ניטשה, פרידריך - Nietzcshe Fiedrich # הדף-המוביל - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[09.14] {18-19} תומאס מאן / פאוסטוס – ההדבקות במחלה / נקודת מבט שלישית

27 בנובמבר, 2015

המשל: המגע בו מדביקה אסמרלדה את הקומפוזיטור הגרמני לוורקין ב”מחלה”

לנמשל: הקש על התמונה

הביקור של הקומפוזיטור אדריאן לוורקין בבית הזונות בעיר לייפציג – כפי שנודע לביוגרף שלו ממכתב וידוי ששיגר אליו הקומפוזיטור – השאיר את כותב הביוגרפיה פעור פה ונבוך, עד כי הקדיש פרק שלם – הפרק ה 17 בספר “דוקטור פאוסטטוס”, בנסיון להבין ולנתח ואולי אף לתרץ ולסלוח מעשה כה בלתי אופייני לאדם, שעד אז שמר על תומתו המינית בקיצוניות מוקפדת.

כשיגיע הקורא לפרק 18 – הנקרא כמעין “אתנחתא מוזיקלית” – המתארת בעיקרה את שלבי התפתחותו המוזיקלית של הקומפוזיטור העסוק בשכלול ידענותו המוזיקלית – יסבור כי נושא הביקור בבית הזונות כבר מוצה ונסתם עליו הגולל, ועתה יוכל הקורא להמשיך וללמוד על חייו של הקומפוזיטור שכבר ערך את נסיונותיו הראשונים בחיבור יצירות מוזיקאליות.

אלא שכאשר אנו ממשיכים בקריאה ומגיעים לפרק ה 19 אנו מגלים כי תומאס מאן, המרפד את כתיבתו במשפטים עמוסים ומפותלים, אובססיביים במידה רבה, אינו מניח לנושא – והוא חוזר אליו – גם בפרק זה.

כידו הטובה של הסופר המיומן, שבעטו הוא שולט שלטון-בלא-מצרים בציר הזמן של העלילה, הוא “מריץ את זמן העלילה” קדימה, ומשתף את הקוראים בקורות אותו – את הביוגראף – כשנה לאחר קבלו לראשונה את מכתב הווידוי של לוורקין בנאומבורג עירו;

כאן מחולל תומאס מאן מפנה בעלילה, ומגלה את אזננו כי לוורקין, שנמלט אחוז חלחלה מבית הזונות בלייפציג, אליו הורד במרמה, חזר אליו בשנית: הפעם מרצונו, אם ניתן לאמר זאת אפילו “רצונו החופשי” עד כמה שהליכה חוזרת לבית זונות, ראוי לה שתוגדר כ”חופשית” במלוא משמעותו של מה שמכונה “רצון חופשי” – שכן חשד מסתנן אל הלב, שעבותות התשוקה הבלתי מסופקת הם המושכים את לוורקין חזרה ל”מקום הפשע”….

אלא שבפעם זו, בה גישש את דרכו לבד אל אותה שאול תחתיות, ציפתה לו אכזבה :

“אותה אחת, שנגיעתה צרבה בלחיו, ה”שחמחמה” גדולת הפה במקטורן הקטן, שקרבה אליו בעמדו על יד הפסנתר, ואשר קרא לה אזמרלדה, ושהיתה זו היא שאותה חיפש שם – ואשר לא מצאה עוד“

המפגש הראשון בין אדריאן ובין אסמרלדה

ומכיוון שלא נמצאה בבית הזונות בלייפציג, מקום בו פגש בה לראשונה – בירר על המקום החדש בו היא אמורה להמצא עתה ומשסקרנותו סופקה – קם ויצא במסע מפותל של כמה מאות קילומטרים – ועבותות אותה תשוקה בלתי מסופקת, מושכים אותו והוא שואף בפעם זאת ובמפגש זה : לדבוק בבשרה – ולהדבק ב…מחלתה הקשה !

מפת אוסטריה הונגריה 1900

עתה אנו שותפים למסעותיו המפותלים – הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזית – ובלבד שיפגוש באותה “אסמרלדה” .

