.

 

הכפרים שירקה ואלנד בדרך לפסגת הר ברוקן [ המקור “Google maps” ]

 

 

 

1.   מבוא: המקום הריאלי – בין שירקה ואלנד

 

פאוסט הוא דמות שנפשה חצויה.

בעל הדבר אף מתוודה ואומר:  “Zwei Seelen wohnen, ach! in meiner Brust” 

ובתרגום : “שתי נשמות, אבוי, בי יחדיו שוכנות” ((תרגום ניצה בן ארי)) 

 באפיזודה “לילה” , מיד בפתח הטרגדיה, מציג פאוסט עצמו בפני הקהל בתיאטרון ואומר:

“כך למדתי, אהה, ובחשק גדול

רפואה, משפט ופילוסופיה

ובלהט דומה, כמה צר להודות,

שקדתי גם על התיאולוגיה.” [354-347]

לימודים אלה, המציגים בפנינו את פאוסט המלומד והמשכיל בלימודי המקצועות האוניברסיטאיים של ימי הביניים, הוא איש הידע, החקירה והדרישה כשמידת ההגיון היא נר לרגליו.

למרות הישגיו עד כה והידע הרב שצבר, הוא חש כי:  

“ונותרתי עלוב וחסר בינה.

ולא החכמתי כמלא הנימה” [358-359]

 

פאוסט החש אבדן דרך ואף שוקע בדכדוך,  מחליט לשנות כיוון, ומצהיר:

“אפנה לכישוף ואבדוק אם אוכל

בכח הרוח וסוד המילה

למצוא את הדרך לחקור במופלא” [ 377 – 379 ]

 

“חקירה במופלא” זו שהחליט פאוסט לחקור – הולידה כר נרחב של עיונים ותילי תילים של פרשנויות. ניצה בן ארי, מעירה לצד תרגומה כי:  

“אין ספק שגתה הושפע מתחריט פאוסט של רמברנט (בערך משנת 1650) עוד כשהגה את כתיבת המחזה¹ 

התחריט של רמברנט ואן ריין [ 1606-1669 ] מתאר מלומד בחדרו, המופתע מכתובת אניגמטית ובלתי מפוענחת, הנגלית לו בקרני האור המציף את חלונו וחודר לחדרו [ ולחדרי נפשו ? ].

 

מה שחיזק את זיהויו של המלומד בתחריטו של רמברנט כ”פאוסט” היתה העובדה כי גיתה עצמו, כאשר הוציא את הכרך השביעי של כתביו בשנת 1790, כרך בו בו הודפס ה”פרגמנט” לפאוסט, צירף לדף השער תחריט של הצייר Johann Heinrich Lips שהוא העתק [ עם שינויים אחדים ] של תחריטו של רמברנט:

 

 הכרך השביעי של כתבי  גיתה 1790

 

אם נשווה את שני התחריטים, נגלה כי בתחריטו של ליפס [ מימין ] – פניו של המלומד כוסו זקן עבות, כדי להתאימו לדמות המלומד שבע-הימים, כפי שעיצב גיתה

 

                     Johann Heinrich Lips          רמברנט – “פאוסט” והכתובת על הקיר [1652]

 

מה שעורר ענין מיוחד בתחריט של רמברנט היא הכתובת האניגמטית המופיעה על החלון:

  

 שיש הקוראים אותה בכיתוב כדלקמן

 INRI ADAM Te DAGERAM AMRTET ALGAR ALGASTNA

 

על משמעותה של הכתובת המיסטית והבלתי מובנת חוברו פרשנויות רבות :  

החל מפרשנויות המזהה בכתובת קודים סודיים של אלכימאים כגון בקישור זה  ועד לפרשנויות המנסות לפענח את המסתתר מאחרי הכתובת בתורת הקבלה היהודית כגון במאמר: 

McHenry, Deni McIntosh. “Rembrandt’s ‘Faust in His Study’ Reconsidered: A Record of Jewish Patronage and Mysticism in Mid-Seventeenth-Century Amsterdam.”²

 

 אך חרף תילי פרשנויות אלה גם דמותו של פאוסט, בדומה לכתובת ה”מתגלית לו” נותרת בלתי מפוענחת.

