.

 

שישה ימים גדושים בחוויות משפחתיות מרנינות-לב-ונפש: בילוי משפחתי חם עם  משפחת ביתנו הצעירה : ענבל ובעלה החביב חיים, ושתי הנכדות המקסימות: מיכאלה בת השלוש וחצי ואמי בת השנה ושלושה חודשים – מציפות את הלב בשמחה ואושר ;

על כך, ראוי להוסיף ולהזכיר את השוטטות בעיר התוססת, הצבעונית והעליזה אתונה – עיר ללא הפסקה – לא ביום ולא בלילה – העשירה באוצרות אומנות וארכיטקטורה – שהטביעו את חותמן על התרבות המערבית כולה.

והשיא הוא המאור הגדול – המיגדלור המאיר מזה מאות שנים את דרכה של הארכיטקטורה המערבית וחותמה ניכר במבנים המתנוססים בגאווה בבירות העולם – החל בפרלמנט הצרפתי בפאריז , דרך בית המשפט העליון של ארצות הברית, שער ברנדנבורג בברלין – ואין סוף מבני ציבור מרשימים, מקדשים מעוטרי עמודים וכותרות דוריות ויוניות וקורנטיניות מפארות את ראשיהן. 

הביקורים במוזיאונים העשירים של אתונה הכוללים אוצרות של דוגמאות הפיסול היווני הקלאסי -על כל תקופותיו , מעשי אומנות שהעין נמשכת אליהם – ואינה מרפה – כל אלה – נחרטו עמוק בלבבי – ואני מקווה כי משהו מכל זה הצלחתי להנחיל, ולו במידה צנועה, לנכדתי המקסימה – מיכאלה, [ לפי מגבלות גילה הצעיר עד למאוד מאוד – והיא רק בת שלוש וחצי] שליוותה אותי בשימחה ובגילויי התפעלות וזיהוי [ עליהם אספר ואפרט בפוסט נוסף הנמצא בהכנה] ושאר חוויות והתרשמויות שעוד תפורטנה בהמשך – היו חגיגה שהברכה “חג-שמח” – מבטאת אותן נכון.

טיסת הלילה החזירה אותי לביתי – ולאחר שהתעוררתי לבוקר טרוט-שינה : פרקתי מהמזוודה את הספרים הרבים שרכשתי להשלמת ידיעותי על האקרופוליס ועל עתיקות יוון ותולדותיה והאמנות הקלאסית, על שכבותיה השונות.

ובנוסף לכך פרקתי, ביד רוטטת, גם את המזכרת העיקרית שהבאתי עימי מטיול זה – והיא עותק [ עם תעודת אותנטיות – אותה ניתן לראות בקישור זה ]  מטעם המוזיאון הלאומי הארכיאולוגי באתונה ומשרד התרבות של יוון לפסלו של הומר – הוא הומרוס – משורר האיליאדה והאודיסיאה

העתק אותנטי של פסלו של הומרוס

 

הפסל הוצב אחר כבוד, על המדף וצורף למזכרות קודמות – מעוררות געגועים וזכרונות ממסעות קודמים שגם הם הניבו מזכרות דומות.

אני לי משלי אין כלום – רק… מדף של זכרונות …

 

נכדתי מיכאלה – ליד המדף לפני הנסיעה ליוון !

הומרוס – [ בעיקר הודות לתרגום המופתי של המשורר שאול טשרניחובסקי] מלווה אותי שנים רבות בשיטוטי הרבים בעקבות גיבורו אודיסאוס – שהסופר ג’יימס ג’ויס – הפגיש אותי עימו – ומזה שנים רבות אנו צועדים עקב בצד אגודל הן במעליליו של אודיסאוס והן בהרפתקאותיו של האודיסיאוס המודרני – האנטי-אודיסיאוס – ליאופולד בלום, גיבורו [ בפועל אנטי גיבורו של ‘יוליסס’ של ג’ויס ] ולהרחבה – מוזמנים לגלוש לקישור זה