וכך מוצגות עובדות המסע על ידי סרנוס צייטבלום – כותב הביוגרפיה:

“אותו קיבעון, הרה-אסון ככל שהיה, הביא לידי כך, שכתום ביקורו השני במקום ההוא מרצון, הוא יצא ממנו אותו אדם עצמו כפי שהיה לאחר ביקורו הראשון, שלא-מרצון, אך לא בלי שווידא את מקום שהייתה של הנקבה שנגעה בו.

נוסף על כך הוא הביא לצאתו, באמתלה מוסיקלית, למסע ארוך למדי כדי להגיע אל נחשקת-לבו. כי רצה המקרה, ובאותו זמן, במאי 1906, עמד להתקיים בגרץ, בירתו של מחוז שטיירמרק, ביצוע הבכורה באוסטריה ל”שלומית”, בניצוחו של המלחין עצמו, אשר חודשים אחדים, לפני-כן נסע אדריאן בלווית קרצ’מר כדי לחזות בהעלתה הראשונה בדרזדן, בסברו את אזני מורהו והידידים שרכש בינתיים בלייפציג, כי ברצונו לשמוע בהזדמנות חגיגית זו את היצירה המהפכנית והמוצלחת בשנית, שצדה האסתטי לא משך אמנם את לבו מכל וכל, ואף שעינינה אותו מבחינה מוסיקלית-טכנית, כמובן ובפרט כמעשה הלחנה של דיאלוג בפרוזה.”

זהו סיפור מפותל – וראוי לעקוב אחריו.

וכפי שנבחין: סופו הוא המלמד על ראשיתו:

אדריאן האזין יחד עם קרצ’מר לביצוע הבכורה של האופרה “שולמית” [ Salome ] בדרזדן.

אם נביט במפה לעיל נראה כי עירו של אדריאן, לייפציג, מרוחקת מדרזדן כ 120 ק”מ בלבד. [ מסומן במפה בקו ירוק ]

מי שניצח על האופרה בהצגת הבכורה בדרזדן היה המלחין ריכארד שטראוס, בכבודו ובעצמו.

ועתה מרחיק לוורקין בשנית מעירו ליפציג [ השוכנת בתחומי גרמניה ] לעיר הפרובינציאלית גראץ – [ השוכנת בתחומי אוסטריה ] כדי לחזור לצפות בשנית בהעלאתה בהצגת הבכורה באוסטריה של אותה אופרה ממש. המרחק בין לייפציג לגראץ הוא כ 700 ! ק”מ. [ מסומן במפה בקו ירוק]

מסעותיו של לוורקין –

בקו ירוק – מסעותיו המוזיקליים

בקו כתום – מסעותיו לפגישתו עם אסמרלדה

אלא שצייטבלום עצמו, מחבר ביוגראפיה של חברו, מפזר רמזים עבים רויי ספקות, באשר להתרחשותו הלכה למעשה של אותו ביקור בעיר גראץ, או שמא לא היה ולא נברא אלא “אמתלה מוזיקלית” היה – שתפקידה להסיח שת הדעת ממטרתו האמיתית של מסע זה..

הנה מסכת הפיתולים והחשדות:

“הוא נסע בגפו, ואין לאמר בודאות, אם אמנם הוציא לפועל את תוכניתו המוצהרת ונסע מגרץ לפרסבורג, אפשר אף מפרסבורג לגרץ, או שמא רק העמיד פנים ששהה בגרץ, והסתפק בביקור בפרסבורג POZSONY בהונגרית, כי זו שאת מגעה נשא, התגלגלה אל בית אחד שם לאחר שנאלצה לפרוש ממקום עיסוקה הקודם לשם טיפול בבית חולים; ובמקומה החדש מצא אותה הנרדף”

הסרה המסתברת יותר, על דעת הביוגראף היא כי פניו של אדריאן לורקין, היו מועדות לעיר אחרת ולהשתתף ב”הצגת בכורה” של אופרה אחרת לחלוטין…

מסתבר כי פניו של אדריאן נמשכו לעיר פרסבורג והכל כדי לחזור ולפגוש באסמרלדה – אותה לא יכול היה לשכוח מאז אותו מפגש ראשון, והרה משמעות וגורל, בבית הזונות בלייפציג.

