[03.4] פאריז ו”יוליסס” – קריאה ב”פרוטיאוס” – זכרונות פאריז

11 בספטמבר, 2015

ג’ימס ג’ויס בציריך -1918

ג’ויס ביקר בפאריז בדצמבר 1902 ובינואר עד אפריל 1903.

את העבודה על “יוליסס” יתחיל כ 11 שנה לאחר מכן

מתי כתב ג’ויס את הפרק השלישי – “פרוטאוס”, פרק בו יעלו זכרונות מפאריז?

בספר “Giacomo Joyce”, בעריכת ריצ’ארד אלמאן, מצאתי את ההערה הבאה ממנה ניתן לשחזר את זמן כתיבת הפרק בו אני עוסק בפוסט זה. ריצ’ארד אלמאן, הביוגרף המובהק של ג’ויס, מעיר, כי הוגה הדעות יואכים אבבאס, [ששמו מוזכר ביצירה הקצרה “ג’אקומו ג’ויס” ] מוזכר גם בפרק “פרוטאוס” [ בעמ’ 55 בתרגום העברי ] ומוסיף:

“…at the point of the manuscript Joyce had completed just before leaving Triest for Zurich in 1915” [notes p.xxxi]

הקטע בו מוזכר יואכים אבבאס ב”פרוטאוס” [ בעמ’ 55 ] מופיע סמוך לפני תחילתם של “זכרונות פאריז” [ המתחילים בעמ’ 57] לכן לפי הערתו זו של ריצ’ארד אלמאן, ניתן לתארך את המועד בהם נכתבו “זכרונות פאריז” לתקופת שהותו של ג’ויס בציריך, אליה הגיע ב 30.6.1915. מציריך שלח ג’ויס את הטקסט של פרוטיאוס לעזרא פאונד בארה”ב, אשר פרסם פרק זה בדפוס בגליון של חודש מאי 1918 בבטאון הספרותי The Little Review שערך.

מסגרת הזמן לכתיבת “זכרונות פאריז”, אשר נכתבו בציריך, היא איפוא מחודש יולי 1915 ולא יאוחר משנת 1917.

מה שחשוב לעניננו היא העובדה כי תעבורנה כ 12-15 שנה מאז שהארועים בפאריז התרחשו עד שעלו על הכתב.

איזו פאריז העלה הסופר האירי, בן ה 33-35 מהעיר בה ביקר כשהיה כבן 21 ?

על אלה ננסה לעמוד מתוך קריאה בטקסט מתוך “פרוטאוס”.

___________________

מקרא:

___________________

הטקסט של ג’ויס בתרגום יעל רנן מופיע בצורה זו. המילה או הנושא המבואר הודגשו ברקע צהוב

סימן בצורה זו [ ## ] מציג את הערות השוליים כפי שהוסיפה יעל רנן לטקסט של ג’ויס

הערות, הארות הסברים ופרשנויות שלי – מוצגים באות זו

הכותרות – הוספו על ידי

והחומרים הקשורים לעיר טריאסט מוצגים בצבע חום.

גיחה לטיאסט ?

כיתוב בצבע אדום מתחת לתמונה – נא ללחוץ על התמונה להגדלתה

_________________

זכרונות והרמזי פאריז – הטקסט

להלן חטיבת הטקסט מהפרק השלישי “פרוטאוס” ב”יוליסס” – בה מופיעים זכרונות והרמזי פאריז – בתרגומה של יעל רנן .

עמ’ 56

הוא נעצר. עברתי כבר את הדרך לבית של דודה שרה. לא הולך לשם

הוא – הכוונה לסטיפן דאדלוס, גיבור הפרק ובן דמותו של ג’יימס ג’ויס הצעיר – דמות שג’ויס החל לפתח בספרו הקודם “דיוקן האמן כאיש צעיר” ושלושת הפרקים הראשונים ביוליסס המכונים “הטלמכיה” נחשבים כחוליה המקשרת בין הספר הקודם לבין יוליסס.

עמ’ 57

נראה שלא. אין כאן אף אחד.

מדבלין לפאריז…

הוא פנה לכיוון צפון-מזרח וחצה את משטח-החול המוצק יותר לעבר

“בית-היונה” [##] תחנת הכח המספקת חשמל לדבלין. היונה מסמלת בנצרות את רוח-הקודש

תחנת הכח של דבלין המכונה “בית היונה”

ג’ויס עוקב אחר מהלכיו הפיזיים וההתרחשויות הנפשיות – כפי שחווה סטיפן דאדאלוס. ראוי לשים לב לדרך האסוציאטיבית בה “מדלג” ג’ויס מחוף סנדימאונט שבדבלין לפאריז., ולזכרונותיו מהעיר.

סטיפן דאדלוס, מהלך על חוף הים החולי שבסנדימאונט שבדבלין, ומתלבט האם ללכת לבקר את “דודה שרה”, מבנה תחנת הכח המספקת את החשמל לדבלין, נגלה לנגד עיניו,

כינויה של התחנה הוא: “בית היונה”, זהו שם זה בעל קונוטציה קאתולית, של בני דבלין. בנצרות מסמלת היונה את “רוח הקודש”

היונה המסמלת את רוח הקודש

ביצירתו של ברניני בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא

והיונה שבשמה של תחנת הכח – משמשת את ג’ויס כחוליה מקשרת וכעין “מקפצה” המעבירה אותו בדרך הומוריסטית-משהו, ואפילו סארקסטית, לאותה “יונה” המוזכרת כמי שהביאה ל”מצבה” של מאריה אימו של ישו – לפי גירסתו של הסופר הצרפתי Léo Taxil בספרו Les Vie de Jesus [ חיי ישו ] ספר שנכתב בשפה הצרפתית ופורסם בשנת 1900

בהקדמה לספרו הבהיר הסופר:

“מטרתי היתה להראות כי הסיפור של ישו הנוצרי, אדם או אל, אינו יותר מאשר מארג של אגדות טיפשיות ובלתי מוסריות”

ספרו של ליאו טוקסיל

חשבונו זה של המחבר הצרפתי, שבא לגחך על המסורת הנוצרית, תאמה את רוח המרדנות של ג’ויס כנגד חינוכו הנוצרי והתפקחותו מעברו זה – ואלה הביאוהו, לתחושת “הולדת האמן שבו” [ כפי שהוא מתאר ב”דיוקן האמן כאיש צעיר” ].

ג’ויס מצא, ברוח הסרקסטית בה מציג ליאו טקסיל הצרפתי את ההסבר ל”עיבורה” של מרים, שלא בדרך הטבע, אלא על ידי היונה [ או כמו באגדות הילדים החסודות הנהוגות במקומותינו בדבר “החסידה”, המביאה את הילדים… ] מקור להסתמך עליו – וכך, באמצעות היונה PIGEON שבשמה של תחנת הכח של דבלין – הוא “טס” או “עף” את כל המרחק האסוציאטיבי מדבלין הדוברת אנגלית לשפה הצרפתית, בה היונה מכונה: pigon [ ובפועל השפה הצרפתית היא המוליכה אותו לפאריז ].

