.

 

  .

עיקרו של פוסט זה הוא בהעלאתו המחודשת של פוסט שבמקור נכתב והועלה לאויר העולם בחודש אוגוסט 2003. הפוסט הועלה על ידי באתר “מילים” [ הישן ] ועסק, מטבע ברייתו, במילים שהיו ישנות ואף עתיקות, ובעיקר מוקשות ובלתי מובנות לקורא המצוי, וגם הרקע לכתיבתן נשאב מארועים ומאורעות [ תרתי משמע ] שהתרחשו בארץ-ישראל של תחילת תקופת המנדט הבריטי – וגם אלה, ככל שהם שוכנים עדיין בבסיס התודעה הקולקטיבי, הרי הפרטים כבר נטשטשו, בחלוף הזמנים וברבות הארועים המדממים מאז ועד ימינו, ועיקרם כבר הפכו לעיסת מיתוס יותר מאשר עובדות ברורות ומבוררות.

מה שהביא אותי לעסוק בשנת 2003 בנושא היה החשפותי לדמותו של האיש אוריאל היילפרין, שלימים ישלח את חיצי מילותיו החדות כשהן חתומות בשמו של הכותב “אוריאל שלח”  ^##  – וכשיחוש שכבר הבשיל והיה למשורר – עם פרסום שירו “תורה” [ ביום 25.3.1937 ] – ימציא לעצמו את השם “יונתן רטוש” – ולא בכדי ! ומכאן ואילך יחתום את שיריו בצירוף האוקסימורוני הלז.

כאשר נחשפתי לאסופת שיריו שפורסמה בשנת 1941 תחת השם “חפה-שחורה” [ שגם הוא אוקסימורוני ] נשביתי בקסם מילות העבר השוצפות והלוהבות. רבים מהשירים עסקו, במה שמשוררים אוהבים לעסוק בהם: היחסים שבינו לבינה – וכאשר ניסיתי לפענח את השירים הללו “לנערה” ולרדת לשורשם ולמשמעותם, נגררתי עד מהרה למאמריו ולהתבטאויותיו האידאולוגיות והפוליטיות, של מי שהיה באותם ימים דובר נחרץ במיוחד של מה שנקרא “החוגים הלאומיים” שבקצה הימיני של המפה הפוליטית של הישוב העברי תחת שלטון המנדט.

העליתי אז סידרה של פוסטים [ שאז קראתי להן “מצגות” מצד אחד בסיפור חייו של אוריאל היילפרין, ומצד שני ביצירתו. התחלתי לפענח את שיריו – אך לאחר שהתחלתי לנתח את שירו רב-הקסם האפל “על-חטא” – רפו ידי, ומסיבות שונות לא סיימתי במלאכה והנחתי אותה לעת מצוא.

כך היו החומרים מונחים באתר “מילים” הישן עד שנת 2010 עת הסבתי את האתר למתכונתו החדשה – בפורמט של WORDPRESS – הסבה שהצריכה שעות עבודה רבות להסבת במצגות הישנות ללבושם החדש – וכך אכן עשיתי אך לדאבוני לא כל המצגות הישנות זכו ללבוש חדש וחלקן עדיין שוכן אי שם במחשכי תהום הנשיה – ואין הם נגישים לגולשים.

שני דברים שארעו לאחרונה עוררו אותי לחזור ולהדרש לנושא – שכבר דשתי בו:

הראשון: 

לפני ימים אחדים – חשפו בפני בדרכי המקרה, גלגלי מנוע החיפוש המתגלגל של גוגל והציגו בפני  – בכעין מעשה Deus ex Machina – דף המכונה “שיחה” שהוא דף עזר לערך ב”ויקיפדיה” העוסק ב… “יונתן רטוש”

ב”שיחה” זו מעירים עורכי הערך בינם לבין עצמם הערות עריכה כאלה ואחרות.

בדף ה”שיחה” אליו נחשפתי, מצאתי, להפתעתי הרבה, כמה דברים הקשורים בפוסטים על יונתן רטוש שנעלמו מהרדאר של הכותבים בויקיפדיה. הנה מה שקראתי:

“דיון נרחב בשאלה זו [ על פירוש השם “רטוש” ומקורותיו – ו’ ] מלמד שהתשובה רחוקה מלהיות פשוטה או חד משמעית. דוד שי 05:31, 23 נובמבר 2005 (UTC)

האתר [ הכוונה לאתר “מילים” הישן – ו’ ] הועבר למיקום אחר והקישור המקורי כבר איננו זמין. חיפשתי ומצאתי כי ניתן למצוא מאמר בנושא במיקום החדש תחת הקטגוריה “שירה” אך לא הצלחתי לקשר ישירות למאמר. בשלב זה אני מסירה את הקישור השבור מן הערך, בלי הקישור החדש (שאיננו מוביל ישירות למאמר). ניתן אולי לשקול להכניס את עיקר האינפורמציה המצויה שם בהערת שוליים, עם קרדיט לאתר. —Goldmoon – שיחה 16:29, 13 בינואר 2011 (IST)

אגב, יש להרצברג אתר חדש, אולם ככל שחיפשתי המאמרים מהאתר הישן לא הועברו אליו. Goldmoon – שיחה 16:44, 13 בינואר 2011 (IST) 

[…] 

נהדר דוד, היכן מצאת דבר יפה כזה? ומי עומד מאחורי הפרשנות המקסימה הזו?