במחזה ילווה הצופה את פאוסט במסעו הנפתח במשבר הזהות והזיווג שנזדווג למפיסטופלס, אל עבר פרשיית האהבה לגרטכן, שרובה ככולה נטועה בעולם הארצי והממשי כיאה לחלק בנשמתו של פאוסט ש:

“בתשוקת חיים נלוזה

לארץ בכל אבריה נצמדת” 

ובהתאם לכך מקומות רבים בהן מתרחשת העלילה הם אכן ארציים וממשיים, כגון האפיזודות: 

 “לפני שער העיר” ; “חדר העבודה” ; “רחוב” ; “בית השכנה” ; “גן” ; “סוכה בגן” ; “חדרה של גרטכן” ; “גן מרתה” ; “ליד הבאר” ; “סמטה ליד חומת העיר”; “קתדרלה” ; “שדה” ; “כלא” וכו’

 

אמנם אין אינדיקציה חד משמעית לפני שערה של איזו עיר מדובר, והיכך הם כל אותם מקומות ארציים ורגילים בהם מתרקמת ומתרחשת העלילה של פאוסט.

נראה שאלה לא הוגדרו על ידי גיתה, והם בפועל נמצאים בכל מקום… [ רמז לכוונתו של גיתה ל”שייך” את פאוסט לכל מקום ? ] . אך, בצד ‘אוניברסליות’ זו,  גיתה מצביע גם עם מקומות קונקרטיים וניתנים לזיהוי, אליהם יוליך את פאוסט: 

כך האפיזודה “מרתף אוארבך בליפציג”, מתרחשת במקום ידוע ומוכר – מקום בו גיתה עצמו ביקר, בשהותו בלייפציג.

ניצה בן ארי מעירה (בעמ’ 134) “מרתף אוארבך היא התמונה היחידה בחלק הראשון של המחזה המתרחשת במקום ידוע” .

אכן, המקום ידוע, ואף אני, העני ממעש, כיתתתי רגלי לליפציג וירדתי לאותו מרתף

בכניסה ל”מרתף אוארבך בליפציג”

 

ובעודי מיטיב ליבי במשקה כראוי למרתף יין

 ב“מרתף אוארבך בליפציג”

שיר הפרעוש  של מפיסטופלס – לפי גירסתו של מודסט מוסורגסקי הרוסי, מזדמזם בזכרוני.

 

לצד האפיזודות ה”ארציות” יש בפאוסט גם כמה אפיזודות המתאימות לפלג האחר, השני, בנשמתו המפולגת של פאוסט – זו שהוא מכנה אותה :

“השניה מן העפר כמהה בכל עוזה

 לטוס למחוזות אבותינו מקדם”

 

כך ה“פרולוג בשמים” מתרחש  אי שם בשרעפי מרומים.

גם אפיזודת “מטבחה של המכשפה” הספוגה באווירת מסתורין וכישוף, נדמית כמקום שלא מעלמא הדין … 

מטבח המכשפה – Frans Franken 

באפיזודה זו, בה מזמן מפיסטופלס את פאוסט למטבחה המיסטי רב הקסמים של המכשפה, יעבור פאוסט את ה”טרנספורמציה” בנפשו ובגופו ובמקום המלומד שבע הימים והידע שנכנס למטבח,  [ לפרדס ? ] הוא יצא ממנו, “פאוסט החדש” : לאחר שחווה את אווירת הכשפים והלחשים, תוך שהוא מתפעל מדמותה של “אשה יפה מאין כמוה” [ וראו פסוקים 2435 ואילך ] המוצגת לו באמצעות “ראי-הקסמים”

 

האם “ראי-הקסמים” בו “רואה” פאוסט את האשה היפה

אינו אלא ראי המשקף לפאוסט את נפשו העורגת ?