אם נזכור כי ה”אמנות” המאפיינת את “פרוטאוס” [ לפי ה”סכימה” ליוליסס ] היא הפילולוגיה, כלומר חקר השפות, הרי הדמיון לכינויה של היונה בשתי השפות – היא נקודת הקישור בין דבלין לפאריז. עתה יצטט ג’ויס מתוך ספרו של טוקסיל את השאלה שמריה אימו של ישו נשאלה כאשר היתה בהריון [ ה”מצב הביש” בו היתה ]

– Qui vous a mis dans cette fichue posision ?

[##] =’צרפתית “מי הכניס אותך למצב-ביש זה ? – היונה, יוסף.” הדוברים הם כמובן, מאריה ובעלה, יוסף הנגר, הדיאלוג לקוח מספרו של ליאו טאקסיל חיי-ישו’]C’est le pigon, Joseph –

פאטריס – הבן

השם פאטריס, הוא הזכרון הראשון העולה בדעתו של סטיפן בפאריז. עד מהרה יסתבר לנו כי פאטריס הוא “הבן”. גם “סטיפן דאדלוס” המוצג לפנינו ראשונה בפרק “טלמכוס” שהוא שמו של בנו של אודיסיאוס [ שבתרגום ללטינית הוא מכונה “יוליסס”], “מתפקד” בספר על תקן של מעין “בנו” של ליאופולד בלום. ויחסי אב-בן מעסיקים את ג’ויס לארכם של עמודים רבים ב”יוליסס”.

אך השם פאטריס אינו שם מקרי: [ אצל ג’ויס – אין כמעט דבר שהוא פרי המקרה – הכל מובנה ומתוכנן – רק צריך לפענח ! ]

סנט פאטריק הוא הקדוש הנוצרי שהביא את הנצרות לאירלנד והפך להיות הפטרון של אירלנד הקאתולית.

מיד לאחר שג’ויס מעביר את העלילה מחוף סנדימאונט לפאריז – הוא מזכיר את “פאטריס” – שהוא השם “פאטריק” בצרפתית.

פאטריס, שהגיע הביתה לחופשה קצרה, לקלק בחברתי חלב חם

לקלוק החלב החם – מסמל עבור ג’ויס את זיקתו לאירלנד – אם נזכור את ההערות העולבות שהשמעו לאזניו של סטיפן חבריו למגדל, בפרק הראשון [ טלמאכוס ], על כך שהרגיל עצמו בצרפת לשתות קפה שחור [ בלא חלב ], יתבהר לנו הרמז ואולי האירוניה הדקה בה מתייחס ג’ויס ל”בן” פאטריס. לעומת הבן יחסו של ג’ויס אל האב – קווין איגן, אליו נתוודע עוד מעט, במידת הכבוד הראויה ללוחם חופש שסיכן את חייו ושילם במאסר על פעילותו לטובת שחרורה של אירלנד.

במסבאת מק-מהון

איזכורה של מסבאה זו עם השם “מק-מהון” בסמוך ל”פאטריס” אינו מקרי: שמו הפרטי של מק-מהון היה “פאטריס”

פאטריס מק מהון היה גנרל צרפתי ואף נבחר לנשיא הרפובליקה הצרפתית וג’ויס משלב את שמו – באמצעות איזכור בר הנושא את שמו – בזכרונות פאריז שלו. פאטריס מק-מהון, היה צרפתי ממוצא אירי [ כפי שמעיד שמו “מק” שהיא קידומת אופינית לשמות ממקור אירי ]

בחיפושי בפאריז של תחילת המאה העשרים, מצאתי מלון בשם מק-מהון שנוסד בשנת 1900

[ ## ] ‘This 3 star hotel is located in the city centre of Paris and was established in 1900. It is close to the Champs Elysees and the nearest station is Charles de Gaulle Etoile’ –

ויתכן וג’ויס מתכוון לבר במלון זה.

מלון מק-מהון, פאריז

בנו של אווז-הפרא [##] “כינוי לגולים איריים , שהשתתפו בצבאות זרים”

הביטוי The Wild Goose שתורגם כ”אווז-הפרא” הוא כינוי לבני אירלנד אשר עזבו את מולדתם אירלנד ועברו לקונטיננט. כינוי שדבק ב”נוטשים” אלה לאחר מפלתו של ג’יימס השני בקרב באיון בשנת 1690. יתכן ויש בביטוי זה מידה של ביקורת כלפי הנוטשים [ בסגנון “נפולת של נמושות”] והוא מכוון בעיקר לאירים שנטשו את המולדת, לטובת הקונטיננט. גולים פוליטיים “זכו” לכינוי זה – וכאן הכינוי מקושר בפועל לקווין איגן שפאטריס הוא בנו.

קווין איגן מפאריס.

[ ראה הרחבה להלן ]

אבי הינו ציפור,

ביטוי הממשיך את האירוניה בדבר הולדתו של ישו מהיונה [ שהיא ציפור ! ] זו “האחראית” למצב הביש של מאריה, אימו של ישו, שנכנסה להריון ולא מבעלה יוסף.

הוא לקלק את ה lait chaud [##] = צרפתית “חלב חם” המתוק בלשון ורדרדה צעירה,

פני ארנבת דשנים.

Lap, lapun [##] =‘משחק מילים באנגלית “ללקק ” ובצרפתית “ארנבת

הוא מקווה לזכות ב gross lots [##] “צרפתית : הזכיה הגדולה-בהגרלת הפיס”].

כל אלה הינם, לדעתי, ביטויים למידת הזלזול הקל של ג’ויס ב”בן”.

על טבען של הנשים קרא אצל מישלה.

Jules Michelet שהיה הסטוריון צרפתי שחי בין השנים – 1798-1874 כתב ספרים הסטוריים שכותרותיהם מצביעות על תוכנם: “הנשים”, “נשות המהפכה” ו “האהבה”. ג’ויס מגחך במידה מסויימת את הבן, פאטריס, בנו של המהפכן עז הנפש, בכך שכל מה שהוא יודע על נשים בא לו מספרי ההסטוריה של מישלה, רמז לכך, שהוא עצמו עדיין לא נתנסה ביחסים עם נשים, סיבה טובה לג’ויס לגחך עליו.

אבל הוא מוכרח לשלוח לי את ה La Vie de Jesus מאת ליאו טאקסיל.

השאיל אותו לחבר.

ההקשר לספר שהוזכר לעיל ברור זה אותו ספר ממנו ציטט ג’ויס ב”מעבר” מבית היונה” ליונה שבחיי ישו.

– C’est tordat, vous savez. Moi je suis socialiste. Je ne crois pas en l’existence de Dieu. Faut pas le dire a’ mon pe’re.