הדגמה של טכניקת המונטאג’ –

באפיזודה על שני חלקיה שצוטטה לעיל – ניתן להדגים את “טכניקת המונטאג’ ” בה נקט תומאס מאן ב”דוקטור פאוסטוס”:

במקרה זה עירוב ושילוב בין מציאות לבין דמיון, בין אמת ובין בדיה:

האופרה “סאלומה” של ריכארד שטראוס – אכן בוצעה בביצוע בכורה בבית האופרה המלכותי המפואר בעיר דרזדן:

בית האופרה המלכותי בדרזדן – 1900

בשנת 1905 הועלתה בו הצגת הבכורה [ הראשונה ] של האופרה שחיבר ריכארד שטראוס לפי מחזהו של אוסקר ווילד.

המודעה על ביצוע “פעם ראשונה” של האופרה סאלומה בדרזדן

כאן תצלום מהבמה המתאר את תחילתו של ריקוד שבעת הצעיפים – באותו ביצוע ראשון:

מחול שבעת הצעיפים – דרזדן – 1905

תומאס מאן “מוביל” את גיבורו, הקומפוזיטור אדריאן לוורקין מעירו לייפציג לעיר השכנה דרזדן [ שהיא חלק מגרמניה ] המרוחקת כ 120 ק”מ וכדי להיות נוכח בהצגת הבכורה – של “סאלומה” בניצוחו של הקומפוזיטור עצמו.

ועתה, לאחר שיעברו אך חודשים אחדים “יוביל” תומאס מאן את גיבורו שנית, מסע בן כ 700 ק”מ לעיר קטנה, פרובינציאלית ונידחת, כדי להיות נוכח בהצגת הבכורה של אותה אופרה עם אותו מנצח והפעם בעיר גראץ השוכנת באוסטריה [ אז חלק מאוסטרו-הונגריה]

כאן תצלום של בית האופרה של העיר גראץ:

בית האופרה בעיר גרץ באוסטריה – גלויה משנת 1900

האמת ההסטורית היא כי אכן, בבית אופרה זה, הועלתה ביום 16.5.1906 בהצגת בכורה באוסטריה, האופרה “סאלומה” למוזיקה שחיבר ריכארד שטראוס לפי מחזהו של אוסקר ווילד.

וכאן כרזת הצגת הבכורה הממודיעה כי המנצח הוא המלחין עצמו:

כרזת הצגת הבכורה של סאלומה בגרץ – 16.5.1906

הצגת בכורה זו בגראץ שבאוסטריה – המרוחקת אך כ 200 ק”מ מוינה, משכה אליה כמה מאישי המוזיקה המרכזיים שפעלו בוינה באותה תקופה. Alex Ross מבקר המוזיקה של ה”ניו יורקר” כותב:

Books, articles, and a blog by the music critic of The New Yorker:

“The creator of La Bohème and Tosca, made a trip north to hear what “terribly cacophonous thing” his German rival had concocted. Gustav Mahler, the director of the Vienna opera, attended, with his wife, the beautiful and controversial Alma. The bold young composer Arnold Schoenberg arrived from Vienna with his brother-in-law, Alexander von Zemlinsky, and no fewer than six of his pupils. One of them, Alban Berg, traveled with an older friend, who, in a memoir, described the “feverish impatience and boundless excitement” that all felt as the evening approached.

The widow of Johann Strauss II, composer of On the Beautiful Blue Danube (and no relation to the composer of Salome), represented old Vienna. Ordinary music-enthusiasts filled out the crowd—“young people from Vienna, with only the vocal score as hand luggage,”

Strauss noted. Among them may have been the seventeen-year-old Adolf Hitler, who had just seen Mahler conduct Richard Wagner’sTristan und Isolde in Vienna, on May 8.

Hitler later told Strauss’s son and daughter-in-law that he had borrowed money from relatives to make the trip. There was even a fictional character present—Adrian Leverkühn, the hero of Thomas Mann’s Doctor Faustus, a tale of a composer in league with the devil.

ניתנת האמת להאמר, כי אין לדעת האמנם אדולף היטלר, כבן שבע עשרה באותה עת, אכן לווה כספים ונסע לגראץ להאזין לאופרה. בביוגרפיות המקיפות ביותר על היטלר – לרבות זו של איאן קרשאו: היטלר: היבריס 1936-1889 לא נמצא איזכור של פרט זה.

