מופיע גם אצל סופר פורץ דרך אחר – שפרסם את ספרו בתקופה מקבילה לפרסום הרשימה של פסואה בבטאון הספרותי A Aguia  –  [ שפורסם בסוף שנת 1913 ] הנה הדברים :

 

“שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת. לפעמים, עוד לא כבה הנר, כבר נעצמו עיני ולא הספקתי לאמר “אני נרדם”, ואז לאחר חצי שעה, עוררה אותי המחשבה שהגיע הזמן לנסות להרדם…”((מרסל פרוסט  – בעקבות הזמן האבוד, בצד של סוואן. חלק ראשון – קומברה תרגום הלית ישורון, הוצאת הספריה החדשה הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, בעמוד 9))

 

כאשר נמשיך לקרוא בקטע של פסואה, יתקבל הרושם כי בפנינו רישום של זכרון אהבה:

 

“לפעמים היינו מטיילים, יד ביד, תחת הארזים ועצי כליל החורש ואיש מאיתנו לא חשב לחיות. בשרנו היה לנו מעורפל וחינו הד קולו של מעיין. אחזנו זה ביד זה ומבטינו שאלו את עצמם כיצד יהיה להיות חושניים ולרצות לממש בבשר את אשליית האהבה..[…] אנו חיככנו את נפשנו הניכרת כולה ברעננות הנראית לעין של הטחב ובעוברנו ליד הדקלים, היתה לנו האינטואיציה הדקה של ארצות אחרות… ועלה בנו הבכי והזכרון, כי אפילו כאן, בהיותנו מאושרים, לא היינו באמת מאושרים…” (עמ’ 303)

 

זכרון אהבה, שיתגלגל ויהיה למעין הליכה בחלום:

“והנה הוא, בהולכנו לחלום על דיבור בו, שוב עולה לפנינו היער האילם, אלא שכעט הוא מוטרד יותר מטרדתנו, ועצוב יותר מעצבוננו. נמלט לפניו, כמו ערפל שנפרם, המושג שלנו על עולם המציאות, ואני אוחז את עצמי שוב בחלומי הנודד, שיער זה מכיל בתוכו..”(עמוד 306)

המבט מופנה פעם ליער [ הריאלי ?] לעצים לפרחים ולאוירת המסתורין אשר הוא משרה ופעם אל הנפש פנימה – שהיא, כך אולי ניתן להבין גם היא יער סבוך ומסתורי שם מתגלות לנו אמיתות:

 

“וכך מתנו את חיינו, כה מרוכזים בנפרד במותנו אותם שלא הבחנו שהיינו אחד בלבד, שכל אחד מאיתנו הוא אשליה של רעהו, וכל אחד בתוכו בסך הכל הד של הוויתו…

מזמזם לו זבוב, לא בטוח ומזערי…

מפציעים בתשומת לבי קולות עמומים, צלולים ופזורים, שממלאים את תודעתי ביחס לחדרנו בעובדה שכבר יום… חדרנו ?

שלנו של אילו שניים, אם אני לבדי ? אינני יודע. הכל שוקע ונותרת נמלטת, רק מציאות-ערפל שבה אי-הוודאות שלי מתנודדת מעלה-מטה והבנתי את עצמי, מעורסלת באופיום, נרדמת…”

 

בקטעים שהדגשתי בקו תחתון, משורטטים בציפורן דקה, ומהוססת עדיין,  ניצני השבר והפיצול [ פיצול האישיות ? הרב קוליות ? נקודות המבט השונות בו זמנית…? ] שיאפיינו את חייו וכתיבתו של פרננדו פסואה שיתחיל לפתח, סמוך לאחר מכן, את רעיון ההטרונימים שלו.

אך לפני שנדון בכך, ראוי להצביע על מרכיב נוסף חשוב ביצירתו שתתפתח לאחר רישום מוקדם זה: לאורך כל הקטע וביחוד בשורות הסיום שלו בולטת הסתירה הפנימית – השימוש בטכניקת האוקסימורון, [ לאמר דבר והיפוכו ברצף אחד ] שתעבור כחוט השני ביצירותיו, וגם תחושת הפסימיות ואבדן הדרך או הטראגיות של חוסר המוצא בו הוא מצוי. אך בצד אלה לא פעם הדברים נאמרים בדרך אירונית ובמידה לא מבוטלת של לגלוג-עצמי – וכאן אחד המפתחות ליצירה – בפועל אוסף של יצירות קטנות, פרגמנטים שמעל כולם מרחפת עננת ה”אי-נחת”.

הנה סיומו של הקטע “ביער הזרות”:

הבה נפתקח מן התקוה כי היא בוגדת, מן האהבה, כי היא מעייפת, מן החיים, כי הם מחניקים ולא משביעים, ואפילו מן המות, כי הוא מביא יותר ממה שרוצים ופחות ממה שמקווים.