[…] 

שלום דוד, זה פשוט מקסים, איך הגעת לדברים? ומי זה הקוסם שעומד מאחורי האתר? אין גבול לנפלאות של הרשת, ובמקרה זה, בשירות העברית, האניגמה ודמותו רבת הפנים של המשורר.Alosha38 12:44, 23 נובמבר 2005 (UTC)

את האתר מצאתי בגוגל, מנוע החיפוש שעונה לכל שאלה. את מעט המידע שוויקטור מספר על עצמו ראה כאן. דוד שי 21:46, 23 נובמבר 2005 (UTC)

וכאן אפשר למצוא עוד כמה מילים על ויקטור. אבינעם 22:12, 23 נובמבר 2005 (UTC)

אכן עורך הדין ויקטור הרצברג הוא ממש תופעה: חובב אינטרנט כמסתבר, אבל לפי מיטב עקרונות היסוד הראשוניים של הרשת. התובנה הספרותית שלו, אם לחשוב שלמד רק משפטים, היא מדהימה. התעוזה שלו בפירוש הטקסטים היא משוחררת וחופשית מכבלי האקדמיה הספרותית. אבל גם מורגשים חוסרים בשל כך. לא כדאי ל”גייסו” לעניין הויקיפדיה?Alosha38 04:16, 24 נובמבר 2005 (UTC)

כנראה עוד אחד שמתבזבז על המקצוע האיום הזה… אלמוג 04:43, 24 נובמבר 2005 (UTC)

אבל כנראה גם אחד מאלה שאוחזים בשתי האומנויות: כתיבת בוררויות בצד כתיבה ספרותית….Alosha38 05:09, 24 נובמבר 2005 (UTC)”

 

כשנחשפתי , כאמור דרך מקרה, ל”שיחה” זו ממנה למדתי שהפוסטים שכתבתי בשעתו על יונתן רטוש – כה מוחמאים בה וכה “חסרים” לעורכי הערך בויקיפדיה [ שאף שקלו: “לא כדאי ל”גייסו” לעניין הויקיפדיה?”…] חשתי שאני חב להם מעין התנצלות…והחלטתי שהם צודקים וראוי להשיב פוסטים אלה לחיים.

אך, מצד שני שאלתי את עצמי, האם הפוסטים ההם, שעסקו במילים עתיקות ולא רלוונטיות לשיח האינטרנט של ימים אלה, ושדנו בארועים שמעט מהם זכור לקורא המצוי  – יכולים להיות עדיין אקטואליים בימים אלה ?

ואז עלה בזכרוני אחד מהפוסטים הללו שכותרתו היתה : “יונתן רטוש – ימין ומין”

ושם כתבתי :

“במצגת זו אנסה לבחון את השאלה:

האם יש קשר בין העמדות הימניות מאוד שבהן החזיק אוריאל-היילפרין הוא יונתן רטוש ובין תמונת היחסים הקשים שבין הגבר לאשה בשירי האהבה שלו שיש יותר מסימן אחד שהם יותר שירי השפלה, הכפפה, אדונות ושנאה מאשר שירי “אהבה”.

 

ומצד שני

רצה שר-ההסטוריה, המכונה גם “יד-המקרה”, שבימים אלה ממש, התחוללה ברחבי הרשת ואף גלשה לעתונות ולטלביזיה הפרשיה שכונתה “פרשיית ינון מגל”

שמצד אחד הטיף, כשהוא עוטה על פניו את מסכת “הסחבי-מאמי האולטימטיבי מהסיירת” לשנאה ומשטמה כנגד הערבים בכלל והפלסטינים בפרט – כדוברו הנחרץ של ה”בית היהודי” נציגי “דוסי-המחמד” עם הכיפות הסרוגות, החברותא, וערכי המשפחה הישנים והטובים וכל השאר…

ומצד שני  לא טמן ידיו בצלחת אלא השתמש בהן כדי ללטף [“לחפון”] ישבניהן של עובדות שתחת מרותו, ולא נמנע מהטרדות מיניות של כמה נוספות  [ לפי הטענות, שעל חלקן, הודה בחצי פה, ועל האחרות התנצל בפני “ידידיו” בלשון זכר, למרות שהתלונות באו מצידן של נשים דווקא.

ועולה השאלה – האמנם הכל אך מקרה, ואין שום קשר, ממש שום קשר, למקרים העולים בזכרון מן העבר הלא כל כך רחוק ?