-? Il croit-

– Mon pe’re , oui

[##] ‘צרפתית: “זה מצחיק. אתה יודע. אני עצמי סוציאליסט. אני לא אני מאמין בקיומו של אלוהים. אסור להגיד זאת לאבי. – הוא מאמין ? אבי כן’]

ציטוט דבריו של הבן בשפה הצרפתית מלמד על היחסים בין האב לבן. האב שמרן עדיין מאמין באלוהים, ושפתו היא ככל הנראה עדיין האנגלית, לעומתו הבן, מדבר בשפתו החדשה, הצרפתית, והוא כבר רחוק מהדת הקאתולית – דתם של האירים – ושבוי ברעיונות סוציאליסטיים. רמז ל”משבר הדורות” המעסיק את ג’ויס במהלך “יוליסס”

ועתה לאחר שעבר מאנגלית ולצרפתית פורצת מילה בגרמנית:

גרמנית: סוף, סיום = Schluss “[ ## ]

הוא מלקלק

– כביכול, די לו עם פטריס והוא משנה נושא:

זכרונות סטודנט עני בפאריז

מגבעת הרובע-הלאטיני שלי.

ג’יימס ג’ויס היה “חובב” כובעים ומגבעות. [ כשפגש לראשונה את נורה הוא חבש כובע ונדמה היה לנורה כי הוא מלח נורווגי על פי הכובע שחבש] בתמונות רבות בהן מצולם ג’ויס – כובע לראשו: במהלך הפרק יחזור “מוטיב הכובע” כמה וכמה פעמים.

אם נעקוב אחריהם נגלה כי הכובע הוא אמצעי לטשטוש זהותו של חובש הכובע – תכונה המתכתבת עם תכונתו החשובה של פרוטיאטס “זקן-הים” שבאודיסיאה.

כך בעמ’ 58 יכתוב : “אני אחר. כובע. עניבה. מעיל עליון…”

או בעמ’ 60 הוא מזכיר כנופיות של פרוטסטנטים שהיו מתנכלות לקאתולים וכותב :

“פנים רזות גרמיות מתחת לכובע “נערי השחר”.

בעמ’ 65 יזכיר:

“מבט מלוכסן אל כובע האמלט שלי”.

ובהמשך בעמ’ 67 כאשר ישכב על הסלעים החדים בחוף סנדימאונט:

“ודחס לכיסו את הפתקה המשורבטטת ואת העיפרון כובעו משוך על עיניו תנועה של קווין איגן, זאת שעשיתי עכשיו”

[ כזכור קווין איגן המהפכן איש המחתרת המסתתר מפני רודפיו, ונזקק לכובע כדי להסתיר את זהותו].

אלוהים. מוכרחים לשמור על הופעה. אני רוצה כפפות חומות-אדמדמות.

הייתי סטודנט, נכון? של מה, בשם כל השדים ?

יתכן ואזכור הכובע בקשר ללימודי הרפואה שלו, אינו מקרי, שכן, כשנסע לפאריז תרץ את נסיעתו בכוונתו ללמוד רפואה. לימודים שבפועל לא יצאו לפועל כיוון, שג’ויס עצמו נטש לימודים אלה סמוך לתחילתם, כלומר “מגבעת הרובע הלטיני שלי” מרמזת אולי על כך שבפועל “התחפש” לסטודנט ברובע הלטיני… שכן לא התכוון ללמוד רפואה, שהרי מה טעם היה לג’ויס שהתחיל ללמוד רפואה בדבלין עירו, להרחיק עד פאריז, ללמוד רפואה ועוד בשפה שלא שלט בה, כפי שיסתבר מיד עם תחילת הלימודים…

פיסיאן P.C.N אתה יודע :

physiques, chemiques et naturelles

[‘##’] =’צרפתית : “פיזיקה, כימיה וביולוגיה” (מרכיבי קורס-הכנה ללימודי רפואה) “פיאיסן” מצרף את ראשי-התיבות של מקצועות-הלימוד עם המילה הצרפתית “איכר“‘]

כאן איזכור של חייו כסטודנט לרפואה בביקורו הראשון בפאריז [ דצמבר 1902] והעובדה שהשתתף בשיעור הכנה ללימודי רפואה – במסגרת לימודי מדעים כלליים. עד מהרה נטש ג’ויס את הלימודים בין השאר משנוכח לדעת כי הצרפתית שבפיו לא מספיקה כדי לעקוב אחר השעורים עם המונחים הטכניים-מדעיים, המתבקשים.

באותה תקופה של חייו בפאריז, סבל פעמים מחרפת רעב – וזכרון זה מוביל לאזכור מנה פשוטה וזולה במיוחד של תבשיל מבשר ריאות אותו יכול היה להרשות לעצמו :

אהה. אוכל mou en civet [##] =’מאכל זול מבשר ריאות’

תבשיל זול מריאות עגל

המנה הזולה ביותר במסעדה

בשווה-פרוטה,

סירי הבשר של מצרים

כזכור, פרוטיאוס הוא מצרי ואיזכורם של סירי הבשר של מצריים – מרמזים לפסוק מספר שמות פרק טז’ ב-ג :

“וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן–בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.”

ההרמז של “סירי הבשר של מצריים” המעלים ללא ספק בזכרון את הפסוק המצוטט לעיל, – נועדו להשוות בין טרונייתם של בני ישראל כנגד משה על כי הוציאם ממצרים [ היא בעניננו – דבלין ] בה היה להם מה לאכול, והביאם למדבר [ לעניננו פאריז ] – שג’ויס סובל בה מחרפת רעב.

עמ’ 58

דחוק בין עגלונים מגהקים פשוט תגיד בנימה הטבעית ביותר: כשהייתי בפאריז,

Boul’ Mich הייתי רגיל.

כאן, עולה בזכרונו של של ג’ויס, תקופת שהותו הראשונה בפאריז [ דצמבר 1902 ] כשהתכוון ללמוד רפואה בהמשך לביקורו בשיעור אחד של קורס הכנה לרפואה כפי שאוזכר לעיל

הוא התגורר לא הרחק מבולבאר סאן-מישל והיה עובר בו בדרכו לפקולטה לרפואה שברובע הלטיני.

באותה תקופה בולבאר סאן-מישל היה מרכז חיי הבוהמה הסטודנטלית בגדה השמאלית של פאריז, והוא עובר לא הרחק מהפקולטה לרפואה שברובע הלטיני:

בולבר סאן-מישל, פאריז, 1900

חיי מחתרת בפאריז

כן רגיל לסחוב אתך כרטיסים מנוקבים כדי לספק אליבי במקרה שיאסרו אותך בגלל איזה רצח. צדק.

בליל השבעה-עשר בפברואר 1904

ראו שני עדים את האסיר . מישהו אחר עשה את זה:

ב 19 בפברואר 1904 – דיווח ה”איריש-טיימס”, על מקרה רצח של אחד: “פאטריק מק-קארתי, ברצח אשתו טרזה, לאחר שתקף אותה באלימות בביתם. שני עדים העידו מטעם התביעה אך הם לא הצליחו לזהות את החשוד ולא יכלו להצביע על היותו במקום הארוע ב 17 בפברואר אך העידו ארוכות על מעשי אלימות בין בני הזוג אשר יתכן והביאו למותה של האשה ב 10 בפברואר, אשר הובאה חסרת הכרה לבית החולים ותינוק הוצא מבטנה אך הוא נפטר לאחר יום.

