קישור ל- goto facebook page
היום 23.11.2024, 01:11. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

[4] טיסה טרנס-אטלנטית: שופן – נוקטורנים בין שמים למים

24 באוגוסט, 2019

.

 

.

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,

[ שאול טשרניחובסקי ]

 

.

 

 

 

 

 

 

 

שופן, בין שמים למים

הטיסה הטרנס-אטלנטית המשיכה בדרכה.

מה שסייע לי לצאת מתחושת החרדה שתקפה אותי ברדת החשיכה, היתה ארוחת הערב הקלה שהוגשה במטוס לאחריה, כיבו האורות כובו ואיחלו לנוסעים שינה ערבה. אך טרטורם המונוטוני של המנועים המשיך להדיר שינה מעיני, וחיפשתי לגופי הדחוק כסרדין בכיסאי הצר לנפשי מפלט ומזור לנפשי, ניסיתי איפוא  את הצג הקטן,  כגדלו של טאבלט, שהותקן בגב המושב שלפני – ממש לנגד עיני.

המטוס – פולני – וההיצע להעברת זמנם של הנוסעים – “בינלאומי” ; אך לא חף מהטיה מסויימת ו”נגיעות” בעלות אוריינטציה פולנית:

במדור הסרטים משך את תשומת לבי סרטו של הבמאי הפולני: רומאן פולנסקי: “הפסנתרן”.

הסרט נפתח בתצלומים דוקומנטריים המציגים את וארשה בסתיו של 1939 – ומשם עוברת המצלמה לקטע מבויים, באולפן הקלטות בו נראה פסנתרן, מנגן קטע מוזיקלי שרוחו של שופן מרחפת מעליו, עד שהשלווה והאידיליה הרכה והמלנכולית של המוזיקה מתנפצת  באחת בהפצצה מסיבית מהאויר – המסמלת את תחילתה של מלחמת העולם השניה:

בקטע הקצר הזה מן הסרטון מוצג גם סופו של הסיפור – כאשר בתום המלחמה חוזר הפסנתרן לאולפן ההקלטות ומקליט – הפעם בשלמותו את אותו קטע מוזיקלי:

 

קישור ישיר לסרטון הוידאו

הסרט “הפסנתרן” צולם  על פי סיפורו האוטוביוגרפי של הפסנתרן הפולני ממוצא יהודי ולאדיסלאב שפילמן. 

הסרט מתאר את חייו של הפסנתרן החל מאותה הפצצה שנקטעה באיבה ביום 23.9.1939 ואת מוראותיה ואת הסבל שעבר עליו ועל יהודים רבים אחרים, שהחלו ההפצצות הכבדות על וורשה,  והמשיכו בהקמת הגיטו ובריכוז היהודים בו ובהרעבתם ועד לנסיון הנאצי, לפי פקודתו של היטלר,  למחות את וארשה מעל פני האדמה, כנקמה על המרד שארגנה ה”ארמיה-קריובה” [ “צבא-המולדת” ] נגד הנאצים החודש אוגוסט 1944. לקראת סוף הסרט נראה, באחת הסצינות, נראה  הפסנתרן פצוע, צולע ומחפש מחסה ומעט מזון – הוא מסתתר בבנין שחלקו נהרס, ולפתע הוא פוגש בקצין גרמני. המפגש מתחיל באימה ובפחד של הפסנתרן מה יעולל לו הקצין הגרמני, אך כשהוא מגלה לו, לנוכח הפסנתר המצוי באותה דירה הרוסה, כי הוא פסנתרן מבקש ממנו הקצין הנאצי לנגן לו. בכוחותיו האחרונים מתיישב הפסנתרן לפסנתר ומנגן קטע לירי – זהו אותו קטע שנקטע בעת ההפצצה הראשונה על העיר בתחילתה של המלחמה – בפועל הקטע שלצליליו פרצה עבורו המלחמה.

