קישור ל- goto facebook page
היום 04.12.2024, 10:31. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,913 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

[00.0] מרסל פרוסט : ועוגית המדלן … [ שחזור פוסט משנת 2000 ]

18 בספטמבר, 2021

.

מרסל פרוסט  – [ 10.7.1871 – 18.11.1922 ]

פוסט זה מוקדש לסופר הצרפתי מרסל פרוסט  ולקריאה מוערת ומוארת של קטע קצר [ עמ’ 47 עד עמ’ 51 ]  מיצירת הענקים שלו “בעקבות הזמן האבוד”, יצירה המתפרסת על  פני כ 3,000 עמודים ואוחזת כמליון וחצי מילים !

מבוא

לפני שנעיין ונקרא בקטע שבחרתי מתוך המכלול הגדול, אקדים מילים אחדות:

את הפוסט המקורי, שאת שחזורו אני מביא כאן, הכנתי והעליתי לאתר “מילים” בפורמט הקודם שלו, אי אז,  בחודש דצמבר שנת 2000.

היה זה, כאשר צעדתי את צעדי הראשונים בעולם האינטרנט, [ שגם הוא היה עדיין בראשית דרכו ].

את המסגרת של אתר “מילים” הישן עיצבתי בעצמי בטכניקת-עיצוב שנקראה אז למיטב זכרוני: HTML 

מה שביקשתי להשיג באותו פוסט היה: 

מצד אחד :

להציג לגולשים קטע מיוחד שבחרתי מתוך הכרך הראשון של “בעקבות הזמן האבוד” שכותרתו : “בצד של סוואן – חלק ראשון: קומברה”,  בתרגומה הפיוטי הנהדר של הלית ישורון, שראה אור בשנת 1992, בהוצאת  הספריה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה”

ומצד שני:

לציד הטקסט של פרוסט  להעיר ולהאיר את הערותי / והארותי – בליווי תצלומים – שחלקם צולמו על ידי, בביקורים שערכתי באלייה-קומברי – היא עיירת-נעוריו של פרוסט, המככבת בקטע שבחרתי, וכן תצלומים שהשגתי ממקורות שונים , המאירים את המילים של פרוסט ;

לכן עיצבתי את הדף שהוצג לקוראים כדף חצוי :

בעמודה הימנית: הבאתי את הטקסט של פרוסט – עם סימוני קישורים  אותם מיספרתי במספרים

[ מ 1 עד 20]   – כמספר ההערות וההארות שמצאתי להוסיף לטקסט – כאשר אלה מופיעים ומתחלפים בעמודה השמאלית – לצד הטקסט המקורי שבעמודה הימנית.

כדי להדגיש את ההבדל בין הטקסט המקורי לעומת ההערות פרי-עטי, החלטתי לצבוע את העמודה השמאלית ברקע ורוד.

כאשר העברתי, בחודש יולי 2010,  את אתר “מילים” לפורמט החדש שלו – תחת תוכנת WORDPRESS – לא ניתן היה להשיג את החלוקה האמורה לשני טורים ולכן, לדאבוני, הפוסט על מרסל פרוסט, בו השקעתי עבודה רבה [ ואהבה רבה לפרוסט…] לא הוצג באתר “מילים” המחודש ומשהוזנח – גם נשכח [ ואף מליבי ] עד כי בפועל אבד לי, וזמן רב לא הצלחתי למצוא אותו.

והנה לאחרונה, בדרך מקרה, הצלחתי לגלות אותו ‘מסתתר’ באחד הגיבויים הישנים של אתר “מילים” ומשנמצא, החלטתי לשחזר אותו ולחזור ולהציגו – בדומה למה שהיה עת כתבתי אותו לראשונה – לפני כ 20 ! שנה, גם מטעמי הנוסטלגיה האישית שלי [ והרי כבר נאמר ש’הנוסטלגיה – היא לא מה שהיתה פעם…’ ] וגם לטובת מתעניינים חדשים ביצירתו של פרוסט, יצירה שזכתה מאז לפרסום של כרכים נוספים מיצירתו של פרוסט. 