 

להשלמת ה”טרנספורמציה” רוקחת המכשפה משקה שפאוסט ילגום.

אני כיניתי את ההתרחשות שהתרגשה על פאוסט בעקבות ביקורו המתואר בפירוט רב ב”חדרה של המכשפה” כ”טְרַנְסְפוֹרְמַצְיָה” [ שתרגומו המילולי הוא”שינוי צורה, שינוי תכונות.” – מילון רב-מילים], דבר המעלה בדמיון סיטואציה שונה ותיאור שונה לחלוטין של תוצאותיה של “השתנות” כפי שיספק לנו פרנץ קפקא בסיפורו “הגלגול“ (בגרמנית: Die Verwandlung, בשפות לטיניות: Metamorphosis, “מטאמורפוזה”)  בו מוצא עצמו, בוקר אחד, גרגור סמסא והנה הוא חרק דוחה. אם פאוסט עובר את השינוי שלו כדי לחדש ימיו כקדם ולחוות אהבה – ההשתנות שמפתיעה את גרגור סמסא [ בלא שיש הסבר כל שהוא לסיבת ה”גלגול” שהתגלגל ] – מביאה אותו לחיי השפלה ועלבון עד למותו.

אולי ביקורו של פרנץ קפקא בחודש אוגוסט 1912 בביתו של גיתה בוימאר, וחיזוריו הגחמניים וחסרי הסיכוי אחרי “גרטא מוימאר” הנערה הצעירה ממנו בשנים רבות – יולידו לקראת סוף שנת 1912 – את היצירה שגיבורה הוא GREGOR = FRANZ SAMSA = KAFKA . 

נחזור לפאוסט:

עתה, לקראת סופה של אפיזודת “במטבחה של המכשפה” יופיע מפיסטופלס ויבטיח למכשפה את התגמול שבו תתוגמל, בעבור שירותיה, שבעזרתם הפך פאוסט הזקן לצעיר ורענן, וכאן, יעלה לראשונה שמו של “ליל ואלפורגיס”:

“ואם אוכל להשיב לך טובה

הודיעיני בליל ואלפורגיס הבא” [ פסוק 2590 ]

 

הקישור בין המכשפה לבין ליל ואלפורגיס, מתבקש לאור המסורות הקושרות את ליל ואלפורגיס לחינגת המכשפות, אך לחובבי הספר ראוי לזכור כי הסצינה של “מטבח המכשפה” נכתבה על ידי גיתה באביב 1788³, כ 20 שנה ! לפני ש”ליל ואלפורגיס” ראה אור בדפוס לראשונה !

קסמי וכישופי המכשפה אכן פעלו את פעולתם, ובאפיזודה העוקבת שתופיע בסמוך לאחר “מטבח המכשפה” – בסצינת ה“רחוב” – פאוסט כבר מלא רוח נעורים, וכעלם חמודות, הוא משנס מותניו ומפעיל את האנרגיות החדשות והצעירות שנצמחו בו, בעקבות הביקור במטבחה של המכשפה, ומחזר אחר הצעירה גרטכן, המזדמנת לו ברחוב.

פאוסט, הזקן שהצעיר בין-לילה, מוכן ומזומן עתה להרפתקת התאהבותו.

מכאן ואילך יפתח גיתה את סיפור התאהבותו של פאוסט בגרטכן, שיתרחש, כולו בעולם הגשמי, ויתואר ובדרך שכל צופה יכול להבינה ולהזדהות עמה. 

[ לא פלא הוא שחלק זה תפס את עיקר תשומת ליבו של הקומפוזיטור הצרפתי שארל גונו – כאשר חיבר את האופרה שלו בעקבות “פאוסט” – שסיפור עלילתה [ המתומצת בקישור זה ] מתמקד בסיפור האהבה בין פאוסט לאהובתו – היא מרגריטה – בת דמותה של גרטכן ]

 

 

 

2. פנטזיה הצומחת מקרקע הריאליה 

 לקראת סופו של החלק הראשון של פאוסט – כפי שפורסם בשנת 1808 – [ בו מסופרת פרשיית האהבה בין פאוסט לגרטכן ]  – יעביר גיתה את העלילה למקום חדש – ובמצוות האמירה: “משנה מקום משנה מזל” – העלילה הארצית, שובת ושוברת הלב בין זוג האוהבים – תתחלף בהתרחשויות וארועים חריגים, שונים והוללים.