כאן בתמצית סרטון המציג את סיפורו האוטוביוגרפי של וולדיסלאב שפילמן – ובהמשכו הקטע בעיבודו של פולנסקי מתוך “הפסנתרן” – המתאר את הנגינה בפני הקצין הנאצי – נגינה המצליחה לרכך את ליבו – והוא חס על הפסנתרן ואף מסייע לו בהישרדותו :

 

קישור ישיר

ול”סגירת המעגל” מסיים ולאדיסלאב שפילמן את סיפורו בהדגשה כי אותו קטע מוזיקלי היה הראשון שיקליט מיד לאחר תום מלחמת העולם השניה.

 

לאחר שהדברים לעיל, נכתבו גיליתי כי נעשה סרט שהוצג ב”כאן 11″ ושמו “יומנו של נאצי” – המספר את סיפורו של אותו קצין נאצי ששמו היה וילם רוזנפלד – שבמהלך המלחמה, התפקח וכתב יומן, ובו הסתייגויות מהרציחות שביצעו הנאצים. במהלך שירותו כקצין נאצי, הוא והציל אנשים רבים – והוכר על ידי יד ושם כ”חסיד אומות העולם” 

כאן הקישור לסרט “יומנו של נאצי”

 

 

 

 

אכן, היה בקטע מהסרט מן הנחמה והרגיעה,לאחר החרדה שתקפה אותי לגורלו של איקארוס שהתחלפה בקטע מסרט, שאף שהיה רווי באכזריות, עלתה ממנו גם מידה של אופטימיות: סיפורו של הפסנתרן, שחרף כל התלאות וההשפלות שרד את המלחמה והשואה  הנוראה – וגם מן המסר הסמוי שניסה, ככל הנראה, רומן פולנסקי – ואולי ולדיסלאב שפילמאן עצמו לשתול בלב הצופים-המאזינים:

על כוחה המנחם, המפייס, ומחולל תהפוכות הנפש של המוזיקה שהנה גם קצין נאצי, “חיית-אדם” ו”אוייב אכזר”, ואדון לפליט נרדף חלש וחסר כל, שיש בכוחה לרככו, לרצותו ולעורר בו חזרה רגש אנושי , לצליליו של שופן…

 

 

 

Lento con gran espressione – נוקטורנו  מס’ 20 

היצירה אותה מנגן הפסנתרן בסרטו של רומאן פולנסקי היא ה- Lento con gran espressione , [ובתרגום לעברית :  “לאט, תוך כדי הבעתיות ניכרת” ] של פרדריק שופן. 

 

זוהי יצירה קצרה, במקורה משפחתית ואינטימית הכתובה בסולם C MINOR [ =  בדו-מינור ] שחוברה על ידי פרדריק שופן בשנת 1830 בהיותו כבן 20 ככל הנראה סמוך לאחר שעזב את פולין והגיע לוינה. היה זה עוד טרם הגיעו אליו הידיעות על ההתקוממות שפרצה בווארשה כנגד השליטים הרוסיים. התקוממות ששופן היה בין תומכיה הרבים. היצירה הקצרה נשלחה על ידו לאחותו הבוגרת ממנו, לודביקה, כשהוא מציין: “לאחותי לודביקה, כתרגיל לפני תחילת לימודי הקונצ’רטו השני שלי”. 

תחילתה באקורדים דרמטיים ומעוררי ציפיה :

 

לאחריה  מגיש שופן את “המנה העיקרית” בדמותה של מנגינה רומנטית, עדינה ומלנכולית

 

 

ולסיום מעין חזרה בוואריציה וסיכום לריגוש:

 

 

יצירה זו לא פורסמה על ידי שופן בימי חייו, וכאשר פורסמה לראשונה בשנת 1875 היא הוכתרה בכותרת “אדגי’ו” [ “לאט” ]. מענין לציין כי באוקטובר 1894 כאשר שופן הוכרז כ”קומפוזיטור לאומי פולני” ונחנך הגן הלאומי באחוזת הולדתו ב ב“Zelazowa Wola”  הופיע בטקס הפסנתרן והקומפוזיטור הרוסי מילי בלאקירייב והוא בחר לנגן קטע אינטימי זה לכבוד הארוע ה”לאומי”.

