♥

הרהורים אחדים על שאלת “הציות” כפי שהיא משתקפת בפריזמה של 

Piazza del Tribunale  שבבולצ’אנו – דרך משקפיה של

חנה ארנדט, אינטלקטואלית והסטוריונית מצטנעת…

 

01 “רפורמת המשילות” ?

ב 3 בינואר 2023 ערך שר המשפטים וסגן ראש הממשלה יריב לוין מסיבת עתונאים במסגרתה הכריז כי הוא “משיק היום את השלב הראשון של רפורמת המשילות” את דבריו החל באזכור ברית המילה שעבר על ברכיו של מנחם בגין שלא רק היה הסנדק שלו אלא שלוין טען כי אימץ את אמירתו של בגין : “יש שופטים בירושלים”, אלא שעד מהרה יתברר כי איזכורו של מנחם בגין נועד, כמו מניפולציות רטוריות נוספות בהן נקט שר המשפטים הטרי, לזרות חול בעיני המאזינים. לוין ביקש ליחס לעצמו את מידת הליברליזם הפרלמנטירי אותו היה מתבל מנחם בגין בנאומיו – כדי לכסות על כוונותיו האמיתיות של יוזם, מה שהוא כינה : “רפורמת המשילות”.

למניעת ספק להלן שתי הדקות הראשונות מנאומו של יריב לוין:

קישור ישיר לשתי הדקות הראשונות בנאום יריב לוין 

 

מיד לאחר שהצהיר על השלב הראשון של “רפורמת המשילות” יצא יריב לוין במתקפה בוטה כנגד הרשות השופטת – ומה שהוא ניסה למכור לציבור כ“רפורמת-המשליות” טרמינולוגיה שתהפוך בהבל פה וכהרף עין ל“הרפורמה המשפטית” תחשוף את פרצופה האמיתי – ויתגלה כי לא ב”רפורמה משפטית” – עסקינן אלא במזימה ל”הפיכה שלטונית”.

אם נקדיש זמן לחקור בהצעות המעשיות כפי שהועלו בחלקו הבולט של הקרחון – שרובו ככולו שקוע עדיין מתחת למים [ אותם חלקים שיריב לוין בחר להסתיר מעיני הציבור – כי כך פועלת דמוקרטיה לשיטתו… – מפחד פן תתגלה המזימה במלואה לעיני הציבור. כאשר מקלפים מן הרטוריקה ה’נחרצת’ ומן הטונים התוקפניים את הסיסמאות הדמגוגיות אותן פיזר השר לוין במסיבת העתונאים ] – הלך ונחשף פרצופה האמיתי של המזימה. כאשר נחשפה  לעיני הציבור התנהלותו הדורסנית והתוקפנות של ח”כ הכנסת ש. רוטמן, יו”ר ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת הדוחף באופן קדחתני, תוך רמיסת חברי האופוזיציה המוצאים עצמם מסולקים אחד אחרי השני בסיטונות מחדר הועדה – נחשפה במלוא סכנתה מזימת ה”טרויקה” הפועלת בשמה של הממשלה וחברי הקואליציה  [ שחבריה הצעקנים הפכו לפתע – שתקנים בני שתקנים ] מהלך הדומה יותר ל”פוטש ” באמצעים משפטיים – שידרדר את ישראל הדמוקרטית אל עברי פי פחת של דיקטטורה – על “מלא-מלא” כפי שאוהבים להתבטא בימין הבוטה !

 

02. “התכנית לריסוק מערכת המשפט”

 

לא פלא הוא שנשיאת בית המשפט העליוון מצאה לנכון להעמיד דברים על דיוקם ובנאום שנשאה ביום 12.2.2023 בתגובה לנאומו של יריב לוין הכתירה את תוכניתו כ“תוכנית לריסוק מערכת המשפט” .

להלן שתי הדקות הראשונות מנאומה של השופטת אסתר חיות נשיאת בית המשפט העליון:

קישור ישיר לשתי הדקות הראשונות של נאום  נשיאת בית המשפט העליון 

 

 

03. לוין יריב לבגין

 

משנתגלו לעיני הציבור פרטי “רפורמת המשילות” הבחינו חדי העין כי יריב לוין נשא את שמו של מנחם בגין לשווא – ואף בניגוד לדעותיו הנחרצות של בגין שדגל בעליונות המשפט – כפי שניתן לראות ולשמוע בקולו של מנחם בגין בנאום שנשא מיד עם יציאתו מהמחתרת והקמת המדינה במאי 1948 –  בקישור זה:

האמן עמינדב בגין, נכדו של מנחם בגין ובנו של ח”כ לשעבר בני בגין, יצא חוצץ נגד יריב לוין והמהלך אותו יזם – והחל לפרסם בפייסבוק – פרסומים מודפסים בחתימת מנחם בגין הסותרים לחלוטין את השימוש שעשה לוין בשמו של סבו:

• • • כך פרסם ביום 15.2.2023 [ ראו קישור זה ] על דבר הוצאתה של אסופה מהגותו הלאומית-ליברלית של מנחם בגין והוסיף:

“תשלחו לנתניהו ללוין ולשאר חברי הליכוד, אולי יזכיר להם נשכחות” 

• • • ובשפה מפורשת ושאינה משתמעת לשתי פנים פרסם  ביום 3.3.2023  פרסום אליו צירף תצלום ממאמרו של סבו והוסיף:

לא נאפשר כאן רודנות!

        הצטרפו להפגנות! “

 

04. מחאות ההמונים הפכו ל’צונאמי’ של הפגנות

ה “טְרוֹיְקָה” Troika  [ הכרכרה הרוסית הרתומה לשלושה סוסים… שהסופר חד הלשון ניקולאי גוגול שאל ביחס אליה בספרו “נפשות מתות : ” הו טרויקה, טרויקה מרחפת, תגיד לי מי המציא אותך ? “ ] :  נתניהו-לוין-ורוטמן, הדוחפים את עגלת ה”הפיכה המשטרית” במהירות אל עברי פי פחת – הופתעו מעוצמת ההתנגדות למהלך שהם אובססיבים לקדם.