כך מביאנו גיתה לאפיזודת “ליל ואלפורגיס”, [ האוחזת 387 שורות-שיר,  משורה 3835 עד שורה 4222 ] הבנויה על תעתועים, שיד הדמיון שולטת בהם, והפנטזיה מהלכת עליהם קסמים, חלום ושנינה.

אך, חרף תוכנה ואווירתה ה”פנטאסטית” – ממקם אותה גיתה במקום ידוע וריאלי, עליו יצביע מיד בראש האפיזודה בציינו את מקום ההתרחשות.

 Harzgebirg. Gegend von Schierke und Elend.

ובתרגום “הרי הרץ. המחוז סביב שירקה ואלנד“

 

“הרי הרץ. המחוז סביב שירקה ואלנד”

 

“שירקה” ו”אלנד” הם שמותיהם של שני כפרים הקרובים לפסגת הר ברוקן, ומזה שנים רבות היוו נקודת ציון עבור המטיילים הרבים שבאו לבקר בהר הגבוה.

 

מראה הכפר שירקה בדרך לפסגת הר ברוקן בגלויה משנת 1906

 

וכאן מראה הכפר בראשית המאה העשרים:

 

 כפר שירקה – ראשית המאה העשרים

 

 

הכפר אלנד בהרי הרץ בגלויית תירים

 

בבואו של המבקר בשעריו של הכפר שירקה, יקדם את פניו, קיוסק צנוע, כשעל גגו מקדמת את פני הבאים דמותה של “מכשפה” :

 

כמו גם דמותה של המכשפה התלויה מעל סמלו של המלון המזמין את אורחיו לחסות בצל קורתו :

 

המכשפה מעל שלט המלון – בכפר שירקה 

 

כאילו היו אלה ל”סמל המסחרי” של המקום…

בעקבותיו של גיתה, שהוא עצמו ערך מסע חורף למרומי הרי הרץ ולפסגתו המושלגת של הר ברוקן, [ בחורף 1777, כפי שפירטתי בפוסט [00-01] גיתה-פאוסט : “ליל ואלפורגיס” – מקְדוֹשָׁה לקְדֵשָׁה ] הפך המקום למחוז תיור נחשק ואהוב ורבים וטובים עלו עליו ואף כתבו את חוויותיהם.

די אם אזכיר כאן את רשימותיו של היינריך היינה “מסע הרץ” משנת 1824 ; ולא רק היינה אלא גם המשוררת לאה גולדברג, במהלך לימודיה בעיר בון, לקראת השלמת הדוקטורט שלה, טיפסה על הר ברוקן, בחורף והותירה אחריה שיר המתאר את נוף ההר בחורף ואת בדידותה הכבדה. השיר פורסם בעתון הספרותי “פתח ונתיב” שיצא בקובנה – ובסופו ציינה לאה גולדברג, את מקום כתיבת השיר ומועד כתיבתו “ברוקן 1.1.1932” ]

 צעדו בעקבותיו למרומי ההר הגבוה המסתורי. 