בעקבות אופיה השקט המהורהר והמלנכולי של היצירה הוצמד לה,לימים, התואר “נוקטורנו” והיא הוכתרה, “נוקטורנו מספר 20 – מן העזבון”  – ותחת כותרת זו היא מוכרת כיום.

זוהי יצירה מוקדמת של שופן – היא שובת לב וזורמת ונעימה לאוזן, ויש בה הרמזים לשתי יצירות נוספות שכתב שופן סמוך לפני חיבורה: קטע בתחילת הפרק השלישי של הקונצ’רטו מס’ 2 לפסנתר של שופן וכן לשיר ‘Życzenie’ [ “איחולים” או “משאלה של נערה” ] שניתן להאזין לו בקישור זה

 

ה”נוקטורנו מס’ 20 – מן העזבון” הפך והיה לקטע פופולר ופסנתרנים רבים מבצעים אותו. בחרתי להציג ביצוע יצירה זו בסרטון וידאו שצולם באולם היפה והמיוחד של ה”פלאו דה לה מוזיקה קאטאלנה” בברצלונה, אולם בו זכיתי להאזין לקונצרט באחד מביקורי בברצלונה. 

 

 

 

 

ארתור רובינשטיין ושופן

במסך ה”בידור” שבמושב-המטוס, המוליך אותי בטיסה הטרנס-אטלנטית, גיליתי להפתעתי, את התקליט הזה:

 

הנוקטורנים של שופן בביצועו של ארתור רובינשטיין

 

ההאזנה במטוס מתבצעת באמצעות אזניות, אך בהכירי את היצירות, ואת הצלילים הענוגים והמלנכוליים של יצירות קצרות אלה לפסנתר, ביקשתי לנטרל את רחשם המונוטוני של מנועי המטוס [ שבכוחם אנו מחזיקים מעמד בגובה של כ 10,000 מ”ר מעל פני האוקינוס – אך הם ימשיכו בטרטורם המתמשך והמונוטוני.

כדי להאזין למוזיקה של שופן, כיסיתי את אזני באזניות מסננות רעשי רקע – שהצליחו לנטרל את רחשי הסביבה ובדרך זו יכולתי להתמסר למוזיקה המעודנת של שופן.

לארתור רובינשטיין, פינה חמה בליבי ובזכרונותי מימים ימימה.

בראשית דרכי כמאזין – ואני נער כבן 17-18 רכש אבי את התקליט שזו עטיפתו ועליו 19 הנוקטורנים של שופין.

 

 תקליט הנוקטורנים  של ימי נעורי

 

כיליד לודז’ שבפולין, הזדהה אבי עם סיפור חייו של רובינשטיין והיה גאה בעירו אשר אחד מבניה הוא פסנתרן בעל שם עולמי. הוא היה מאזין נלהב ליצירותיו של שופן, ומפעם לפעם, בעת שהאזין ליצירות בהפסקת הצהריים שנהג לקחת, היה מתנמנם על הספה. הוא ביקש ממני כי אם יירדם, וצד א’ של התקליט יסתיים – אהפוך אותו ויתנגן בחלל החדר צד ב’ של התקליט.

וכך, בעוד אבי מנמנם את מנוחת הצהריים שלו, לצלילי הנוקטורנים של שופן, הייתי מחליף צד והמוזיקה המעודנת והמלנכולית, הייתה מנעימה לו את שנתו, וכך  נטמעו ונספגו צלילי הנוקטורנים בזכרוני והם מלוים אותי עד היום.

זכיתי בצעירותי, להאזין לכמה קונצרטים בנגינתו של ארתור רובינשטיין, וזכרתי כמה דאגתי לשלומו של הפסנתרן הקשיש, מלא החיים, כאשר היה מניף את ידיו לגובה בנגינת הקונצ’רטו החמישי לפסנתר של בטהובן – “הקיסר” להעצמת הצליל ולא פחות מכך את “הרושם”. רובינשטיין היה אז בשנותיו האחרונות אך התעקש להופיע בפני הקהל הישראלי כאות הוקרה לישראל וליהדותו.