התופעה של עשרות אלפי מפגינים, המתמידים כבר למעלה מ 12 שבועות, ומתייצבים מידי שבוע בצומת קפלן בתל אביב, ומול הכנסת בירושלים ומול בית הנשיא –  ובעוד עשרות כיכרות וגשרים וברחובות בכל רחבי הארץ ומפגינים כנגד ההפיכה המשטרית – היא תופעה שלא נראתה כמותה בארץ מאז הוקמה המדינה ! 

תצלום-רחפן של ההפגנה בצומת קפלן במוצ”ש 18.3.2023

“לעולם לא נכנע”

לפי הדיווחים השונים כחצי מליון מפגינים צעדו במוצ”ש 18-3-2023 כנגד “ההפיכה השלטונית” ובמחאות במוצ”ש ביום 25.3.2023 – אף הרבה יותר !

 

05. סרבנות מולידה אי-ציות

בעקבות המחאות החלו נשמעים קולות בציבור להגיע למתווה של פשרה – ואף נשיא המדינה יצחק הרצוג עשה מאמצים רבים למצוא נתיב של פשרה כדי להביא להסכמות רחבות – אולם גם הצעות הפשרה שהעלה שקרא להן “מתווה-הנשיא” נדחו. . לא עברו אלא כ 7 דקות מאז סיים הנשיא את הצגת עיקרי המתווה שהציע בנאום דרמטי שנאם ברשתות הטלויזיה – ונציגי הממשלה דחו אותו – ובנימין נתניהו עלה על מטוס כדי לבקר בברלין…שם המתינו לו הפגנות קולניות נגדו ונגד ההפיכה המשטרית.

התחושה בציבור היתה של עיקשות חסרת כל נכונות לפשרה – מצד הממשלה 

וכשקוראים את דבריה של פרופר עדית זרטל , במאמרה “ציות ומרי ב”ימי אופל” שפורסמו  בשנת 2004 וניתן לראות בהם מעין התנבאות למה שתרחש כעבור כ 19 שנה – בשנת 2023 בישראל:

“מרי אזרחי, הוסיפה ארנדט, מתעורר כאשר מספר משמעותי של אזרחים משוכנע, כי “כלי השינוי הרגילים שוב אינם מתפקדים, וכי מחאות אינן נשמעות עוד או אינן מעוררות לנקיטת פעולה “, או היפוכו של דבר, “כאשר בממשל מתחולל שינוי יסודי והוא מתחיל לנקוט אופני פעולה שחוקיותם  מוטלות בספק רציני ” .

ארנדט טענה אפוא לא רק את הצפוי והמובן מאליו, שמרי אזרחי חיוני לעתים כדי לחולל שינוי רדיקלי במצב קיים, שכל הדרכים האחרות לשינויו נסתמו; היא גרסה גם את הפחות מובן מאליו, שאינו אלא הצד האחר של אותו המטבע, והוא, שמרי אזרחי חיוני ורצוי לעתים גם לצורך שימורו ושיקומו של סטטוס קוו, של מצב קיים ראוי וטוב יחסית, כאשר הזרוע המבצעת, השלטון בעל הכוח, מאיימים לקעקע אותו ומסכנים את קיומו ואת המשך,  תקפותם של העקרונות הרעיוניים שכוננו אותו “.

[ מצוטט מתוך מאמרה של פרופ’ עדית זרטל “ציות ומרי ב”ימי אופל” בקובץ “חנה ארנדט : חצי מאה של פולמוס” בעריכת משה צוקרמן ועדית זרטל, הוצאת הקיבוץ המאוחד [ 2004 ] בעמ’ 143 ]

 

06. סירוב ואי ציות

התופעה של סרבנות ואי ציות היא איפוא פועל יוצא מהתנהלותה של הממשלה – וחוסר נכונותה לעכב את רכבת החקיקה – והפגנה בוטה של קשיחות וחוסר כל גמישות בנושא ה“ההפיכה המשטרית” הנוגע לשאלות הליבה של הדמוקרטיה הישראלית.

על כן נראה כי ה”פליאה” שנשמעת מכיוונה של הממשלה לתופעה – היא עדות לעצימת עיניים או גרוע מכך להליכה בוטה עם “הראש בקיר” ובעיקר לחולל את השינויים במבנה החוקתי המוכר של ישראל מאז נוסדה על יסוד מגילת-העצמאות – המקובלת על רוב אזרחי המדינה כתשתית קיומה.

 

התופעה של סירוב ואי ציות במימדים נרחבים שהחלה להתפשט בין מגזרים שונים באוכלוסיה – העמידו את הרשויות בפני תופעה שלא הכירו בכל שנות קיומה של המדינה:

 

ולא מדובר רק בכותרות של עיתונים – אלא גם פרופסורים נכבדים למשפטים החלו לפרסם מאמרים בעתונות המתמודדים עם סוגיות אלה:

כך מאמרו של פרופ’ מני מאוטנר מיום 2.3.2023 – שהרחיב את הדיון בסוגיית ה”מרי האזרחי”

 

 

ופרופ’ עמנואל גרוס שדן בדילמה המועמדת בפני מי שנדרש לציית ל“פקודה בלתי חוקית” 

 

הרהורים וערעורים אלה – שלא היו כמותם בישראל בכל 75 שנות קיומה – עוררו בי זכרון מביקור שערכתי בעיר בולצ’אנו שבצפונה של איטליה – בחודש אוקטובר 2019,  שם נחשפתי למשפט שנחרט עמוקות בתודעתי – בשל המיקום שבו פגשתי בו – ב PIAZZA DEL TRIBUNALE [ כיכר בית-המשפט ] שבעיר  ובעיקר בשל תוכנו והקשרם של הדברים.