 

בעקבות הנהירה רבתי למרומי ההר הונחה בתחילת המאה העשרים מסילת רכבת המעלה את המטילים עד למרחק קצר לפסגתו של ההר:

 

הרכבת העולה להר ברוקן – 1900

רכבת זו – המונעת עד היום בקיטור – הפכה לאטרקציית תיירים, ובביקורי הגעתי ברכבי עד למפגש מסילת הברזל עם כביש האספלט – והקיטור שאדיו היתמרו מן הקטר ליווה את שריקת האזהרה לקראת המפגש עם הכביש:

 

מפגש הכביש עם מסילת הברזל המטפסת להר ברוקן 

הקטן המנשף את אדי הקיטור בדרכו למרומי הר-ברוקן –

• המקום בו מתרחשת האפיזודה של “ליל ואלפורגיס” בפאוסט 

 

 

 

 

 

 

3.   קריאה מוערת ומוארת באפיזודה ליל ואלפורגיס [ הראשון ]

 

האפיזודה נפתחת בשיחה בין מפיסטופלס ובין פאוסט המתנהלת תוך כדי הטיפוס ששניהם מטפסים אל ראש ההר.

כבר במשפט הראשון מכוון מפיסטופלס לאגדה העממית המייחסת למכשפות רכיבה על מטאטא ודהירה דוהרות על גבו של תיש:

“מקל מטאטא לא היית תופס ?

לו תיש גרום וחסון לי ניתן” [ 3835 ]

 

מכשפה על מטמטא וחברתה על תיש 

 בעודם מטפסים מזמין מפיסטופלס את “אור תעתועים” [Irlicht ] וזה ממהר להזהירם כי:

“ההר כמרקחה

וכשאור תעתועים מורה דרכך,

יתכנו תקלות ואיתך הסליחה”

 

עתה שלושתם:  פאוסט, מפיסטופלס ו”אור תעתועים”,  שרים מעין “טריו”, במהלכו עולים דימויי הכישוף והחלום, בעזרתם יצליחו לחצות את ארץ-השממות. הנופים המתחלפים בקצב גובר, ממעידים על המהירות בה גומעים השלושה את דרכם במעלה ההר.

ובדרך:

“צווחות האוח נשמעות

נהי ינשוף ותנשמות,

איש אינו נם פה עוד

ומה בסבך ? לטאות רומשות,

 

 האוירה הופכת להיות מכושפת, פאנטסטית ומסחררת, ומפיסטופלס מפציר בפאוסט לאחוז במקטרונו כיוון שהם עולים לפסגה נוספת: 

“ממנה תראה, אחוז תדהמה,

את ממון לוהט באדמה”

והכוונה כאן היא לאליל הקדמון אשר “זכה” לשמו “ממון” [ אליל הכספים והרכוש ] מן המקור העברי; 

 

והאש הלוהטת באדמה [ ככל הנראה דימוי ללבה רותחת של הר געש ], תתפתח להיות המדורה [ שעל פי המסורות העממיות] שסביבה מתקבצות המכשפות לריקודן וחינגתן;

 

ריקוד המכשפות ליד המדורה

 

מפיסטופלס חש את חבטות הרוח בערפו והוא מפציר בפאוסט:

“בצלעות הצוקים האחז בלי לחדול

 

 שני הסלעים שבפסגת הר הברוקן

Hexenaltar = מזבח המכשפה

Teufelskanzel = דוכן השטן

 Brocken-Hexenaltar-Teufelskanzel

 

פן אל גיא צלמות תושלך ותיפול” [ 3940 ]

 

 

בביקוריו של גיתה בהר ברוקן, [ בשנת 1777 ] ביקר ליד שני סלעים אלה, שצורתם המשונה הדרמטית והמיוחדת, הפכו אותם כמקור משיכה של עולי רגל ומטיילים, ומכאן גם השמות שניתנו להם:

 

 

עתה, בסמוך לסלעים בעלי הצורות המיוחדות, והשמות המפולפלים שהוצמדו להם, יחל החזיון בעל המאפיינים הדמיוניים, הדמוניים ואפוקליפטיים:

אד מחלחל ; היער מתחלחל ; ינשופים נסים ; ארמונות קורסים ; סערה משתוללת מפץ קולות שורקים –

“ההר כולו אחוז טלטלה 

מקיצפה של שירת הכישוף עולה”

 

כדי להמחיש בצליל את רוח הסערה העוברת על המטפסים את ההר – מותר להשמיע כאן את הקטע המוזיקלי – “לילה על הר קרח” שחיבר מודסט מוסורסקי, בהשפעת סיפור פרי עטו של פושקין שהקרע שלו דומה לרקע המסופר ב”ליל ואלפורגיס” של גיתה.