גם תצלומו יחד עם חברי כיתתו בבית הספר בלינץ משנת 1904 – מגלה עלם צעיר כבן 15 – וספק אם כעבור שנתיים, הספיק להתבגר כדי שיוכל לנסוע לעיר גראץ – מרחק של כ 220 ק”מ כדי להשתתף בביצוע בכורה של האופרה “סאלומה” שהיתה אבנגרדית ביותר לשעתה ולא מתאימה לטעם המוזיקלי של מי שלימים טען כי פראנץ להאר ו”האלמנה העליזה” שלו היא היצירה האהובה עליו…

היטלר [ למעלה מימין ] בשנת 1904 – לינץ

לעומת, הספק שמקנן בליבי באשר לדברי אלקס רוס בדבר נוכחותו של היטלר בביצוע זה בגראץ, ביקורו של גוסטאב מהלר בביצוע האמור מוכח בתצלום זה

גוסטאב מהלר [ בעיגול אדום – ריכארד שטראוס לשמאלו ] במבוא לבית האופרה בגרץ –

לקראת ביצוע הבכורה ביום 16.5.1906

עד כאן העובדות ההסטוריות

ומכאן ואילך יפותח הדמיון הספרותי – והוא המסע בן מאות הקילומטרים מלייפציג לעיר פרסבורג ששמה בהונגרית POZSONY ##עד מלחמת העולם הראשונה, העיר שכנה בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בפועל לפני שבודה הפכה לבירת הונגריה, פרזוני היתה הבירה ומקום הכתרתם של מלכי הונגריה. לאחר סיום מלחמת העולם השניה שונה שמה לברטיסלבה Bratislava , והיתה חללק מצכו-סלובקיה וכיום היא בירת סלובקיה

העיר פרסבורג – Pozsony בשנת 1900 היא ברטיסלבה של היום

הדחף שהניע את אדריאן לוורקין להרחיק על לפרסבורג – היה תשוקתו לפגוש בשנית את זו שבביקור בבית הזונות בלייפציג המציא לה את הכינוי : “אסמרלדה”;

אדריאן מגיע לפרסבורג, שהיתה במפנה המאה חלק מהממלכה האוסרו-הונגרית, וברחובותיה הוא מתחיל בחיפוש אחר אותה זונה שבמפגש הראשון שאירע לפני כשנה – נתחלחל ממנה וברח כל עוד נפשו בו – ורק האקורדים שהקיש על הפסנתר שעמד שם פתוח בבית הזונות, היו לו לידיד וקרוב:

הסופר לא שכח להעיר כי אותה אסמרלדה עברה למקומה החדש :

“לאחר שנאלצה לפרוש ממקום-עיסוקה הקודם לשם טיפול בבית-חולים”

ולאחר שיאתר אותה יבוא תיאור המפגש השני – בין לוורקין הקומפוזיטור ובין הזונה אסמרלדה במקומה החדש:

המפגש השני ונקודת המבט השלישית

“הכל מעיד על כך, שמשהו בנפשה הדוויה של הזונה נענה לרגשות שהעתיר עליה העלם. אין ספק, היא זכרה את האורח לרגע מאז. התקרבותה אליו, אותה לטיפה על לחיו בזרועה החשופה, אפשר שהיו הביטוי הפרימיטיבי והעדין של רגישותה לכל אשר הבדילו מציבור הלקוחות הרגיל. מפיו למדה גם, שהוא עשה את המסע לכאן למענה – והודתה לו בכך שהזהירה אותו מפני גופה שלה. אני יודע זאת מפיו של אדריאן עצמו: היא הזהירה אותו; ודבר זה, כלום אין כמוהו, כהבדלה בין נשמתה היתרה של הברייה ובין חלקה הגופני, ששקע בביבים, שהסתאב למדרגת כלי – תשמיש בזוי? האומללה הזהירה את החושק בה מפני “עצמה”, דבר שפירושו היה אקט של התעלות נפשית מרצון על פני קיומה הפיסי הראוי לרחמים, אקט של הסתייגות אנושית ממנו, אקט של היפעמות, אקט של – תורשה -נא לי מלה זו – אהבה.

חולת סיפליס

והאם, ריבונו של עולם, לא הייתה זו גם אהבה, או מה היה הדבר, איזו להיטות, איזו נכונות להעזה קוראת תיגר על אלוהים, איזה דחף לכלול את העונש בחטא, ולבסוף: איזו תשוקה עמוקה וכמוסה מכל להתעברות דמונית, לשינוי כימי מבתק-כבלים וקטלני באישיותו, פעלו כאן והביאו לידי כך, שהמוזהר לא שעה לאזהרה והתעקש לבעול את הבשר הזה?

