אוריאל היילפרין 18.11.1908 [ וארשה ] 25.3.1981 [תל-אביב] 

 

 

 

מבוא:

פוסט זה מבוסס בעיקרו על פוסטים קודמים שהועלו לאתר מילים הקודם בחודש אוגוסט 2003 במסגרתם ניסיתי לעמוד על קנקנו של שם העט “יונתן רטוש” שבחר לעצמו אוריאל היילפרין, שנודע גם בכינויו אוריאל שלח.

מה שהחזיר אותי לאותם פוסטים היתה הערה שמצאתי בדרך מקרה בדף “שיחה” שהוא דף עזר לערך ב”ויקיפדיה” העוסק ב… “יונתן רטוש” , וממנה למדתי שהפוסט הקודם – שהוחמא על ידי המשוחחים ב”שיחה” הנ”ל, ושלא הועלה על ידי לאתר “מילים” המחודש – “חסר” לעורכי “ויקיפדיה” – החלטתי להעלות מ”אוב” את החומרים שאספתי וניתחתי באוגוסט 2003, ולדון בנושא שנית.

 

 

 

 אוריאל היילפרין בחר להציב במקום שמו הפרטי ושם משפחתו פסיאודונים, המורכב משתי מילים והמדמה לכאורה שם פרטי ושם משפחה. במקום אוריאל [ התנכ”י ] הציב את “יונתן” [ התנכ”י גם הוא ] ובמקום “היילפרין” הגלותי הציב, את השם המסקרן “רטוש” ;

בשנת 1927, מועד בו נזקק לראשונה לשם העט האמור, היה אוריאל היילפרין בעיצומו של תהליך שסופו גיבוש הרעיונות והזהות החדשה שעטה על עצמו – שתתגבש ותהיה “לתנועת העברים הצעירים” שכונו על ידי אברהם שלונסקי, מתוך נסיון לזלזול בהם, ביטוי “כנענים”, בעיקר על שום ניסיונם למחוק את ההיסטוריה הגלותית של היהודים ולחזור ולהתחבר אל העברים שחיו בכנען לפני אלפי שנים.

נקל להבין אדם הנושא את השם הגלותי היילפרין, העובר שינוי תודעתי כה עמוק, שיבקש לעברת את שמו לשם עברי בתקווה כי שינוי השם ימחק מעליו את “חרפת הגלות” – אותה דחה, וביקש לדמות עצמו כאדם חדש שנולד, ב”לידה-מחדש” כעברי, בארץ כנען  [ שבאותם ימים, היתה נתונה לשלטון המנדט ונקראה…  עדיין: “פלסטינה – א”י” ];

אך מה לו לאדם, הקורא בתנ”ך ומקדש אותו כמקור עיקרי לשפה העברית המתחדשת, והופך למומחה ובקי בה, לפני-ולפנים, ומפליא לכתוב בה שירים מבריקים, תוך שימושים משוכללים במכמני השפה הקדומה, לשנות את שמו הפרטי – שהוא שם עברי-תנכ”י – “אוריאל”, המוזכר פעמים אחדות בספר דברי הימים א’¹ –  לשם עברי אחר “יונתן” שגם הוא מופיע באותו תנ”ך, הפעם בדוגמה מספר שמואל א’ “בֶּן-שָׁנָה, שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ; וּשְׁתֵּי שָׁנִים, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל.   וַיִּבְחַר-לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, מִיִּשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עִם-שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית-אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם-יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין; וְיֶתֶר הָעָם, שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו.  וַיַּךְ יוֹנָתָן, אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע, וַיִּשְׁמְעוּ, פְּלִשְׁתִּים; וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל-הָאָרֶץ לֵאמֹר, יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים.”

האם לגבורתו ולאומץ ליבו של יונתן, הלוחם בפלישתים, רימז אוריאל היילפרין בבחירה שבחר כמרכיב הראשון בשם העט שלו ?

הפעם הראשונה בה נזקק אוריאל היילפרין, בשם העט “יונתן רטוש” היה ביום 25.3.1937, כאשר פרסם את השיר “תורה”  – ומאז, ובמשך כ 44 שנה , עד לראיון האחרון שנתן למשורר נתן זך, זמן קצר לפני מותו ב 25.3.1981, בהן המשיך להזק לשם העט,  תוך שהוא ממשיך לפזר עננת מסתורין סביב ל”רטוש” תוך שהוא מנפיק למשורר נתן זך את ההסבר המתחמק הבא:  “שכרוכות בכל אחד מהם כמה משמעויות ומשמעויותיהם הכוללת הן אולי כלל משמעויותיהם”²

התעקשות זו של אוריאל לשמור על סוד שם העט שבחר לעצמו, מדרבנת לחקור ב”מופלא” ולנסות להסיר את מסך העשן שפיזר מאחרי שני השמות שבחר לעצמו.

את דיוננו נחלק לשנים: נפתח בשם “יונתן” ולאחר מכן נדון ב”רטוש” 

 

 

 

 

  

  

המסקנה אליה אני מגיע ברשימה זו, המנסה להסביר את בחירתו של אוריאל ב”יונתן” – מוליכה אותי לדמות ספרותית, אותה כינה אוריאל היילפרין בשם “יונתן” בנובלה שפרסם בחודש אפריל 1932, ושמה “לקבר ישמעאל”.

 

 

 

הרקע לחיבור החוברת “לקבר ישמעאל”

אוריאל היילפרין, ואמו פנינה הגיעו לארץ ישראל בסוף שנת 1919 “באניה רוסלאן, הבולטת כל כך בסאגה של העליה השלישית“; את דרכו ככותב החל עוד בנעוריו [ שירו הראשון שפורסם – “דמותך”- נכתב ופורסם בהיותו כבן 18 שנה ]. חמשת השירים הראשונים שחיבר אוריאל, עוסקים במתח האירוטי שבין המינים ובמשחק החיזור והכיבוש שביניהם.