את הרהורי לנוכח הכתובת המצטטת את אימרתה של חנה ארנדנט, הפילוסופית וההיסטוריונית היהודיה – אנסה לשתף עם הקוראים בפוסט זה ;

אולי זו תהה תרומתי הצנועה לסוגיה שעלתה לראש סדר היום הציבורי בעקבות רכבת החקיקה הדוהרת להשלים את השלב הראשון של מה שנראה כאסון לעתידה של הדמוקרטיה של מדינת ישראל.

 

 

07. כיכר הטריבונאל Piazza del Tribunale בבולצ’אנו

 

Piazza del Tribunale

מימין [ בצד צפון ] : בית המשפט העליון של מחוז בולצ’אנו  :

משמאל [ בצד דרום ] ה Casa del Fascio שבנפול הפשיזם הוסב והיה למשרד האוצר של המחוז

 

תצלום אויר [ המקור Google-Maps ] – Piazza del Tribunale

 

שימו לב למבנה הקשת הקמורה של בית-הפאשיו משמאל

המתכתב עם הקשת הקעורה של בית המשפט 

[ סומן באדום ע”י אדריכל דור בן הרוש ^* ]

 

שמה הראשון של הכיכר נקבע להיות : Piazza Arnaldo , על שמו של אחיו של הדוצ’ה : Arnaldo Mussolini. 

כאשר מונה מוסוליני להיות ראש ממשלת איטליה בסוף אוקטובר 1922 העביר את עריכת העתון של המפלגה הפשיסטית – il POPOLO d’ITALIA לארנלדו אחיו הצעיר. ארנלדו היה יד ימינו ואיש סודו של הדוצ’ה, אך הוא נפטר ביום 21.12.1931 בגיל 46 לאחר שלקה בליבו. בניטו ביקש להנציח את אחיו האהוב, ובאיטליה – שהכל בה נעשה בדברו של הדוצ’ה – נקראה הכיכר שלפני ה Casa del Fascio בליבה של העיר בולצ’אנו… על שמו של האח.

לאחר מלחמת העולם השניה – בוטלה המלוכה באיטלה במשאל עם ואיטליה הפכה לרפובליקה דמוקרטית.  בשנת 1954 לאחר כאשר נסתיימו העבודות להקמתו של בית המשפט העליון של המחוז, הוסב שמה של הכיכר והיה ל Piazza del Tribunale. “כיכר בית המשפט”

הכיכר תוכננה בין השנים 1939-1942, במסגרת תכנון אורבני כולל להקמתה של “בולצ’אנו החדשה” שנועד להטמיע בעיר את הערכים האיטלקיים – בפועל:  ערכי הפשיזם.

העיר Bozen היתה חלק מאוסטריה ורוב תושביה דיברו גרמנית, בעקבות מלחמת העולם הראשונה וכתוצאה מהמלחמה האיזור נכבש על ידי האיטלקים – ומה שהיה קודם למלחמה Sud-Tyrol שינה את שמו ל Alto-Adige והפך למחוז הצפוני של איטליה ושמה של העיר שונה והיה ל BOLZANO

התכנון-העירוני ברוח הפשיזם הוטל על הארכיטקט מרצ’לו פיאצ’נטיני [ Marcello Piacentini ] יקיר המשטר הפשיסטי, ומי שהיה אחראי לתיכנונם ועיצובם של אתרים רבים ברחבי איטליה הפשיסטית. 

המבנה הראשון שבנה הארכיטקט בבולצ’אנו היה “שער הנצחון” – הוא הנצחון של האיטלקים על הצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. העמודים התומכים את השער [ מונגשים במסגרות בצבע כחול ] 

שער הנצחון בעל העיצוב הפשיסטי המובהק –

יצירתו של  האדריכל: מרצ’לו פיאצ’נטיני

עוצבו בדמותם של ה”פאקסס” – הרומיים – שהיוו מקור ההשראה לשם “פשיזם” ולסמל שבחר מוסוליני לתנועה הפשיסטית [ להרחבה ראו את הפוסט “מוסוליני והפשיזם: הולדת הפשיזם מרוח ה”פאשיו” ] .

לאחר תכנון והקמת שער הנצחון המשיך פיאצ’נטיני לתכנן את המתחם בו אנו עוסקים: PIazza del Ttribunale 

כיכר זו היא תוצר מובהק של ההשקפה הפשיסטית לפיה האדריכלות [ כמו גם תחומי אמנות נוספים ] אמורים לשמש כלי בידי המשטר להטמיע את רעיונותיו. ולשרת את האידיאולוגיה של הפשיזם.

 

08. אתנחתא קלה בארצנו הקטנטונת…

לאיטליה הפשיסטית היו אינטרסים בארץ-הקודש: מוסוליני שחלם על אימפריה ים תיכונית – כדי לשוב ולהחזיר עטרת הקיסרות הרומית ליושנה – דבק בסיסמה הרומית מימי הקיסרים “MARE NOSTRUM [ = הים (התיכון) שלנו] סיסמה שהפיחה רוח במפרשי-השאיפות האימפריאליות של מוסוליני ואיטליה הפשיסטית. 

אם נעיף מבט בעטיפת הספר ” MARE NOSTRUM – רומא בתרבות הים התיכון” – מהתקופה הפשיסטית ניווכח כי החלומות האימפריאליים של מוסוליני הרחיקו עד לחופי ה“פרובינקיה-ג’יודאה” – הוא השם בו כונה בפי הרומאים חבל הארץ שלחופי הים התיכון [ שהוא כיום ישראל ].