האם מקרהו של איציק מרדכי, אלוף במילואים, חבר כנסת ושר הבטחון מן הימין הפוליטי, שהורשע ביום 21.3.2001 בבית משפט השלום בירושלים בשני מקרים של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות ובמעשה מגונה בנשים צעירות שהיו כפופות לו אינו דומה בשום מרכיב שלו למקרה נוסף שנחשף לאחר מכן ?

כגון מקרהו של משה קצב, ראש עיר, וחבר כנסת ושר ואף נשיא המדינה, הראשון מזה אלפיים שנה, שבא משורות הימין הפוליטי שהורשע ביום 20.12.2010  בשני מקרי אונס, ומעשה מגונה בכח ועוד שלושה מעשים מגונים בשלוש נשים נוספות ?

האמנם אך מקרה הוא [ ואני שומע כבר את האומרים – “ואנשי שמאל לא הטרידו מינית  ?….”  – גם ביניהם ימצאו ככל הנראה כאלה –  וחלילה לי מלגונן עליהם ! ] 

כאשר העליתי את אתר “מילים” לאויר בשנת 2000 שמתי לו כמוטו את הדברים הבאים:

 “תחת מוטת כנפי “מילים” אנו מבקשים לשתף [ מילה טובה, מכובדת, מבטיחה: לשתף ! ] את הגולשים בעינינים אחדים שהעסיקו אותנו; להסב את תשומת ליבם; להפנות את מבטם ; להזכיר להם; להביא לידיעתם;

לחשוף מה שמישהו ביקש שלא יוודע ; להראות מה שמישהו ביקש שלא ייראה,

ומידי פעם “להכעיס” באמירה עוקצנית, לצבוט בשבט לשוננו הלוחכת בין האירוני לבין הסרקאסטי; [ וְאִידָךְ זִיל גְּמֹר…^##ביטוי שפירושו: אלה הם עיקרי הדברים ואת השאר תבין מדעתך, על היתר תוכל לעמוד בכוחות עצמך.  ואם לא – המשך לקרוא ב“אודות מילים“.

ולא שמתי לי למטרה להציב קו מקשר מידי וישיר ולקשור מסקנות פשוטות [ ופשטניות ] בין הנושאים שאני עוסק בהם במסגרת אתר “מילים” ובין האקטואליה השוצפת ומתגלגלת בקצב מטורף ברשתות החברתיות ובשאר המדיה הרוחשת בוחשת מסביב.

אך חשבתי – אולי בכל זאת, ימצא מישהו איזה קו שיקשר בין המקרים ההם מן העבר – ושמתי לנגד עיני את הסיסמה המקובלת על מורי הסטוריה רבים “הדבר היחידי שניתן ללמוד מן ההסטוריה – הוא : שלא ניתן ללמוד ממנה דבר לאקטואליה “

ועל כן, ועם כל ההבדלים המובהקים בין כל אחד ממקרי העבר הנ”ל [ ואולי גם עוד כמה מקרים של אנשי מרות כגון קצינים גבוהים במשטרה ובצה”ל שגם הם, לפי הנטען, לא טמנו ידם בצלחת ] בכל זאת האם ניתן לשאוב ממקרים אלו מן העבר – הרחוק מאוד והקרוב יותר – איזה לקח זעיר ונטול חשיבות, מחשבה בלתי-מסורקת , רמז קל הדורש העמקה, למקרהו של ינון מגל ….

והכל, כמובן, מבלי חלילה לזנוח את “חזקת-החפות”, שיש להודות שהיא עצמה הועמדה על ידו בחזקת מבולבלת ואף מפוקפקת, לאחר שהזדרז ופרסם מעין הודאה וכביכול התנצלות – שלא נתקבלה.

אך בכל מקרה ראוי שנזכור מה שהמשיל לנו מחבר משלי בפרק כח’ פסוק  יג’ :

את הריישא “מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ”

ואת הסייפה ; “וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם “

 

לטובת אלה ולטובת האחרים אני חוזר ומעלה כאן את הרשימה שעסקה בדמות שולית לחלוטין, בפוליטיקה הארץ-ישראלית של שנות השלושים, שגילתה כשרונות לשוניים בולטים ויוצאי דופן בשדה השירה.

הרשימה,  כפי שפורסמה באתר “מילים” הקודם ביום 15.8.2003 , מובאת בזאת ככתבה וכלשונה – והשינויים היחידים שהכנסתי בה הם שינויי עריכה טכניים מזעריים והוספה של תצלומים חדשים וברורים יותר: 

 

“יונתן רטוש – ימין ומין”

 

 

אוריאל היילפרין – לימים המשורר יונתן רטוש

“יונתן רטוש –  הוא אוריאל היילפרין, וגם אוריאל הלפרין ולימים גם אוריאל שלח, נמנה על השורה הראשונה של המשוררים המודרניסטיים שכתבו בשפה העברית. בשנות המנדט הבריטי שמו היה מזוהה עם חוגי הימין הפוליטי. בשירים שפרסם באותה תקופה, וכן במאמרים ובפרסומים אחרים, נתן ביטוי – בשפה נחרצת וחריפה להשקפות מהקיצוניות ביותר שהושמעו הן באשר ליחס שעל הישוב היהודי והנהגתו להתיחס לערבים והן באשר ליחס שיש לתת לאנגלים. מבחינות רבות ניתן לאמר כי אוריאל היילפרין, נשאב אל זרועות הימין “כפרפר זה האור הצורבו” –  דימוי אותו טבע בשיר השני שפירסם הוא השיר “כבוש” שפורסם עוד ביום 19.4.1929 – ומחברו אך כבן 21 שנים.