במקביל נתפס אוריאל לרעיונות מבית מדרשו של ז’בוטינסקי – והחוגים הרוויזיוניסטיים וביום 19.4.1929 פורסם בכתב העט “מאזניים” השיר “כבוש” המדגים את השקפותיו הפוליטיות בדבר היחסים בין יהודים וערבים ((יהושע פורת שלח ועט בידו – ספור חייו של אוריאל שלח – יונתן רטוש – הוצאת מחברות לספרות 1989 בעמוד 35-36)) [ השיר “כבוש” מצוטט בפוסט “יונתן רטוש – י מין  ?” ] 

יהושע פורת מצטט את בן ציון נתניהו, [ אביו של בנימין נתניהו ] המספר על שיחות שניהל עם ידידו אוריאל בעקבות מאורעות תרפ”ט [ 1929 ] וסיפר לו על נטייתו לז’בוטינסקי ומוסיף בן ציון נתניהו:

“שמחתי להווכח, שאנחנו שותפים לדעה, וכי הוא [ אוריאל – ו’ ] תקיף מאוד בתמיכתו בדעותיו של ז’בוטנסקי ; תקיף עוד יותר ממני, …”³.

על יחסו של אוריאל לערבים מבהיר יהושע פורת:

“יחסו אליהם ועמדותיו הפוליטיות בשאלת היחסים עימם היו חריפים הרבה יותר, וכנראה שחש בן-חורין לבטאם ללא יראת הצנזור, כשנה ומחצה לאחר רצח בני משפחת מקלף במוצא בידי ערבים בני הכפר השכן קולוניא, הוסדרה התפייסות (צולחה) בין שני הישובים הללו. הסדר זה עורר את חמתו, והוא הגיב עליו בלשון חריפה ביותר בשירו “על הזבח”⁴ 

ביום 8.5.1931  פרסם אוריאל היילפרין את שירו “על הזבח” כשהרקע לחיבורו הוא, נסיון התפייסות [ צולחה] כאמור לעיל, בעקבות ארוע רצח ב”מוצא” [ בואכה ירושלים ] ב“מאורעות/פרעות- 1929”. המאורעות פרצו ב 23.8.1929 כאשר ערבים מוסתים, ערכו הפגנות אלימות ברובע היהודי בירושלים. למחרת, בשבת, החלה התנפלות אלימה של ערבים בחברון על בתי היהודים בעיר. החלו מעשי ביזה, אונס רצח, הבערת בתים. הפרעות התפשטו עד מהרה למקומות נוספים בארץ. תוצאת הפרעות היתה כ 133 הרוגים יהודיים וכ 339 פצועים וכ 116 הרוגים ערביים וכ 232 פצועים.

בעקבות אותה “צולחה” בין תושבי מוצא והכפר הערבי קלנדיא – פרסם אוריאל היילפרין את שירו הנ”ל, הדוחה בשתי ידיים את ה”ההתפיסות” וקורא במפורש לנקמת דם !

השיר פורסם כאמור, בחודש מאי 1931 והארועים שיולידו לימים את החוברת “לקבר ישמעאל” [ שיצאה באפריל 1932 ] החלו רק כחודשיים לאחר פרסום שירו זה של אוריאל. על שיר זה, נסיבות כתיבתו  ומשמעויותיו הרחבתי בפוסט ” יונתן רטוש – י מין  ?“ 

 

 

 

 

העלמותם של יוחנן שטאל וסיליה זוהר 

נראה לי כי יש חשיבות מיוחדת במינה, במקרה זה, לסדר התאריכים , על כן את העובדות כפי שהצלחתי לשחזר, בעיקר מתוך עיתוני התקופה, אציג לפי סדרן כשהתאריך מודגש באות גדולה ובקו תחתון

 

1.   ביום 28.6.1931 יצאו שני צעירים יהודים;

היא: סיליה זוהר, שהיתה באותה עת כבת 29 (ילידת 1902, ממזרח גליציה ) והגיעה לארץ כציונית ב 1928, ועבדה אותה עת בכפר הנוער בן שמן 

סיליה זוהר

והוא:  יוחנן שטאהל, שהיה באותה עת כבן 22 (יליד 1909, מגרמניה) והגיע לארץ כציוני, בשנת 1930 חי ועבד  בקיבוץ גבעת ברנר.

 

יוחנן שטאל

שניהם נדברו בינהם, לצאת לטיול מצפון לירקון לעבר סידנא עלי, בהרצליה של היום. הם אמורים היו לשוב למקומות הישוב והעבודה שלהם תוך 3 ימים [ זאת תקופת החופשה שקיבלו מעבודתם ] ואולם הם לא שבו במועד.

 

2.   ביום 1.7.1931

הופיע שירו של אוריאל הלפרין “מן המיצר” הכולל מתקפה חריפה ביותר על הנהגת הישוב המוכרת, לדעתו, את המכורה [ המולדת ]  ל”עם לועז” (( על פי הפסוק – בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז- תהילים קיד 1))  הכוונה לעם זר, בעינינינו : הבריטים. המשורר אינו  משלים כמובן על מכירה זו של המכורה, מכירה העולה בהקרבת דם רב וקרבנות שווא אותם הוא משווה לגז – וכאל צאן המובל לגֵּז (גזיזת צמר מן הכבשים) כך הם הקורבנות מובלים ל”מולך הדם” – והוא מזכיר כי האגרוף קפוץ – אך הוא גידם, ומכאן הזעם. זעם מתעמעם והרוגז ניגר “החרון עומם והקצף יז” ;

אני מפנה ליום פרסומו של השיר “מן המיצר” ב 1.7.1931 – מועד בו עדיין לא החלה הדאגה לשטאל וזוהר – [ שהיו אמורים לחזור מטיולם לאחר שלושה ימים ] כהדגמה לדעותיו של אוריאל, באשר למערכת היחסים בין יהודים וערבים.