כאן על רקע ציוריו של הירונימוס בוש:

 

 

וכאן בביצוע להקת בלט – הממחישה התנועות חבריה, את החינגא המתהוללת על ההר:

 

https://www.youtube.com/watch?v=8xTFz2RbITE

 

 

ולאחר הקדמה זו – תופיע מקהלת המכשפות:

“אנו, מכשפות לברוקן עולות

דרך שלף צהוב, דרך נבט ירוק,

מתכנסות בקהל עצום ורב,

בראשנו ישב אוריאן הנישגב ^##

נרמוס בשמחה כל אבן ושיח,

המכשפה מפליצה התיש מסריח” [3962]

 

ליל-ואלפורגיס –  Johann Heinrich Ramberg  1829

 

קול מודיע : באובו הזקנה מגיעה !

[ באובו הוא שמה של המינקת שניסתה לשעשע את דמטר – אלת האדמה – במיתולוגיה היוונית.]

 

מסופר עליה כי היא היתה רכובה על חזירה.

 

פסלון מהמאה הראשונה לפני הספירה המציג את באובו רכובה על חזירה 

 

הדרך בה בחרה באובו לשעשע את דמטר היתה בהלצות ובניבולי פה. 

 באובו הזקנה רוכבת על החזירה – ציור של אוטו דיקס

 

דומה שציורו זה של אוטו דיקס הצייר האקספרסיוניסטי הגרמני, שפעל בין שתי מלחמות העולם בגרמניה מושפע מתיאוריו של גיתה.

 

גיתה עצמו, שכאמור ביקר בהרי ברוקן, מציין בטקסט שלו כי באובו הגיעה לכאן , “דרך אילזנשטיין” [ 3968 ]

גם בחירה זו אינה מקרית, אם נעיף מבט על תחריטים מוקדמים המתארים את איזלשטיין, שהוא הצוק הגבוה בהר ברוכן, הוא מתואר בצורה סוערת ורבת הבעה:

צוק איזלשטיין – תמונה רומנטית

 

כאשר נביט בתחריט נוסף של הצוק נווכח כי הציור הקודם שלו מצטיין בהגזמה רומנטית:

 

וכאשר נביט בתצלום בן ימינו, נקבל את המימדים הריאליים של אותן צוק:

 

צוק איזלשטיין בימינו –

 

מקהלת המכשפות תציין כי דרך זו ארוכה ומרווחת ^##

וצפיפות אדירה מתפתחת, וסימני ההיכר של המכשפות: המטאטא הקילשון וקרבנותיהם התינוק הנחנק ואמו המתפקעת.

המכשפים משיבים למקהלת המכשפות :

כי בניגוד לטיסתן המהירה של המכשפות, הם יתקדמו במהירות איטית :

“שהרי במירוץ אל בית הזדון,

האשה משיגה באלפי צעדים” [ 3982 ] 

מתפתח דו שיח עוקצני בין שתי המקהלות עד שהן מתלכדות למקהלה אחת. 

ואכן, במאה השמונה-עשרה, להטיח באדם “לך לברוקן” התפרש כאומר לו: “לך לעזאזל”: 

מפיסטופלס:

“ברי לי שבלוקסברג בליל השדים

הוא בשבילכם המקום המתאים”

עמ’ 273  

 

ספר שהיה מוכר לגיתה והוא אף מצטט ממנו ישירות כאשר הוא שם בפיו של פאוסט את הפסוק:

“כי באמצע השיר קפץ פתאום

ויצא מתוך פיה עכבר אדום”

 

העכבר מגן התענוגות הארציים בציורו של בירונימוס בוש

 

והמתרגמת ניצה בן-ארי מוסיפה בהערה “את הסיפור על עכבר אדום שקפץ מפי הנערה מצא גיתה אצל יוהנס פראטוריוס”.