 הרומים קבעו את המרכז המנהלי הרומי העיקרי ב“פרובינקיה יודיאה”, בעיר הנמל, שנבנתה בין השנים 25 עד 13 לפני הספירה. שמה: “קיסריה” Cesarea והיא נקראה כך לכבודו של אוגוסטוס קיסר – מושא הערצתו של הדוצ’ה בניטו מוסוליני, ואולי אפילו מחוז חלומות של עוד כמה בעלי אספירציות לגדולה ורוממות קיסרית …]  

ישראלים רבים יופתעו לקרוא כי אותו ארכיטקט, יקיר השלטון הפשיסטי, הטביע את חותמו גם בארץ-ישראל המנדטורית, והקים כאן את אחד המבנים האיקוניים והמפורסמים ביותר בירושלים: הבנין בצומת הרחובות יפו ושלום-ציון-המלכה בירושלים, המוכר כ “בנין גנרלי” [ עם האריה המכונף על גג חזיתו ]

אנו קוראים בויקיפדיה: 

“באדריכלות הפאשיסטית , שתכנן בניין בעל צורה משולשת, בסגנון שהיה מקובל אז באיטליה הפאשיסטית ושילב מאפיינים נאו קלאסיים עם סגנון מודרניסטי מאופק. הבנייה החלה ב-1934 על ידי חברת “דה פארו” האיטלקית והבניין נחנך בשנת 1935.” 

בנין “גנרלי” בנין חברת הביטוח האיטלקית “אסיקורציוני ג’נרלי” [ ביטוח כללי ] 

 

ולשם השואה “בניין בעל צורה משולשת, בסגנון שהיה מקובל אז באיטליה הפאשיסטית,”

מטה המפלגה הפשיסטית ברומא – 1934 !

 

09. בחזרה ל CASA DEL FASCIO שבבולצ’אנו

 

בניתו של “בית-הפשאיו” כלומר “בית המפלגה” – בבולצנו החלה בשנת 1939 .

בית המפלגה שימש כמטה המרכזי של המפלגה הפשיסטית השלטת בעיר. “בית הפאשיו” בבוצלאנו נבנה לאחר שבית הפשיו בעיר קומו שנבנה בשנת 1932 כבר הוכיח את יעילותו: המבנה שימש לא רק כמשרדים ומרכז העצבים של הפעילות של המפגה הפשיסטית בעיר אלא היה בפועל, סמל השלטון – ונוצל גם כ”לוח מודעות ענק” לפרסום מסריה של המפלגה.

כגון הפרסום של הדוצ’ה על מבנה “בית הפאשיו” בעיר קומו [ 1932]:

 

 

“בית הפאשיו, היה גם מקום הכינוס של עצרות העם מרובות המשתתפים לשמיעת נאומי התעמולה של הדוצ’ה עצמו או מנהיגים פשיסטיים מקומיים: כדוגמת הכינוס המוצג בתצלום זה – כשברקע “בית הפאשיו בעיר קומו בשנת 1932.

 

זה היה המודל הרעיוני לפיו תוכנן ונבנה גם בית הפאשיו בבולצ’אנו:

בארכיטקטורה הפשיסטית – כיאה למשטר הטוטאליטרי-פשיסטי: המסר הפשיסטי חיייב להיות ברור ופשוט – ובבולצ’אנו המבנה תוכנן כך שניתן יהיה להציב למלוא רוחב חזיתו תבליט אבן רב מימדים – שיספר את סיפור “נצחון הפשיזם” כפי שהאמן שהוזמן לעצבו קרא לו.

האמן  Hans Piffrader [1888-1950] – גרמני יליד בולצ’אנו וחבר במפלגה הנאצית – הכין לפי דרישת המזמינים,  57 פנלים מאבן המציגים על פני שטח של כ 200 מ”ר – רוחב של כ 35 מטרים וגובה של כ 5.5. מ”ר [ במשקל כולל של כ 95 ! טון ]

וכך נראתה חזית הבנין עד לשנת 2017:

התבליט – על חזית בית-הפאשיו שהוסב והיה למשרד האוצר האיזורי בבולצ’נו – עד שנת 2017

 

התבליט מתאר בגרפיקה גסה וסכמטית את תולדותיה של התנועה הפשיסטית באיטליה, מראשית ימיה ועד להפיכתו של מחוללה בניטו מוסוליני ל “IL DUCE” – “המנהיג”:

את מירב תשומת הלב של המתבונן לוכדת  דמותו של בניטו מוסוליני – המוצב במרכז התבליט – כשהוא רכוב על סוסו ומצדיע במועל היד הפשיסטי [ המחקה את הנפת יד ימין המפורסמת בפסליו של הקיסר אוגוסטוס, אליו שאף מוסוליני להדמות… ] – כפי שניתן לראות בתצלום זה:

 

בין רגלי הסוס [ מקום אליו נוהג הסוס להטיל את מימיו…] עוצב “מדליון” ועליו נחלקקה באותיות בולטות הסיסמה הפשיסטית הידועה:

CREDERE = האמן  

OBBEDIRE = ציית 

COMBATERE = הלחם 

הגדלה של הסיסמה הפשיסטית שבמרכז התבליט 

בפוסט זה אנו מתרכזים במצוות ה:  OBBEDIRE = ציית  שבמדליון.

 

10. כיסוי התבליט הפשיסטי, 2017

בשנת 2017 החליטו שלטונות חבל אלטו-אדיג’ה להתמודד עם התבליט הבולט ורחב המימדים שמול בית המשפט העליון של המחוז – שריד מהתקופה הפשיסטית באיטליה, ולאחר לבטים שנעו בין הכוונה להסיר את התבליט ולהחליפו התבליט אחר – כדוגמת הסרת פסל פשיסטי בולט בעיר ברשיה – [ ראו בסופו של קישור זה ] או להסתירו בצורה אחרת.