 

3.   ביום 17.7.1931

הופיעה בעתון “העם” עיתון שייסדו חברי קבוצת “ברית הבריונים” (אבא אחימאיר, י.ה. ייבין ואורי צבי גרינברג) שאוריאל היה מקורב אליה בדעותיו, הודעה המביעה דאגה לגורלם של שטאל וזוהר:

 

הפניה לציבור היא למסור ידיעות על הנעלמים, “למערכת העתון” ולא למשטרה, כלפיה מופנית אצבע מאשימה כי אינה עושה די למציאת הנעלמים “ואם היא [ המשטרה – ו’ ] תימנע מפעולה נמרצת הרי היא תחשב אחראית לגורלם ולגורל הבטחון בארץ הזאת” 

 

4.   ביום 23.7.1931

מופיע בעתון “דבר” מאמר מערכת תחת הכותרת “דבר היום: היכן המשטרה” 

 ובו מוצגת עמדה מתונה ושקולה יותר בנוסח: 

“על כן כל עוד חסרה אחיזה ודאית , לכן, לא נמהר לייחס ציביון מיוחד – לאומי , פוליטי – להעלמם של שטאל ושל זוהר אשר חידת גורלם מזעזעת זה כחודש ימים, את הישוב”

 

5.   ביום 29.7.1931.

הופיעה בעתון “חזית העם”, בטאון “ברית הבריונים” ידיעה שכותרתה:

 

בטאונם של “ברית הבריונים” הכתיר מקרה זה כ”רצח” עוד לפני שנתגלה גורלם של הנעלמים !

בגוף הכתבה תחת האמירה “מוסרים לנו פרטים נוספים על מסכת הרצח” , אכן נמסרים פרטים עובדתיים על סיליה זוהר אך בהמשך, מופיעה ההערכה, של הכותב :

“ז.א (זאת אומרת – ו’) שהם נהרגו באותו 28 ביוני בין השעות 10 ל-1. מכיוון שבסביבה זו נמצאים רק כפרים ערבים אחדים ושבט בדואי אחד, הרי לא קשה היה למצוא עקבות הרוצחים (עפ”י חפציהם וכו’) אילו נערכה חקירה נמרצת. כל חקירה נמרצת כזאת עד היום לא נעשתה”

  

6.   ביום 1.8.1931 

מפרסמת המשטרה פרס בסך 20 פונטים פלסטינאיים (א”י) שישולם ל“איש אשר יהיה הראשון שימסור ידיעות שיובילו למציאתם של סליה זהר ויוחנן שטאל”…

 

 החתום על ההודעה היה המפקד העליון של המשטרה הבריטית בארץ.

 

7.   ביום 7.8.1931

מפרסם אוריאל את שירו “אם ישאלך” שהוא תגובתו  השירית ראשונה להיעלמותם של שטאל וזוהר. בשל חשיבותו נביאו כאן:

 

השיר מתכתב, ללא ספק, עם שירו המפורסם של ח.נ. ביאליק “ואם ישאל המלאך” משנת 1905, שהוא שיר אישי מובהק של ביאליק ובו נסיון של המשורר לפענח את מקורות שירתו.

על מצע שירו אישי – אינטימי של ביאליק מבקש אוריאל היילפרין לבחון את ה”אני הלאומי” ושואל “העבד ישראל” ותשובתו חד משמעית – לא סתם עבד אלא עבד באזיקיו.

והוא מסיים בקריאה ריטורית “האם לעבד אין דם” מעין קריאה לנקמת דם כנגד דעתם של הקוראים להבלגה.

גם ביטוי פומבי זה לעמדתו החדה והנחרצת של אוריאל היילפרין פורסם טרם נודע גורלם של הנעלמים.

 

8.   ביום 18.8.1931

ההודעה [ מס’ 6 לעיל ] בדבר הפרס הכספי בסך 20 פונטים פלסתינאים מתפרסמת בעתון “חזית העם”

9.   בתחילת חודש אפריל 1932 

הוצאה לאור והחלה להיות מופצת החוברת “לקבר ישמעאל” מאת אוריאל הלפרין, בהוצאת “אוב” שהיא בפועל הוצאה פרטית במימון אוריאל היילפרין וחברתו [ לימים אשתו ] דבורה כצנלסון.

 

לקבר ישמעאל פורסם בהוצאת “אוב”

עטיפת החוברת – ציור נחום גוטמן

החוברת הוקדשה:

  
השימוש שעשה אוריאל הילפרין בביטוי “הרוגי מלכות הטומאה” מעורר כמה שאלות:

אם אכן התכוון אוריאל ליצירה ספרותית, למי בדיוק הוא מקדיש אותה ? במיוחד לאור העובדה כי במועד פרסום החוברת [ תחילת אפריל 1932 ] עדיין לא נודע גורלם של הנעדרים;

גם ההזקקות לביטוי, “הרוגי מלכות” ביטוי שמקורו בתלמוד בבלי⁵ מעורר תמיהה,  לא רק מעצם הזקקותו של אוריאל המבקש לחזור לשורשיו התנ”כים – ולהתעלם מהגלות [ לרבות גלות בבל ] הנזקק לביטוי תלמודי-גלותי, אלא גם בשל השיבוש שהוא משבש את הביטוי שמשמעו הוא: אנשים שהוצא להורג על ידי השלטונות היא “המלכות”. ^##

 לימים, כאשר הבריטים יחלו להוציא להורג בתליה אנשי אצ”ל ולח”י – הם יכונו על ידי חבריהם “הרוגי מלכות”.

אך מה לאלה ולשני מטיילים שנעלמו, ושאפילו קיים חשש שנרצחו, וגופותיהם טרם נמצאו ול”מלכות” או ל”מלכות הרשעה” דווקא ?

 

 10.   ביום 8 באפריל 1932

פרסם העתון “העם” ידיעה כי נתקבל למערכת “הספור “לקבר ישמעאל” מאת אוריאל הלפרן –“לנשמת הרוגי מלכות הטומאה” וכי סקירה מקיפה על הספר של ה”סופר הצעיר, בעל הכשרון” תובא בגיליונות הקרובים.

11.   ביום 19 אפריל 1932

מפרסם אוריאל היילפרין בגליון מס’ 21 של “העם” את שירו “להוזה” שגם בו חוזר אוריאל על המוטיבים של “בארץ חוק דם תחת דם” ; “יד נקמות” – מעין התרסה כנגד הגישה הנאיבית של “ההוזה” המאמין שבשמים “האל כל יכול” אך, כך מזכיר לו המשורר [ ה”חוזה” – הנביא לעומת ה”הוזה” הנאיבי] : בארץ חל חוק אחר “בארץ חוק אש תחת אש” והמסקנה היא כי “הארץ ניתנה לכובש” –  קריאות לנקמה, ולשימוש במעשי אלימות של “דם תחת דם”.