אני אחר כובע.

[ ראה ההערה בענין הכובע ]

עניבה מעיל עליון אף

Lui, c’est moi [‘##] ‘צרפתית “הוא, זה אני” עושה רושם שנהניתי שם.

הציטוט האירוני והמעוות של דברי המלך לואי ה 14 “המדינה זה אני” משנה כאן את כוונת הציטוט לחלוטין. כאן הכוונה היא שאיש המחתרת מסתיר את זהותו האמיתית [ כמנהגו של פרוטיאוס “זקן-הים” המחליף צורות וזהויות, לבל ייתפס ] בדומה לחיי המחתרת בה חי קווין איגן המהפכן האירי.

הרעיון של שמירת הכרטיסים נועד לספק לו “אליבי” למקרה שיעצר באשמת ביצוע מעשה טרור.

עוד זכרונות סטודנט עני בפאריז

הילוך גאה. הליכה של מי ניסית לחקות? שכחתי : מישהו שירד מנכסיו. עם המחאת-הדואר של אמא, שמונה שילינגים הדלת של משרד הדואר-נטרקה בפניך בחבטה על-יד השוער.

כאן, בסצינת בית הדואר עולה בזכרונות של ג’ויס הארוע בו אימו שלחה לו המחאה כספית, כדי שיוכל לקנות כרטיס לחזור לאירלנד ואולם כשהגיע לבית הדאר, דלתותיו נסגרו בפניו, והיה עליו להמתין עד ליום שני לפתיחתם של המשרדים מחדש, טראומה אותה נשא בזכרונו שנים רבות.

כאב-שיניים מרוב רעב

כאן ביטוי נוקב לתחושות הרעב שליוו אותו ביחוד בביקורו הראשון בפאריז, שככל הנראה העצים, באותו סוף שבוע בו לא הצליח לקבל את הכסף.

Encore deux miniutes [##] =‘צרפתית: עוד שתי דקות’

כנראה שהביטוי “שתי דקות” המשורבב הנה, שייך לתחושת הרעב המציק, שאפילו בקשה להמתין “שתי דקות” גורמת לממתין יסורים והחרפה בתחושת הרעב.

תסתכל שעון.

מיד לאחר שהגיע לפאריז, בתואנה של לימודי רפואה שלח ג’ויס מכתב להוריו בו ניסה לתאר את אורח החיים הסדיר שלו ובין השאר כתב להם על שעון מעורר שקנה כדי שיתעורר בזמן להגיע לשיעורים.

אך מכאן יעבור לטראומה של נסיונו לגבות את הכסף שאימו שלחה לו כדי שיחזור לאירלנד לקראת הכריסמס – ואולם הוא נתקל בקשיחות ואטימות מרגיזה של פקידי הדואר שסגרו את הדלת בפניו והיה עליו להמתין עד ליום ב’ לקבלת הכסף.

מוכרח לקבל

זה ציטוט דבריו או מחשבותיו של סטיפן. הוא מוכרח לקבל את הכסף.

Ferme [“##”] =” צרפתית: סגור “] .

הסגור – מתיחס למה שנטען בפניו כי סניף הדאר כבר סגור.

להלן יופיע זרם מחשבותיו הכועסות על פקיד הדואר המתאכזר אליו בנוקשותו ובחוסר הגמישות כפי שציין.

כלב שכיר ! לפרק אותו לחתיכות עם רובה-ציד רועם. חתיכות בן-אדם קירות מנותצים כל כפתורי הנחושת.

בציורו זה של ואן-גוך מ 1888 מוצג הדוור מהעיר ארל בדרום צרפת, בה התגורר באותה עת ואן-גוך. מה שבולט לעין הוא כפתורי הנחושת הבולטים על מדיו, יתכן וכפתורים כאלה, זכר ג’ויס מהתקרית המכאיבה עם פקיד הדאר שלא התחשב בו ונהג עימו בקשיחות.

הדוור – ציורו של ואן-גוך 1888

כל החתיכות מקררקלקות בחזרה קליק-קליק למקום. לא נפצעת ? או, הכל בסדר. לוחצים ידיים. אתה רואה למה התכוונתי ? כן ? או , הכל בסדר. תן יד. או , ממש בסדר גמור.

הקטע לעיל מזכיר את תקופת הרעב שסבל ג’ויס בפאריז ואת כעסו הרב על פקיד הדואר שלא היה מוכן לשרת אותו כיוון שהגיע לבית הדאר על סף סגירה.

עמדת לחולל גדולות ונצורות, מה ? מיסיונר לאירופה בעקבות קולומבנוס חוצב-הלהבות. פיקאר וסקוטוס

אלה שמותיהם של שלושת המיסיונרים איריים המפורסמים ביותר שיצאו לקונטיננט במטרה לעשות נפשות לדת הקאתולית, אסוציאציה ל”שליחות-מטעם-עצמו” שהעמיס ג’ויס על כשמו, בנסיעתו לפאריז – להיעשות לסופר גדול !

על שרפרפי-הסיגוף שלהם בשמים שפכו את הבירה מתוך ספליהם. בלטינית צחה צוחקים צווחנית:

אימא גוססת – הדרך לדבלין

“Euge ! Euge ! [##] “= “לטינית ” האח האח ” ביטוי המופיע בתנך בהקשרים של לעג ועוינות – ראה תהילים לה 21 – יחזקאל כה – ועוד”]

תהילים לה’ 21 “וַיַּרְחִיבוּ עָלַי, פִּיהֶם: אָמְרוּ, הֶאָח הֶאָח; רָאֲתָה עֵינֵנוּ”

יחזקאל כה’ 1: ” וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן; וְהִנָּבֵא, עֲלֵיהֶם. וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן, שִׁמְעוּ דְּבַר-אֲדֹנָי יְהוִה: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח אֶל-מִקְדָּשִׁי כִי-נִחָל, וְאֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה, וְאֶל-בֵּית יְהוּדָה, כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה.

או כהגדרת הביטוי במילון “רב-מילים” :

הֶאָח = ספרותית הידד! כמה נפלא! כמה טוב! איזה יופי! (מילה המביעה שמחה רבה).(literary) Hurrah! Hooray!, marvelous!