ההחלטה שנתקבלה היתה לטפל בו בצורה אחרת ומצאו פתרון יצירתי :

מצד אחד:  להשאיר את התבליט – כעדות לתקופה האפלה שעברה על איטליה בעשרים שנות שלטון הפשיזם – ומצד שני : להאיר [ תרתי משמע ! ] את התבליט באור חדש – מקורי, ברוח חופש האדם והדמוקרטיה וכנגד הטוטאליטריות והדיקטטורה הפשיסטית – שחדלה עם נפילתו של מוסוליני ב 28.4.1945

בחודש אפריל 2017 החלו שלטונות מחוז-אלטו-אדיגה יחד עם עיריית בולצ’נו בעבודות להוספת כתובת מוארת מעל התבליט הפשיסטי – בעלות של כ 130,000 יורו – כשהמטרה היא להציג את העמדה האנטי פשיסטית הברורה – שביקשו פרנסיה של העיר לשדר:

 להלן סרטון קצר המציג את תחילת העבודות ועד לתוצאה הסופית – כיסוי כל רוחב התבליט בפס אור המצטט כנגד הסיסמה הפשיסטית : OBBEDIRE = ציית  

את אמירתה של חנה ארנדט

                          “לאף אדם אין זכות לציית”:

קישור ישיר לסרטון 

 

11. הכתובת שעל הקיר

 

 

הכתובת בדמותו של פס-אור הכתוב בשלוש השפות הרשמיות במחוז “אלטו-אדיג’ה” : איטלקית ; גרמנית ו – Ladin [ הדיאלקט המקומי ] הותקנה מעל ולמלוא רוחבו של התבליט רחב מימדים  הוא מפיה של האינטלקטואלית ההיסטוריונית חנה ארנדט, [ 1906-1975] יהודיה ילידת גרמניה שנמלטה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון והגיעה לארה”ב וקיבלה אזרחות אמריקאית ואת המשך הקריירה שלה כמרצה וככותבת ספרים רבים בנושאים מגוונים עשתה בארה”ב ובאנגלית. 

מקור הציטוט הוא בשפה הגרמנית: “Kin Mensch hat das Recht zu gehorchen” שתרגומו לעברית : “לאף אדם אין זכות לציית”  

מאז פרסום ספרה של חנה ארנדט שפורסם במקור באנגלית בשנת 1963: “אייכמן בירושלים – דו”ח על הבנאליות של הרוע”, שקומם עליה ישראלים ויהודים רבים, הפכה המחברת, ל’מנודה’ בארץ. ספריה לא תורגמו וחרם ונידוי הוטלו עליה – רק לקראת 1997 החלו חוקרים ישראלים לעסוק בפומבי בהגותה וביצירתה ורק בשנת 2000 תורגם ספרה זה, בידי אריה אריאל לעברית ויצא לאור בהוצאת כתר. 

 

הביטוי “הבאנליות של הרוע” שהצמידה לאדולף אייכמן, לאחר שסיקרה את משפטו מטעם עתון ניו יורקי – הוא שעורר עליה את חמת הזעם הזו.

מקור הציטוט שעל הקיר הוא מתוך ראיון רדיו שנתנה חנה ארנדט להיסטוריון הגרמני יואכים פאסט [ מחברם של כמה ספרים חשובים על התקופה הנאצית שהחשוב שבהם הוא : “היטלר – דיוקנו של לא-איש” ].

בראיון הרדיו מיום 9.11.1964 אמרה חנה ארנדט : 

“Kin Mensch hat bei Kant das Recht zu gehorchen”

שתרגומה המלא לעברית הוא:

“לפי קאנט לאף אדם אין זכות לציית”).

פרנסי העיר בולצנו לא נזקקו להפניה שהפנתה חנה ארנדט, לפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט [1724-1804] . לא למיותר יהיה להזכיר כי חנה ארנדט היא פילוסופית בהשכלתה ואף כתבה ספר – שתורגם לעברית ושמו: “הרצאות על הפילוסופיה הפוליטית של קאנט”

 

ואכן, בספרה “אייכמן בירושלים דו”ח על הבנליות של הרוע” התיחסה ארנדט להזקקות של אייכמן לקאנט:

היא ציינה כי באחת מחקירותיו במשטרה אייכמן : 

“הכריז לפתע בהדגשה רבה שהוא חי כל חייו על פי העקרונות המוסריים של קאנט, ובמיוחד על פי ההגדרה הקנטיאנית של מושג החובה. לכאורה היתה זו הצהרה מבישה, וגם לא מובנת, מפני שהפילוסופיית המוסר של קאנט קשורה קשר הדוק לכושרו של האדם לשפוט, מה שמוציא מכלל אפשרות צייתנות עיוורת.”

חנה ארנדט מציינת כי החוקר המשטרתי לא המשיך לחקור את אייכמן על אמירה זו אך השופט רווה, אחד משופטי ההרכב שדן את איכמן: 

“מסקרנות או מזעם על שאייכמן מעז לקשור את שמו של קאנט לפשעיו, החליט לחקור את הנאשם, ולהפתעת הכל, אייכמן יצא בהגדרה נכונה פחות או יותר של הציווי הקאטגורי:

“בהערה שלי על קאנט התכוונתי לאמר שעקרון הרצון שלי חייב תמיד להיות כזה שיוכל להפוך לעיקרון של חוקים כלליים” ( אין זה כך במקרה של שוד או רצח, למשל, מפני שלא סביר ששודד  או רוצח ירצו לחיות במסגרת חוקית שתעניק לאחרים את הזכות לשדוד או לרצות אותם).

בהמשך החקירה הוסיף שהוא קרא את “ביקורת התבונה המעשית” של קאנט.