12.   ביום 27 מאי 1932

 הופיעה, בעתון “חזית העם”. כמובטח, הסקירה המקיפה יותר על החוברת “לקבר ישמעאל”  של אוריאל הלפרין סקירה המשבחת את היצירה ונותנת לה לגיטימציה מלאה על היותה יצירה אקטואלית.

לדעת הכותב  ” י. ה. ” [ ככל הנראה ראשי תיבות שמו של “יהושע השל  ייבין ] היצירה בפרוזה היא פן אחד של יצירתו הדומה של אוריאל בבתי שיר – בשירו “להוזה” , שפורסם בסמוך לפרסום “לקבר ישמעאל”. הפרשן  מפרשו ברוח אותם דברים:

“כאן, בסיפור הועמדו זה לעומת זה: יונתן, ההוזה, החי בא”י דמיונית הרוקם לו מזרח דמיוני, עילאי, אכסוטיקה [ אקזוטיקה – ו’ ] ציורית ויוסף הריאליסטן, ה”לא ירוק” הרואה את הארץ המדברית במחשוף אכזריותה ובקושי מלחמת הקיום של העברי המודרני הכובש כמו שהיא, יונתן נופל קרבן להזיותיו”. 

הכותב מציין כי אופן הכתיבה של אוריאל הלפרן בפרוזה הוא אחר מאשר בשירה:

“בשירה ( אני דן על פי שיריו שנתפרסמו ב”העם”) הוא ברוטלי כמעט, בהיר מאוד, הנוסח – תנכ”י בפשטות כאבו וזעמו. בפרוזה – הוא אוחז בדברים כאילו בעקיפין – שוזר רשת של תמונות מסביב לעצמם, מראה את הדברים כאילו  ב ר מ י ז ה , כך “פס פלד” (( פֶּלֶד – חלופה מליצית של פְּלָדָה – מילון רב מילים – כלומר  אוריאל משתמש כאן במטאפורה שירית ללהב של פגיון )) מבריק דיו, כדי לתת לנו את תמונת הרצח של הצעיר והצעירה”.

 

על מנת להדגים את סגנון כתיבתו המרומז, הנזקק למילים גבוהות ונדירות, ולשיטת ה”תמונות המילוליות” שיוצר אוריאל, ומניחן – תוך השארת חללים רבים בין תמונה לתמונה, אביא להלן את הקטע שהוא שיאו של הסיפור – כפי שמתייחס אליו המבקר המצביע על “פס פלד” כמסמל את הרצח של הצעיר והצעירה  בעמודים 20-21 לנובלה כאשר לטקסט המקורי הוספתי הדגשות בשלושה צבעים:

את דמויות הרוצחים סימנתי בקו כחול ; תשומת הלב לרמזים הברורים אל עבר הערבים המושלמים / המוחמדים כמו בשימוש בשמות ערביים, “יא חמדן” [ ושימו לב למשחק המילים – השם הערבי ופירושו בעברית ! ] “פטמה” הנקנית בכסף, ו“חוריה” [ עם הפירוש שהוסיף אוריאל במילון שצירף בסוף היצירה “חוריה – עלמה מן המובטחות למושלמי המאמין העולם הבא” [ ובימינו נפוץ מיתוס 72 הבתולות….] “כפיות לובן ופנים כהות”   ;  “מנאורת מסגד רחוק הלבינה כפסת יד זעירה “ [ ובמילונו של אוריאל “מנאורת – מינרט, מגדלו הדק של מסגד מוחמדי”) התיאור של “כפיות לובן ופנים כהות”  הקללה “כלב כופר”  ואז “כפיות שלוש התנפנפו ברוח, גלוש והחפז במדרונו של תל”. 

ואז תיאור הרצח עצמו: סומן בצבע אדום:

“פקעת גופות הצטנפה על פני הקרקע, פס פלד הבהיק בחול המאבך”

“כפיות שלוש עטו כבני שחף לבנים. הנשימה נעצרה”

ואילו את דמויותיהם של שני הצעירים ה”תמימים” והנאיביים” יונתן וזוהרה הוא מתאר בצבעים מחמיאים: את אלה הדגשתי  בקו ירוק: “תלתלי זהב ונער בצידן”      “טפיפות חן ונער בצידן”   “עדנת עור ונער בצידה”     “דמויות שתים נעו עם שפת הים, תלתלי זהב ונער בצידן” ועד לנפילתה של זוהרה “תלתלי זהב מעדו בחול”...

להלן תצלום הדף לדוגמה:

 

להגדלה – הקלק על התמונה

 

כל אלה צובעים ובפועל מצביעים על הלך הרוח ואת כוונותיו של אוריאל :

 

המבקרים האחרים שמצאו להתייחס לחוברת זו, לא הלכו בדרכי חברו של אוריאל בעתון “העם” , כפי שמציין יהושע פורת. אלה  :

“הלמו … קשות באוריאל. עבר הדני במאזניים סבר, שלשונו של אוריאל מגומגמת ואינה מספקת כדי יצירת נובלה אמנותית. כל מה שיש בה היא היכולת ליצור כתב האשמה נגד עם שלם, נגד “כלל, ולא על יחידים, כנגד “ארץ קדם”, המתעלם מכך שאנו מצויים בתוך חברה “ששולטים בה בה נימוסים אחרים” הוא מטיף לאוריאל, שאילו היה מתחשב בשוני החברתי הזה, לא היה “ממהר לעורר מתים מקבריהם – ולא גם לשם אמנות הסיפור”.

