.

בטהובן בציור שמן משנת 1804 -תקופת חיבור סונטת-קויצר

מאת הצייר W.J.MAHLER

שנת 1803 – היתה שנה שהניבה יצירות ספורות תחת ידו של לודויג ואן בטהובן. אולם השתיים העיקריות שחוברו באותה שנה הטביעו חותמן על ההסטוריה של המוזיקה.

האחת:  הסימפוניה מספר 3 ידועה ומפורסמת. סיפור שינוי ההקדשה של סימפוניה זו גם הוא מאותם סיפורים בהן מתכבדת כל ביוגרפיה על הקומפוזיטור.  בטהובן [ הגרמני ] שהתרשם ביותר מרוח המהפכה הצרפתית אותה נשא נפוליאון בונפרטה, החליט להקדיש את הסימפוניה השלישית שלו לכבודו וכינה אותה “בונפרטה”.  אך משנודע לבטהובן כי נפוליאון הכתיר עצמו כקיסר – “אמפרטור”

נפוליון מכתיר עצמו כאמפרטור – קיסר

– שינה בחמת זעם את ההקדשה – וקרא לה “הרואיקה” – כלומר “הגבורה” מאז הסימפוניה מס’ 3 מוכרת בשם הזה. הפרק השני של סימפוניה זו – “מרש האבל”, הנוגע ללב מלווה מאז ועד ימינו את לוויותיהם של חיילים המשלמים בחייהם על האמביציות של הגנרלים והפוליטיקאים המשלחים אותם , כבשר-תותחים, לשדות הקטל.

השניה : הסונטה לכינור ופסנתר בלה מאג’ור שמספרה 9 (אופוס 47), המכונה “סונטת קרויצר”, שגם את ההקדשה המקורית לה שינה בטהובן – אך הפעם מטעמים שונים בתכלית. מטעמים אחרים לחלוטין, שינה בטהובן את ההקדשה המקורית של 

 במקורה הסונטה, שסערת רגשות, שהיתה קו אופי בולט באישיותו של בטהובן ניכרת בה, חוברה לכנר וירטואוז אנגלי. בשם ג’ורג’ ברידג’טואאר:

GEORGE AUGUSTUS POLGREEN

BRIDGETOWER 1779-1860

הכנר היה בן לאם פולניה ולאב מאיי מערב-הודו. הוא היה כהה עור וכונה מולטי, ולכנר זה הקדיש בטהובן את הסונטה :

 ההקדשה על הדף הראשון של הסונטה מס’ 9 בלה מאז’ור – לימים, “סונטת קרויצר”

בראש דף הפרטיטורה רשם בטהובן הקדשה ורוח של הומור שורה עליו:

Sonata mulattica Composta per il Mulatto Brischdauer

gran pazzo e compozitore mulattico

ובתרגום:

“סונטה מולאטית שחוברה עבור המולטי ברידשטואאר, משוגע גדול, וקומפוזיטור מולטי”

קיימת גירסה נוספת לסיפור זה ולפיה הנוסח שכתב בטהובן [ ככל הנראה במקום אחר ] היה :

 Sonata per uno mulaticco lunattico – 

לאמור “סונטה למולטי – חולה ירח”:

הביצוע הראשון של הסונטה התקיים בוינה, ביום 24 במאי  1803  באולם הקונצרטים שבאוגארטן

אולם קונצרטים ב AUGARTEN

בטהובן עצמו היה פסנתרן

בטהובן ליד הפסנתר בביתו 

היה מי שליווה את הכנר שלו הוקדשה הסונטה בביצוע הבכורה, ומהערה שהותיר הכנר לאחר ביצוע של הסונטה, ניתן ללמוד :

“כאשר ליוויתי אותו בסונטה קונצרטנטה שלו בוינה, בעת החזרה השניה בחלק הראשון של הפרסטו [ המהיר ], חיקיתי את ‘הטיסה’, בתו ה18, של הפסנתר. בטהובן קפץ אז, חיבק אותי ואמר: “עוד פעם”, והמשיך להחזיק את הפדל פתוח תוך כדי אותה ‘טיסה’ … “

ניתן להתבסס על הערה זו כתומכת באותם ביצועים בהם מדגיש הכנר את המהירות הרבה בה זורם אותו “פרסטו” שיהפוך מפורסם הודות לסיפורו של טולסטוי.

בטהובן ניגן את הפרק השני, האנדנטה הרומנטי, בהבעה כה מודגשת עד כי הם היו צריכים לחזור עליו כמחווה לקהל המריע. 

אלא שההרמוניה רווית המתח המוזיקלי שבין הכנר ובין הפסנתרן לא האריכה ימים ולפי מקורות שונים נפל נפל דין ודברים בין הכנר לבין בטהובן. כותבי הזכרונות מציינים, כי אם מבקשים למצוא את סיבת הסכסוך, יש צורך להזקק לפסוק בצרפתית – chercher la femme  שתרגומו כידוע הוא : “חפש את האשה“.

אחרי הקונצרט, ישבו הכנר והפסנתרן באיזה בר ולמראה עלמת חן אחת שילח לעברה הכנר הערה שהעלתה את חמתו של בטהובן. הוא דרש מהכנר להתנצל וכשזה סירב…דרש ממנו בטהובן את הפרטיטורה בחזרה.

בטהובן שהתלהב מהיצירה, לאחר ששמע אותה בביצוע חי, ביקש להפיץ את הסונטה ברבים, ואז עלה במוחו הרעיון כי אם יקדיש אותה לווירטואוז מוכר ומפורסם, זה ימהר לבצעה וכך תגדל תפוצתה, מכירת הפרטיטורות תוגבר והכנסותיו תגדלנה. [ גם גאונים צריכים, כמסתבר “לגמור את החודש…” ] .