מעמיד פני דובר אנגלית רצוצה בזמן שגררת את המזוודה. סבל עלה שלושה פני, לאורך המזח המטונף של ניו-האבן

כאן מזכיר ג’ויס את מסע חזרתו לאירלנד דרך נמל ניו-האבן. נמל זה היה אחד הנמלים אליו היו מגיעות הספינות שחצו את התעלה מהצד הצרפתי. ג’ויס נזכר בתקרית בה נאלץ להעמיד פני דובר אנגלית רצוצה כדי להתחמק מהצורך לשלם לסבל דמי-שתיה עבור גרירת המזוודה שלו. [ שוב מעין התחמקות ברוח פרוטיאוס “זקן-הים” מהאודיסיאה ]

הרכבת הסמוכה למעגן הספינות בנמל ניו-האבן

Cmment [“##”] =”צרפתית: כיצד ? מה ?

שלל רב הבאת אתך כשחזרת LeTutu ‘##’ =’חצאית בלט קצרה ושמו של שבועון פריזאי הומוריסטי‘

חמישים עותקים מרופטים של

Pantalon Blenc et Culotte Rouge [“##”] ואריציה על שמו של עתון צרפתי זול”]

ה”שלל” הרב שהביא עימו ג’ויס ממסעו לפאריז, הסתכם בכמה עיתונים חסרי חשיבות כביכול, חרף האמביציות שלו להפוך לסופר – מה שהצליח להביא חזרה לדבלין היו עותקים אחדים של עתון חסר חשיבות…

מברק צרפתי כחול קוריוז לתצוגה:

דוגמה של מברק צרפתי על ניר כחול

– אמא גוססת בוא הביתה.

הקטע משחזר ומזכיר את הארועים כמו שהתרחשו – בהיותו בפאריז, בפעם השניה, לאחר שהאזין למיסה בכנסיית נוטר דאם דה פאריז, חזר למלונו ומצא שם את המברק המבשר על מחלתה הקשה של אימו. ג’ויס מיהר לחזור לביתו בדבלין וסעד את אימו עד אשר נפטרה.

הדודה חושבת שאתה הרגת את אמא שלך. בגלל זה היא לא מסכימה.

כאשר חזר לדבלין וסעד את אימו, שהיתה דתיה היא ביקשה ממנו שיתפלל למענה – ג’ויס שכבר פרש מהכנסיה – סירב להתפלל בעדה ומכאן האשמתו ב”הריגתה” של אימו.

עמ’ 59

חזרה בדבלין

ועכשיו לחיי דודתך מאליגן

ומה הסיבה אספר לך כאן:

תמיד היא שמרה את הכל מהוגן

בתוך משפחת האניגן

השורות הללו הן בפועל הבית החוזר בפזמון שחיבר : Percy Franch שחי בין השנים 1854 עד 1920 והוא חלק מהוויית דבלין אליה שב ג’ויס מצרפת [ Franch ].

רגליו צעדו בקצב פתאומי גאה על פני תלמי החול, לאורך גושי הסלעים של שוברי-הגלים הדרומי בגאווה נעץ בהם מבט,

כאן חוזר – או בפועל ממשיך ג’ויס לתאר את סטיפן דאדלוס המהלך על החוף בסנדימאונט מקום בו החלה הסצינה שהעלתה בזכרונו את רשמי פאריז. מול “בית היונה” .

להלן תצלום של “בית היונה” בימינו אלה:

חוף סנדימאונט ו”בית-היונה” כיום

ארובות תחנת הכח של דבלין – שימשו רקע למיצב מחאה כנגד המלחמה בעזה [ ב”צוק-איתן” ] ולזכר 574 הילדים ששילמו בחייהם במלחמה זו [ ראו בקישור זה ]

גולגולות של ממותות-אבן צבורות בערימה.

אור זהב על הים. על חול, על גושי-סלעים, שם השמש. העצים הענוגים, הבתים מעין הלימון.

כזכור, הליכתו של סטיפן דאדלוס, על החולות בחוף סנדימאונט – מתרחשת ביום קיץ – ה 16-6-1904 – והתיאור מלא האור והשמש המשדרים אופטימיות ואולי אפילו אושר רגעי – יובילו מיד לקטע מלא פיוט של פאריז בבוקר:

נקרא ונתרשם:

פאריז – בבוקר שמשי

פאריס ביקיצתה הגלמית, אור שמש צורמני על רחובותיה מעין הלימון.

תוך לחלוחי-מהביל של לחמניות, משקה לענה ירוק כצפרדע, קטורת-השחרית שלה.

עוגבים על האוויר

Belluomo [##] = איטלקית – גבר נאה”

קם ממיטת אשתו של מאהב-אשתו, עקרת הבית עטופת-מטפחת מתעוררת לפעולה.

קערית של חומץ בידיה. אצל רודו מחדשות איבון ומאדלין את יפיפותן הסתורה,

הפיוט והאווירה האופטימית המוקרנת מקטע זה, מעוררת חשד מה. ימיו של ג’ויס בפאריז היו ימי קור וחורף. הוא סבל לא רק חרפת רעב אלא התלונן לאמו על הקור העז השורר בפאריז – על כן התיאור האופטימי והמואר בקטע לעל, אינו תואם את הביוגרפיה של ג’ויס. יתרה מזו, במהלך שהותו של ג’ויס בפאריז, חש תחושות של בדידות ולא ידוע על קשרים רומנטיים או כמו-רומנטיים שקשר בפאריז. מה שידוע מגלויה שכתה הוא על ביקור שביקר אצל זונה – וקשה לקשור ביקוש שכזה עם תחושת האושר העולה . מהקטע לעיל.

מעבר להתפרצות תחושת ה”אושר” חוזר ג’ויס לזוטות היום יום – ולמה שאוכלים בפאריז לארוחת הבוקר:

מרסרקות בשיני הזהב chaussons [##] = סוג של מאפה’

של מאפה,

הביטוי chussons בתרגום פשוט הוא “נעלי-בית חמות” והוא דבק במאפי בוקר ממולאים – כביכול נעלי הבית עוטפות את הרגל [ המילוי ]

מאפה ממולא

את פיהן מצהיב pus

הביטוי pus בצרפתית פירושו נוזל מוגלתי צהוב – צבע שיתקשר עם צבעו של ה”פלאן הברטוני” [ מאיזור בריטאני שבמערב צרפת ] שיזכר מיד.

של flan berton [‘##] = צרפתית “נוזל צהוב (מוגלה) של “רפרפת ברטונית”

פלאן-ברטון

פניהם של גברי פאריז עוברים בסך, מספקיהן מלאי הסיפוק, קונקיסטאדורים מסולסלים”

כל הקטע הפיוטי המתאר את יקיצתה של פאריז, רווי תענוגות של בוקר.

אולם, כידוע, חייו של ג’ויס בפאריז לא היו מאושרים – מאין נשאב איפוא ה”זכרון” המתואר בקטע לעיל ?

האם ג’ויס “ייבא” ל”זכרונות פאריז שלו” גם זיכרון אחר ממקום אחר ו”שתל” אותו בזכרונות פאריז ?

גיחה לטיאסט ?