על מנת ליתן לקוראים מושג כיצד נראה הדף של פרוסט באתר “מילים” הקודם הנני להציג כאן תצלום שלו:

מראה הפוסט כפי שהוצג באתר מילים המקורי – בחודש דצמבר 2000-נובמבר 2001

 


 

טכניקה זו – של פיצול הדף לשתי עמודות, אינה ישימה כיום בתוכנת WORDPRESS – בה אני משתמש לתפעול  אתר “מילים”,  ועל כן אביא להלן בדף הראשי את הטקסט של מרסל פרוסט –  – כשליד מילות המפתח עליהן הערתי והארתי יופיעו מילות המפתח אליהן התייחסתי  ולצידן מספרים מודגשים מ 1 עד 20  – ולחיצה עליהם תוביל לדף-משני ובו דברי ההסבר – מילה במילה – ותמונה בתמונה – כפי שהופיעו לעיני הקוראים בשנת 2000 ו – 2001.

בעת שעסקתי בעבודת השחזור וההחייאה של המצגת שעיקר ענינה הטקסט של פרוסט ואפיזודת “עוגית המדלין” – דומה שהוא הקטע המפורסם ביותר מיצירתו המונומטלית של פרוסט [ שהוא קרא לה “קתדרלת המילים”….] גיליתי שחלק מהקישורים [ מהמספרים 13 ועד 18 ] לא הושלמו אז בשנת 2000 ! ומה שכללתי בהם אז היו תצלומים אחדים – ובצידם ההבטחה “הטקסטים יושלמו בהקדם”…. – אולם מסיבות שונות, שאינן זכורות לי [ מאז עברו כבר כ 20 ! שנה !…]  לא עמדתי בהבטחתי זו…

 

אין זה מקרה כמובן שבחרתי דווקא את הקטע המצוטט  מתוך המכלול העצום של יצירת הענקים “בחיפוש הזמן האבוד” – קטע זה המופיע בתחילת היצירה היא בבואה והשתקפות ראויה של טיבו וסגנונו של פרוסט – ניחוח שילווה את הקורא בהמשכה ובהתפצלויותיה הבאות של היצירה.

כאן נמצא הקטע המפורסם ביותר של פרוסט – בו בוקעת עוררות הזיכרון הבלתי נשלט – עם טעימת עוגית המדלין הבלולה בכוס התה….

– וכשם שמרסל דימה את

“כל קומברה וסביבותיה, כל זה הלובש צורה וממשות, קם וניעור, עיר וגנים, מספל התה שלי”…. 

כך גם הקטע שבחרתי – הוא בבחינת טיפה מן האוקינוס הגדול – המכילה את תמציתו של האוקיאנוס כולו …

 

 זו הדרך בה החלטתי לשחזר את הפוסט הישן משנת 2000 :

עדכונים חדשים – 2021 :

אך, לא אסתפק רק בכך, כיוון שעברו מאז למעלה מ 20 ! שנה, ויש לי כיום הערות רבות נוספות ותובנות חדשות ביחס לאותו טקסט – וכן נחשפו חומרים חדשים שבשעתו לא היו נגישים – וכן יצאו בינתיים ספרים חדשים על פרוסט ויצירתו – ועל מנת לא “לקפוא” בזמן – ארשה לעצמי – להוסיף עדכונים ותוספות לפוסט המקורי – וכדי שיידע הגולש, מה “שיחזור” ומה “עדכון” – החלטתי להציג את חומרי העדכון באותיות בצבע חום – כפי שנראית פיסקה זו.

קריאה נוסטלגית מהנה ותוספות ועדכונים … מועילים !

טעימת עוגית המדלן בספל התה – סנקט-פטרסבורג 27.7.2013

ספטמבר, 2021

 

השחזור


[00] בחיפוש אחר מרסל האבוד….

עמ’ 47:

כך אירע, שבמשך [ 01 ]שנים , בהתעוררי בלילות משזכרתי את

[ 02 ] קומברה, מעולם לא ראיתי אלא מעין מקטע מואר, מגולף מתוככי עלטה עמומה, כמגזרת שמטח של זיקוקין די-נור או זרקור חשמלי מאירים ומחטבים מתוך מבנה, ושאר חלקיו רובצים בחשיכה : בבסיס הרחב למדי,

[ 03 ] חדר-האוכל, מפתח השביל החשוך שממנו היה מגיח מחוללם הלא-מודע של יגוני, [ 04] מר סוואן, חדר-המבוא שמבעדו התנהלתי אל המדרגה הראשונה בגרם האכזרי-לטיפוס שבפני עצמו היווה חרוט צנום בגוף הפירמידה האסימטרית הזאת; ובקודקוד, 