הבה נפתקח , הו בת זוגי, ממועקתנו שלנו, כי בני האדם מזדקנים מאליהם, והמועקה אינה מעזה להיות כל היאוש שהיא.

הבה לא נבכה, לא נשנא, לא נשאף…

הבה נכסה, הו שוקטת, בתכריך של פשתן עדין את הצדודית הנוקשה של אי-השלמות שלנו…”

 

 

המחבר Michael Stoker :  מנסה ללמוד מ 12 הקטעים שרק אותם פרסם פרננדו פסואה בחייו מה היו כוונותיו של פסואה בייחס ל”ספר” אותו הגה בראשית דרכו.

אותו מחבר מציין כי קטע זה הופיע כשנה לפני שפסואה המציא את רעיון ה”הטרונימים” שלו ומנסה לקשור בין קטע זה להופעתם:

“חשוב לציין כי הקטע Na floresta do alheamento In the forest of estrangement , הטקסט הראשון הידוע של אי-הנחת, פורסם רק כשנה לפני יצירת שלושת ההטרונימים העיקריים שלו. לא יהיה זה מוגזם להעריך כי אותה תסיסה רוחנית שהזינה את “אי-הנחת” היתה משותפת לבריאתם של ההטרונימים. ביער הזרות הקדים את התנאים שעשו את “אי הנחת” ל”מעבדה” או ל”טקסט המתאבד ” [ suicidal text ] כפי שהמבקרים היו יכולים לכנות אותו” (( Michael Stoker :Challenging , Modernism – Fernando Pessoa and the Book of Disquiet עמוד 238 – תרגום הקטע מאנגלית  – ויקטור))

 

ההטרונימים

אי אפשר להבין או להתייחס למשורר פרננדו פסואה מבלי להתמודד עם תופעת ההטרונימים  HETRONIMS שלו.

פירוש של המילה הנגזרת מיוונית הוא : HETRON = אחר NIM = ANOMA = שם כלומר “שמו של אחר”. אך בהבדל מפסאודונים – המשמיע לנו “כאילו שמו” [ “פסאודו” = כאילו, כביכול’ כגון: “אחד-העם” שהכל יודעים כי מאחרי שם-עט זה מסתתר  אשר גינצבורג או “שלום עליכם” שהכל ידעו כי הוא שלום רבינוביץ  ] “הטרונים” במובן שהעניק לו פרננדו פסואה הוא דמות ספרותית מומצאת עם סגנון מיוחד משלה ואף עם “ביוגרפיה” מסויימת אותה בנה לה ממציאה. יש לה מועד לידה, [ וכמובן מפה אסטרולוגית שחיבר פסואה חובב האסטרולוגיה ] מקום מגורים , מקצוע ומעין חיים [ בדויים ] משל עצמה.

 

ביום 13 בינואר 1935 – היא שנת מותו [ פסואה נפטר ב 28 בנובמבר 1935 ] משגר פסואה מכתב לידידו אדולפו קסאיש מונטיירו, והוא מוסיף פרטים בשני מכתבים נוספים  כעבור יום ב 14 בינואר וב 20 לינואר שנת 1935 ומנסה לענות על לשאלת ידידו זה ששאל על אודות מקור ההטרונימים שלו.

אך גם בענין התאריכים שצויינו לעיל, ומצוטטים על ידי רבים בלא כחל ושרק, יש להזהר שכן אומנות העמדת הפנים, וההתחפשות היתה אחד מהכלים בהם הרבה פסואה להשתמש. קוולקנטי מציין  כי בטיוטת מכתב שתוכנו הקרובה ביותר לנוסח הסופי שנותר ב”תיבה” המפורסמת [ ראו תצלום בהמשך פוסט זה ] תאריך המכתב אינו 13 בינואר אלא 13 במרץ 1914 ולאחר מכן הוא הוחלף כיוון שבדיוק ב 8 במרץ קרה צירוף נדיר של כוכבי לכת ….((קוולקנטי בעמוד 221)) שכן גם זאת לדעת שפרננדו פסואה היה מאמין גדול באסטרולוגיה ובעוד כמה תורות שיש המכנים אותן אזוטריות והיה מכין מפות אסטרולוגיות לו עצמו – ומנסה לכוון את חייו על פיהן.

להלן תצלום של מפה אסטרולוגית שערך לעצמו:

ובה ניבא את מותו לשנת 1937 – הוא טעה בשנתיים ונפטר ב 28  בנובמבר 1935.

 

לאור אמונותיו הכה חזקות בכוחותיהם של כוכבי השמים להכתיב גורלותיהם של אנשים – ודאי שלו עצמו – מותר לקבל את התאריכים שמציין פסואה כימי ההולדת של ההטרונימים שלו -או את היום שהוא מציין באותו מכתב בו הוא מתאר את לידתם – כתאריכים המושפעים מאמונותיו האסטרולוגיות, יותר מאשר תאריכים ממשיים בלוח השנה.