איני יכול לבטא את רחשי הלב העולים בי לנוכח פסלים אלה [ שהינם העתקים ולמניעת ספק – אינם הדבר האמיתי ] אך מראיהם ממלאים את ליבי געגועים והתפעלות שהמשורר שאול טשרניחובסקי הצליח בכשרונו הרב לבטא את רחשי הלב הנוהה אליהם:

 

---

ובהזדמנות זו רוצה אני להודות לכל הגולשים שליוו את מסעי זה ביוון בלייקים שלהם ובשאלות ובתגובות – ואם לא הספקתי להשיב על כולן, הרי זה רק משום דוחק הנסיבות וטרדות הטיול – ואשתדל עתה להשיב ולהגיב, בשובה ונחת, כמיטב יכולתי.

 

ויקטור הרצברג, 18.10.2022

---

הנה שירו של שאול טשרניחובסקי

[ מצוטט מתוך פרוייקט בן-יהודה – בתודה ובכבוד ! ]

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחַן!

 

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחַן!

וְאִם יֵשׁ אֲשֶׁר תָּבוֹא שְׁעַת-חֻלְשָׁה חִוְּרָה,

תִּפְרֹשׂ אֶת אֲרִיגָהּ עַל נֶפֶשׁ מִתְגַּעְגְּעָה

עִם עֶרֶב רַב-אֵימָה אוֹ אֵלֶם חֲצוֹת-לֵיל,

וְהַלֵּב יָגֵעַ כֹּה מִשֶּׁקֶר הֲמוֹן-עָם

וּמִתְפַּלֵּל בַּלָּאט – בְּאֵין אֹמֶר וּדְבָרִים –

אֶל יָד מְלַטֶּפֶת בְּרֹךְ, אֶל לֵב יָחִיל דּוּמָם,

הַמַּחֲרִישׁ אִתְּךָ, כּוֹאֵב אֶת כְּאֵבְךָ,

בְּצַעַרְךָ לוֹ צַר וּבְגַעְגּוּעִים שֶׁלְּךָ

עַל רֶמֶז כָּל-שֶׁהוּא מֵעֵבֶר לִקְטַנּוֹת;

 

בֵּין ד’ כְּתָלִים שֶׁל חֶדֶר לֹא-לְךָ,

אֲשֶׁר גַּבֵּי זָרִים הֵטִילוּ בוֹ לִכְלוּךְ,

וְטִשְׁטְשׁוּ צְבָעָיו בְּמַבָּט וּבְמַגָּע,

לָטְשׁוּ כַּף-הַמַּנְעוּל וְשִׁפְשְׁפוּ הַקַּת;

עַל הַמַּשְׁקוֹף הַדַּל אַבְקַת זוּהֲמָתָם,

מַאֲוַיֵּי נָכְרִים וְטַעְמוֹ שֶׁל זָר,

תְּלוּיִים תַּבְנִית-קוּרִים קָשָׁה נֶאֱלָחָה,

וְאֵין בַּחֶדֶר כְּלוּם, דָּבָר אֵלָיו תִּדְבַּק

עֵינְךָ מִתּוֹךְ חִבָּה, זִכְרוֹן שָׁעָה יָפָה,

מְלַטַּפְתְּךָ בְּאוֹת וּבְרֶמֶז אוֹר אוֹ צְלִיל.

 

גַּם זֶה יָדוּעַ לִי: כִּי לְעוֹלָם אֲנִי

לִי בַּיִת לֹא אֶבְנֶה, וְלֹא תָגִיל עֵינִי

בִּדְפֹק מַעְדֵּר זָרִיז עַל סֶלַע, קַרְקָעוֹ

תְּגַּל אֶת מַעֲרָהּ לִקְרַאת מַסַּד כָּבוּל;

לֹא אֲקַדֵּם בְּרָכָה כָּל לְבֵנָה עוֹלָה,

וְלֹא יָרֹן לִבִּי עִם גְּמַר סִפּוּן שָׁרִיר,

וְלֹא אֶזְכֶּה קַיֵּם מִצְוַת בִּנְיַן אַרְצִי.