 

 

 לקריאת כל השיר – הקלק עליו

 

בשיר “כיבוש” המעלה סצינה של חיזור ו’כיבוש’ ליבה וגופה של הנערה מדמה הכותב את מערכת היחסים הנרקמת סביב מעשה החיזור וה’כיבוש’ של הגבר אחר האישה, דימויים של יחסים אלימים כואבים ואף ממיתים. הדימוי של הפרפר הנמשך אל האוּר  [ UR במובן ‘מקור אש’ המפיצה גם חום וגם אור כגון בביטוי “חג האורים” ] מעלה תמונה של הימשכות שסופה אסון – כשם שהפרפר נצרב בחומה השורף ומכלה של האש. גם הדימוי שיבוא בעקבות דימוי זה של הפרפר הנשרף באש, יהיה לא פחות אלים ומסוכן ממנו:

הדימוי של הנחש הטורף ציפור מוליך כבמשיכה פאטאלית לדימוי הבא של אדם הנמשך אל מותו. אכן, עזה כמת אהבה לפי השקפה זו.

כפי שנראה להלן, בחלק של מצגת זו – המציג את השקפותיו הימניות של אוריאל היילפרין – את אותה רוח קיצונית ואלימה שמציע המאהב אוריאל היילפרין לאהובתו הוא מציע ליישם גם ביחסינו עם השכנים הערביים.

מעניין לציין כי את שירתו החשובה ביותר – שירים שיתקבצו לימים בחוברת “חפה שחורה” ישלח לפרסום דווקא בבטאון שעורכו , אבהם שלונסקי נודע בעמדותיו השמאליות.

 

אהרון אמיר, משורר, עורך ומתרגם, שניתן להגדירו כתלמידו, הולך בדרכים אחדות מאלה שסלל רטוש בשדה ה”עבריות” או ה”כנעניות” מציין את נטייתו של יחיאל היילפרין הצעיר ל:

“חוגים מהמחנה “הימני לוחמני” הנתון בעיקרו להשפעתה של התנועה הציונית רביזיוניסטית שבהנהגת זאב ז’בוטינסקי. […] במחנה זה התרכזו והתנקזו הלכי רוח של אקטיביזם בטחוני – כוחני ואפילו צבאי, ושל איבה מרה לסוציליזם, לשתפנות לפאציפיזם ולאינטרנציונליזם, שהיו אז סממניו המובהקים של המחנה האחר “הפועלי”    [אהרון אמיר, חייו ופעלו של יונתן רטוש]

ביטוי לעמדותיו הקיצוניות בשאלת היחסים שבין יהודים לערבים – ניתן למצוא בשיר  הלאומי-הפוליטי הראשון שפרסם  ביום 8.5.1931 .  שם השיר הוא “על-הזבח” והוא נכתב ככתב גינוי וביזוי חמור כנגד “צולחה” [ סולחה ] שנערכה בין בני הישוב מוצא לשכניהם בכפר קולוניא.

בתחילת מאורעות 1929 [ בסוף חודש אוגוסט 1929 ] רצחו ערבים מבני הכפר קולוניא השכן למוצא בני משפחה אחת במוצא – נרצחו שם 7 יהודים בני משפחת מקלף. לאחר שהערבים שהואשמו על ידי שלטונות המנדט בביצוע הרצח יצאו זכאים בבית המשפט המחוזי בירושלים – [ ביום 23.1.1931 ] ככל הנראה שבעקבות הזיכוי נערכה הצולחה האמורה. שירו של אוריאל היילפרין פורסם ביום 8.5.1931 

 כיוון שזה שירו הלאומי-פוליטי הראשון, כדי להבין את השיר ראוי לעיין ברקע לחיבור השיר. כמו כן מה שבולט לעין בשיר זה הוא השימוש הרב בביטויים ומילים מן המקרא. עיון מעמיק בשיר יראה כי כמעט כל המילים שנבחרו על ידי המשורר – שואבות השראתן מהמקרא.

כדי להציג רקע זה, אני מציג את השיר, “צובע” או מסמן את המילים המעוררות אסוציאציות או צורך בהסבר.

 

כל אלה נמצאים בקישור הבא: “על הזבח”  

 טענתי העיקרית היא כי למרות הזעזוע החריף שעבר על הישוב בארץ לנוכח גל הרציחות שהחל בפרעות 1929 – למרות המספר הרב מאוד של קורבנות – בנפש, בפצועים וברכוש, לא מצא אוריאל היילפרין מילים להביע את זעזועו מהמתרחש. את חיציו הארסיים הוא משלח דווקא בניסיון לפיוס שנערך בין יהודים לערבים.