כפי שנראה להלן, לתוך הזכרון הפריזאי פולש זכרון אחר, שכבר הועלה על הכתב, ביצירה קצרה של ג’ימס ג’ויס שפורסמה תחת השם “ג’אקומו ג’ויס” – שהוא סיפור-על התאהבות של מורה בתלמידתו המתרחש בטריאסט, העיר אליה עבר ג’ויס מיד לאחר שעזב את דבלין עם נורה – בת זוגו ולימים אשתו. נורה היתה אהבתו האמיתית הראשונה – ומותר להניח כי חווה עימה ימים של אושר. אך בין כתביו של ג’ויס נתגלתה גם יצירה קטנה, המעלה על הכתב רשמים מריגושים העוברים על מורה כלפי תלמידתו:

יורם ברונובסקי, מתרגמו של הספרון הקטן לעברית, כותב בהקדמה:

“ג’אקומו ג’ויס” רחוק מאוד מלהיות “יומנו של מפתה” , אף שיש בו יסודות של יומן, כשם שיש בו יסודות של פואמה . בעצם, מגוחך הוא להגדיר את הרגש מתואר בעמודים אלה. כפי שהגדרתיו לעיל, באמצעות המלה “אהבה”.

רגש זה הוא מעין עדנה של מורה כלפי תלמידה. מעין משיכה של ספק אוהב, ספק אב רוחני, משיכת גוף הבוגר אל הנעורים. אנחה אליזבתנית יותר מאשר שיר פיתוי ואהבה”¹

לדעת פרשנים רבים, התלמידה שעוררה בג’ויס את הרגשות הפורצים מן הסיפור השירי הקצר היתה אמליה פופר :

אמליה פופר

שהיתה ביתו של ליאופולדו פופר, יהודי תושב טיאסט, שיש הסוברים כי תרם לליאופולד בלום לא רק את שמו אלא גם קווי אופי אחדים.

ליאופולדו פופר וביתו אמליה

מה שמפתיע במסעי זה לאחר זכרונות פאריז בפרוטיאוס שביוליסס, היא העובדה כי קטע מסויים שנכתב קודם להכתבו של פרוטיאוס, עוד בשהותו של ג’ויס בטריאסט – דומה-עד-זהה למה שיכתוב ג’ויס בפרוטיאוס, לאחר שכבר עזב את טריאסט.

והקטע נוגע לפאריז. נצטט מעמ’ 22 לג’אקומו ג’ויס :

“הגבירה הולכת הלוך וטפוף…אויר צח בדרך העולה. טיאסטה מתעוררת כנאה : אור-שמש נא מעל גגותיה הצפופים שרעפיהם חומים כשריונות-צבים: המוני חרקים שפופים מייחלים לשחרור לאומי. בלואומו מתרומם ממיטתה של אשת מאהבה של אשתו: עקרת-הבית העסוקה נרגשת כולה. עיניה זוג שזיפי-בר, ובידה צלוחית חומצה אצטית… אויר צח ודממה בדרך הרמה: ופרסות. נערה רוכבת על סוס.

הדה! הדה גבלר [ ‘##’ ] ‘טרייסטה מתעוררת – ביוליסס העביר התיאור הזה לתיאור של פאריז בבוקר – מתוך הערות לג’אקומו ג’ויס בהן שולבו הערותיו של ריצארד אלמאן, מהדיר הטקסט המקורי.’]

הרוכלים מציגים על מזבחותיהם את הביכורים: לימונים נקודים בירוק, עדיי דובדבנים, אפרסקים מבויישים עם קרעי עלים..”

השוק בטיאסט

אך לא רק הרוח הבהירה והאופטימית מוליכה אותנו לטיאסט – ב”ג’אקומו ג’ויס” מופיע זכרון מפורש של שהותו בפאריז – כשהוא מעלה על הכתב את רחשי ריגושיו בטריאסט:

“…הפאוואן הגא, הגבירות הצודדות מן המרפסות במצמוצי פיותיהן, הפרוצות מוכות העגבת והרעיות הצעירות המתמסרות בחדווה למפתיהן, חובקות שוב ושוב.

בבוקר אביב צונן-מצועף צפים באוויר ריחות קלושים של פאריס-לעת-בוקר; ריח זרעי אניס, נסורת לחה, בצק חם של לחם; וכשאני חוצה את גשר סן-מישל המים הנעורים הכחולים-כפלדה, מקפיאים את ליבי. הם מתגנבים ולוחכים את האי שעליו מתגורר האדם מאז תקופת האבן…קדרות חומה-זהובה בתוך הכנסיה העצומה

בתוך כנסיית נוטר-דאם

עם מפלצות האבן שלה.

המפלצות של כנסיית נוטר-דאם

קר כבאותו הבוקר.

quia frigis erat [‘##’] =’לטינית: עת קור היתה. קטע מתוך פסוק 18 בפרק יח של הבשורה על פי יוחנן “העבדים והמשרתים בערו אש נחלים כי עת קור היתה וגו…) המשפטים בהמשך הפיסקה הם מתוך הנוסח הלטיני של הושע ו פסוקים א ו-ב שבנוסח העברי מקביל להם הפסוק האחרון של פרק ה ןהפסוק הראשון של פרק ו. פסוקים אלה מתחילים טת תפילת המיסה של יום השישי הטוב בפולחן הקאתולי’]

על מדרגות המזבח הגבוה, המרוחק. הערום כגוו של האדון, משתתחים כלי הקודש על גחונם בתפילה חלושה.

המזבח המרוחק בכנסיית נוטר-דאם

קולו של קריין סמוי מן העין עולה. מזמרר את השעור מהושע

haec dicit Dominus: in tribulatione sua mane consurgent ad me. Venite et revertamur ad dominium

היא ניצבת לצידי, חיוורת וצוננת עטויה בצלילי אפלת-חטא של אולם התווך בכנסיה, מרפקה הצנום בזרועי, בשרה זוכר את רטט הבוקר הנא מצועף-האד, אבוקות נחפזות, עיניים אכזריות. נפשה מיוסרת, רועדת ומבקשת לבכות. אל נא תבכי לי בת ירושלים !²

להלן הפסוקים מספר הושע:

פרק ה’ סוף : אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל-מְקוֹמִי, עַד אֲשֶׁר-יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי: בַּצַּר לָהֶם, יְשַׁחֲרֻנְנִי.

פרק ו’ התחלה: לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל-יְהוָה, כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ; יַךְ, וְיַחְבְּשֵׁנוּ. ב יְחַיֵּנוּ, מִיֹּמָיִם; בַּיּוֹם, הַשְּׁלִישִׁי, יְקִמֵנוּ, וְנִחְיֶה לְפָנָיו

האב – קווין איגן והלאומיות האירית

קווין קיגן הוא אביו של פאטריס. הכינוי הספרותי “קווין איגן” מכוון לדמותו הריאלית של Joseph Casey כפי שפרטתי בפוסט על ג’ויס בפאריז שבקישור זה

ג’וזף קאיסי היה לוחם חופש אירי שדינמיט [ ויתכן גם דם אנגלי ] על אצבעותיו. עתה הוא גולה בפאריז, ומתפרנס כעובד דפוס איתו נפגש ג’ויס בשהותו בפאריז.