הוא המשיך והסביר שמהרגע שבו הוטל עליו לבצע את “הפתרון הסופי”, הוא חדל להחיות על פי עקרונות קאניטאניים, שהוא ידע זאת ושהוא התנחם במחשבה שהוא כבר  “לא אדון למעשיו” ושהוא לא מסוגל “לשנות דבר”.

מה שאיכמן לא אמר בבית המשפט הוא שבאותה “תקופה” של פשעים שקיבלו הכשר חוקי של המדינה”, “כפי שהוא [ אייכמן – ו’] קרא לכך כעת, הוא לא זנח ממש את הנוסחה של קאנט מאחר שהיא לא ישימה עוד, אלא עיוות אותה לומר: פעל כאילו עקרונות פעולותיך זהים לעקרונות המחוקק או לחוקי המדינה – או, לפי ניסוחו של האנס פראנק ל”צו הקטגורי ברייך השלישי” שאפשר שאייכמן הכיר: “פעל בצורה כזאת שהפיהרר, אילו ידע על פעולתך, היה תומך בה” (“הטכניקה של המדינה”) 

חנה ארנדט דוחה מכל וכל את הפרשנות שניסה אייכמן להצדיק איתה את התנהגותו וכותבת:

“קאנט, כמובן, לא התכוון מעולם לומר דברים ברוח זו; להיפך, לדידו כל אדם היה מחוקק מרגע שהתחיל לפעול: בשימוש ב”בתבונה המעשית” שלו מצא האדם את העקרונות שיכולים וחייבים להיות עקרונות חוק. אולם נכון הדבר שהעיוות הלא-מודע של אייכמן עולה בקנה אחד עם מה שהוא עצמו כינה הגירסה של קאנט ל”שימוש ביתי של האיש הקטן”.

בשימוש הביתי הזה , כל שנותר מרוחו של קאנט הוא הדרישה שהאדם יעשה יותר מאשר רק לציית לחוק, שהוא ירחיק מעבר לציות גרידא ויזהה את רצונו שלו עם העיקרון שמאחרי החוק – עם המקור שממנו נבע החוק.

בפילוסופיה של קאנט, המקור הזה הוא התבונה המעשית : בשימוש הביתי של אייכמן בו, היה זה רצונו של הפיהרר.

הרבה מהיסודיות הדקדקנית להחריד בביצוע ה”פתרון הסופי” – יסודיות שבדרך כלל נראית למשקיף כגרמנית טיפוסית, ולא כתכונתו של הבירוקראט המושלם – מקורה ברעיון המוזר, המקובל מאוד בגרמניה, שלהיות שומר חוק אין פירושו רק לציית לחוקים, אלא לפעול כאילו האדם עצמו הוא המחוקק של החוקים שהוא מציית להם, מכאן האמונה הפנימית שאין להסתפק בפחות מפסיעה אל מעבר לדרישת התפקיד”

הרחבנו את הדיון בקאנט – כיוון שבשיחת הרדיו המצוטטת ב”כתובת” בבולצ’אנו הושמט המקור לאמירה – של דבריה של חנה ארנדט ליואכים פאסט, שם אמרה כי על פי קאנט bei Kant “לאף אדם אין זכות לציית”

 

עבור פרנסי בולצ’אנו שחיפשו דרך להתמודד עם התצוגה הבולטת והבוטה של “נצחון הפשיזם” בכיכר מרכזית וחשובה בעירם – מול בנין בית המשפט העליון של המחוז ! וביחוד התמודדותם עם הסיסמה הפשיסטית “האמן-ציית-הלחם” – והם ביקשו להציב סיסמה נגדית – אנטי פשיסטית במובהק – ומצאו בדברי חוקרת הטוטאליטריות – כפי שעשתה בספרה המונומנטלי “יסודות הטוטאליטריות” ציטוט ראוי – להאיר איתו – ולהעיר באמצעותו, את ההשקפה הדמוקרטית – שציות “עיוור” הוא מסוכן עד כדי שלילתו מן היסוד: כפי שביטאה בפסוק : “לאף אדם אין זכות לציית”

כוונתה היתה להדגיש את חובתו האתית של הפרט לעמוד בפיתוי הטוטליטרי, לסרב לפקודות בלתי צודקות ולכן בלתי חוקיות ולהיות מודע למשמעות מעשיו, ואף לסנקציה לה צפוי המפר חוק או פקודה, שהוא מאמין כי הם בלתי חוקיים או נוגדים את ערכיו.

וראוי לשים לב לניסוחם של הדברים: “לאף אדם אין זכות לציית” [ ולא רק  “לאף אדם אין חובה לציית” אלא חזק ונחרץ יותר : לאף אדם אין זכות לציית”: שכמו מבקש למחוק או להתגבר על המסרים הפשיסטיים מן העבר האפל של הפשיזם.

כאשר חנה ארנדט הדגישה כי האמירה “לאף אדם אין זכות לציית”- היא של קאנט – כאילו אמרה : האמירה הזו היא של הפילוסוף עמנואל קאנט בכבודו ובעצמו !

 

12. כיכר אחת : שני בנינים !