 

וגם לגופם של דברים מתעוררים כמה ספקות: פסואה מתאר באותו מכתב, שנכתב ביום 13 בינואר שנת 1935, מה שארע ב 13 בינואר 1914 – כלומר בדיוק 21 שנים לפני כן ! – אני מציע לקרוא לא רק את התאריך אלא את התיאור עצמו – בזהירות הראויה : [ ולמי שמאמין באמונות תפלות המספר 13 גם הוא צריך להדליק נורה אדומה] לכן אני מציע  גם כאן להזכר במה שנאמר על סופרים מוכשרים רבים שיש המשווים אותם לגנב שכדי להרדים את עירנותו של כלב השמירה [ היא הספקנות והפכחון ] זורק לו הגנב עצם, כדי שיתבסם בה – ויתעסק עימה [ כמו עם עלילת הסיפור הבלשי או הרומנטי או האחר ] ובינתיים יבצע הגנב [ הוא הסופר ] את זממו – ויגנוב את מה שלשמו פרץ לבית [ דעתו של הקורא… המתבסם מיופיו של הסיפור והעלילה המפתה הכתובה כה יפה וכה “משכנע” …]

 

אביא להלן את תרגום המכתב כפי שנעשו בידי פרנסיסקו דה קוסטה רייס ויורם ברונובסקי:

“…אפנה עכשיו להשיב על שאלתך באשר למקור ההטרונימים שלי, הבה נראה אם אני מסוגל לתת תשובה מלאה.

אתחיל בהיבט הפסיכיאטרי. מקור ההטרונימים שלי בתו עמוק של היסטריה הקיים בתוכי…כך או כך, המקור האורגני של ההטרונים שלי הוא נטייתי הקבועה לדה-פרסונליזציה (התנשלות מן האישיות) ולסימולציה (התחזות) . תופעות אלה – למזלי ולמזלם של אחרים – ניכרת ברוחניות בלבד, כלומר, אין הן מתגלות בחיי המעשה, בחיי החיצוניים או במגעי עם הזולת. הן מתפוצצות בנפשי ואני מנסה בנסיון הזה בתוך-תוכי בלבד…הכל מתמצא רק בשתיקה ובשירה”((פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, הוצאת כרמל בעמוד 147))

ואולם, בנוסף למשקפיים הביקורתיים שאני מציע להרכיב בבואנו לקרוא בטקסט זה של פסואה – מצאתי סימוכין לכך כי פסואה אכן נהג בחיי היום יום ובחיים הארציים המעשיים שלו בפיצול האישיות, ולא הותיר תכונה זו רק “לשירה ולשתיקה” אדרבה הנה כאן אירוע המוכיח כי הוא לא רק שתק את אותו פיצול אישיות אלא דיבר אותו דיבור של ממש כאשר נפגש עם האהובה היחידה שהיתה לו במהלך חייו:

אופליה קיארוש, הנערה הצעירה [ בת ה 19 ] שנשאה חן בעיניו [ בן ה 31 ] במקום בו עבדו שניהם, ופרננדו פסואה יזם קשר רומנטי בינהם, סיפרה לאחר מותו:

“פרננדו היה מבולבל מעט. בייחוד כאשר הופיע בדמותו של אלוורו דה קמפוש. אומר לי: “היום זה לא אני שהגיע אלייך, זה החבר שלי אלווארו דה קמפוש”…באותה תקופה התנהג בצורה שונה, מדבר דברי הבל, אומר דברים חסרי קשר הגיוני. יום אחד, כשהתקרב אלי, אמר לי: “גבירתי, אני בא בשליחות, לזרוק לדלי מלא מים את דמותו השפלה של פרננדו פסואה הזה, מכף רגל ועד ראש”. ואני עניתי לו: “אני שונאת את אלוורו דה קמפוש הזה. אני אוהבת רק את פרננדו פסואה”. “איני יודע מדוע” ענה לי, “נראה שהוא אוהב אותך מאוד”.((מצוטט מספרה של מרים רינגל : מסע בעקבות הקולות – חייו ויצירתו של זוזה סאראמאגו, הוצאת כרמל בעמוד  220))

נחזור עתה לתיאור של פרננדו פסואה למקור ההטרונימים שלו. את הסיפור הוא מתחיל בימי ילדותו הראשונים והוא בן שש בלבד:

“מאז ילדותי התקיימה בי הנטיה ליצור סביבי עולם בדוי ולהקיף את עצמי בידידים ובמכרים שלא היו קימים בעליל ( אכן כי כן, אינני יודע אם בעליל היו אלה הם שלא היו קיימים, או שאני הייתי זה שלא היה קיים בעליל. בעניינים אלה, כמו בעצם בכל הדברים האחרים, מוטב שלא נהייה דוגמטיים) ##אם נשים לב - נדמה לי שמבין המילים מבצבץ כאן פסואה הסופר והמשורר רב ההשראה ועתיר הדמיון המתגבר על העד הזוכר את חוויות ילדותו: מאז שאני מודע לעצמי כמי שאני קורא לו ‘אני’ , אני יכול לזכור בדיוק רב, בתנועותיהן, באופיין ובתולדותיהן, דמויות לא-ממשיות שונות שלדידי היו גלויות כל-כך, שלי עד כדי כך, כמו הדברים שאנו מכנים, אולי שלא בצדק, חיי הממש. נטיה זו הגואה בתוכי מאז היותי ‘אני’, לא זנחה אותי מעולם, משנה לפרקים את סוג המוזיקה שבאמצעותה היא מהלכת עלי קסם, אך איננה משנה מכול וכול את עצם הקסם”

ועתה יעבור פסואה להטרונים הראשון שלו וכוונתו להטרונים ששמו היה “שבאלייה דה פרה” אותו הכיר כשהיה בן שש:  נזכור כי בהיותו בן 5 נפטר אביו משחפת. קוולקנטי מציין בספרו:

“אין כל סימן מאותה תקופה שיעיד על כך שהיה לו ולו חבר אחד, מישהו בן גילו שאתו יוכל לשוחח או לשחק. כדי להתמודד עם הבדידות הוא חולם על חיית שעשועים, על כלב. הכלב שנותנים לו עשוי מעץ בצבע ירוק. עבור ילד רגיל, יתכן שזה היה מעט, אבל אצלו : “כל הצעצועים הופכים ליצורים חיים ויוצרים תהלוכה: סוסים, חיילים ובובות”((מעין אוטוביוגרפיה,בעמוד 33)

פרננדינו בן השבע

 

וכאן המשך סיפורו של פסואה:

“וכך אני יכול לזכור את מה שנראה לי שהיה ההטרונים הראשון שלי, ליתר דיוק החבר הלא קיים הראשון שלי, מישהו בשם “שבאליה דה פרה” שהכרתי בהיותי בן שש, שאליו כתבתי מכתבים, שממנו קיבלתי מכתבים, ודיוקנו, שעדיין אינו קלוש לחלוטין, יכול עדיין לגעת באותו איזור של רגישותי שאפשר לכנות איזור הערגה…כלום אין אלה דברים הקורים לכל הילדים ? בלי ספק – אפשר שכן. אלא שאני חייתי אותם עד מידה כזאת שעודני חי אותם, שהרי אני מסוגל לזוכרם עד שנדרש לי מאמץ המחייבני לזכור שאלה אינן ממשויות…”((כל חלומות העולם, עמוד 148))

ואח כך יופיע התיאור הבא של מה ניתן לכנות אותו : “הולדת ההטרונימים מתוך רוחו של פסואה” ….

 

“שנה וחצי או שנתיים אחר כך [ אחרי שנת 1912 “אם אינני טועה ( והטעות אינה יכולה להיות גדולה במיוחד)” ], אני זוכר שהחלטתי להתל בסה-קרניירו [ חברו המשורר שלימים יתאבד בפאריז – ו’ ] – להמציא משורר של שירת רועים, מסוג מסובך, ולהציגו, כבר אינני זוכר איך – כמי שקיים בעליל. עברו עלי ימים אחדים שבמשכם התאמצתי לעשות זאת, בלי הצלחה. ביום שבו ויתרתי סופית על התעלול – היה זה ב 8 במרץ 1914 – התקרבתי למכתבה הגבוהה, שלפתי גליון-נייר, והתחלתי לכתוב, בעודני עומד, כפי שאני נוהג תמיד לכתוב. וכתבת שלושים וכמה שירים בהינף אחד, במין אקסטזה שעל טיבה לא הצלחתי לעמוד. היה זה היום הטריאופלי [ יום הנצחון בתרועה  – ו’ ] המכריע בחיי, ולעולם לא אדע עוד יום אחד כמוהו. תחילה כתבתי את הכותרת ‘שומר העדרים’. ומה שקרה אחר-כך הוא שעלה מתוכי מישהו שכיניתיו מיד בשם אלברטו קאיירו. סלח לי על האבסורדיות של המשפט: התגלה אלי בתוכי מורי-ורבי. זו היתה התחושה המיידית שידעתי. וכך, ברגע שאותם שלושים וכמה שירים היו כתובים, מיד לקחתי לידי גליון-נייר אחר וכתבתי, גם כן בהינף אחד, את ששת השירים המהוים את המחזור ‘גשם אלכסוני’ מאת פרננדו פשואה. מיד ולחלוטין …היתה זו הנסיגה של אלברטו קאיירו – פרננדו פשואה אל פרננדו פשואה כשהוא לעצמו. או שמא מוטב לומר, היתה זו תגובתו של פרננדו פשואה כנגד אי-הקיום שלו עצמו כאלברטו קאיירו.”