אוּלַי כְּבָר לֹא כַּדָּאי: יָדִי עוֹד נְטוּיָה,

וּבַמְּנוֹרָה עוֹד אוֹר, עַלִּיז, בָּהִיר, גָּדוֹל;

אַךְ מִי יֵדַע, הוֹי, מִי, אִם דַּי הַשֶּׁמֶן בָּהּ?

 

וְכֶרֶם לֹא אֶטַּע, לֹא אֲסַקֵּל, וּבוֹ

לֹא אֲשַׁלַּח צִנּוֹר לַמַּיִם הַמַּפְרִים,

כִּי לֹא אֶשְׁתֹּל שָׁתִיל, כִּי לֹא אֶכְאַב בְּצָמְאוֹ,

וְגַן קָטָן לֹא לִי, לֹא עַל חֶלְקָה שֶׁלִּי,

לִנְטוֹעַ בָּהּ מַטָּע אֲשֶׁר נָטְעָה אִמִּי

בְּאַהֲבָה וּבְשִׁיר אִשָּׁה רַעֲנָנָּה,

בִּגְמוֹל אוֹן יִפְעָתָהּ עִם אֹשֶׁר אֵם-בָּנִים,

אוֹתָם פְּרָחִים צְנוּעִים, הָרִאשׁוֹנִים לְכָל

הֲמוֹן פִּרְחֵי עוֹלָם שֶׁפֵּאֲרוּ לִבִּי,

הֶעֱבִידוּנִי יוֹם, כִּשְּׁפוּנִי בַּחֲלוֹם.

 

וְלִי לוּ אַךְ שֻׁלְחָן! אוֹתָהּ פִּנָּה קְטַנָּה,

שֶׁבָּהּ אָדָם רָגִיל לְהִתְיַחֵד עִם אוֹר

עוֹלַם-כָּל-עוֹלְמוֹתָיו, מִתּוֹךְ נִיצוֹץ חַיִּים

שֶׁטֻּשְׁטְשׁוּ בְּאֵין-סוֹף, הֶגְיוֹן יְדִיד מִכְּבָר,

חֲזוֹן מוּרָם מֵעָם, פְּלִיט אֶבֶן אוֹ פְּלִיט גְּוִיל;

אוֹ בְשָׁעָה בְרוּכָה בְּשֶׁפַע שֶׁל שִׁירָה

תָּקֵר-תְּפַךְ כַּגַּל מִתּוֹךְ נִגּוּן אִלֵּם

הַמְּנַסֵּר בַּלֵּב, דּוֹרֵשׁ לוֹ הַמּוֹצָא,

וּבַעֲתֶרֶת אוֹן כְּדֵי לֵרָשֵׁם בְּיָד

קוֹדַחַת בְּגִילָה עַל-גַּב פִּסּוֹת נְיָר.

 

נָדַדְתִּי כָּל יָמָי, אוּלַי אָשׁוּב אֶדֹּד…

נִכְסֵי-דְלָא-נָיְדֵי לֹא לַנּוֹדֵד, לֹא לִי.

אִם לֹא שֻׁלְחָן שֶׁלִּי, יֻצַּב עֲלֵי שֻׁלְחָן

דָּבָר כֻּלּוֹ שֶׁלִּי, אִתִּי שׁוֹהֶה, נוֹדֵד,

יִסֹּךְ עָלַי מִמְסַךְ חֲלוֹם גַּן-בְּעָלָיו,

אוֹ יַעַטְפֵנִי צֵל אוּלָם בָּנוּ יָדַי,

יַבִּיט עָלַי – נִצָּב עַל כַּן – דּוֹמֵם, אִלֵּם,

מִתּוֹךְ חִבָּה, מִתּוֹךְ לְטִיפָתוֹ רַכָּה, –

דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה: עַל שֻׁלְחָנִי

אַךְ אַנְדַּרְטָה אַחַת בָּאֶבֶן אוֹ בָעֵץ.