בביקורת שפורסמה בעתון “הארץ” [ ביום 13.5.1932 ] נטען כי יצירה זו היא מאותן יצירות הנכתבות:

“לעת מצוא”, כלומר לזכר מאורע חשוב בחיי הפרט או הכלל, ושברובם הגדול לא הצטיינו ב”אמנות יתרה”. בדפיה ראשונים של הנובלה, המתארים את הגיבורים לפני המאורע, מצא אמנם המבקר “מריח השירה בפרוזה”,” אך יותר שמתקרב המחבר אל המאורע הולך ופג ריח זה”

 בעתון “העולם” הופיעה התיחסות לחוברת ביום ביום 12.5.1932 כאשר, בעל הביקורת, כותב  כי יש לגיטימיות בעיסוק הספרותי במאורע האקטואלי מסוג רצח שכזה, והוא מצדיק את “שם ושארית לשתי נפשות יקרות”, אך שואל:

“למה צריך חבור ספרותי זה להיות כה מעורפל ? למה אותו הגמגום ואותו וחצי המשפטים ? למה הבלילה הזאת של מילים קשות כגרגירי חלמיש ומשפטים מקוטעים וחצאי דברים, שכאלו מלווים הם בקריצות עיניים המרמזות לדבר-מה ואין אתה יודע למה ? אמנם בסופה של החוברת נתן “מלון קטן” , אשר בלעדיו לפחות 25 מלים היו נשארות בלתי-מובנות, “אך מי יפרש לנו את כל הספור, משפט משפט פסקא פסקא”⁶

 

 

הערפול בו בחר אוריאל בחוברת זו, הוא, ככל הנראה, פועל יוצא, שאוריאל עצמו ידע [ הן בעת שכתב את השיר והן מאוחר יותר כאשר כתב את הנובלה ] , כי תעלומת העלמותם של שטאל וזוהר עדיין לא פוענחה.

מטעמים אידיאולוגיים ופוליטיים, בחר אוריאל לשגר אצבע מאשימה חד משמעית כנגד “הערבים” “כפיות לובן ופנים כהות” או הערבים שהתגוררו בקרבת המושבה הרצליה של אותם ימים. כזכור אוריאל עבד באותה עת במושבה הרצליה כמורה. למרות הנטיות הפוליטיות האנטי ערביות הקיצוניות של אוריאל, ולמרות תחושת הנגיעה האישית של אוריאל, שבשכנות למקום עבודתו “נעלמו” שטאל וזוהר – ידע אוריאל כי העובדות לאשורן בדבר גורלם של שני הנעדרים עדיין לא פוענחו. השערות ואמונות הם דבר אחד, [ ואלה יכולות לשמש בסיס ליצירה ספרותית בדיונית ] אך מסקנות פוליטיות ואופרטיביות הן דבר אחר – ואת אלה יש לבסס על עובדות וידיעות מבוררות שלא היו בנמצא אז. 

במישור הפוליטי : אנשי התנועה הרויזיוניסטית, לא המתינו לבירור מוסמך של הנסיבות להעלמם של שטאל וזוהר, והביעו את דעתם הנחרצת והאשימו של “הערבים” באחריות למה שהם הזדרזו לכנותו “רצח”.

על רקע זה, ניתן להבין את הדמות הספרותית של “יונתן” [ שהמודל לו היתה דמותו של יוחנן שטאל ( העולה החדש מגרמניה )  שאוריאל ידע עליו רק פרטים כלליים ולא הכירו באופן אישי. לכן העדיף ליצור דמות ערטילאית – כאשר הקו המאפיין אותה היא דמותו של האירופרי הנאיבי הנקלע מתוך אידאלים ומתוך אמונות “חסרות-בסיס” באנשי המזרח מבלי להכירם – וכך נוצרה דמותו של “יונתן” הקורבן ! 

העובדה כי גם המבקרים שציטטנו לעיל, מקבלים את ההנחה שמדובר בארוע אקטואלי של רצח דווקא – והכל לפני שנסיבות המקרה התבהרו ונתגלו – מצביעה על הפחד והאימה שסיפורים כאלה ומעשים כאלה, עוררו ומעוררים עד ימינו בנפש האדם.

נדמה לי שאת הפחד [ המוצדק ] מפני הסכנה לחיים תרגם אוריאל לתוקפנות שלוחת רסן כלפי מי שהיו מוגדרים באג’נדה שלו -מראש כאויבים ושנואים – ולכן, לא היה מבחינתו מקום להמתין לגילוי העובדות כדי שלא יהיה בהן כדי לשבש את המסקנות שהוכתבו על ידי הדעה הפוליטית הנחרצת בה אחז, בבחינת “אל תתן לעובדות לשבש את המסקנה – בה אני מאמין”

לדאבון הלב – דברים אלה אקטואליים ומצערים עד ימינו אלה . 

כאשר בא אוריאל לעצב את שם העט שבחר לעצמו חזר לדמותו הספרותית של “יונתן” הקורבן – וכאשר עשה זאת כבר נודע גורם של יוחנן שטאל וסיליה זוהר :

  

13.   ביום 15 נובמבר 1931 

 הופיעה בעתון “דבר” כותרת בולטת לפיה לפיה נתגלתה התעלומה – שני הנעלמים נרצחו בידי בידואים

 להגדלה – הקלק על התמונה

יש שיאמרו כי היה בעמדה שהביע אוריאל משום התנבאות על גורלם של הנעדרים ואין לבוא אל הרואים שחורות בטענות שכן זו היתה האוירה בארץ, זמן לא רב לאחר המאורעות והסכסוכים הקשים והאלימים בין יהודים וערבים שכבר ידע הישוב העברי ב 1921 וב 1929 !

אך, לוחות הזמנים כפי שצויינו לעיל, והמעקב הצמוד שערכתי לעיל, אחרי הארועים שהובילו לכתיבת “לקבר ישמעאל”, לימדונו כי הדמות הספרותית של של “יונתן” , נבנתה על בסיס דמותו הממשית של יוחנן שטאל, שהוצג בדמות הקורבן הנאיבי – שגורלו הטראגי אמור לעורר את הזדהותו ואת רחמיו ובעיקר את זעמו של הקורא – אלה התכונות להן נזקק אוריאל כאשר בנה את דמותו של “יונתן” אותה דמות שתוצב במקום “אוריאל” לה יזקק כמיצגת את הדמות שדימה להמציא כמשורר הנזקק לאקסימורונים רבים, כאסטרטגיה שירית מובהקת [ כגון בשם ספרו [“חפה שחורה” ורבים משיריו] ואותה אף יאמץ בשתי ידיו לשני חלקי שם העט [ האוקסימורוני ] שבחר לעצמו.

