על מותו של ידידו איגנסיו סאנצ’ס מחיאס צוטט לורקה כאומר:

“משוררים הם מדיומים, ואיגנסיו, שהיה משורר, עשה כל שבכוחו כדי להימלט ממותו, אבל כל מה שעשה רק הידק את הרשת סביבו.
מותו של איגנסיו הוא כמו מותי שלי; חזרה כללית על מותי שלי. אני חש שלווה שמפליאה אותי. אולי מפני שהיתה לי נבואת לב שזה יקרה”.

{ ציטוט מתוך סיפרה של מרסל אוקלייר “ילדותו ומותו של גארסיה לורקה”, 1968 מצוטט מ”חלום וברונזה” עמ’  412}

אם נכונים הדברים, לפנינו התנבאות מדהימה של אדם צעיר שבמהלך חייו עד כאן, מרבה להתעסק בפחד-המות, שלו עצמו, מפני המות.
והנה, כאשר הוא נזקק למותו של ידידו הנערץ, הוא מקבל אותו כאילו היה חזרה כללית על מותו שלו.

אך, מותו שלו, יבוא עליו, לפתע, בחטף ובלא-שהיה סיפק בידו אף להתכונן אליו, משים, ולא יאחר לבוא:

כאשר התגבר חוסר השקט הפנימי בספרד בקיץ שנת 1936, שהה לורקה במדריד.

בראיון שנתן לעתון “אל-סול” ביום 10 ביוני 1936, בקשר למחזהו “בית ברנרדה אלבה” – האם השתלטנית השולטת ביד רמה בבנותיה, ומדכאת אותן [ וכל אחד הבין כי “האם” היא השלטון הפשיסטי הממשמש ובא…] דיבר גם על בני עירו גראנדה, דברים שיצליחו לקומם עליו את דעתם של אלה
שתקף:

הוא נשאל על כיבושה של גראנה מידי המוסלמים בידי פרננדו איסבלה (הקתולית) בשנת 1492 אך מה שהשיב היתה תשובה אקטואלית השולחת אצבע מאשימה לשלטונות ולבני עירו. הוא התריס:

“זה היה אסון, אף על פי שבבתי הספר אומרים את ההיפך. [ רוב הספרדים הקתוליים סבורים כי סילוק המוסלמים מספרד היה הישג גדול – ו’ ]  תרבות נערצת, שירה, אדריכלות ורגישות יחידותבמינן בעולם כולו – הכל אבד, ואת מקומן תפסה עיר מדולדלת ומפוחדת “גן עדן של קמצנים”, שהמעמד הבינוני שלה, שאין גרוע ממנו בכל ספרד, עסוק בהסתה ובחרחור ריב”.

 

היו לו תוכניות לנסוע לחוץ-לארץ, למקסיקו, אך לפני זה החליט לנסוע לגרנאדה כדי להפרד מהוריו ולנצל את הזמן שנותר עד לנסיעתו לכתיבה.
הוא הגיע לבית הוריו בהוארטה דה סט ויסנטה בגרנדה ב 14 ליולי 1936. החודש שעבר [ מאז הראיון שפורסם במדריד ] עשה את שלו:

גל האלימות וחוסר השקט הפוליטי גאה – והחוגים השליטים בעיר – מעמד הביניים והקתולים מתושבי עירו – שראו בדבריו פגיעה בהם “לא אהבו” את דברי המשורר, ששמועות על ההומוסקסואליות שלו החלו לעבור מפה-לאוזן, וידידותו וקשריו עם אמנים שהיו מזוהים עם השמאל והקומוניסטים – “צבעו” אותו בצבע “אדום” לעומת הצבע השחור שהחל להקדיר את שמיה של ספרד בכלל וגרנאדה בפרט.

ב 18 ביולי 1934 פרץ במרוקו הספרדית מרד הגנרלים שבראשו עמד הגנרל פראנקו. המורדים נגד שלטון הרפובליקה החלו מתקדמים מדרום לכיון צפון.

גנרל אחר: קיפו דה יאנו הצטרף למורדים והעביר את השליטה בסווילה שבה שהה חיל המצב הגדול באנדלוסיה לצד המורדים.

ביום  21.7.1936  יצא “אידיאל” העתון השמרני-הקתולי הגדול של גרנאדה בכותרת כי הוכרז מצב מלחמה:

כעבור יומיים, ב 23 ביולי 1936, היתה גרנדה כבר תחת שלטון המתקוממים, נאמניו של פרנקו.