יחסו של ג’ויס לדמותו ההרואית של לוחם החופש האירי – או אם תרצו הטרוריסט האירי – [ הכל תלוי בנקודת ההשקפה ! ] הינה מקרה מבחן לעמדותיו של ג’ויס ביחס ללאומיות האירית.

ג’ויס הסתייג מהלאומנות האירית הקיצונית, כשם שהסתייג מהדתיות הקיצונית של בני ארצו. הוא תמך ברעיון העצמאות של אירלנד ושחרורה מעול האנגלים, אך לא היה תומך נלהב של התנועות הטרוריסטיות שהולידה הלאומנות האירית. ג’וזף קאיסי נמנה על מי שבישראל מכנים אותם “טרוריסט עם דם על הידיים” הוא היה מעורב בפעילות מחתרתית נגד האנגלים. כאן קטע מדיווח על דיון שהתנהל ב”אולד-ביילי” בית המשפט הפלילי המפורסם של לונדון בו הואשם קייסי בהשתתפות בתקיפת שוטרים אנגליים :

הדיווח על משפטו של ג’וסף קאיסי

באולד ביילי בלונדון

עתה, לוחם החופש לשעבר, הוא גולה בפאריז, ומתפרנס בה כעובד דפוס, ולצידו בנו וג’ויס יקדיש למפגש עימו – פרטים רבים אותם ננסה לפענח בהמשך.

האם מקרה הוא כי לבנו הצעיר של המהפכן הותיק קוראים “פאטריס” – כלומר התאמתו של פאטריק האירי לצרפתית – האם שינוי קל זה בהגיית השם, כמו מסמל את העובדה כי אף המהפכן האירי הקיצוני שהיה שייך לזרם הלוחמני של תנועת השחרור האירית “מסתגל” לגלות ולבנו, אשר בפועל היה חייל בצבא צרפת, קרא “פאטריס” כמו “צירפת את האירי”

הנה תיאורו של ג’ויס:

תנומת-צהריים. קוין איגן מגלגל סיגריות של אבק שרפה באצבעות מוכתמות בחרט-דפוס. לוגם מן הפֵיָה הירוקה שלו.

בביטוי הפֵיָה הירוקה מתכוון ג’ויס למשקה האביסינט – שהוא בצבע ירוק [ כצבעה של אירלנד !] והוא נודע בחריפותו הרבה ובאחוזי האלכוהול הגבוהים שבו, עד כדי פגיעה בבריאות השותים משקה זה ובכוחו לעורר הזיות:

אדגר דאגא: לוגמת האבסינט

כפי שפאטריס לגם מזאת שלו, הלבנה.

כאן מדגיש ג’ויס את ההבדל בין האב עז הנפש השותה אבסינט לעומת הבן הלוגם חלב !

ועתה עובר ג’ויס לתיאור סצינה בבית קפה פאריזאי. ג’ויס פגש את ג’וזף קאיסי בבית קפה סמוך למקום עבודתו

סביבנו תוחבים גרגרנים קטניות מתובלות אל תוך לועותיהם

Un demi setier [##] =צרפתית “ספלון” קפה‘

סילון אדי קפה מן הקומקום הממורט היא ניגשת אלי בעקבות סימן ממנו”

Il est irlandais/ Holandais ? Nonfromage. Deux irlandais, nous, Irlande,

vous save ?

Ah, oui !

צרפתית: הוא אירלנדי. הולנדי ? לא גבינה. שני אירים. אנחנו, אירלנד, מבינה ? אה, כן [##]

היא חשבה שאתה רוצה גבינה hollandais בתוך האפטרה שלך. אתה מכיר את המלה הזאת ? אפטרה. בחור אחד שהכרתי פעם בברצלונה, טיפוס משונה, היה קורא למנה-האחרונה בשם האפטרה שלו. נו טוב Salint ! [‘##’ ]’גאלית : “לחיים”‘] סביב לוחות-השיש של השולחנות סבך של נשימות רווית-יין ושל לועות מנהמים. נשימתו תלויה מעל צלחותינו מוכתמות-הרוטב, שן-הארס של

עמ’ 60

הפיה הירוקה נעוצה בין שפתיו.

כאן מקשר ג’ויס את נטיתו של קוין איגן ללגום את האבסינט, המשקה המסוכן ומעורר ההזיות ופעילותו המהפכנית לשחרורה של אירלנד:

הפיה הירוקה

על אירלנד, על שושלת הדלקסינים, על תקוות, מעשי-קשר, על ארתור גריפית בזמננו.

ארתור גריפיט מהפעילים הבולטים לשחרורה של אירלנד מעול האנגלים. הקים את תנועת ה”שיין-פיין” [ “אנו לעצמנו” ] עמד בראש המשלחת למו”מ עם האנגלים על שחרור אירלנד, והיה ראש ממשלת אירלנה הראשונה בשנת 1922.

לרתום אותי לעול בו הוא נושא. פשעינו המטרה המשותפת לשנינו. אתה בנו של אביך. אני מזהה את הקול. חולצת-הפשתן שלו, מעוטרת פרחים אדומים-כדם, מרעידה את גדיליה הספרדיים למשמע סודותיו.

מסיה דרימון, עתונאי מפורסם, דרימון. אתה יודע איך הוא קרא למלכה ויקטוריה ? המכשפה הזקנה עם השיניים הצהובות Vielle ogresse עם dents jaunes. [“##”] =”צרפתית : מכשפה זקנה עם שיניים צהובות “]

מוד גון, אשה יפה

מוד גון היתה לוחמת חופש אירית שנודעה ביופיה הבולט.

מוד גון – אשה יפה

המשורר האירי ג’והן באטלר ייטס היה מאוהב בה וכתב לכבודה שירים רבים אך היא סירבה להנשא לו.

כשיצא ג’ויס לפאריז התכוון לפגוש בה כאחת האיריות שחיו בפאריז באותה תקופה. אך הפגישה לא יצאה אל הפועל

La Patrie [##] “צרפתית: המולדת – שמו של כתב-עת פוליטי, שנוסד ב 1841”

הבטאון הלאומני הצרפתי – “המולדת”

אין זה מקרה שג’ויס “מזווג” את שמה של מוד גון עם העתון הצרפתי “המולדת”. עורכו של העתון הצרפתי היה המשורר הלאומן Lucien_Millevoye שמוד ג’ון היתה אהובתו ואף ילדה לו שני ילדים למרות שהוא עצמו היה נשוי. ניתן לקרוא כאן מעין ביקורת מרומזת של ג’ויס הן על עמדותיה הלאומניות, שהיו קיצוניות יותר מאלו של ג’ויס, ויתכן גם בשל העובדה כי בהשפעת חייה עם מאהבה לא נענתה לחזוריו המתמשכים של ויליאם באטלר ייטס.

מסייה מילואה, פליקס פור, שמעת איך הוא מת ?