זוג מטופל במחלת הסיפיליס

מעודי לא יכולתי להרהר באותה התעלסות, שבה הקריב האחד למענה את גאולת נשמתו ומשנהו מצאה, בלא שחלפה בי צמרמורת דתית. בהיותה מטהרת, מזכה, מרוממת, אין ספק שהנפש האומללה מצאה אושר בעובדה, שהבא ממרחקים מיאן לוותר עליה חרף כל סכנה; ודומה כי היא גייסה את מלוא מתיקות נשיותה כדי לפצותו על מה שסיכן למענה. מובטח היה שלא ישכחנה; אך הוא, שלא ראה אותה עוד לעולם, לא שכח אותה אף פעם בזכות עצמה, ושמה – אותו שם שנתן לה מתחילה – משוטט כרוח רפאים בלבוש אותיות סתרים, שאין איש מבחין בו מלבדי, לאורך כל יצירתו. ואף אם יפרשו לי זאת כהתרברבות – אינני יכול להתאפק מלציין כבר במקום זה את דבר התגלית, שאת נכונותה הוא אישר באחד הימים אישור שבשתיקה.

לוורקין לא היה המלחין הראשון, ולא יהיה האחרון, שאהב להצפין ביצירותיו נסתרות בלבוש נוסחאות ונוטריקונים, המעידות על נטייתה של המוסיקה, מטבע ברייתה, להשבעות ולחשים יילודי אמונות טפלות, במספרים מכושפים ובסמלי אותיות. כך מופיע במארג הצלילים של חברי, בתדירות בולטת. רצף בו חמישה עד שישה תווים, המתחיל ב- h. המסתיים ב- es, וביניהם e ו – a חליפות, תארית מוטיבית בסיסית, המהלכת בהם, בעלת צביון מלנכולי יחיד במינו, המושאלת בלבוש הרמוני וריתמי משתנה פעם לקול זה, פעם לקול זה, תכופות בהיפוך הסדר, כאילו מסובבת על צירה, כך שבעוד המרווחים נשארים קבועים, משתנה סדר התווים; תחילה ביפה ביותר, מן הסתם, מבין שלושה עשר שירי ברנטנו, שהולחנו עוד בלייפציג, בשיר מרטיט הלב

“O lieb Madel, Wie schlecht bist du” הטבוע כולו בחותמה, לאחר מכן בעיקר ביצירתו המאוחרת “קינתו של דוקטור פאוסטוס” שנכתבה בפפייפרינג, אשר תעוזה וייאוש נמזגים בה באורח יחיד ומיוחד כל כך, ואשר בה בולטת אף ביתר שאת הנטייה להשתמש במרווחים המלודיים גם בצורה הרמונית סימולטנית.

אולם צופן תוים זה h e a es ##בתרגום לעברית נפלה טעות ברישום סדרת התוים בתיווי בשפה הגרמנית - התוים הנכונים הם H-e-a-e-es ובתיווי בשפה האנגלית B-E-A-E-Eflat פירושו Hetaera esmeralda

[תומאס מאן, “דוקטור פאסטוס, חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין, מפי ידידו”, מגרמנית יעקב גוטשלק בעמ’ 149-150]

עד כאן תומאס מאן והצגתו הצבעונית את הארוע – שכפי שציינו לעיל, להבדיל מהסיפור על הביקור הראשון של לוורקין בבית הזונות, המעוגן בצורה זו או אחרת באפיזודה מחיי פרידריך ניטשה , הביקור השלישי – וביחוד יחוד תשומת הלב והמשקל שנותן תומאס מאן למגע הפיזי המחליא בין הזונה החולה והקומפוזיטור – התוהטהור בעניני נשים – הוא פרי הדמיון הפורה של הסופר – ואין לו בסיס בחומרים העובדתיים ששימשו חלקים אחרים של “דוקטור פאוסטוס”.

אפיזודה זו טעונה סימליות, ומזמינה הערות פרשניות אחדות שאביאן להלן.