במקרים רבים הפך רובינשטיין לפרשן האולטימטיבי [ עבורי ] ליצירות שופן, ונוהג הייתי להשוות ביצועים אחרים ל”תו-התקן” השופני בדמותו של ארתור רובינשטיין. דמותו הילכה עלי קסם ובמסגרת סדרת סרטונים על העיר לודז’ ומשפחתי בה,  הקדשתי סרטון אחד ל: “רובינשטיין ולודז’ ”  -בן אותה עיר שגם סבותי נולדו אותה עיר – ואלה, כמו אלה – קבורים, באותו בית קברות יהודי.

ביקשתי איפה להאזין, מעל גבי הדיסק שבמטוס, לביצוע של ארתור רובינשטיין לאותו “נוקטורנו מס’ 20” של שופין, אך לאכזבתי הקלטה כזו לא נמנית על מכלול הנוקטורנים שהקליט רובינשטיין, 

האם הוא לא החשיב יצירה זו ? האם עבורו היא לא נכללה בסדרת הנוקטורנים ?

איני יודע. אך מצאתי לציין עובדה זו, לפני שאני בא לספר, ולו במעט על הנוקטורנים של שופן.

 

 

 

 

נוקטורנים

 

Nocturno –   מקורו ב nocturnus הלטיני ששורשו (nox” (genitive noctis”  שמשמעו “לילה”. או “שייכים ללילה”.  כך בימי הביניים תהילים שהיו נקראים בכנסיות בלילות היו מכונים :  “nocturna” [ “תהילי לילה” ] ומכאן התגלגלה המילה לצרפתית  והוראתה היתה “שעת הלילה” – או זמן “תחילת העוצר” בו היו שערי העיר נסגרים לשנת הלילה ואין יוצא ואין בא.

ברבות משפות אירופה “לילה” נשמע כאילו נגזר משורש פונטי קרוב:   

כך: nuks – ביוונית ;  noch – ברוסית ; noc – בפולנית ; nacht – בגרמנית ; nuit – בצרפתית ; noche – בספרדית ו notte – באיטלקית. 

מאז המאה ה 18 מתייחסת המילה NOCTURNE ליצירה מוזיקלית הכתובה ברוח הלילה מראותיו ורחשיו. יצירה בעלת הלך רוח חלומי, מהורהר המתאימה להאזנה בשעות הלילה.

יצירה הקרובה לה באופיה היא “הסרנדה” אותו שיר אהבה ששר המשורר או הטרובדור תחת חלונה של אהובתו כדי לל”כבוש” את ליבה. הסרנדה, כיצירה מוזיקלית,  היתה מיועדת להשמעה בשעת ערב מוקדמת  [ בסביבות השעה 21:00  ] ואילו ה”נוקטורנו” נועד לשעת לילה מאוחרת יותר  [ בערך בשעה 23:00 ]

על הקשר בין הנוקטורנו לסרנדה עמד הקומפוזיטור קארל צ’רני Carl Czerny שכתב:

“הנוקטורנו לפסנתר הוא חיקוי של אותן יצירות קוליות אשר מכונות “סרנדות”, ואת המאפיין יצירות אלה – שהן מבוצעת בלילה, לפני בית מגוריה של גבירה מחוזרת – ומטרתה להשפיע עליה, לכן עליה להשמע רכה, דמיונית, רומנטית ורגשנית ואפילו נלהבת, אך עליה; על הסרנדה להימנע מלהיות אכזרית, או מוזרה, הקצב האיטי מאוד תואם אותה”.
 

נדמה כי את הבכורה ליצירה בסוגה זו יש להעניק לוולפגנג אמדיאוס מוצארט וליצירתו :  Notturno in D major, K.286

אך את הצורה המוזיקלית כפי שהיא מוכרת לנו : כיצירה קצרה לכלי סולו בעיקר פסנתר בעלת אוירה מלנכולית מהורהרת העניק ליצירה המלחין האירי [ John Fild [ 1782-1837 שהוא הראשון לכתוב יצירות העונות לצורה המסויימת הזו – והוא נחשב כממציאה של צורה מוזיקלית זו.