השנה היא 1931 – וחוסר הפרופורציה שבתגובה כפי שמוצאת ביטויה בשיר זה – מרמזת על מטענים של שנאה המתפרצת דווקא כנגד בני עמו. דווקא כנגד ניסיון להתפייסות. והמסר העיקרי של השיר – הצורך לעודד נקמה – מצביע שהסהרוריות של הימין

לא הומצאה היום ##כזכור הדברים נכתבו בחודש אוגוסט 2003.

היא שוכנת כאן כבר שנים רבות מאוד !

 עד מהרה ימצא עצמו אוריאל היילפרין, בארגונו הפורש של אברהם תהומי, “ארגון ב”, שלימים יהיה אביו מולידו של האצ”ל. לפי עדויות שונות שם נפגשו לראשונה אוריאל היילפרין ואברהם שטרן.

“ב 1932 אף השתתפו [ אוריאל היילפרין ואברהם שטרן ] בקורס מפקדים ראשון של הארגון בהרי ירושלים, בפקודו של אברהם תהומי עצמו. בטכס הסיום של הקורס ניטל על אוריאל הלפרין, כאחד החניכים המצטיינים, לנאום בשם החניכים, הנקודה העיקרית בנאומו היתה שחובה על הנוער העברי הנאמן להיכון כבר עכשיו למערכה על שיחרור הארץ מן השלטון הזר, כי האוייב האמיתי, ה”אובייקטיבי”, אינו העם השכן אלא הכובש הזר.”

[ אהרון אמיר, חייו ופעלו של יונתן רטוש ]

אכן, לימים, בשנת  1937 יפרסם אוריאל היילפרין מעל דפי העיתון אותו ערך “הירדן”, בטאון החוגים הרביזיוניסטיים סידרת מאמרים תחת השם “עיננו נשואות אל השלטון” [ לאחר מכן הוציאן בצורת חוברת ] 

בהם קרא לכיבוש השלטון מידי “הכובש” [ הפעם כובש אמיתי – הוא הכובש הבריטי. ] קריאתו היתה כה קיצונית בעיני חבריו – שרובם ככולם הסתייגו באותה עת ממשנתו הקיצונית ואוריאל היילפרין “פרש” לפאריז ועסק בלימודי המזרח וכתב שירים שלימים יכונסו בספר “חפה-שחורה”.

“בארגון ב’ “, נוצר הקשר הראשוני בין אוריאל היילפרין לבין אברהם שטרן, ושיתוף פעולה זה הניב אף יצירה משותפת: ספר ההדרכה הראשון בעברית [ מזה אלפיים שנה… כפי שנהוג לציין בענין מעשים נחשוניים בתנועת התקומה העברית… ] על השימוש באקדח. 

היו שהשמיעו, בקול ענות חלושה, כנגד אברהם שטרן טענות שהיה מנהיג של מחתרת מזויינת שעיקר עיסוקו היה בארגון, בגיבוש אידיאולוגיה, בחיבור שירים ו…בהסתתרות מפני הבולשת הבריטית… [ את העבודה ‘השחורה’, הכוללת שימוש באקדחים וכלי נשק …  ביצעו “החיילים האלמונים” מפשוטי העם … ].

כך גם אוריאל היילפרין הוא יונתן רטוש  הוא אוריאל שלח, שראה עצמו מושך בעט משוררים ולא מפעיל אקדחים כדרך אנשי מחתרת מזויינת. ככל הנראה  הקשר היחידי שהיה לאוריאל עם “האקדוח” היה ההגהות שערך ספר בשם זה שכתבו אברהם שטרן (יאיר) ודוד רזיאל הספר יצא תחת שם המחברים:

 “ד. ראש” :

 “ד. [דוד]  ר [רזיאל]  א [אברהם] ש [שטרן] “

 

כלי זינו של אוריאל, במלחמותיו הרבות, לא יהיה הסייפא אלא הספרא, הוא היה “שלח” אך מה שאחז בידו היה העט כפי שהגדירו יהושע פורת בספרו הביאוגרפי “שלח ועט בידו”.

 ¤ 

ידידו ומוקיריו, של רטוש, כמו אהרון אמיר, ניסו לשוות לאישיותו את הפן של הקורא לסילוק הבריטים מהארץ ולתפיסת השלטון על ידי היהודים, כפי שביטא בסדרת מאמריו “עיננו נשואות אל השלטון” אך בשירים ה”לאומיים” שכתב, ביטא עוינות ושנאה תהומית כלפי הערבים, ולא רק בשירו “על הזבח” שכבר ציטטנו לעיל. בקטע הבא מתוך ספרו של יהושע פורת, על חייו של יונתן רטוש “שלח ועט בידו”, ניתן למצוא אולי רמז, קצה-חוט, או “מפתח”, להבנת העוינות היוקדת שהפגין – בעיקר בביטויי שירתו כנגד הערבים:

“חלקה הראשון של הכתה הרביעית (ח’) חשון-כסלו תרפ”ב  עבר עליו שוב בגמנסיה הרצליה שבתל-אביב, אחר כך שבה המשפחה לירושלים, התגוררה בשכונה הערבית מוצרארה, ויחיאל [ האב ] היה בין הפעילים בהקמת שכונת הפקידים והסופרים, בית הכרם, ומשפחתו היתה [ בין ] המשתכנות הראשונות בה בשנת 1924” [ עמ’ 28  ]

שמא שכנות זו, בשכונה הערבית עוררה את יחס השנאה שאוריאל היילפרין נתן להם ביטוי בולט בכמה וכמה שירים שיפרסם, לאחר שכבר נתן ביטוי לדעותיו ב”על הזבח”.

  ¤

בשירו “מן המיצר” שפורסם ביום 1.7.1931 הוא בא חשבון עם הנהגת הישוב המוכרת, לדעתו, את המכורה [ המולדת ]  ל”עם לועז”. על פי הפסוק ” בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז” (תהילים קיד, 1) הכוונה לעם זר, בענינינו – הבריטים.

אין הוא משלים כמובן על מכירה זו של המכורה, מכירה העולה בהקרבת דם רב וקורבנות שוא אותם הוא משווה לגז – כצאן המובל לגז  [ GEZ ] כך הם הקורבנות מובלים ל”מולך הדם” – והוא מזכיר כי האגרוף קפוץ – אך הוא גידם, ומכאן הזעם. זעם מתעמעם והרוגז ניגר “החרון עומם והקצף יז” בשל מחאה על המצב בו המולדת “המכורה” עוברת כסחורה לסוחר והיא “מכורה לעם לועז”.

 

אם שיר זה עדיין נשאר בתחומי שירת תוחכה לאומית-אידאית הרי לא נחוץ הרבה כדי להצית באוריאל היילפרין את אש הנקמות והמלחמה עד חורמה בערבים.

 

את העילה לשירו הבא “כי ישאלך” שפורסם ביום 7.8.1931 סיפקה עמדתה הפשרנית של הנהגת הישוב שהבליגה והמתינה לתוצאות חקירת משטרת המנדט את העלמם של זוג – צעירים יהודיים.

אנו מרחיבים את הדיון בסוגיה זו במצגת “לקבר ישמעאל” 

עטיפת החוברת שכתב אוריאל היילפרין 

הנה כאן, השיר תוך הדגשת מילות המפתח שבו :

 

כאן כבר מושמעת קריאה ברורה ל“דם תחת דם” – כלומר להרג כנקמה על הרג. אין מקום ל”שעשועי סולחות” ואין מקום וטעם להמתין לתוצאות החקירה המשטרתית – המסקנה לה מטיף אוריאל היילפרין היא “דם תחת דם”

 על הקריאה הנחרצת של “דם תחת דם” יחזור אוריאל היילפרין בשירו “להוזה” שיר שפורסם ביום 19.4.1932

 

 

לכובש ? האם זה אותו כובש מהשיר “כיבוש” ?

 

בשנת 1933 החל אוריאל היילפרין לעבוד ככתב בעיתון “הארץ” ובתוקף תפקידו זה סיקר את משפט החשודים מהחוגים הרביזיוניסטיים ברצח ארלוזורוב. בעקבות הניסיון והידע שרכש בעת סיקור המשפט הוציא יחד עם חברו חוברת בשם:

 “אברהם סטאבסקי ועבדול מג’יד”

ובה טענו המחברים [ אוריאל היילפרין שנטל לעצמו את השם “א עורב” [ בהשפעת תרגומו המרשים של ז. ז’בוטינסקי להעורב של אדגר אלן פו ] ומ. דגון [ הוא חיים [ ויקטור]  אברבאיה] כי מועד ביצוע הרצח היה ביום 16.6.1933 – שהיה בדיוק שלוש שנים לאחר ששלושה רוצחים ערביים שהורשעו ברצח יהודים בחברון ובצפת באוגוסט 1929 – ומכאן שהם רמזו כי רצח ארלוזורוב היה – מה שאוריאל היילפרין הטיף לו כל הזמן : “נקמת-דם”.  ושמות הרוצחים האמיתיים הם: ” עבדול מג’יד ועיסא דרוויש”. אולם קנוניה שבין המשטרה הבריטית וחוגי השמאל בארץ-ישראל מטים את הכיוון לעבר אנשי הימין.

באביב אותה שנה [ 1934 ] מושך אותו בן ציון נתניהו [ אביו של מי שיהיה לימים ראש הממשלה – ו’ ] הנמנה עם חשובי אנשי הרוח והעט של התנועה הרביזיוניסטית, לעבוד ב”הירדן” עיתונה היומי החדש של התנועה [ אהרון אמיר, חייו ופעלו של יונתן רטוש ]

 

כאן, בעתון יפרסם מאמרים, שירים ואף פליטונים-מחורזים, בהם יביע את דעותיו [ הנחרצות ] הן כנגד הערבים והן כנגד הכובש הבריטי.