 

תֵּעַשׂ הָאַנְדַּרְטָה בַּזֶּלֶת מוּצָקָה,

שְׁחוֹר-שֶׁבִּשְחוֹר הַגּוּשׁ אֲכוּל אֵשׁ-בְּרֵאשִׁית,

כִּמְלֶאכֶת מֹף וְאַשּׁוּר – מַזְכֶּרֶת לְדוֹרוֹת.

לִהְיוֹת כָּל רֶשֶׁם פְּנֵי הָאִישׁ בּוֹ יֵחָרֵט

מַצָּק שֶׁל עוֹלָמִים, מַצַּק בַּרְזֶל וָאֵשׁ,

אַךְ כִּהְיוֹתוֹ גַּם הוּא – אָדָם בַּרְזֶל וָאֵשׁ

מְחוֹקְקָם שֶׁל כָּל בָּאֵי עוֹלָם רָחוֹק,

לָדַעַת אֱלֹהִים פָּנִים אַךְ אֶל פָּנִים.

עֲנָק חוֹזֵי-תֵבֵל, חֲלוֹם תֹּם עֲלוּמָי,

נְבִיא מִדְבַּר פָּארָן, נְבִיא סִינָי – מֹשֶׁה.

 

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מִנְּחֹשֶׁת קְדוּמִים,

אֲשֶׁר בָּהּ צָר מִירוֹן¹, וַחֲצֹצְרוֹת יָוָן

הֵרִיעוּ בָּאִיִּים כָּבוֹד לְאַפּוֹלוֹן,

כָּבוֹד לִבְחִיר בָּנָיו, רִאשׁוֹן בְּמִשׁוֹרְרָיו,

מוֹשִׁיבִי הָאוֹלִימְפְּ² הֲמוֹן אֵלִים נָאִים.

שְׁתוּם-עֵינַיִם זֶה חוֹזֶה עוֹלַם-יִפְעָה

לֹא רָאֲתָה עַד כֹּה כָמֹהוּ עֵין רוֹאֶה,

הָאִישׁ אֲשֶׁר יָצַק מִלִּים כְּמַנְגִּינָה

מִכֶּסֶף-רְנָנוֹת, מַכְתִּיר עֲלֵי-דַפְנָה

לָעַד לֹא יִבֹּלוּן, אֲשֶׁר קֹרָא הוֹמֵר.

 

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מִשֵּׁישׁ פֶּנְטֵלִיקוֹן,³

מִמַּרְמְרָה קְדוֹשָׁה הֲרַת אֵלֵי יָוָן,

כָּבְשָׁה יַד פִידִיאַס,⁴ אוּלַי זַכָּה עַד-דָּי,

אוּלַי רַבָּה בְּחֵן, תִּתֵּן בִּטּוּי נָכוֹן

לַדָּר עִם כֶּסֶף-עָב, נוֹגֵעַ פִּי תְהוֹם,

מַשִּׂיג אֱמֶת-הַהוֹד, תּוֹפֵס הוֹד הָאֱמֶת,

מַעְיַן חָכְמָה וָאוֹר לְדוֹר רָחוֹק מִדּוֹר,

חוֹקֵר רִגְשֵׁי אֱנוֹשׁ וּמַלְכֻיּוֹת אָדָם

עַל מֵצַח אֵל שָׁלֵו וּבְעַיִן רוֹאָה-כֹל

שֶׁל גְּאוֹן הַמַּחֲשָׁבָה, רֹאשׁוֹ שֶׁל אַפְּלָטוֹן.

 

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה אַלּוֹן עֵץ אוֹדֶנְוַלְד⁵

וּפְסָל אֶת גֵטֶה לִי בְּיָד עַזָּה-רַכָּה,

יְפֵה רוּחַ וּגְוִיָּה, תִּפְאֶרֶת הָאָדָם.