הערות פרשניות

המחלה בה לקה הקומפוזיטור אדריאן לוורקין

תומאס מאן מציין כי הגברת אותה מבקר לוורקין בפרסבורג, “לאחר שנאלצה לפרוש ממקום-עיסוקה הקודם לשם טיפול בבית-חולים”. כיוון שפגש אותה לראשונה בבית הזונות, ונאלצה לפרוש ממנו – כלומר שולחה ממנו – בשל מחלתה שלא היתה אפיזודה קלה אלא הזקיקה “טיפול בבית החולים”.

האסוציאציה הראשונה העולה בלב הקורא היא למחלת הסיפליס – שנישאה והופצה בעיקר על ידי זונות.

טולוז לוטרק – בתור לבדיקה הרפואית,

אסוציאציה זו מתחזקת גם לאור האלוזיה לגורלו של פרידריך ניטשה, שקוים לדמותו נמזגו גם בדמותו של אדריאן לוורקין, שלדעת חוקרים רבים הוא עצמו לקה במחלה זו – ומחלת הסיפליס היא שהכריעה את ניטשה, שנפל באורח פתאומי לכאורה ביום 3 בינואר 1889 בכיכר קרלו-אלברטו, שבטורינו, כאשר ניסה לגונן על סוס מפני עגלון שהצליף בפניו. בנפילה זו החלה השתתקותו ושקיעתו הפתאומית לעולם של דמדומים מנטליים – והוא אך בן כ 45 שנה ולמותו המוקדם והרחבה בענין נמצאת כאן: [02] תומאס מאן – דוקטור פאוסטוס – ניטשה ביקר או לא ביקר.

אך למרבה הפלא – תומאס מאן נמנע מלקרוא למחלה בשמה המפורש “סיפיליס” וביטוי זה לא מופיע ולו פעם אחת לאורך כל 472 עמודי ד”ר פאוסטוס, כל שהוא מציין הוא כי הזונה – הזהירה אותו מפני גופה שלה.

אך, כי כחמישה שבועות לאחר ששב מהמסע, שהאמתלה לו כוסתה בסיפור ההאזנה הנוספת לאופרה “סאלומה” בעיר האוסטרית גראץ, הוא לקה ב”חולי מקומי”… בגרמנית מכנה אותו תומאס מאן “lokale Erkrankung” ובתרגום לאנגלית “local affection”

כדרך האירוניה השורה עליו הוא מנסה לגמד את המחלה ל”חולי מקומי” אך שולח את לוורקין לקבלת טיפול רפואי אצל הרופא המומחה ששמו ד”ר ארסמי Dr. Erasmi . וכדרך תומאס מאן בשמות גם של זה אינו תם וחסר פניות אלה בכוונת מכוון ניתן:

במאמר הנקרא:

How Not To Make A Deal With The Devil : A Critical Look At Chapter XXV Of Mann’s Doctor Faustus

מצאתי את ההערה הבאה:

It is interesting to note that the first doctor whom he visited was named Erasmi, echoing the name of the Reformation-era Dutch theologian Erasmus.

While Erasmus supported the Reformation, he took the Catholic Church’s position that, although Man could not avoid sin, he could always obtain absolution and thus salvation through the Sacrament of Reconciliation . This stands in direct contrast to Leverkühn’s assertion that “Contritio without hope and as utter unbelief in the possibility of grace and forgiveness, as the sinner’s deep-rooted conviction that he has behaved too grossly and that even unending goodness will not suffice to forgive his sins — only that is the true remorse.” (262) The contrition so described is prideful remorse, one

זאת ואף יתרה מזו: דסידאריוס ארסמוס [ 1466-1536] המוכר יותר בשמו כארסמוס מרוטרדם – אותו הומניסט שלחם כנגד הסיכלות – מוכר בשמו כ ERASMI כפי שניתן לראות בספרו :

ספרו של ERASMI הוא ארסמוס דסידריוס – מרוטרדאם

יתכן ותומאס מאן בחר בשם מיוחד זה לרופא הראשון המנסה להתמודד עם מחתו של אדריאן לוורקין – נוכח העובדה כי היה זה ארסמוס מרוטרדאם שכינה מחלה זו בשמה Syphilis במסגרת ויכוח תיאולוגי-מוסרי בדבר היחס שיש לתת לחולים במחלה קשה זו ובין השאר כתב במאמרו זה

“If I were asked which is the most destructive of all diseases I should unhesitatingly reply, it is that which for some years has been raging with impunity … What contagion does thus invade the whole body, so much resist medical art, becomes inoculated so readily, and so cruelly tortures the patient ?” Desiderius Erasmus, 1520. [1]

כפי שנראה להלן, עוד לפני שארסמוס כתב את מאמרו הנ”ל ב 1520 – מחלה זו כבר תוארה על ידי גדול ציירי הרנסאסנ הגרמניים אלברכט דירר [ שגם הוא וכמה מיצירותיו משמשים את תומאס מאן ב”מונטז'” שיצר ב”דוקטור פאוסטוס”.