[ 05 ] חדר-השינה עם הפרוזדור הקטן שבדלת הזכוכית שלו נכנסת 

[ 06 ] אמא;

בקצרה, תמיד נראית באותה שעה עצמה, מובדלת מכל מה שעשוי להימצא בסביבה, מובלטת לבדה על רקע החשיכה, התפאורה ההכרחית (כמצוין בהוראות-במה למחזות ישנים בצאתם לסיבוב בערי-השדה) הנחוצה לדרמה של פשיטת הבגדים שלי;

 

כאילו קומברה לא היתה אלא שתי קומות מחוברות כאמצעות חדר-מדרגות דק וכאילו תמיד עמדה בה שעה שבע בערב, אם לומר את האמת יכולתי להשיב למי שהיה שואל, שקומברה הכילה גם דברים אחרים והתקיימה גם בשעות אחרות.

אך הואיל ומה שהייתי זוכר היה ניתן לי רק מכוח 

[ 07 ] הזכרון הרצוני, זכרון התבונה, הואיל והמידע שהוא מספק על העבר אינו משמר ממנו דבר, לעולם לא היה מתעורר בי החשק להגות בשאר קומברה. למעשה כל זה

עמ’ 48:

מת לגבי.

מת לעולמים ? יתכן.

יש הרבה מן המקרה בכל זה, ומקרה שני, מקרה מותנו, תכופות אינו מאפשר לנו להמתין לאורך זמן לחסדי המקרה הראשון.

הגיון רב מוצא אני באמונה הקלטית, האומרת שנשמותיהם של אלה שאיבדנו שבויות בתוך איזו ישות נחותה, בחיה, בצומח, בדומם, ואכן הן אבודות לנו עד לבוא היום, שרבים לעולם לא זוכים לו, שבו ניקרה בסמוך לעץ, נקנה חזקה על עצם שבקרבו הן כלואות.

ואז תרעדנה, תקראנה בשמנו, ומיד בהכירנו את קולן, יופר הכישוף. משנגאלו על-ידינו, גברו על המוות והן שבות לחיות עמנו.

והוא הדין בעברנו.

לשווא אנו עמלים להעלותו, כל טורח התבונה – ברכה לבטלה.

הוא נסתר מעבר לתחומה ולהישג ידה, באיזה עצם גשמי ( בתחושה שגורם לנו אותו עצם) שלא ישוער.

המקרה הוא שיקבע אם נתקל בעצם הזה בטרם נמות, ואם לא נתקל.

 

כבר הרבה שנים שמקומברה, פרט לסצינת ההליכה לישון, לא נותר לי דבר,

והנה ביום חורף אחד, בשובי הביתה, אמי, שראתה כי קר לי, הציעה לי לשתות, שלא כמנהגי, מעט תה.

תחילה סירבתי, ואז, משום מה, חזרתי בי. היא שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוצות המכונות [ 08]  מדלינות קטנות, שנוצקו, כמדומה,

[ 09 ] בקשווה גלית[ 10 ] כקונכיית סן-ז’אק. לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלין.

אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגיה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן-רגע הקהה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא היתה בי,

היא היתה אני.

חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן-חלוף. מנין יכול היה לבוא בי ששון כזה?

חשתי כי הוא קשור בטעם התה והעוגית, אלא שחרג ממנו לאין שיעור, לא מאותו מין היה. מנין בא? מה משמעו? איך אשיג אותו? אני שותה לגימה שניה ובה

עמ’ 49:

אין אני מגלה דבר נוסף על הראשונה. שלישית, שיש בה מעט פחות מבשניה.

הגיע הזמן להפסיק, סגולת השיקוי, כמדומה, הולכת ונחסרת. ברור שהאמת שאני מחפש אינה מצויה בו, אלא בי. הוא עוררה לחיים, אך אינו מכיר אותה, ואינו יכול אלא לחזור ולחזור-חלילה, בכוח פוחת ופוחת, על אותה עדות שאין ביכולתי לפענח אך לפחות אני רוצה שיהיה לאל ידי לבקשה בשנית ולמצוא אותה שלמה כבראשונה, נתונה לי, עוד מעט קט, להבהרה מכרעת.