עֵינַיִם תִּקְרַע לוֹ לִקְלוֹט תֵּבֵל כֻּלָּהּ

עִם לֵב יָבִין חָזוּת דּוֹר מֵת וְדוֹר עוֹלֶה,

חוֹבֵק זְרוֹעוֹת עוֹלָם, חוֹבֵב חִידַת שְׁמָשׁוֹת,

פּוֹתֵר הָגוּת הַגָּל, סָח פֶּלֶא אִילָנוֹת,

עָמוּס מִסְתְּרֵי כָל-חָי, דּוֹבֵר עִם הַדּוֹמֵם

וְתָר צְפוּנֵי דוֹרוֹת בְּעֶצֶם חֲטוּבָה,

מַעְיַן שִׁירָה רַבָּה, עֵר לַהוֹלֵךְ וְלַבָּא.

 

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה בַּרְזֶל-סִיגִים עָמוּם

עֵר לַנּוֹגֵעַ בּוֹ, עוֹנֶה בְּקוֹל הֵדוֹ

כַּהֵד אֲשֶׁר הָיָה בְלִבּוֹ זֶה הַגָּדוֹל

לַצַּעַר וְלַגִּיל, לָאֹשֶׁר וְלַכְּאֵב,

לָאַהֲבָה, לַבּוּז, שִׂנְאָה וְרַחֲמִים

שֶׁל מֶלֶךְ רָד בָּעָם וּצְעִיר הַקַּבְּרָנִים,

לֵיצָן וְלֵב-חָכְמָה, רוֹצֵחַ בְּעַד מְחִיר,

הוֹלֵל, רוֹדֵף-כָּבוֹד, מַלְכָּה, נָשִׁים הוֹלְלוֹת,

בֶּן-מֶלֶךְ בְּחִיר-אָדָם אוֹ יְהוּדִי מֻרְדָּף:

בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב, וְאֵין בִּלְתּוֹ – שֶׁקְסְפִּיר.

 

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מֵאֶבֶן יְהוּדָה,

קָשָׁה כַּחַלָּמִישׁ, תּוֹסֶסֶת בְּדָמִים;

קָשֶׁה בִּפְנֵי גְדוֹלִים וְלֵב שׁוֹתֵת דָּמָיו,

שִׁכּוֹר מֵחֶזְיוֹנוֹת, מִצֶּדֶק רָם עַל כֹּל;

הַר גַּעַשׁ, הַר פּוֹלֵט בְּרַד אֶבֶן יְקָרָה,

רַב-מָג בְּקֶסֶם נִיב וְהֶגֶה לֶהָבוֹת,

חוֹלֵשׁ עַל רְעָמִים יַתִּיז פִּיו הַקָּדוֹשׁ;

שׁוֹבֶה אֻמּוֹת-עוֹלָם בְּכֶשֶׁף זַעְמוֹ,

נְגִיד חוֹזֵי-חָזוֹן, – תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה

דְּמוּת מְנַחֵם עַמִּי יְשַׁעְיָה בֶן-אָמוֹץ.

 

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה שֶׁנְהַב-הִנְדּוּ עַתִּיק

שֶׁהֶעֱלָה צָהֹב, כִּבְשַׂר שְׁזוּף חַמָּה,

דְּמוּת הָעַשְׁתֹּרֶת לִי, לוּטָה שְׂמָלוֹת כֻּלָּהּ,

אַדֶּרֶת כְּבֵדָה שָׁבְלָהּ נוֹשֵׁק קַרְסֹל;

“לֹא יִרְאֶנָּה וָחָי”! כָּל קֶפֶל – רֶמֶז חָי,

כָּל קֶמֶט – הֶגֶה אֵשׁ, וּבְתַאֲוַת הֶפְקֵר

מָתְנַיִם וְיָרֵךְ וְשַׁד טֶרֶם יִתְגָּל

בְּמִשְׁמַעַת אֵיתָנִים, שֶׁנִּקְדְּשׁוּ בֶּחָי,

נִצֶּבֶת בַּהֲדַר יָפְיָהּ, בְּחַג פֻּלְחָן – – –

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, אַף לֹא שֻׁלְחָן!

יְרוּשָׁלַיִם (קאטאמון) תל-אביב, 1937

 

 

 

.

.