ביום 25.3.1937 יפרסם מעל דפי “הירדן” את השיר “תורה”, בו הוא מרביץ את התורה שתמשיך להדריך אותו – וכאן ימציא עצמו ראשונה כ“יונתן רטוש”

 

הרקע לכתיבת השיר

 אחרי מאורעות 1936, מינתה ממשלת המנדט את ועדת פיל, לבחון את המצב בארץ-ישראל. בן גוריון וחיים ויצמן הופיעו בפני הועדה ב 7-8 בינואר 1937. הערבים החרימו את הועדה. ב 18 בינואר מסיימת הועדה את עבודתה בארץ-ישראל. ב 11 בפברואר מופיע בפניה זאב ז’בוטינסקי בלונדון [ כיון שהוא מנוע מלהיכנס לארץ ישראל ]. למרות הפסקת האש קיימת תסיסה מצד הערבים. הם מנסים לרצוח את ראש העיר הערבי של חיפה חסן שוקרי כיוון שהיה ראש העיר הערבי היחיד שלא הצטרף לשביתה שארגנו . ב 26 בפברואר נרצח בבית-שאן רופא יהודי ד”ר יוסף להרס, שעזב את העיר בהוראת האנגלים אך חזר לעבוד בה כיוון שהוזמן על ידי התושבים הערביים.

מתחילת חודש מרץ נרצחו כמה יהודים על ידי ערבים, על אף שביתת הנשק שהכריזו הערבים.

 ב 19.3.1937 מפרסם “מר חשון” הוא אוריאל היילפרין פזמון מחורז בשם

פזמון מחורז עוקצני המתאר את השלווה והאדישות של הציבור היהודי לעומת הערבים המשחיזים באותה עת את סכינינהם  [” בן קדר משחיז לו תער” ] ואורבים בכל פינה [ “מסתופף בצל כל שער” ], ואילו האנגלים [ “אלביון” ] מציתים להם מקטרת ומנסים להסביר כי המרד הערבי לא היה מרד אלא …רק עודף של מרץ. היהודים מוציאים חוברות בהן הם מסבירים לבני קדר כי כל כוונתם אינה אלא לבנות בתי כנסת, “רק פינה לכר וכסת” והחץ השלוח ומכוון להנהגה הציונית המתונה המבטיחה לאנגלים “נרסן כל יד הורסת [ הקיצוניים מבית מדרשם של הרביזיוניסטים …] כלפי פנים. זה העיקר. האדישות והפחד התוקף את הישוב היהודי מובן על ידי הערבים כחולשה. ותשומת הלב לסיומו של הפזמון המסגרת האדומה לעיל.

שישה ימים לאחר פרסומו של פזמון זה – הפזמון הראשון שפרסם “מר חשון” [ שם-עט שבחר לעצמו אוריאל היילפרין לחתימה על פזמונים ] – יופיע שיר הזעם והתוכחה “תורה” כאן גם תופיע לראשונה החתימה האקסימורונית [ הכוללת דבר והיפוכו ]  “יונתן” [ דמותו של הקורבן ] לצד  “רטוש” [ המרטש, הנוקם, המרצץ גולגלות של עוללים, JACK THE RIPPER ].

הערות-הארות-פירושים ל”תורה”

המשורר פונה למשה, כבעין בקשת מחילה ומבקש ממנו לרדת מההר, כיון שהעם מושחת. ומדוע העם אשם בחטא השחיתות ? – על שום שהוא “רגוע” ועל כן “נחשב כמת” [ “כי שקט הוא רפש, / הפקר דם ונפש / למען ההוד הנסתר” כתב בפאריז המעטירה, זאב ז’בוטינסקי בהמנון בית”ר באביב 1932 ] . אין העם משיב מלחמה. “מבליח כעשן הוא” משמע מפיץ אור חלש, נדלק וכבה ונמוג כאילו היה עשן. העם מתבוסס ברוק – בפטפוטים בעוד מה שדרוש הוא גואלים לדם הנשפך.

 המסר ברור : ביקורת נוקבת על הפאסיביות וקריאה ‘נבואית’ לתקומה והתעוררות ובעיקר לנקמת דם ! אחרי משה הוא פונה ושואל מי יהא זה שיזעיק את שמשון [ …במקרה או שלא במקרה שמו של הרומאן שחיבר זאב ז’בוטינסקי ? ] מפני אויביו הקמים עליו להורגו [” ומי יקרא: שמשון,

פלשתים עליך. דם” ומה מתחרז טוב יותר עם דם מאשר “אדם” – לכן בא הפסוק הסוגר: “ושבעתיים און יוצק בידי אדם” ועתה בבית השלישי תבוא הקריאה:

 

משה, שבר לוחות

שמשון, הסע השער

התר האסורים אל עגל הזהב.