אני מניח את הספל ונפנה לעבר רוחי. עליה מוטל למצוא את האמת. אבל כיצד? אי-ודאות קשה, בכל פעם שהרוח חשה שקטנה מהכיל;

כאשר היא, המחפשת, הנה, בה בשעה, גם המחוז העלום שם נגזר עליה לחפש ושם כל מטעניה כקליפת השום.

לחפש?

למעלה מזה: לברוא.

היא ניצבת למול משהו שעוד איננו, ושהיא לבדה תוכל לממש ואחר-כך להביאו אל המואר.

ושוב אני מתחיל לשאול את עצמי מהו שהיה מצב סתום זה, שלא הביא עמו שום ראיה הגיונית,

זולת ההכרה באושרו, במציאותו שלעומתה התפוגג כל השאר. אני רוצה לנסות ולגרום לו  שיופיע שוב. אני נסוג במחשבתי אל רגע לגימת כפית התה הראשונה. אני שב ומוצא אותו מצב ללא בהירות חדשה. אני תובע מרוחי עוד מאמץ אחד, שתשיב לי עוד פעם אחת את התחושה החומקת. ואז, כדי שדבר לא יפריע לתנופה שבה תנסה לתופסה, אני מסיר מדרכה כל מכשול, כל מחשבה זרה, אני מגן על אוזני ועל דריכותי בפני הרעשים העולים מן החדר הסמוך. אבל כשאני נוכח כי הרוח נלאית ואינה מעלה כלום, אני כופה עליה כעת הסח-דעת שמנעתי ממנה, כופה עליה לחשוב על דבר אחר, להחליף כוח בטרם נסיון אחרון. אחר-כך פעם שניה, אני מפנה חלל ריק למולה, אני מניח לפניה את הטעם שעוד עומד מאותה לגימה ראשונה ואני מרגיש בי משהו נרעד, משהו שניסט ממקומו, מבקש לעלות, משהו נעקר מעוגן, ממצולות; לא יודע מה זה, אבל זה עולה לאיטו; אני חש בהתנגדות ושומע את רחש המרחקים הנפלחים.

אין ספק, זה המפרכס כך בתוכי, הרי זה המראה, זכרון הראיה, שבהיותו כרוך בחוש הטעם, מנסה לאחוז בעקביו ולהגיע עד אלי. אולם

עמ’ 50:

חיבוטו רחוק מדי, מעורפל מדי; בקושי ניתן לי להבחין בהבהוב הגולמי, שבתוכו ניתכת הסחרחרת החמקמקה של בליל הצבעים הרוחשים; ואיני יכול להבחין בצורה, לבקש ממנה, כמתווכת אפשרית יחידה, שתתרגם למעני את עדות בן זמנה, בן-לווייתה, הטעם, להפציר בה שתוריני באילו נסיבות מיוחדות מדובר, באיזו תקופה מן העבר. האם יגיע לסף הכרתי הצלולה אותו זכרון, אותו רגע נושן, שחבלי קסם של רגע זהה לו באו ממרחקים לשדלו, לטלטלו, להרימו מקרקעית עצמי? מי יודע. עכשיו איני חש כלום, הוא נפסק, אולי שוב שקע; מי ידע אם ישוב ויעלה אי פעם מחשכתו? עשר פעמים עלי להתחיל שוב ושוב,

לגהור מעליו. ומורך הלב המניא אותנו מכל משימה קשה, מכל עשיה חשובה, דוחק בי בכל פעם להניח לזאת, לשתות את התה ופשוט להתרכז בטרדות היום, במאוויי המחר, שאפשר לדוש בהם ולדוש בלי קושי. ובבת אחת שב הזכרון ונגלה. הטעם הזה היה טעמה של פיסת המדלין הקטנה, שבבוקרי יום ראשון בקומברה (כי ביום זה לא הייתי יוצא לפני שעת התפילה), כשניגשתי לחדרה לומר לה בוקר-טוב, הגישה לי דודתי ליאוני, לאחר שטבלה אותה בספל התה או בחליטת התרזה שלה.

מראה המדלין הקטנה לא הזכיר לי כלום עד שלא טעמתי ממנה; כי אולי, משום שתכופות ראיתיה מאז, מעל מגשי המגדניות, בלא שאכלתי ממנה, ניתקה תמונתה מימי קומברה ונכרכה בימים אחרים, מאוחרים מהם;

כי אולי, משום שמזכרונות שנעזבו זמן כה רב מחוץ לזכרון, דבר לא שרד, הכל התפורר;

הצורות – ובהן קונכיית התופין הקטנה, מדושנת חושניות תחת קפליה הקפודים והמתחסדים – נמחקו, או, בהיותן רדומות אבד להן כוח ההתפשטות שהיה מאפשר להן להבקיע אל התודעה.