 

בשנת 1912 הלחין ג’ון פילד את הנוקטורנו הראשון שלו לפסנתר :

אם נאזין לנוקטונו ראשון זה של פילד, נבחין בתכונותיו העקריות: מנגינות שקטות המלטפות את האוזן, מעין לווית חן עדינה המלווה את הנרדם לפני שיעבור למצב של שינה.

פילד חי שנים רבות בסנקט פטרסבורג ובמוסקבה והיה מוכר שם, ואף זכה לאזכור בהערה שולית בספרו של טולסטוי “מלחמה ושלום” – שם , מתוארת סצינת סלון, בה מוזיקאי אחד, דרימר שמו, שבמהלך שיחת סלון משמימה בביתם של אצילים, מנעים את זמנם של הנוכחים בפריטה על הנבל שבסלון, מעין מוזיקת מעליות בסלון…. וסוניה המארחת, פונה אליו ואומרת: “בבקשה מר דרימר, נגן עבורי את הנוקטורנו האהוב עלי משל פילד“.

 

 

 

שופן של הנוקטורנים

שופן הכיר את הנוקטורנים של פילד ומבקרים מוזיקליים מצאו לציין כי השפעתו של פילד ניכרת בנוקטורנים הראשונים שחיבר שופן :

סה”כ הלחין שופן 20 נוקטורנים: 18 מהם פורסמו על ידו בחייו וזה בשנים :

1833 ; 1834 ; 1836 ; 1840 ; 1841 ; 1844 ו 1846 –

זוהי תקופת חיים ארוכה של כ 13 שנה, שנים בהן עברו על המלחין ארועים שונים ומכריעים. 

הנוקטורנים של שופן הן יצירות קצרות לפסנתר סולו, בנות כ 5-6 דקות כל אחת. בולטת בהן המנגינה המנוגנת ביד ימין של הפסנתרן, ומנגינה זו היא גלגול לפסנתר של שירת ה”בל-קאנטו” – [“השירה-היפה”]  שהיתה מקובלת על מלחיני האופרה האיטלקית בתקופתו . אלא שבנוקטורנים הפסנתר [ בפועל יד ימין ] “שרה” ללא מילים.

בהיותן יצירות קצרות ומרוכזות – נוהגות חברות התקליטים להפיץ את הנוקטורנים כאוסף אחד – מכלול הכולל את 19 או 20 הנוקטורנים [ תלוי בפסנתרן ובהוצאה ] במתכונת של תקליט אחד [ משני צדדיו – בתקליטי הויניל הישנים ] או על גבי דיסק או שניים – כאשר הנוקטורנים מסודרים עליו לפי סדר פרסומם ומספרי האופוס שלהם . עבור המאזין המצוי, המקשיב לנוקטורנים מעל גבי תקליט או או דיסק או אפילו בDVD  – ה”נוקטורנים” נשמעים כאילו היו יצירה אחת, המורכבת מפרקים או חלקים קצרים.

אך בפועל, לא לכך כיוון שופן. כל אחת מהיצירות נכתבה בתקופה אחרת ובמקום אחר  חלקם אמנם פורסמו על ידי שופן עצמו בצמדים או אף בשלשות – אך גם במקרים אלה לא מדובר ב 2 או 3 חלקים של יצירה אחת אלא ביצירות נפרדות כשכל אחת מהן מיוחדת לעצמה ועומדת בפני עצמה. לא היתה לשופן כוונה לחבר ביניהן, ולייצר מעין “יצירה-אחת” – חיבור המתקבל מהמבנה המקובל בתקליטים למיניהם.

 לדעתי יש להקשיב לכל אחד מהנוקטורנים, כיצירה בפני עצמה, לספוג אותה כיצירה אחת מובדלת מקודמותיה ומאלה הבאות אחריה על גבי אותו תקליט, וככל שהקשב רב יותר – ההנאה גוברת..