אלברטו קייארו – ציור קיר של אלמאדה ניגיריוש באוניברסיטת ליסבון

“משנתגלה אלברטו קאיירו, מיד ניגשתי להמציא למענו אינסטיקטיבית ובתת-מודע – תלמידים מתוך הפאגאניות הכוזבת שלו עיצבתי את ריקארדו רייס המסתתר, מצאתי לו את שמו, התאמתי לו את עצמו, משום שבזמן ההוא יכולתי כבר לראותו בעליל.

ריקארדו רייס – ציור קיר של אלמאדה ניגיריוש באוניברסיטת ליסבון

“ופתאום, מדחף ההפוך לזה שהוליד את ריקארדו ראייס, עלה ברוב מהומה טיפוס חדש. בבת אחת, בלי הפסקה ובלי תיקון כל שהוא, הופיעה על מכונת-הכתיבה שלי ‘האודה הנצחנית’ מאת אלווארו דה קמפוס – האודה עצמה היתה מוכתרת בשם זה, ושמו של המחבר היה חתום עליה”

אלווארו דה קמפוס – ציור קיר של אלמאדה ניגיריוש באוניברסיטת ליסבון

 

אכן, יש להודות: טקסט יפה ומענין, החוזר ומוכיח את כשרונו הרב של פרננדו פסואה כמשורר רב פנים שהרבה להשתמש בטכניקה של העמדת פנים “להעמיד פנים כאסתטיקה², “להעמיד פנים כרגש”((קוולקנטי עמוד 212) ועד לשיר “אוטופסיכוגראפיה” שפורסם בנובמבר 1932 ושם תמצאנה השורות הבאות:

לכן אני מציע לקרוא את תיאור “הולדת ההטרונימים מתוך רוחו של פרננדו פסואה” כקטע ספרותי מעולה, אך ספק בעיני אם ניתן להתיחס לכך כאל “עדות” עובדתית שניתן לסמוך עליה….

וכך, לאחר שטעמנו טעימה קטנה משלושת ההטרונימים העיקריים שברא פרננדו פסואה – ותחת שמותיהם כתב שירים רבים, עד שזכו להיות מוצגים בין הציורים שהוזמנו מחברו הצייר אלאמדה ניגיירוש – על קירות הכניסה של ההפקולטה ללימודי האומניות באוניברסיטת ליסבון

אללוארו דה קמפוס – ריקארדו רייס – אלברטו קאיירו

 

ואף לעטר במילותיהם את מצבת קברו של פרננדו פסואה שעצמותיו הועברו למשכן של כבוד במנזר ג’ירונימוס במלאת חמישים שנה למותו [ כפי שיורחב בהמשכו של פוסט זה]

 

 

 

ברנרדו סוארס – ה”חצי-הטרונים”

בשנת 1916 מופיעים רישומים של פסואה המעידים על תוכנית נוספת – הפעם הוא מציין ליד שמו של הספר את שמו של כותב הספר כ Vincente Guedes . פרננדו פסואה יופיע כ”מוציא לאור ” שלו:

 

 

אך עד מהרה, עוד באותה שנה ייעלם Vincente Guedes  ויופיע שם חדש : “ברנרדו סוארש, מרחוב דואראדורס”

Bernardo Souares

Roa dos Deoradores

 

לימים, שמו של ברנרדו סוארש זה יתנוסס על הספר כפי שניתן  לראות במהדורה בשפה הפורטוגלית, שבראש פוסט זה,  וכן בפרגמנט מספר 6 בתרגום העברי מעשה ידיו של יורם מלצר:

“6.

מתוך “ספר האי נחת אשר חובר על=ידי ברנרדו סוארש, עוזר מנהל חשבונות בעיר ליסבון”³

כפי שעוד נרחיב בהמשך, שמו של אותו רחוב:  Rua dos Douradores ,

חוזר ונשנה פעמים רבות בספר האי-נחת. זהו שמו של הרחוב בו עובד ומתגורר בשכירות ברנרדו סוארס [ ששמו הפרטי דומה לשמו הפרטי של פרננדו פסואה]. מבין ההטרונימים הרבים שהמציא פסואה בחייו – דומה כי השם “ברנרדו” הוא הקרוב ביותר בצלצולו לשמו של ממציאו-פרננדו.