 

היינריך היינה, שגם הוא טרח והקדיש יצירה שלמה ל”דוקטור פאוסט” העיר [ בשיחה עם ידידו ודקינד ב 20 ביוני 1824] כי כתב יצירתו על דוקטור פאוסט: 

“לא בכדי להתחרות עם גיתה – לא לא ! אבל כל אדם צריך לכתוב את פאוסט שלו”⁴  

ואכן בספרו “הדוקטור פאוסט – פואמת-מחול עם ידיעות תמוהות על שדים מכשפות ומלאכת-פיוט” שנכתב בפאריז בשנת 1851 הוא מסתמך על ספרו של יוהאן פרטוריוס ומסביר:

 “כי הנה בספר ישן מזה, מאת יוהאן פרטוריוס, ספר שנדפס 1668 בליפסיה [ היא לייפציג – ו] והוא מכיל ידיעות על דבר הבלוקסברג, מוצא אני הודעה נפלאה זו, שהריקוד הנ”ל הומצא על ידי השטן: המחבר הנכבד אומר שם במפורש:

“על הוולטה הגיארדית החדשה – מחול ולשי, שבו איש ואישה מחזיקים זה בזה במקומות הערווה וכמו כרכר מגולגל מסתובבים ומתתערבלים, והביאוהו מכשפים מאיטליה לצרפת – יתכן לאמר שמחול-סחרחורת זה, מלבד היותו מלא מעוגי-תועבה מסואבים ותנועות זנוניות בלי בושת, עוד נושא הוא אסון בחובו, כי בעטיו נגרמות שפיכו דמים ולדות-נפל לאין מספר. דבר, שמשטרה נאה מותקנת צריכה היתה באמת להשגיח עליו ולאסרו אסור חמור ביותר. ומכיוון שהעיר גנף [ גנט – ו’ ] בפרט שונאת רקוד, עמד השטן ולימד צעירה אחת מבנות גנף להרקיד ולהקפיץ כל אלה שתגע בהם כחפץ-לבה בשבט ברזל אשר נתן לה מאת השד. היא גם בשופטים התלה, ואמרה כי לא יאבו להמיתה; לכן מעולם לא ניחמה על מעשיה הרבים”⁵

 

וכך זיווג הלילה שבין ה 30 לאפריל ליום ה 1 במאי – את הקדושה עם הקדשה, את יומה של הקדושה ואלפורגה, עם ליל ההילולה והזימה המתרחש בהתפרצויות יצרים, התפרקות מכל כבלי המוסר ומנהג של צניעות קאתולית חסודה וצנועה, שהפכה לפי האגדות ל”שבת המכשפות” שגם הן נוהגות להתכנס דווקא באותו לילה גורלי לחינגת פריצותן; 

♦

 [ פוסט זה עדיין לא הושלם – ואני מקווה להשלימו בהקדם ]

 

 

 

 

________________________________________

פוסטים בנושא גיתה-פאוסט / ליל ואלפורגיס

_________________________________________

[00-01] גיתה-פאוסט : “ליל ואלפורגיס” – מקְדוֹשָׁה לקְדֵשָׁה

[00-02] גיתה-פאוסט : קריאה מוערת ומוארת ב”ליל ואלפורגיס” [ המשך יבוא ]

 

 

 

 

 

1. ראו פאוסט בעמוד 52 [↩]
2.  Yale University Art Gallery Bulletin, 1989, pp. 9–19, www.jstor.org/stable/40514312. [↩]
3. ניצה בן-ארי בעמוד 154 [↩]
4. הערות וביאורים לדוקטור פאוסט בקובץ כתבי היינריך היינה -לגבולם- כרך שני בעמוד 160 תרגום שמואל פרלמן [↩]
5. כתבי היינה – כרך 2 תרגום שמואל פרלמן בעמוד 140-140 הוצאת מוסד ביאליק על ידי מסדב ירושלים-תלאביב [↩]