בנוסף ל 18 הנוקטורנים שפורסמו על ידי שופין בימי חייו נוקטורנו אחד הנושא את המספר נוקטורנו מס’ 19 “נוקטורנו אופוס 72 מספר 1 ב E minor [ מי מינור ] – מן העזבון. שהיא אחת היצירות המוקדמות שהלחין שופן – בשנת 1828.

בנוסף לכך היצירה שהצגנו לעיל כ Lento con gran espressione שלא פורסמה בימי חייו של שופן אך בשל “אופיה המיוחד” הוכתרה על ידי המוציא לאור שלה כ“נוקטורנו מס’ 20 – מן העזבון”

שופן הלחין כ 250 יצירות רובן לפסנתר, ונזקק לצורות מוזיקליות רבות – אף כי התרכז בעיקר בכתיבה ל”כלי שלו” הפסנתר. רוב יצירותיו הן יצירות קצרות לפסנתר סולו ובהן : סקרצי, אטיודים, ואלסים, פולונזים מזורקות והנוקטורנים עליהם אנו מרחיבים את הדיבור כאן. לצד יצירות הפסנתר סולו [ הקצרות ] שלח ידו שופן גם בהלחנת שני קונצרטי לפסנתר ותזמורת, סונטות וארבע בלדות לפסנתר שלשיה ועוד.

דומה כי הז’אנר האהוב ביותר על שופן היתה המזורקה – שעבורו נבדלה מהמחול העממי בעל השם הדומה. המזורקות של שופן בדומה לפולונזים ולואלסים  שגם הם מקצבי מחול במקורם – לא נועדו על ידו להיות מוזיקה לריקודים – אלא יצירות עצמאיות לפסנתר שרקען הוא אותם מקצבי מחול ידועים מן הפולקלור הפולני.

במזורקות שיקע שופן את מירב הזכרונות והסנטימנטים שלו לפולין מולדתו – אותה עזב בהיות כבן עשרים ולא שב אליה למרות ערגתו, געגועיו וחרדתו לעצמאותה.

המאזין ליצירותיו של שופן, יתרשם עד מהרה מאופיין המהורהר העצוב רווי הגעגועים והכאב…

שופן עצמו, נשאל על כך, כפי שסיפר ידידו הקומפוזיטור והפסנתרן  פרנץ ליסט בספרו על חייו של שופן. לפי ליסט באחד הקונצרטים הסלוניים שבהם הפליא שופן בנגינתו בפסנתר, והקסים את הגברות ההדורות שהאזינו לו, שאלה אחת מהן [ ככל הנראה הנסיכה : Carolyne Sayn-Wittgenstein ] מהיכן שואב הוא את הרגשות הבלתי רגילים שבמוזיקה שלו.

שופן השיב לה כי אכן יש יסוד לתחושותיה וכי לא יוכל להסביר את הדבר מבלי להזקק למילה בשפת האם שלו  Żal המבוטא כפולנית כ-  Jal  – ולהבנת המקור הזה יש לרדת למשמעויותיו השונות של ביטוי זה, שאין לו מקבילה מדויקת בשפות אחרות :

 

“Żal. The term can mean “longing”, “regret,”, “nostalgia,”, “melancholy,”, “grief”, and even a combination of these things.”

“Żal. המונח יכול להתפרש כ“געגועים”, “חרטה”, “נוסטלגיה”, “מלנכוליה”, “צער” ואף שילוב של כל אלה”

 
וראוי לצטט כאן מן הספר : Chopin in Paris – Tad Szulc Erich Hobbing (1988) page 115

“The word zal – pronounced JAHL (as in joli in French) – conveys to the Polish ear and soul sadness, longing, nostalgia, regret, resignation, contrition, resentment, complaint, and even anger.

Żal therefore fits Chopin perfectly as a person as well as with reference to his music. It is the common thread throughout his works.