כאמור התכנון המקורי של הכיכר, היה של האדריכל מרצלו פיאצ’נטיני, יקיר המשטר הפשיסטי, והוא זה שהתווה את התוצאה הסופית – ואף שחלו עיכובים בישום התוכנית והעבודות להקמת בית המשפט העליון נתארכו ונסתיימו רק בשנת 1956 – כאשר בית המשפט נחנך ואז גם שונה שמה של הכיכר והיה ל”כיכר הטריבונאל”

כשנחנך בית המשפט העליון – התגלה לחדי העין כי המתכנן תיזמן מעין דו-שיח ארכיטקטוני : בין שני המבנים: הוא ביקש ליצור זיקה וקשר – בית בית המפלגה – המשפיע [ מבחינה ארכיטקטונית ] על מבנה בית המשפט. ובאדריכלות הפשיסטית – המשופעת ב”ראציונאליות” אך לא פחות מכך רוויה בסמליות: ניתן לרמז על מערכת היחסים המצופה בין הפונקציות שאמורים ליצג שני המבנים : “בית-הפשיו” שקו המתאר של הגג שלו הפונה מדרום לצפון הוא בקשת קעורה – הפורצת אל מול הקשת הקמורה שבקו המתאר של גג בית המשפט העליון הניצב מולו בקצה הצפוני של הכיכר:

הקשת הקמורה של בית הפאשיו ה’פולשת’ לקשת הקעורה של בית המשפט 

ארכיטקטורה המשדרת את השקפת העולם הפשיסטית: עליונות המפלגה על החוק

 

להזכיר למי שצריך לזכור כי ידו של בית הפאשיו והמפלגה עליונה ודוחקת את החוק והמשפט !

 

13. אי-ציות בימי אופל

 

נחזור למאמרה של פרופ’ עדית זרטל שצוטט לעיל בו היא מתייחסת למאמר שכתבה חנה ארנדט:

“בשלהי שנות ה 60 של המאה ה 20 דנה ארנדט במקרה הספציפי האמריקני , וטענה כי המרי האזרחי שאפיין את עשור ה 60 חתר לשימורן של הזכויות שהוקנו לאזרחי ארצות הברית על פי התיקון הראשון ( לחוקה האמריקנית) ולשיקומו של מאזן הכוחות והאינטרסים הראוי בתוך הממשל , שהזרוע המבצעת והגידול העצום בכוח הפדרלי העמידו אותו בסכנה ממשית ומידית .

ההקשר הישיר של דברי ארנדט היה ארצות הברית של שנות ה 60 אך משמעותם חרגה הרחק מעבר להקשר זה , והם ישמשו כאן נקודת מוצא לדיון בתפיסותיה של ארנדט בסוגיית המרי האזרחי בכלל , וכן בשאלה של סרבנות מצפון של יחידים בתקופות של סכנה לדמוקרטיה , בימי רעה  או בזמנים , “אפלים” שבהם מותקפים ערכי אנוש בסיסיים , וזרועות השלטון מבצעות פעולות לא חוקיות או לא חוקתיות , או כאלה המאיימות על רוח החוקים .” [ ההדגשות שלנו – ו’ ] 

ארנדט הצביעה על התופעה האמריקאית של שנות השישים:

“מעברם של רבים מן המתקוממים של התנועה לזכויות האזרח אל שורות סרבני המלחמה – לא רק הכניסו כוחות חדשים, לא צפויים, אל תוך משחק הכוחות הפוליטיים של אמריקה, אלא יצרו שבר גדול במחשבה הפוליטית ובמחשבה המשפטית בארצות הברית.

ביטויי השבר הזה היו, בין השאר, עתירות חסרות תקדים לבית המשפט העליון של ארצות הברית בשאלת חוקיותה של המלחמה, דיונים ציבוריים וכנסים אקדמיים רבים מספור שסבבו סביב אפשרות התפרקותה של הרפובליקה האמריקנית, או שאלות כגון , “האם החוק בסכנה ” ? או ” האם החוק מת ” ? מאמרה של ארנדט היה כעין סיכום של הגותה שלה במכלול עניינים זה.

 

גם בארה”ב התעוררו כמובן שאלות החוקיות של אי-הציות והסרבנות – שהרי כבר לימדנו קהלת התנכ”י [ ולא החבורה, הממומנת על ידי מיליארדרים אמריקאיים,  שמנסה ליבא לארצנו הקטנטונת… אמריקאיים  כביכול ] כי “וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”

עדית זרטל כותבת:

“נוכח הגל הגואה של מחאות ומופעי מרי אזרחיים במרחב הפוליטי האמריקני הגיב הממשל בגיבוי אנשי אקדמיה בולטים, בניסיון להגדיר את המתקוממים כפושעים רגילים, ולגזור מכך גם את הטיפול המשפטי בהם. אחת הטענות הרווחות של נציגי הממשל, הייתה כי , disobedient המתקומם האזרחי , שפעל בגלוי בניגוד לחוק , הוא עבריין פלילי שצריך לעמוד לדין ולשלם מחיר על פגיעתו בחוק , ואף ” לקבל באהבה את עונשו”.

חנה ארנדט התנגדה לתפיסה זו . מעבר לטענתה כי אין כל דמיון בין הפושע המבצע את מעשיו הפליליים בחשאי ולשם רווח אישי, לבין המתקומם האזרחי הפועל בפרהסיה למען מטרה שמעבר לאינטרס האישי שלו, קבעה ארנדט, כי תופעת המרי האזרחי היא אמריקנית במקורה ובמהותה, ולא רק זאת, אלא שדווקא היא מבטאת נאמנה את רוח המהפכה האמריקנית ואת רוח החוקה והולמת אותן !” [ מעמ’ 144 ]

[ לתשומת ליבם של חבורת האמריקאים העומדים מאחרי הגוף שבחר לעצמו את השם המוזר “פורום קהלת” אולי לרמז על פעולתם שהיא מה שאמר קהלת התנכ”י:

“דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָם:
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל:”

כנגד הדיקטטורה המשפטית ששליחי “פורום-קהלת” מנסים ליבא לישראל באמצעות שלוחיהם – “הטרויקה” [ נתניהו-לוין-רוטמן ] ‘ אני מציע לאמץ את הפתרון עליו המליצה חנה ארנדט:

 

“יהיה זה מאורע בעל חשיבות עצומה, אמרה, אם תימצא גומחה קונסטיטוציונית למרי אזרחי, אם החוק יכיר במרי הפומבי נגדו ובעבירה הגלויה עליו. הזכות שלא להסכים, מרחב ציבורי המאפשר לחלוק, להתנגד, לפרוש מן ההסכמה, למרוד, אמרה ארנדט, היו לעקרונות מארגני הפעולה ומעוררי ההשראה שלימדו את מתיישבי היבשת האמריקנית את “אמנות ההתאגדות יחדיו” בהתאגדויות החופשיות , הוולונטריות , כפי שניסח זאת אלקסיס דה טוקוויל , אשר יצרו את כוחה הייחודי של השיטה הפוליטית האמריקנית. ‘ מופעי המרי האזרחי של שנות ה 60 היו, לגרסתה של ארנדט, רק הצורה האחרונה, העדכנית ביותר, של אותן התאגדויות וולונטריות שעשו את אמריקה למה שהיא .