הוא בחר בכנר-וירטואוז שחי בפאריז רודולף קרויצר שמו והקדיש לו את הסונטה. וציפה כי זה יעשה לה ולבטהובן שם.

ביום 4 לאוקטובר 1804 כתב מכתב נזעם למוציא לאור שלו לו מסר את הסונטה לפרסום, וזה הזניח אותה . בטהובן חד הלשון כתב לו:

“למר שימרוק המכובד ביותר,

מחכה אני בצפיה גדולה לסונטה שמסרתי לך – אולם לשוא – במחילה מכבודך, אנא כתוב לי על מנת שאצליח להבין מה קרה לה, לסונט. האם לקחת אותה מידי רק כמזון לעש ? או שנחוצה לך התייחסות קיסרית מיוחדת ליצירה שתופנה אליך על מנת שתטפל בה ?

בהמשכו של מכתב זה העלה בטהובן את הרעיון להקדיש את הסונטה לרודולף קרויצר, מפאריז.

מכתבו של בטהובן מיום 4 באוקטובר 1804

רודולף קרוייצר, כנר וירטואוז צרפתי, והיה בשיא היוקרה באותה תקופה, לא עלה על גדותיו מהתלהבות מן העובדה כי בטהובן שינה את ההקדשה של הסונטה לכבודו.

רודולף קרויצר – כנר ויקטואוז  

במבט לאחור, ניתן לאמר ששניים נכשלו כאן כשלון חרוץ ביחסי ציבור:

הראשון היה בטהובן עצמו ששינה את ההקדשה על הסונטה כדי להחניף לכנר הוירטואוז כדי שהחמאה זו תביא אותו לביצועה ולפירסומה….

והשני רודולף קרויצר עצמו, שלא התרשם ממחוות ההקדשה שהקדיש לו המחבר את היצירה, ולא הסכים לנגן את הסונטה

לטעמו של רודולף קרוייצר, הוירטואוז הכוכב, שלא נעדר גינונים של סנוביות והתנשאות, ראוי היה לו בטהובן כי היה מלחין את הסונטה עבורו מלכתחילה והיה מקדיש לו אותה בראשונה ולא “רק” מעביר את ההקדשה על שמו כיוון שנפל דבר בענין פעוט וחסר חשיבות כמו, גברת אחת… בינו ובין הכנר הראשון לה הוקדשה היצירה.

קרויצר, זילזל בברידג’ווטר לא רק בשל היותו מולאטי אלא גם בעבור תנועות ומחוות הגוף המוגזמות שלו בעת ביצוע יצירות קשות, דבר שהיה מביא מפעם לפעם לתגובות של גיחוך-קל אצל קהל אניני הטעם, וביניהם כנראה אותה עלמת חן ששניהם, גם הקומפוזיטור האימפולסיבי, הרווק הסוער וגם הכנר המולאטי, שמו בה עינם, אלא שבשל ריבה זו נפל הריב ביניהם, וקהל חובבי המוזיקה זכה לא “סונטת ברידג’טואאר” אלא ב”סונטת קרויצר”.

קרוייצר, הוירטואוז המבריק, כובש הקהל, ששמו הלך לפניו בסלונים של פאריז, לא שבע נחת גם מהתפקיד הנכבד מידי, לטעמו, שהעניק בטהובן לפסנתר. לכן חשש שאם יעלה לבצע את הסונטה הפסנתר ‘יגונב’ לו את ההצגה. ומתוך חשש שמא יעיב הפסנתרן על נגינתו המבריקה התחמק מלבצע אותה;

רודולף קרויצר היה כה בטוח במעמדו הן ככנר וירטואוז ושכח ככל הנראה את מה שלימדו הרומאים על התהילה שחולפת לה עם עבור הזמנים. יתכן וסמך על כמה יצירות זניחות שחיבר שהן תשמרנה את שימעו בדברי ימי המוזיקה.

תווי יצירה של רודולף קרויצר 

גם בכך נכשל הוירטואוז בעל הגאווה היתרה – היצירה שהקדיש לו ביטהובן משמרת את שמו מזה למעלה ממאתיים שנה ! ואילו מה שהוא כתב כקומפוזיטור נותר צרור זנוח של תרגילים וקטעי קצרים ששקעו בתהום הנשיה, ונדמה שאיש לא מבצען היום.

בסונטה 3 פרקים:

הפרק הראשון :  ADAGIO SOSTENUTO – PRESTO

הינו פרק סוער ויצרי במיוחד והוא שעשה את עיקר הרושם על טולסטוי. זה הפרק שטולסטוי עושה בו שימוש בסיפור שכתב  והעניק לסיפור את שמו;

הפרק השני : ANDANTE CON VARIAZIONI  

הוא פרק נינוח ורומנטי, המפרק את המתח שנוצר בפרק הפתיחה הסוער; טולסטוי פוטר אותו באמירה, מזלזלת משהו : “האנדנטה היפהפה ועם זאת רגיל, לא חדש עם ואריאציות תפלות”, באשר פרק זה הנעים והלירי, לא התאים לכוונותיו של טולסטוי ולשימוש שעשה בפרק הסוער של הסונטה בסיפורו.

הפרק השלישי: FINALE ] PRESTO ]  

פרק “הפינאלה החלש בהחלט”, כדברי טולסטוי, חוזר אל הקצב המהיר, אך אווירתו היא עליזה ואופטימית – ואין בה מאום מאווירת הקרב, הלחץ וסערת הנפש אליהן מוביל אותנו בטהובן בפתיחת הסונטה.