Ryszard Przybylski writes (in Polish) that Żal is a word that contains “remorse as well as a threat of protest, humiliation, and a rise of complaint … in zal one can weep, but from zal one can prepare vengeance. One can accept one’s deserved defeat, but anger over undeserved injury may be born from it. A person plunged in Żal may judge in justice actions against oneself.” Przybylski believes that Chopin had acted in this fashion when he wrote to Tytus Woyciechowski shortly before leaving Poland for good that “when I reflect about myself, I feel Żal that consciousness leaves me [so] often.” He was alluding to the loss of a sense of reality that was beginning to haunt him, leading to hallucinations and otherworldliness.”

 

ובתרגומי לעברית
 
“המלה ז’אל (מבוטאת כ JHAL בדומה ל JOLY בצרפתית) – משמיעה לאוזן ולנפש הפולנית עצבות הנפש, געגועים, נוסטלגיה, חרטה, כניעה, התפוגגות, עלבון, תלונה ואפילו כעס.
 
Żal אל מתאים אפוא לשופן באופן מושלם כאדם כמו גם בהתייחסות למוסיקה שלו, זהו חוט-המקשר השכיח בכל יצירתו.

רישארד פרציבלסקי כותב (בפולנית) ש”ז’אל “היא מילה המכילה” חרטה, כמו גם איום של מחאה, השפלה והעלאת תלונה … בז’אל אפשר לבכות, אבל מז’אל אפשר לכונן נקמה. אפשר לקבל את התבוסה הראויה, אבל גם כעס על פגיעה לא ראויה יכול להיצמח ממנה. אדם שקוע בז’אל עשוי לשפוט בצדק פעולות נגד עצמו “. פרציבלסקי סבור ששופן פעל כך כאשר כתב לטיטוס וויצ’יובסקי זמן קצר לפני שעזב את פולין לתמיד: “כשאני מביט על עצמי, אני מרגיש ז’אל שהמודעות נוכחת עימי  לעתים קרובות.” הוא רמז לאובדן תחושה של מציאות שהתחילה לרדוף אותו, מה שהוביל להזיות וחזיונות.”

 

מותר, למיטב הבנתי, להצביע על שני סוגי  Żal – ביצירותיו של שופן:

האחד המכוון בעיקר ל Żal  במישור הלאומי – המוצא לו ביטוי מובהק במזורקות הרבות שהלחין שופן:

“מה שהיה הקרוב ביותר לליבו של שופן היו המזורקות… [ ….] הוא הלחין 57 מזורקות…
הלם פון לנץ, תלמידו של שופן, כתב בזיכרונותיו כי במזורקות  “שופן … ייצג את פולין”. הוא “היה הפסנתרן הפוליטי היחיד … הוא גילם את פולין, הוא הכניס את פולין למוזיקה”. [ Chopin in Paris – Tad Szulc Erich Hobbing (1988) page 115 ]

 

לאחת מהן:  המזורקה מס’ 14, נחשפתי במסע השורשים שלי לפולין בשנת 2006 ואת רשימתי “הרהורים על שורשים” , שהעליתי לאתר “מילים” ביום 14.6.2014 סיימתי בדברים אלה:

 

“לפני שנרדמתי והותרתי את הנהיגה [ חזרה לוארשה – ו’ ] בידי ידידי, הספקתי עוד לפתוח את הרדיו – וכמו היתה זו הזמנה שנזדמנה, עולים לי צליליו של שופן – שהיה בימי ילדותי, הקומפוזיטור “הלאומי” של ביתנו, שאבי העדיפו על כל קומפוזיטור אחר, פרט למוצארט…[ כמובן ]…

מאזורקה של שופין, נתנגנה לה. היא היתה עבורי חדשה , ובלתי מוכרת. הקריינית הודיעה כי המבצע הוא ארתור רובינשטיין, יליד לודג’ ;

אנו נוסעים, המזורקה מספר 14 מתנגנת, ואותו żal [ = עצב, חמלה, מלנכוליה ] מהותו הפולנית של שופן [ הצרפתי בחיי המעשה שלו ] שרובינשטיין כה מטיב להפיק, מלווה אותי בדרכנו חזרה לווארשה;

 

המזורקה מס’ 14 של שופן:

 

מזורקה זו שימשה אותי כמעין “לייט-מוטיב” בסרטוני לודז’ שערכתי – בהם ניסיתי לספר פרקים מתולדות משפחתי ושורשיה בעיר לודז’ שבפולין.