[  חנה ארנדט : חצי מאה של פולמוס, בעריכת עדית זרטל ומשה צוקרמן, הקיבוץ המאוחד ( 2004) בעמוד: 147 ]

ההדגשות – הוספו למקור – ו’

14. המסע לבולצ’אנו – אוקטובר 2019

 

בחודש אוקטובר 2019, במסגרת מה שאני מכנה “מסעות אנטי פשיסטיים לאתרים פשיסטיים” [ ראו קישור זה ] הגעתי גם לבולצ’אנו שבצפון איטליה.

לאחר ביקור ב”שער הנצחון” הגעתי ל Piazza del Ttribunale  

מעלי התבליט הפשיסטי – מוסוליני על סוסו – מניף את ידו במועל היד הפשיסטי והסיסמה הפשיסטית :

CREDERE = האמן  

OBBEDIRE = ציית 

COMBATERE = הלחם 

 

ומעל כל אלה דולקת ומושכת את העין ואת תשומת הלב “הכתובת שעל הקיר” הדולקת יום ולילה למלוא רוחבו של התבליט להאיר ולהעיר את עיני הצופים “לאף אדם אין זכות לציית”

וממול מבנה בית המשפט העליון שמאחורי עמודי החזית המרשימים שלו יושבים השופטים המכובדים, עטויים בגלימותיהם – ופוסקים ומחייבים לציית לחוקים – חזור ופסוק חזור וציית…

אודה על האמת, עמדתי שם מיטלטל בין חובת הציות, ובין רוח המרד :

חמישים השנה בהן כיתתי רגלי בין בתי המשפט השונים ברחבי ישראל:  החל בערכאות הנמוכות בערי השדה, דרך בתי המשפט המחוזיים בערים הראשיות – ועד בית המשפט העליון בירושלים – ומאות השופטים שהופעתי בפניהם ברבות השנים, בשמם של לקוחותי, הביאו אותי מפעם לפעם להרהר, כשהגלימה מכבידה על כתפי,  בשאלות הקשורות בחובת הציות ל“חוק” היבש והכתוב ובכפיפות להוראות ה“דין” [ הכולל גם את פסיקתם המחייבת של בתי המשפט על דרגותיהם השונות ]. 

בחמישים שנותי כעורך-דין פעיל – ניצבו בפני מפעם לפעם שאלות שנגעו לגבולות הציות ומגבלות הציות ומדי פעם צצו גם הדילמות המוסריות המתגלגלות מן השאלות המוסריות הכרוכות בחובה לציית – ולעיתים גם בחובה שלא לציית.

המשפט שעלה בזכרוני היו מילותיו של השופט בנימין הלוי במשפט כפר קאסם:

“סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל, מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה ככתובת אזהרה האומרת: “אסור”! לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי המשפט חשובה כאן אלא: הפרת חוק גלויה ומובנת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או המעשה שהפקודה מצווה לעשותה. אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין איננה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות בעליל הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו.”

אך, מורא הדין איזן את תחושת המרד שבלב.

– בדברים שהבאתי לעיל, מפיה של חנה ארנדט וממאמרה של עידית זרטל – ועל רקע ההפגנות והמחאה הסוערת – ההולכת ומתגברת – אני נוטה לדעה כי ככל שהימים יהיו אפלים יותר – והסכנה לשלילת זכויות היסוד של אזרחי המדינה תגבר ההתנגדות ותתעצם המחאה – ותופעות הסירוב -ואי הציות ילכו ויתפשטו.

סיסמתה של חנה ארנדט, שאת מילותיה חצבה לנוכח תופעת הנאציזם הגרמני והפשיזם האיטלקי – ימי אופל, האפלים ביותר והמובהקים – וככל שהאיום בימי אופל הבאים להחשיך את חיינו, במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, יתגבו – כפי שדוברי הממשלה מאיימים עלינו – תגבר ההצדקה להזקק לאמירתה של חנה ארנדט – המכסות את המסר הפשיסטי – שגיליתי בביקורי בבולצ’אנו.

ככל שהדרישות מאזרחי המדינה – בכל תפקיד ובכל מקום – תהיינה לציית להוראות של משטר דיקטטורי – וככל שתהינה אלה: מרושעות, בלתי מתחשבות, בלתי הומניות ואנטי דמוקרטיות יותר ויותר אנשים ייתלו באמירתה של חנה ארנדט:

“לאף אדם אין זכות לציית”

ויפעלו על פיה – לפי צו מצפונם !

 

---

26.3.2023

ויקטור הרצברג, עו”ד

מספר רשיון : 5968, אוקטובר 1970.

____________

^* תודתי לאדריכל הצעיר, המוכשר והמבטיח דור בן ארוש [ שהוא גם בן משפחתנו ] על עזרתו, הערותיו ועצותיו בנושאי הארכיטקטורה בפוסט זה.

 

 

 

.

פורסם על ידי Victor | ביום: 26 במרץ, 2023 |[537] | קטגוריות: ההפיכה-המשטרית | תגובות: 0 | להוספת תגובה לחץ כאן