גיסו של לורקה – בעלה של אחותו : הרופא הסוציאליסט הצעיר, שנבחר להיות ראש העיר של גרנאדה 8 ימים קודם לכן, מנואל פרננדס-מונטסינוס, נאסר יחד עם שאר נציגי השלטון האזרחי. את אוירת המלחמה – היא מלחמת האזרחים שפרצה בספרד עקב התקוממות קציני הצבא כנגד הרפובליקה – הדגישו עיתוני הימין: הנה “הוכחות גרפיות” שסיפק אידיאל לקוראיו באותם ימים:

חוליות של “פאלאנחיסטים” המחפשות אחר רפובליקנים, שמאלנים ושאר “אוייבי הפאשיזם” והמשטר הצבאי של פרנקו החלו לעשות בעיר ככל העולה על רוחן. בימים ההם לית דין ולית דיין בגרנאדה. מי שהנשק בידו וזכה בחסות שלטונות הצבא… יכול היה לבצע את המשימות שנטל על עצמו, לדכא ולחסל פיזית את כל מי שנראה או יכול להיחשב כמתנגד למשטר החדש. משורר ומחזאי שבין חבריו אנשי שמאל, ועוד הומוסקסואל – הוא מטרה ברורה !

ביום 6 באוגוסט 1936 הגיעה לביתו של לורקה בהוארטה שבגראנאדה, קבוצת פאלנחיסטים שכזו, שערכו חיפוש בביתו. לורקה, למזלו, לא נמצא אותה שעה בבית.

ב 9 באוגוסט הגיעה קבוצת “ביצוע” שכזו פעם שניה להוארטה, לבית השכן. וחיפשו את בנם של השכנים. משזה לא נמצא, תפסו את אביו המבוגר קשרו אותו לעץ
ולעיני השכנים החלו מצליפים בו בשוט כדי שיספר על מקום הסתתרותו של בנו.

לורקה היה עד למעמד מצמרר זה. הוא החליט להמלט ומצא מקלט אצל ידידו, משורר צעיר שהכיר במדריד, ששני אחיו היו מראשי הפלנחיסטים בגרנדה. מכיון שהיו בניה של משפחה מכובדת מבני המעמד הבינוני הגבוה, סבר המשורר כי בביתו ותחת חסותם של שני אחיו בעלי ההשפעה בחוגים שהתלטו על העיר זה עתה, לא יאונה
ללורקה רע.

כך הועבר לורקה בחסות הלילה לביתם, ברחוב דה אנגולו 1 בגרנדה, מרחק של כמה מאות מטרים… מבנין הממשל שנתפס כבר בידי המורדים נאמני פרנקו.

החסות המובטחת הצליחה להחזיק מעמד כשבוע בו שהה לורקה בבית ידידו, מוגן כביכול מרדיפות ומסכנה.

ביום 15 באוגוסט 1936, בעקבות חיפוש נוסף בביתו בהוארטה ופירוק הפסנתר שלו בחיפוש אחר משדר רדיו שכביכול הוטמן בו, כדי להתקשר עם “האוייבים הרוסיים”, נודע לשלטונות הצבאיים היכן מסתתר לורקה.

ב 16 באוגוסט 1936 הם שמו ידיהם עליו.

בראש החוליה שעצרה אותו עמד רמון רואיס אלונסו, איש ימין קיצוני שרתם עצמו לכוחות המהפכה של פראנקו.

לורקה הועבר לבנין הממשל האזרחי. הוא הוחזק שם לילה ויום אחד, ולפי עדות יחידה של עוזרת שהביאה אוכל ובנין הממשל – עוד לילה.

ביום 18 או 19 באוגוסט 1936 נלקח לגיא הוצאה להורג בכפר, סמוך לגרנאדה הנקרא, פואנטה גרנדה, שם נורה על ידי חוליית חיסול, שהיתה
נוהגת להוציא להורג את “אוייבי המשטר” הצבאי החדש, עם אור ראשון.

גופתו הושלכה יחד עם מוצאים אחרים להורג אל בורות לא עמוקים שהיו נחפרים במקום, הגופות כוסו באדמה ובסיד שהיה באיזור, וכך בא הקץ על
המשורר הגדול שקם לספרד במאה העשרי, והוא בן 38 ! שנה בלבד.

בשנת 1940 הוציאו השלטונות הפרנקיסטיים תעודה רשמית המכריזה על מותו של פדריקו גארסיה לורקה ש”מת בחודש אוגוסט 1936 מפצעי
מלחמה”.

נבואתו של לורקה על מותו שלו – הקדימה להתגשם מכפי שניתן היה לצפות.

____________________________

בשנת 2010  החליטו שלטונות ספרד לחפור את קבר האחים כדי לגלות את עצמותיו של לורקה.

משפחתו התנגדה בטענה כי היו קורבנות רבים לטרור הפראנקיסטי בספרד ואין מקום להפלות דווקא את פדריקו גארסיה לורקה.

תגיות: לורקה,פדריקו-גארסיה, פדריקו-גארסיה

פורסם על ידי Victor | ביום: 17 בספטמבר, 2010 |[2,784] | קטגוריות: בחמש לפנות ערב, לורקה, פדריקו גארסיה Lorca, Federico Garcia | תגובות: 0 | להוספת תגובה לחץ כאן