פרננדו פסואה כינה את מפעלו זה “אוטביוגרפיה נעדרת עובדות” “autobiografia sem factos”  ואכן הוא עצמו לא התגורר מעולם ברחוב זה, אך הכיר אותו מקרוב שכן עבד ברחובות סמוכים אליו, ובילה פעמים רבות ב”מסעדה נידחת וזולה” ששכנה באותו רחוב – וללא כל קשר משפחתי אליו היתה שייכת לפסואה אחר – והקשר של המשורר פרננדו פסואה לשלט התלוי על קיר אותה מסעדה אינו קשר משפחתי – אלא הקשר בל ינתק שקשר פרננדו פסואה בין גיבורו ברננדו סוארש ובין אותו רחוב Rua dos Douradores, רחוב שהוא במובנים רבים מרכז חייו של אותו “עוזר מנהל חשבונות בעיר ליסבון”, – פקיד אפור חסר מעמד ברובע המסחרי של ליסבון – ממש כמו יוצרו וממציאו שהיה מתרגם התכתבויות מסחריות בפירמות שעסקו במסחר בין לאומי ומי שיוכתר לגדול משורריה של פורטוגל במאה העשרים היה מעין “עוזר” בעסקיהם של האחרים שכן תפקידו הצטמצם בביצוע תרגומים בלבד…וגם הוא, הפקיד האפור וחסר המעמד שהיה סועד באותה “מסעדה נדחת וזולה” את ארוחותיו הצנועות.

וכך, בין תרגום אחד למשנהו בפירמה זו או אחרת, היה פסואה חומק מהמשרד בו עבד, ברובע הביישה של ליסבון, לאיזה בר בסביבה, לוגם כוס או שתיים מהמשקה האהוב עליו Aguardiente  ולעיתים אף משתכר [ דבר שמעבידיו לא התנגדו לו ובפועל לא יכולים היו להתנגד לו,  לאור התמכרותו לאלכוהול, ואף היו בינהם שטענו כי כשהיה מבוסם, עבד במרץ רב יותר] , ותרגומיו יצאו נקיים יותר, ובין לבין היה משרבט אותם דפים שייאספו אחר כבוד ב”תיבה” המפורסמת – שם היו טמונים עד שלימים יודפסו במה שיהיה “ספר האי- נחת”.

פרננדו פסואה והתמכרות לאלכוהול

 

 

 

 

הסוף

תצלום זה, של פסואה בבית הקפה “מרטינו דה ארקאדה” צולם על ידי חברו אוגושטו פריירה גומש – והוא מציג את פסואה באחד מתצלומיו האחרונים:

פרננדו פסואה -תצלום מאוחר בקפה מדטינו דה ארקדה – “זקן” כבן 47 ומאוד ובודד

 

חברו, ז’וזה דה סנה,  מתאר אותו בתקופה זו כך:

“כבר זקן, כשהוא בקושי בשנות הארבעים שלו. פסואה הזדקן באורח מסחרר, בלי לאבד דבר מהמכובדות ה’בריטית’ שלו, הוא נראה מבוגר בעשרים שנה מגילו האמיתי”  גם חבר אחר, גשפר סימואש,  מתאר אותו תיאור מדכא: “בגדים מהוהים, מכנסיים קצרים מדי, הזרועות נמלטות מהשרוולים והכובע מעט מעוך על ראשו, תמיד מוטה ימינה, כל אלו הכתימו את חזותו המכובדת מן העבר, והעניקו לו מראה של נווד ומקבץ נדבות”

 

תצלום אחרון של פרננדו פסואה “זקן” בן 47 בשנת מותו

 

פרננדו פסואה נפטר ביום 28.11.1935 . באחד העתונים הנפוצים בליסבון פורסמה הידיעה הבאה:

מת פרננדו פסואה – המשורר הפורטוגלי הגדול

כבן למשפחה קתולית נערכה לו לוויה לפי כללי הטקס הקתולי [ למרות שהיה ממוצא יהודי מצד אביו ]

לוייתו של פרננדו פסואה – ליסבון 30.11.1935 בדרך לבית הקברות  העממי פראסרס

 

 

את יצירתו :  “ספר האי נחת” לא הספיק לערוך לפי כוונותיו ולא להוציאו לאור,  ודפיו נותרו פזורים בין  27,543 הדפים הכתובים – חלקם בכתב יד וחלקם במכונת כתיבה, שהיו מונחים ב”תיבה” המפורסמת שנותרה בחדרו לאחר מותו:

כאן בתוך תיבה זו בין  27,543 הדפים הכתובים  שהותיר אחריו פרננדו פסואה

נמצאו הדפים שהם בפועל הדפים מהם הורכב “ספר האי-נחת”

 

אם מבקשים אנו לדייק – נאמר כי בתצלום זה רואים אנו את “ספר האי-נחת” – אותם ניירות השמורים בתוך “התיבה”, הינם בפועל מה שניתן לכנות “ספר האי-נחת” כפי שהותיר אותו פרננדו פסואה כאשר פס מן העולם.