לפני שאעבור לניתוח ופשר השם “רטוש” שהוא בבחינת “אקסימורון ל”יונתן” – רואה אני חובה לעצמי לציין:

העדויות העיקריות ביחס לארועים שהביאו למותם של יוחנן שטאל וסיליה זוהר, לא בוררו בצורה ממצה. למרות מאמצי לא הצלחתי לאתר את הדיווח המשפטי [ את פסק הדין ] בו נחרץ דינו של מי שהורשע ברצח – ראשיד אבו סולימאן משבט אלקיראן – כבן 20 ] ל 15 שנות מאסר, ואת הידיעות על הארועים עצמם למדתי מדיווחים בעתונונים “דאר-היום” דבר” ו”העם”/”חזית העם” ;

וכך מצאתי בעתון “דאר היום” מיום 9.6.1932 :

 

 

 

 

כזכור, מראשית העלמותם של שטאל וזוהר גרסו וטענו בלשון נחרצת החוגים הרויזיוניסטיים כי הרקע הוא “לאומני” וכי “הערבים” ביצעו את המעשה מתוך התנגדותם להתישבות היהודים בפלסטינה – א”י.

הבאנו לעיל את עמדתו השקולה יותר והמתונה של עתון “דבר” מיום 23.7.1931  שגרס

“על כן כל עוד חסרה אחיזה ודאית , לכן, לא נמהר לייחס ציביון מיוחד – לאומי , פוליטי – להעלמם של שטאל ושל זוהר אשר חידת גורלם מזעזעת זה כחודש ימים, את הישוב”

במשפט עצמו, שבו ישבו לדין שלושה שופטים היו”ר השופט הבריטי סימון השופט היהודי ד”ר מני והשופט הערבי עיזת נימר – לא מצאתי התיחסות מיוחדת למניע ה”לאומני” של המעשה.

בכותרת שצוטטה לעיל, ובפרסומים חוזרים ונשנים בעתונים שדווחו על הפרשה – נאמר כי סיליה נאנסה לפני שנרצחה. הגופות נמצאו קבורות בחלקן בחולות כארבעה וחצי חודשים לאחר מעשה, כשהן מתפוררות הן בשל הזמן שחלף והן בשל העובדה שהיו טרף לחיות טרף שניזונו מהן.  סיבת מותו של שטאל “מתוך שפך-הדם ע”י פצעי פגיון, בגלגלתה של הצעירה מצאו שבר שנגרם ע”י מכת אבן” [ דאר-היום מתאריך 7.6.1932 ].

 

בעתון “דאר-היום” מיום 8.6.1932 מצוטטת הודאת הנאשם ראשיד שניסה להרחיק עצמו מהמעשה והטיל את האשמה על אחרים. [ בבית המשפט טען לאחר מכן כי הדברים הוצאו מפיו במכות ]

“הנני בן 25 שנה, כשרעיתי בזמן האבטיחים את הבקר, ראיתי את אחמד האני סעיד והאני. ראיתים תחילה מההר. אחמד אנס את הצעירה היהודיה כשהיא מוטלת על הארץ ומוסטפה החזיקה ואח”כ התחלפו. כשהתקרבתי אל המקום היתה הנערה כבר מתה. בידיהם חפרו בור בידי אחמד ומוסטפה ראיתי פגיונות נוטפים דם וידיהם היו מלוכלכות בדם. אני עצמי לא אנסתי ולא רצחתי איש”.

פסק הדין כפי שפורסם היה לאקוני ביותר – בעתון “דבר” מיום 9.6.1932 דווח:

“המשפט נגמר אתמול ב 1.30 אחה”צ השופטים התיעצו רבע שעה, ואחרי כן הודיע היו”ר מר סימון את פסק הדין בלי נמוקים:  ראשיד אשם והאני חפשי. פרקליטו של ראשיד מבקש רחמים על שולחו שאינו מפותח ביותר בשכלו. היו”ר מודיע כי ראשיד נדון 15 שנים. העונש הוא הגדול ביותר לפי סעיף 174 אשר בו האשימו את ראשיד”.

מה שהצלחתי לדלות מהעיתונים באותם ימים הוא הדיווח על עדותו של עד אחד דאוד חליל סלחיה מיפו שסיפר כי ראה 4 גמלים הולכים “כשהתקרבו ראיתי שעל שנים מהם רכבו בחור ובחורה אירופאים. את הגמל הראשון משך ראשיד ועל השני רכב הצעיר על השלישי רכבה הבחורה ועל הרביעי ערבי שראשו עטוף בעביה” 

 

 מתיאור זה עוולה כי, הנאשם הסיע את שני הקורבנות על הגמלים שלו איתם היה מוביל אבטיחים ליפו.

אם אכן אלה פני הדברים – נראה כי המניע של הנאשמים היה רצונם לאנוס את הבחורה, שהסכימה קודם לכן לרכוב על הגמלים של הנאשם.

לכן, עד כמה שניתן ללמוד על הארוע ממרחק הזמן וממיעוט האינפורמציה, מדובר במניע מיני לביצוע המעשה שהסתבך והפך לןרצח.

עובדה היא כי הסעיף בו הואשמו הנאשמים אינו מה מכונה רצח בכוונה תחילה בו נחוץ היה להוכיח מניע.

המניע שיכול להסביר את המעשהים הנפשעים שבוצעו הן הסיליה זוהר [ שנאנסה ואח”כ הוכתב המכת אבן בגולגלתה – כדי להשתיקה – והדקירות בפגיון בחזהו של יוחנן שטאל – בוצעו ככל הנראה כדי להקל או לאפשר את ביצוע האונס של החורה אירופאית שנקרתה להם, לבני שבט אלקראן בחולות השוממים שבחולות מצפון לירקון – בואכה הרצליה של היום.

סיפור זה – מעלה בזכרון את הסצינה האלימה המזעזעת והבלתי נשכחת מסרטו של אינגמר ברגמן “מעיין הבתולים” 

 

https://www.youtube.com/watch?v=yE2bYJ2fiKw

[ קישור ישיר לוידאו ] 

 

 

יותר מאשר – רצח על רקע לאומני מובהק.

 

 

 

אני מקווה כי באחד הימים, אצליח להשיג פרטים נוספים על הארוע – כגון את תיק המשפט או פסק הדין – ואז אוכל להרחיב ולבסס את דעתי בענין בצורה מדוייקת יותר.