בשנת 1496 הכין הצייר הגרמני הידוע אלברכט דירר – תחריט ובו נראה אדם נגוע במחלת הסיפליס – המאופיינת בפצעים קשים בעור כל הגוף: הצבעים הוספו לתחריט המקורי מאוחר יותר :

אלברכט דירר – חולה הסיפילים 1496

על פי התיאוריה המקובלת על חוקרים רבים מחלת הסיפליס זו הגיעה לאירופה, על ידי אנשיו של קולומבוס שהביאו אותה מ”העולם החדש” – שלימים תיקרא אמריקה. היא החלה להתפשט בנאפולי בעקבות פלשתו של המלך שארל ה 8 כדי לכבשה כשבין אנשיו שכירי חרב שהיו בין ההרפתקנים שאיישו את משלחתו של קולומבטס. חלקם היו שוויצרים וגרמנים וכשחזרו למקומותיהם החלה המחלה להתפשט באיזור המוכר לנו כיום כגרמניה – וכאן הבחין דירר באחד מהם וצייר את הפצעים האופייניים למחלת הסיפליס על עורו.

צייר גרמני נוסף הנס הולביין הצעיר – הותיר אחריו רישום פניו של צעיר כשפצעי מחלת הסיפליס על פניו:

הנס הולביין – חולה הסיפליס

עדויות נוספות לתפוצתה הרבה של מחלת הסיפליס בגרמניה ניתן למצוא בתחריטים בני התקופה המתעדים נסיונות לטיפולים רפואיים במחלה הקשה, וקושרים את תפוצתה לנשים דווקא – כגון בשם Venus שבראש תחריט זה:

טיפול בנפגעי סיפליס – באדים – 1685

נפגעת סיפיליס – הגדלה מהתצלום לעיל

הנה לפנינו דוגמאות אחדות לתפוצתה הבולטת של מחלת הסיפליס בין הגרמנים – אך תומאס מאן “התחמק” מלקורא למחלה – שהיא ללא ספפק מיחלת מין בה נדק לוורקין במגעו עם אסמרלדה החוזה בשמה המתבקש “סיפיליס” ויתכן ויש לכך סיבה וכוונה “ספרותית” מובהקת:

מחלת הסיפליס – שהיתה קשה וקטלנית וחשוכת מרפא הודברה בפועל עם גילוי הפניצילין [ בשנת 1928 ] – מאז היא חדלה להיות מחלה כה מאיימת וכה קטלנית – והשימוש במחלה “הסטורית” מעוררת חלחלה שהפילה קורבנות רבים, ביסורים רבים – לא שירתו את מטרתו של תומאס מאן שביקש להזהיר בספרו “דוקטור פאוסטוס” מפני מחלה קונקרטית והרסנית – – היא הנאציזם שכנגה שילח את חיציו.

לכן הותיר אותה “מעורפלת” בכוונה וקרא לה “חולי מקומי” או “lokale Erkrankung” ובתרגום לאנגלית “local affection” – דהיינו מחלתה המקומית של החברה הגרמנית.

תצלום של חולה סיפליס בשלב מתקדם

שירבובה של האופרה של ריכארד שטראוס “סאלומה”

נשאלת השאלה, מדוע שירבב תומאס מאן את ריכארד שטראוס ואת האופרה שלו “סאלומה” – על שתי הצגות הבכורה שלה, לסיפורו של אדריאן לוורקין. ומדוע בדרכו של לוורקין לביקור אצל הזונה – ביקור שיחליא אותו במחלת הסיפליס – צריך הוא לעבור בהצגת הבכורה של סאלומה ?

לדעתי אין זה מקרה, ואיזכורה של “סאלומה” על ידי תומאס מאן – “בעל הכוונות” – נעשה כפריעת חשבון של תומאס מאן, עם ריכארד שטראוס, משתף הפעולה עם הנאצים.