לכן מצאתי להכתיר רשימה זו בכותרת:

 

פרננדו פסואה ו”אי-ספר” ה”אי-נחת” שלו

 

 

נסיון לאפיין את “ספר האי-נחת”

 

כל אחת מן העטיפות שבחרנו להציג בראש פוסט זה מאפיינת פן אחד מן הצדדים הרבים שימצא הקורא ב”ספר האי-נחת” :

 

העטיפה העברית המציגה תצלום של פרננדו פסואה צועד בתנופה ובביטחה ברחובות עירו ליסבון – מצביע על צד השיטוט האופייני לספר בו מתייחס פסואה, בין השאר לנופי העיר ליסבון לאוירתה לרחובותיה ולמראותיה – ויש בעטיפה זו כדי להצביע על מנהגו של פסואה לפסוע ברחובות העיר ממקומות עבודתו לבתי הקפה ולברים בעיר התחתית של ליסבון – ברובע Baixa = באיישה, הרובע המסחרי של העיר בה עסק פסואה בתרגום התכתבויות מסחריות בשלוש השפות בהן שלט : פורטוגלית, אנגלית וצרפתית.

 

העטיפה הפורטוגלית של הספר מציגה תצלום של רחוב דואראדורש – הוא הרחוב החוזר ונשנה בשיטוטיו של ברנרדו סוארס ברובע באישה – הוא העיר התחתית של ליסבון ולב הרובע המסחרי שלה.

 

והעטיפה של הוצאת הספר האנגלית בתרגומו ובבחירתו של ריצ’ארד זניט מדגישה את ה”שגעון” ואת “היפוך הסדר המקובל” שהקורא בדפי “ספר האי-נחת” יתקל בהם.

אכן כל הנסיונות הרבים לאפיין את הספר מצביעים על חוסר היכולת לאפיין אותו אפיון אחד. זהו מקבץ של דפים שנכתבו בהזדמנויות שונות במקומות שונים בעיר ליסבון – ועל פני כעשרים שנה. ומכאן הקושי להגדירם. הקושי הגדול יותר נובע מכך כי מחבר הקטעים – המשורר פרננדו פסואה פרסם רק 12 קטעים בימי חייו ואת השאר הותיר ב”תיבה” שתצלומה אומר את הכל. גנזך עצום של 27,643 דפים כתובים ⁴ שנשארו כעדות לחוסר הסדר ולחוסר הנחת שבה התנהלו חייו הגשמיים כמו גם חייו הרוחניים של פרננדו פסואה.

 

קו אופייני העובר כחוט השני בנסיונותיהם של חוקרים שונים לאפיין את הספר הוא השימוש הנפוץ בתיבת השלילה. כשם שפסואה הוסיף לביטוי הפורטוגלי : SASSOSSODO   את הקידומת DE תיבה היוצרת שלילה של הביטוי הבא אחריה’ כך נהגו רבים מחוקריו ומבקריו – כיוון שהתקשו להגדיר או לאפיין את היש – ניסו להגדיר את האין :

 

כך נוכל לראות כי החוקר Thomas J. Cousineau קרא למחקרו על ספר האי-נחת An Unwritten Novel

 

ומיד בפתח הדבר של הספר כתב:

An Unwritten Novel offers the general reader, as well as students and teachers of modernism, an “Adriadna’s tread” ##הסבר לביטוי חוט אָריאַדנֶה על-פי הסיפור במיתולוגיה היוונית על אָריאַדנֶה שנתנה לתֶזֶאוּס חוט ובעזרתו מצא את דרכו אל מחוץ ללַבִּירינְת שהרג בו מפלצת וכוונתו לחוט מַנחה, דבר שיש בו כדי לסייע להיחלץ מסבך של בעיה ולהביא לפתרונה . that will help them to find their way through Fernando Pessoa’s labyrinthin masterpiece, The Book of Disquiet. The thread itself is woven from the double-standaded observation made by Bernardo Soares ( its putativ autor ) that “Anything and everything, depending on how one sees it, is a marvel or a hindrance, an all or nothing’ a path or a problem“.

 

פרננדו פסואה עצמו התייחס ליצירתו זו כאל “אוטוביוגרפיה נטולת עובדות” והספר הוא אף:

“הדוגמה הטובה ביותר לסוגה חדשה, שהוא אומר שיצאה מתחת ידיו, סוגת ה”רומן ללא עלילה” – רעיון שלמעשה מופיע עוד קודם לכן, אצל פלובר. הדמות נבנית על יסוד השפעות רבות: מלרמה עם ה ” Poe’sies ” שלו , שבהן הוא אומר :”ספר אינו מתחיל ואינו מסתיים, לכל היותר הוא יוצר רושם שכזה”

גאורג רודולף לינד סבור כי “ספר האי-נחת” הוא :”סינטזה של ה”דקנטיזם”.

אדוארדו לורנסו סבור כי מדובר ב:

“טקסט מתאבד שמפרק את כל הבדיונות שהפרידו לשווא בינו ובין האהבה היחידה שהיתה בו …האהבה למותו שלו”.