השמועה הילכה כי פליקס פור, שהיה נשיא הרפובליקה, מת בזרועותיה של זונה עימה נפגש.

מכאן עולות בסטיפן מחשבות “זימה” – שיש בהן יסודות ביוגרפיים מחייו של ג’ויס בפאריז.

גויס כתב להוריו כי ביקר בבית מרחץ – ויתכן שהאווירה שספג שם – הקרינה על הקטע כאן:

אנשים מופקרים ה bonne a tout fair, froken [“##”] =”פלמית: נערה צרפתית <משרתת לכל הצרכים>”] המעסה עירום גברי בבית-המרחץ באופסלה Moi faire היא אמרה. tous le messieurs [“##” ] =”צרפתית (קלוקלת) “אני לעשות את כל האדונים” לא את ה Monsieur הזה, אמרתי לה . מנהג מופקר ביותר. רחצה היא דבר מאוד אינטימי. לא הייתי מרשה לאחי, אפילו לא לאחי, התנהגות פרוצה ביותר.

בית מרחץ לגברים

עיניים ירוקות, אני רואה אתכן. שן-ארס, אני חש. אנשים פרוצים. הפתיל הכחול בוער בפרפורי-גסיסה בין האצבעות ודולק בהיר. גזיריטבק מפוררים נאחזים באש: להבה ועשן צורב מאירים את פינתנו. פנים רזות גרמיות מתחת לכובע “נערי-השחר” [##] =”כינוי לכנופיות פרוטסטנטים, שהיו מתנכלות לקאתולים מידי שחר”]

כיצד נמלט המנהיג, גרסה מהימנה. מחופש לכלה צעירה. אדוני, עם צעיף וניצת-תפוז, הוא נסע בדרך למאלאהייד

[##] ‘גימס סטיפנס 1824-1901 מהפכן אירי, מראשי האגודה הפניאנית. נעצר על ידי הבריטים ב 1866 הוברח מן הכלא בידי חבריו והפליג לארה”ב מן הכפר מאלאהייד. הסמוך לדבלין, שמועות שהפיצו מתנגדיו סיפרו כי נמלט כפחדן, כשהוא מחופש לאשה’]

כך היה בחיי, בחיי, על מנהיגים אבודים, נבגדים, מבצעי בריחה פרועים. תחפושות, נלכדים נמלטים, לא כאן.

מחזר דחוי . הייתי אז בחור כארז, אני אומר לך, יום אחד אראה לך תצלום שלי. באמת תאמין לי. מחזר מאוהב, למען אהבתה שיחר לטרף עם קולונל ריצארד בירק, ראש-השבט הנבחר, מתחת לחומות קלרקנוול, ומשתופף ראה כיצד להבת-הנקם מעיפה אותן באוויר הערפילי, נפץ זכוכית וקריסת מבני-אבן.

בפארי העליזה הוא מתחבא, איגן מפאריז, אשר איש אינו מחפש אחריו מלבדי. עובר את תחנת-יומו, תיבת אותיות- הדפוס העכרוריות, שלושת בתי-המרזח שלו, המאורה במונמרטר בה הוא ישן בלילותיו הקצרים

rue de la Goutte-d’Or [##] =צרפתית :רחוב טיפת-הזהב (מונמארטר)

rue de la Goutte-d’Or

הרחוב בו התגורר ג’וזף קאייסי-קווין איגן

קירותיה מכוסים כבשטיחי-דמשק בקלסתרי נפטרים מנוקדים בביצי-זבובים.

עמ’ 61

חסר-אהבה, חסר-מולדת, חסר-אשה.

ג’ויס מעיר על בדידותו הרבה של לוחם המחתרת. הוא היה נשוי אך חי בנפרד מאשתו שחיה בקצה אחר של העיר – ברחוב ששמו דומה במשהו לשם הרחוב בו גר קווין איגן

היא מסתדרת יופי בלי בעלה המנודה.

מאדאם ב rue Git-le Coere [##] =’צרפתית: רחוב כאן-מונח-הלב – בגדה המערבית ( המתרגמת טועה בענין מיקומו של הרחוב – בפועל הוא בגדה השמאלית, סימטה קטנה היוצאת מהנהר אל עבר בולבאר סאן ג’רמן’]

rue Git-le Coere ממול – הנוטר דאם דה פאריז

עם כנרית ושני דיירים זכרים. לחיים אפרסקיות, חצאית זברה, מכרכרת כחתיכונת צעירה, נדחה ואינו נואש. תגיד לפט שראית אותי, בסדר ? רציתי להשיג פעם עבודה בשביל פאט המסכן Mon fils “##” =”צרפתית : בני” חייל של צרפת.

“פאט המסכן” – הכוונה לפאטריס – בנו של קווין איגן, אשר היה חייל בצבא צרפת

לימדתי אותו לשיר. “הבחורים של קילנקני הם בני-חיל נועזים”

זהו שיר פאטריוטי אירי. ג’וסף קאייסי הוא יליד קילקנלי שבאירלנד

אתה מכיר את הניגון הישן הזה ? לימדתי את פאטריס לשיר אותו. קילקני העתיקה: קאניס הקדוש, טירת סטרונגבאו על נהר הנור. זה מתחיל כך “הו, הו” הוא אוחז בי, נפר טנדי, בידי

[“##”] “מתוך בלדה לאומנית אנונימית, שבה שואל טנדי (ראה מפתח) את הדובר לשלומה של אירלנד”]

הו, הו הבחורים של קילקלני

גוזף קאיסי היה יליד קילקלני

יד רפה בלויה על ידי שלי. הם שכחו את קווין איגן, והוא אותם לא שכח. בזכרנו את ציון”

עד כאן עיקר הטקסט המאזכר את פאריז ב”פרוטאוס”

המסע שערכתי בסדרת פוסטים זו על ג’ויס ופאריז לימד אותי עד כמה היה כרוך ג’יימס ג’ויס אחר פאריז. את משיכתו לעיר זו – המקום הראשון בקונטיננט אליו שאף להגיע והגיע, זכרונותיו וחוויות שעבר בה נחרטו עמוק בזכרונו, ואף כעבור עשר, ושתים עשרה שנה, העלה אותם על הכתב ושילב אותם בשתי יצירות שחיבר: ג’אקומו ג’ויס שחוברה בטריאסט והפרק “פרוטיאוס” שביוליסס שאת חוויות פאריז כתב בהיותו בציריך.

נדמה כי הנושא העיקרי שזכה לטיפולו של ג’ויס ב”זכרונות פאריז” שלו – היתה ה“בעיה האירית” או שאלת הלאומיות האירית, וזה לצד הנושאים האחרים, התפקחותו מן הדת, המשיכה וההתפעלות מנשים והרהוריו הפילוסופיים.

אני תקוה כי ארבעת הפוסטים העוסקים בפאריז ובג’ויס יהיו לעזר לחובבי ג’ויס ואולי יסייעו לקרב את יצירתו לקהל קוראים חדש.