בינתיים אסתפק בהרהורים אלה ואעבור לפרשותי לשם “רטוש” כשם שהציב אוריאל במקום “היילפרין” שם משפחתו מלידה.

 

 

 

 

 

 

 

 

כפי שציינתי לעיל, בחלק בו עסקתי בניתוח השם “יונתן” –  אוריאל היילפרין התעקש כל חייו להסתיר את המסתתר מאחרי השם “רטוש” שהמציא לעצמו.

לא רק תשובתו המתחמקת למשורר נתן זך בראיון האחרות שנתו מלמדת על כך. גם ביום  18.5.1972 – למעלה מ 30 שנה , לאחר שכבר היה ידוע כ”יונתן רטוש”, נשאל בראיון עיתונאי ל”דבר השבוע” לפשר שמו והוא השיב בהתחמקות “רטושית” אופיינית:

“זה היה מזמן. אינני זוכר. בין כך, אין זה לפרסום”

 חבריו, ופרשני שירתו ניסו לפענח את הסוד ששמר עם עצמו:

כך, יהשוע פורת, מחבר הביוגרפיה שלו , אינו  מעמיק חקור שאלה זו הוא מסתפק בציטוט דעתו של בועז עברון, וכותב:

“בועז עברון החזיק בדעה, שמקור השם במשמעות ריסוק של השורש ר.ט.ש. אך , כמובן, ישנה משמעות נוספת לשורש : רטוש – גולה או בורח שנכסיו הם עזובים ונטושים ואין יודעים היכן הוא. וכפי שאוריאל עצמו קבע, מצויה האמת באיזה שהוא צירוף של שתי משמעויות אלה”(( יהושע פורת בעמוד 38)).

 לפרופ’ יעקב שביט בספרו “מעברי עד כנעני” פירוש אחר לשם “רטוש”:

“שם העט הספרותי מקורו, כנראה, בשורש רטש במובן של ליטוש. שינוי: כאן ליטוש השם ושינויו. במקומות אחדים מופיע שם העט רטוש ratush  הנגזר משם התואר לאדם שהיגר, נטש את ביתו והותיר מאחוריו את נכסיו “רטושים” ( =נטושים )  וראה תוספת כתובות, ח, , ג ) על פי כ”י וינה, מהדורת ליברמן עמ’ 84 ועוד. תודתי לחיים פסח שהיפנה את תשומת-לבי, לאפשרות זאת ולד”ר אהרון אופניימר על הבהרת המקור ההסטורי. בכל מקרה, דומה כי שם-העט אינו רומז ל”רטש” ב מובן של “לבקע”, “לשסף”. רטוש עצמו לא פירש את מקור שם-העט שאותו בחר עוד קודם להיותו “כנעני”.⁷

 

 

 

פירוש תנכ”י ל”רטוש”.

 

רטוש היא מילה לא רגילה ולא שגרתית. אוריאל היילפרין נזקק למקרא בהזדמנויות רבות, ביחוד ביצירתו השירית, וביחוד מעת שראה בעצמו כ”עברי צעיר” והשליך את המטען התרבותי של הגלות אל מחוץ לתחום. הוא נמנע מלהזקק ללשון תלמודית ומדרשי חז”ל, ואת יצירתו בנה על המקור העיקרי הוא התנ”ך. על כן נראה לי כי כדי לרדת לסוף כוונתו של אוריאל בבחירת השם “רטוש” יש לבחון את פישרו ומשמעותו בתנ”ך עצמו להבדיל מהשימושים שלו בתלמוד ולאחר מכן.

במקרא חוזר ביטוי זה, על הטיותיו השונות, בכמה הזדמנויות:

ומשמעותו דומה בכל איזכוריו:

 

א.     ספר ישעיה פרק יג

“וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ יָנוּסוּ: כָּל הַנִּמְצָא יִדָּקֵר וְכָל הַנִּסְפֶּה יִפּוֹל בֶּחָרֶב: וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם תִּשָּׁגַלְנָה {תִּשָּׁכַבְנָה}:

 

 ב.   ספר הושע פרק י

“חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ: וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ וְכָל מִבְצָרֶיךָ יוּשָּׁד אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה: כָּכָה עָשָׂה לָכֶם בֵּית אֵל  מִפְּנֵי רָעַת רָעַתְכֶם בַּשַּׁחַר נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: ” 

  ג. ספר הושע פרק יד

“תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ:  שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהֹוָה”

 

ד. ספר נחום פרק ג

“כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ:גַּם הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת וְעַל נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים:”

 

 

כדי לקבל מושג, על הדרך בה הבינו ביטוי זה בשפה העברית, קודם זמנו של אוריאל היילפרין, נביא כאן את פירושו של  רד”ק [ רד”ק – רבי דוד קמחי 1160 – 1235 ], מחכמי פרובאנס: מדקדק ופרשן המקרא, aפירושיו הם על דרך הפשט :

להלן פירושו על ישעיה פרק יג פסוק טז:

“ועולליהם ירטשו – הבנים בעיני האבות, ישסו בתיהם ונשיהם תשכבנה לעיניהם, ואחר כן יהרגו אותם, וכל זה הוא דרך אכזריות, וענין ירוטשו הוא הפלת העוללים בקרקע  או אל הקירות דרך אכזריות, וישסו ענין בזה והוא מפעלי הכפל מבנין נפעל: ותשכבנה – כתיב ותשגלנה קרי”

 

 

 

פירושים מילוניים:

במילון “רב-מילים” מופיעות ההגדרות הבאות:

“רִטּוּשׁ   שֵם ז’  – קריעה לגזרים או קריעה לחתיכות קטנות, שיסוע. כגון חוקרי המשטרה קבעו שריטוש הגופה בוצע בכלי חד, ככל הנראה סכין או גרזן.”