עד מארבע רוחות

פה יסתער הסער

בטרם יתנפץ כל ראש בצוק ערב”

 

וראוי לשים לב לדימיון הרב בין:

מילותיו של רטוש:

“עד מארבע רוחות

פה יסתער הסער

בטרם יתנפץ כל ראש בצוק ערב”

 

להמנון הפלמ”ח שחובר על ידי זרובבל גלעד:

 

“מסביב יהום הסער

אך ראשנו לא ישח”

  

לטובת השאלה שאנו שואלים במצגת זו נפנה את תשומת הלב לדימיון “מפתיע” בין שני שירים:

מימין השיר הפוליטי-האידיאולוגי “תורה” ומשמאל שיר האהבה הידוע ביותר שחיבר יונתן רטוש – “על חטא”

להגדלה – הקלק על השיר:

אוריאל היילפרין ואשתו דבורה כצנלסון חולות תל-אביב 1929

לפני שניתן דעתנו על המקצב הדומה עד למאוד מאוד… נשים לב למילים החוזרות בשני השירים:

 יכה / מכה  ; רוגע / דמום  ; מבליח כעשן / ומרצד ;

מתבוסס ברוק / מצטמר ; הוא / כמוהו ] ולחרוז הדומה בשניהם.

אנו חוזרים ומזכירים : כאן שיר “לאומי” וכאן שיר של … “בינו לבינה” . כאן ימין – וכאן מין.

עתה מוזמן כל קורא לשים לב למקצב בו כתובים שני הבתים הראשונים של שני השירים: מקצב נוקשה  מקצב דומה. מקצב צבאי-משהו.

ועתה נפנה לניתוח השיר  “תורה” ונראה מהו חזונו של המשורר בשיר זה, ומדוע פה – פרץ לראשונה עם השם “יונתן רטוש” ?:

בשנת 1938, לאחר שתוכניתו הפוליטית, אותה פרש תחילה בסידרת מאמרים, ואח”כ הוציאה בחוברת “עיננו נשואות אל השלטון” הותירה אותו בעמדת מיעוט ובדידות מאחר והעמדות שהביע אוריאל היילפרין ב”עיננו נשואות אל השלטון” נראו קיצוניות יתר על המידה אפילו בחוגי הרביזיוניסטים. את חבריו בארץ לא הצליח לשכנע. הוא ניסה לשכנע את ה”קונבנט” [ הכינוס ] של ברית הצה”ר – הרביזיוניסטי לתמוך בעמדותיו..

כשנותר כמעט בודד בעמדותיו המשיך מפראג לפאריז ושם המשיך לחבר את שירים שפורסמו בחוברת “טורים” של אברהם שלונסקי – עד… שזהותו של מי שהסתתר תחת כשם “יונתן רטוש” נתגלתה.

העיתון הספרותי בעל הנטיה השמאלית בהנהגת אברהם שלונסקי חדל לתת אכסניה לבעל הדעות הימניות. רטוש שהה בפאריז מחודש פברואר 1938 ועד לחודש ספטמבר 1939 . עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הצליח יונתן רטוש לחזור מפריז לארץ, לא לפני שספג בפאריז ממורו ורבו אדולף גורביץ שעיברת את שמו לעדיה גור והיה חותם על מאמריו בשם ע.ג. חורון את תורת “העברים הצעירים” שכונתה לאחר מכן, במידה לא מועטה של זלזול “תנועת הכנענים”.

בשנת 1941 פירסמה הוצאת מחברות-לספרות של המו”ל ישראל זמורה את ספר שיריו הראשון

הוא הספר בעל השם האקסימורוני “חפה-שחורה”, לצד ספר שגם הוא בעל השם האקסימורוני “שמחת עניים” של נתן אלתרמן – שני ספרי השירה העברית החשובים שפורסמו בשנות הארבעים.

 קולמוסין הרבה כבר נשברו על מנת לפענח את השם “חפה שחורה”. בספר זה רוכזו השירים שהיו הביטוי המגובש ביותר של שירתו של יונתן רטוש, שירים אלה הם השירים שיעסיקו אותנו במצגות אלה. בהם אנו מזההים הן את הכשרון המדהים בשימוש בעברית לצד תיאור יחסים מורכבים קשים ובעייתיים שבין האהוב לאהובתו.

היש קשר בין דעותיו הימניות של רטוש לבין המין שהוא מציב בשיריו.

VICTOR

 הוסף לאתר “מילים”  www.milim.org  [הקודם]  בתאריך  15/08/2003″

 

 

 

 

_____________________________________

פוסטים בנושא יונתן רטוש

_____________________________________

על-חטא [ יונתן רטוש ] ועל סאלומה [ ריכארד שטראוס] – מצגת

♦

[1] יונתן רטוש – י מין ?

[2] יונתן רטוש: לקבר-ישמעאל – הפואמה

[3] יונתן רטוש – “על הזבח” – השיר והרקע לכתיבתו

[4] יונתן רטוש – מה ביקש יונתן לרטש ?

 

 

.