אבל, כאשר מעבר רחוק דבר לא משתמר, במות האנשים, בהימוט הדוממים, הם לבדם, יותר שבריריים אבל יותר עזים, יותר על-חומריים,

יותר עקשנים, יותר, נאמנים, הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב, כמו נשמות, זוכרים, מחכים, מקווים, על תילי כל היתר, נושאים בלא רתע, על נטף אוורירי כמעט, את המבנה האדיר של הזכרון.

 

וברגע שעמדתי על טעמה של פיסת המדלין הטבולה בחליטת התירזה,

עמ’ 51:

שהיתה [ 11 ] דודתי [ הדודה ליאוני ] מגישה לי (על אף שלא ידעתי אז ועוד רבה היתה הדרך להבין מדוע עשני זכרון זה מאושר עד כדי כך),

כהרף עין קם [ 12 ] הבית הישן והאפור, הצופה לרחוב, ובו

[ 13 ] החדר, וכתפאורת תיאטרון בא והתחבר אל

[ 14 ] הביתן הקטן שנשקף אל הגינה, שבירכתיה נבנה למען הורי (אותו מקטע גדום שרק הוא שב ונגלה לי עד כה); ועם הבית, העיר, מבוקר עד ערב ובכל מזג-אוויר שהוא –[ 15]  הכיכר שאליה שלחו אותי לפני ארוחת-הצהריים,

[ 16] הרחובות שבהם התרוצצתי בשליחויות, שבילי עפר שבהם עברנו כשהימים היו יפים.

וכמו באותו משחק שהיפאנים משתעשעים בו, ומשרים פיסות נייר קטנות ושקופות בקערית חרסינה מלאה מים, ומשרק הן מוטבלות במים, מיד הן מתרדדות, מתעקלות, מצטבעות, נבדלות זו מזו, נעשות פרחים, בתים, דמויות מוצקות ומזוהות, – כך כעת בכל פרחי גננו ופרחי [ 17 ]הפארק של מר סוואן, והנימפיאות 

[ 18 ] שבוויוון, ואנשיה הטובים של העיירה [19] ובתיהם הקטנים

[ 20] והכנסיה וכל קומברה וסביבותיה, וכל זה הלובש צורה וממשות, קם וניעור, עיר וגנים, מספל התה שלי.

________________________________________

בעקבות הזמן האבוד, [1] בצד של סוואן,

חלק ראשון קומברה, עמ’ 51-47, מצרפתית: הלית ישורון.

הספריה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה

 

 

 

 

________________________________________

רשימת כל הקישורים לשחזור הפוסט המקורי על פרוסט

________________________________________

 

[00.0] מרסל פרוסט : ועוגית המדלן … [ שחזור פוסט משנת 2000 ]

.[00] פרוסט / שחזור: בחיפוש אחר מרסל האבוד…

[01] פרוסט / שחזור: “במשך-שנים”

[02] פרוסט / שחזור : קומברי היא אילייה

[03] פרוסט / שחזור : “חדר-האוכל”

[04] פרוסט / שחזור “מר סוואן”

[05] פרוסט / שחזור: “חדר-השינה”

[06] פרוסט / שחזור : “אמא”

[07] פרוסט / שחזור: “הזכרון”

[ 08 ] פרוסט / שחזור : “מדלינות-קטנות” 

[ 09 ] פרוסט / שחזור : “קשווה-גלית”

[ 10 ] פרוסט / שחזור : “קונכיית סאן-ז’אק”

[11] פרוסט / שחזור: “הדודה-ליאוני”

[12] פרוסט / שחזור : הבית הישן והאפור

[13] פרוסט / שחזור : “החדר”

[14] פרוסט / שחזור : “הביתן הנשקף אל הדירה”

[15] פרוסט / שחזור : “הכיכר”

[16] פרוסט / שחזור: “הרחובות”

[17] פרוסט / שחזור : “הפארק-של-סוואן”

[ 18] פרוסט / שחזור : “הוויוון”

[19] פרוסט / שחזור : “הבתים-הקטנים”

[20] פרוסט / שחזור: “הכנסיה”

 

 

.

.

 

 

Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....