 

ובמילון אבן-שושן מצאנו: 

 

העורך הספרותי, מאבות המודרניזם בשירה העברית של אותם ימים, לקח שירים אלה ופרסמם בעתונו הספרותי “טורים”. סביב חבורת “טורים” הסתופפו מיטב משוררי ה”מודרנה” שהתפתחה אותה עת בתל-אביב. אך אפילו עינו החקרנית והבוחנת של שלונסקי, שהבחינה בחידוש ובכח המפעם מן השירים שהגיעו במעטפה המסתורית, לא הצליחה לקשור בין המשורר המודרניסטי בעל השם המוזר, לבין הפובליציסט הרוויזיוניסטי, הכותב ב”הירדן”, שכבר הספיק לפרסם החל מ 16.7.1937 את סדרת מאמריו “עינינו נשואות אל השלטון” והיה בעל השקפות קיצוניות אף במחנה הרביזיוניסטי – המרוחק כק”ת על ת”ק פרסה מהשקפת עולמו השמאלית של אברהם שלונסקי וחלק מאנשי חבורתו.

 גם אחרי פרסום השירים: “אהבה”, “על חטא” “עלי כינור” ו – “מוקיון”, שכולם פורסמו בגליון “טורים” מיום 15.4.1938, וגם לאחר שהשיר “ברכת שושנים” פורסם ביום 27.4.1937 – לא קישרו העורך, שאר משוררי החבורה ולא מי מקהל הקוראים בין המשורר המודרניסטי השולט שלטון ללא-מצרים בשפה העברית המקראית, לבין הרוויזיוניסט הקיצוני הקורא למלחמה בכובש הבריטי, מקורב לאברהם יאיר שטרן, ומחובבי “ברית הבריונים”.

 וכך קרה גם ללקט נוסף של שירים שנשלחו לשלונסקי מפאריז, בתחילת שנת 1938. 4 השירים בינהם “סרנדה” [ שחובר, כפי שטען רטוש לימים “עוד בהיותו כבן 18 שנה” ] , ושלושה שיחוברו בפאריז: “יער”, אפיריון” ו”לחייך” יפורסמו גם הם תחת חתימתו של יונתן רטוש בגליון טורים מיום 22.6.1938  באותו אופן שיגר מפריז עוד שלושה שירים: “אורח” שהתפרסם ב 22.3.1939  והשירים “צלם” ו”אבשלום” שפורסמו ב 30.3.1939

 לאחר הגילוי של רפאל אליעז, שנמנה על חבורת “טורים” מי מסתתר מאחרי הפסאודינם “יונתן רטוש” חבורת יחדיו חזרה להחרימו ורק ישראל זמורה המשיך לשמור עימו על קשרים ופירסם בחוברת הראשונה של “מחברות לספרות” שיצאה בינואר 1940 שני שירים נוספים בחתימת יונתן רטוש : “מיתר” ו”כר”. לאחר מכן הוסיף יונתן רטוש עוד שיר שנכתב בשנת 1933 “קרבן מנחה” וכן את השירים: “מי לו מת”, “אשם”, “פורה” ו”גביע” וכל אלה הצטרפו לספר השירים הראשון שהוציא יונתן רטוש – בינואר 1941 תחת השם המפתיע – והאקסימורוני [ צירוף מילים בעל הסתירה הפנימית ] “חופה-שחורה” [ שפורסם במקביל לספרו של נתן אלתרמן “שמחת עניים” ] שהרי “חופה” מעלה אסוציאציה של לובן החופה עצמה ולובן שמלתה של הכלה לעומת הצבע השחור שהוא הוא סמל לעצב אבל ומות.

 

 

 

לפני שאני מסיים רשימה זו שנתארכה מעבר למצופה אוסיף עוד השערה “פרועה” שעלתה במוחי הקודח בשנת 2003 והיא :

ואולי 

אוריאל הוא יונתן הוא ג’ק – היילפרין – שלח – רטוש ?

השם רטוש נבחר על ידי אוריאל היילפרין בשל צלילו ומשמעותו. אשר למשמעותו – אין בליבי ספק כי כוונתו של אוריאל היילפרין, הקורא בשירים שכתב עד אז וגם בשיר עליו חתם פעם ראשונה “יונתן רטוש” ליד קשה, תוקפנית, יד של חרב, נקמה  ודם בערבים היא כפרושו של השם במילון של יהודה גור – בן התקופה

בשנת 1927, המילה “רטוש” כבר היתה בשימוש בעתונות – כגון בעתון “דאר היום” מיום 31.1.1927 בביטוי “לחץ של שנים עשר מיליון קילו שהיה מרטש אותו לגמרי”

והאסוציאציה העולה מן השם יונתן רטוש היא : ג’ק המרטש. שכן בשנת 1927 עלה הסרט

 The Lodger: A Story of the London Fog בבימויו של אלפרד היצ’קוק ומבוסס על ספר שתיאר את מעלליו של הרוצח שכונה ג’ק המרטש, על שום שרצח נשים שעסקו בזנות והיה מרטש את גופותיהן.

ג’ק המרטש בפעולה – סצינה מתוך הסרט 

 

האם מכאן שאב אוריאל היילפרין את ההשראה לשם העט יוצא הדופן שבחר לעצמו ?,

או שכותב שורות אלה הפליג רחוק מידי בהשערותיו ?

 

 

 

 

.

_____________________________________

פוסטים בנושא יונתן רטוש

_____________________________________

 

על-חטא [ יונתן רטוש ] ועל סאלומה [ ריכארד שטראוס] – מצגת

♦

[1] יונתן רטוש – י מין ?

[2] יונתן רטוש: לקבר-ישמעאל – הפואמה

[3] יונתן רטוש – “על הזבח” – השיר והרקע לכתיבתו

[4] יונתן רטוש – מה ביקש יונתן לרטש ?

 

 

 

1. כגון בפרק טו פסוק יא :  – וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם  לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב –  וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הֲכִינוֹתִי לוֹ” [↩]
2. מוניטין – ראיון אחרון של נתן זך עם יונתן רטוש – אפריל 1981 [↩]
3. יהושע פורת בעמוד 54 [↩]
4. יהושע פורת בעמוד 57 [↩]
5. במסכת סנהדרין – פרק ו דף מז ב [↩]
6. מצוטט מספרו של יהושע פורת- בעמוד 60 [↩]
7. יעקב שביט – מעברי עד כנעני- בעמוד 215 [↩]