לפי גשפר סימואש, מדובר ב“יומן שקרי”

במשאל שערך העתון הבריטי ” The Independent הגדיר הסופר הבריטי פול ביילי את הספר כ”הספר של המאה”:

 

“כשאנו קוראים בדפיו , דומה שחיים שלמים מתפשטים לפנינו, ונחשפים רגשות של עליבות ושל גדולה התואמים את הכפילות המאפיינת את נפש האדם. מבחינתם של רבים ב”ספר האי נחת”, פסואה הגיע לפסגת הספרות, וכמעט נוגע בנקודה העילאית.”((הציטוטים מתוך ספרו של קוולקנטי עמודים 301-304))

 

 

ההנצחה של פרננדו פסואה

 

כשנפטר פרננדו פסואה הוא נקבר בבית הקברות העממי פראסרס בליסבון. באותה עת אמנם היה ידוע בחוגי הספרות אך עדיין לא היה מוכר מספיק לקהל הרחב, שכן עיקר יצירתו השירית והספרותית עדיין לא פורסמה. רק לאחר מותו החלו חוקרים לדלות מתוך ה”תיבה” את האוצרות שהותיר אחריו המשורר בחתימותיהם של שלושת ההטרונימים שלו, ואת הדפים שכתב ויחס לברנרדו סוארש – הוא “ספר האי-נחת”

 

בשנת 1985 במלאת חמישים שנה לפטירתו הועברו עצמותיו של פרננדו פסואה מבית הקברות העממי והפשוט בו היה קבור ומנזר ג’ירונימוס – המונטמנט המרשים שהחל להבנות בשנת 1415 במצוות המלך מנואל.

העברת ארונו של פרננדו פסואה למנזר ג’רונימוס 1985

 

בתוך הכנסיה שבמבנה מרשים זה מונצחים  שני אישיה הדגולים של פוטוגל גאוותם הלאומית של כל הפורטוגלים:

קברו של לואיס דה קמואש

 

 –קברו של ואסקו דה גאמה

 

לואיס דה קמואש [ Luís de Camões  1524-1580  ] המשורר הלאומי של פורטוגל

ואסקו דה גאמה  [ Vasco da Gama 1468 -1524 ]    הספן מגלה היבשות

לצד ארונות הקבורה המפוארים של שני אישיה אלה של פורטוגל – קברו של פרננדו פסואה הוצב בחצר המרובעת והמרשימה של המנזר – ועל קברו הציבו עמוד פשוט ועליו חקוק רק שמו ושנות חייו.

מצבת קברו של פרננדו פסואה

ומעל לוח הנירוסטה הנקי המציין את שמו ואת שנות חייו של פרננדו פסואה מצוטטים קטעים משיריהם של ההטרונימים יצירי רוחו של המשורר:

מלפנים – קטע משיר של ריקארדו רייס

וכאן תרגומו לעברית

 

משמאל קטע משירו של אלברטו קאיירו

וכאן תרגומו לעברית

ומימין קטע משיר של אלווארו דה קאמפוס

וכאן תרגומו לעברית

 

 

 

הביקור שערכתי במנזר ג’ירונימוס והעליה לקברו של פרננדו פסואה היו ב 10.10.2014. בעודי עומד שם ומצלם את התצלומים שהבאתי לעיל, צולמתי גם אני.

וכאן התצלום למזכרת.

על קברו של פרננדו פסואה במנזר ג’ירונימו – 10.10.2014

בעודי עומד ליד קברו של פרננדו פסואה הגיע למקום המדען בעל השם העולמי סטיבן הוקינג – נישא על עגלת הנכים שלו מלווה בצוות המטפלים שלו. הרגשתי לרגע כצלם פאפראצ’י – אך בכל זאת צילמתי את הפמליה של סטיבן הוקינגס לנוכח קברו של פרננדו פסואה, וזה תוך שמירה על פרטיותו וכבודו. הנה התמונה המציגה את המאמץ הרב שהשקיעו מטפליו להובילו בעגלת הנכים שלו לנוכח קברו ומצבתו של גדול משורריה המודרניים של פורטוגל.

 

 

 

 

 

 

 

 

______________________________________________________________________________________________________________________________

 

_________________________________________

רשימת פוסטים – פרננדו פסואה:

_________________________________

א.  בעקבות פרננדו פסואה בליסבון

1. בעקבות פרננדו פסואה לקפה ברזיליירה בעירו ליסבון

2. בעקבות פרננדו פסואה לביתו בליסבון

3. בעקבות פרננדו פסואה לקפה Martinho de Arcada בליסבון

ב.   פוסטים על פרננדו פסואה

[4] פרננדו פסואה ו”אי-ספר” ה”אי-נחת” שלו

 

 

המשך יבוא….

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1. ז’וזה פאולו קוולקנטי, פרננדו פסואה מעין אוטוביאוגרפיה, הוצאת רימונים בעמ’ 299 [↩]
2. קוולקנטי עמוד 209 [↩]
3. ספר האי-נחת הוצאת בבל, מהדורת 2006, עמוד 17 [↩]
4. כפי שמציין קוולקנטי בעמוד 107 – במספר הזה נוקט גם ריצארד זניט בהקדמה לתרגומו לספר [↩]