ראשית נשים לב לזלזול המופגן שמזלזל תומאס מאן, בלשונו האירונית והסרקסטית, ביצירתו המפורסמת של ריכארד שטראוס:

“אדיראן חזר ללייפציג והביע את התפעלותו המשועשעת מן האופרה רבת-העצמה שלדבריו שמע בשנית, ושאולי באמת שמעה בשנית. עדיין אני שומע אותו אומר על מחחברה: איזה ברנש כשרוני ! המהפכן כילד טוב, פרחחי ונוח לבריות. אוונגרדיות ומרשם בטוח להצלחה דרו בכפיפה אחת. עקיצות ודיסוננסים למכביר – ואז התפייסות מאירת פני-הפנים, כדי לרצות את הקרתן ולרמז לו, שהכוונה לא היתה נוראה כל כך… אבל הישג, הישג…”((תומאס מאן – דוקטור פאוסטוס, פרק 19 בעמוד 150, תרגום יעקב גוטשללק,ספרית הפועלים))

כפי שכבר ציינתי בפוסט קודם : [07] תומאס מאן – דוקטור פאוסטוס – ההַתָּקָה ללייפציג ריכארד שטראוס היה אחד החותמים על מכתב שיטנה שארגנו הנאצים נגד תומאס מאן, לאחר שנשא באוניברסיטת מינכן, את נאומו במלאת 50 שנה למותו של ריכארד ואגנר : “גדולתו ויסוריו של ריארד ואגנר” – נאום שבעקבותיו החלה הרדיפה של הנאצים אחד תומאס מאן, ומיד לאחריו יצא את גרמניה להרצותו בערים נוספות באירופה – ואך כשהבין במסע הרצאות זה כי נשקפת לו סכנה מן הנאצים במולדתו – הפך את עצמו לפליט וגולה מארצו.

תומאס מאן לא מחל לריכארד שטראוס על חתימתו המבישה על כתב הפלסתר נגדו, ועל שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים – ולא חסך ממנו מילים מזלזלות וקשות ביומנו מיום 2 במאי 1934 בו כתב:

להגדלה לחץ על התמונה

“הוא [ ריכארד שטראוס – ו’ ] טיפש ובזוי מספיק להוסיף את שמו לרשותם, והרייך [ הנאצי – ו’] עושה במקביל שימוש טיפשי ובזוי בכך”

אין פלא איפוא כי כאשר תומאס מאן מלווה את גיבורו הקומפוזיטור הגרמני אדריאן לוורקין, למפגש עם הזונה – מפגש שבו יידבק ויזוהם במחלת הקשה – הוא עובד בדרכו בביצוע של האופרה “סאלומה” היא הכוח הנשי המפתה – המבקש לפתות ולטמא את גופו הטהור של יוחנן הקדוש. כאשר הוא מטיף לה מוסר – היא מחליטה להשיג את ראשו בכל מחיר. וכדי להשיג היא רוקדת בפני הורדוס המלך האכזר את ריקוד שבעת הצעיפים בסופם היא נשארת ערומה בפניו – וכשהוא מנסה להשיגה היא דורשת בתמורה את ראשו של יוחנן המטביל. הורדוס מצווה לכרות את ראשו של יוחנן המטביל ולהביא אותו לסאלומה על טס.

סאלומה ובידה ראשו של יוחנן המטביל

כאשר הראש נמסר לה – היא מתענגת על הראש הכרות, במחזה מחלחל בו מעורבים דם, תשוקה בוערת ואכזריות:

ואם תרצו: העימות בין סאלומה / אסמרלדה [ הזונה ] ויוחנן המטביל / אדריאן לוורקין [ הקדוש ] – הוא סיפורו של תומאס מאן על אדריאן לוורקין הקומפוזיטור הגרמני – שהביא את מותו על עצמו – שומר ונלחם על עקרונותיו.

אנו עוצרים כאן לאתנחתא מסויימת בקריאה – כלשוורקין – פוגש בזונה – נגועת הסיפליס – והיא מזהירה אותו מפני מחלתה…

היש משל נוקב יותר למצבה הירוד של גרמניה בתום מלחמת העולם השניה ?

כשנשוב ונמשיך לקרוא…. נדון בהמשך….

ואז המשכים יבואו …יבוא …