 

 

 

ה-Żal שבנוקטורנים

נפתח בציטוט מדברים שכתב המחבר Tomaszewski ב Polish Musical Encyclopedia :

” Chopin’s Nocturnes brought together “the erotic and the heroic.”

ובתרגום לעברית:

“הנוקטורנים של שופן ממזגים יחד את הארוטי ואת ההרואי”

אם, כפי שציטטתי לעיל – המזורקות הן עבור שופן “נשמתה של המולדת” – פולין, הרי מי שגלה ממולדתו והוא כבן 20 שנה, כשזו היתה נתונה תחת השלטון של הצארים הרוסיים – ובני עמו ניסו להתקומם כנגד שלטונם המדכא  – ואכן אף המרד משנת 1830, בו מרדו הפולנים בשלטון הצארים, דוכא ביד אכזרית, ומי שאת מחצית חייו השניה בילה בגלות בצרפת, וכל ימיו על אדמת צרפת התגעגע למולדתו: המזורקות, הפולונזים הוולסים והבלדות שהלחין היו מעין “מכתבי אהבה” שחיבר לארצו בעודו בנכר…. הרי הנוקטורנים, שהן יצירות אינטימיות יותר, אינן מתאפיינות בהתבססות על מוטיבים מהמוזיקה העממית, אין ברקען, מקצבי ריקוד, ומקורותיהן בשירת סרנדות על ידי משוררים וטרובדורים מאוהבים תחת חלונן של אהובות בלתי מושגות, הם אותם מכתבי אהבה לאהובות בשר ודם.

מותר לנחש כי שופן, שאחת היצירות הראשונות שהלחין היו הואריציות לפסנתר על האריה  Variations on “Là ci darem la mano”, Op. 2  של מוצארט מתוך דון ג’יובאני הכיר את הסרנדה – המכונה הקנצונטה – היפהפיה שכתב מוצארט לדון ג’יובאני המחזר אחרי צרלינה אותה פיתה סמוך לחתונתה למזטו בן הכפר הנאיבי  – “הא צאי נא אל המרפסת” “Deh vieni alla finestra”  כאן בביצועו של הזמר תומאס המסון.

 

כך אני מציע להתייחס אל הנוקטורנים של שופן: כקריאות או אותות אהבה אינטימיות.

 

 

שופן – אהבות ונוקטורנים:

בשל מספרם הרב יחסית של הנוקטורנים והמלצתי להאזין לכל אחד מהם כיצירה נפרדת ומיוחדת העומדת בפני עצמה, לא אוכל מקוצר היריעה, לעמוד על כל אחד מהנוקטורנים ולציין את המיוחד שבו.

בחרתי מתוך המכלול שלושה נוקטורנים – להדגים את הקשר בינהם לרחשי הלב של כותבם – רחשי ליבו של אוהב :

 

 

 

 

מריה וודיצקה Maria Wodizka 

– הנוקטורנו אופוס 9 מס’ 2 במי במול מאזור

מאריה ודיצקה Maria Wodizka

מאריה וודיצקה היתה בת אצולה פולנית שהקשר בין שופן לבינה החל בלימודי הפסנתר. הוא היה מבוגר ממנה ב 6 שנים וכשהכירו לראשונה היתה כבת עשר. כעבור שנים, בחודש ספטמבר 1835 בהיותו בדרזדן חזר ופגש בה. בינתיים היא גדלה ופיתחה את אשיותה וגילתה כשרון מובהק לציור. היא ציירה בכשרון רב פורטרט של שופן:

פורטרט של שופן מעשה ידיה של מריה וודזינסקה

שופן התאהב בה ואף הציע לה אירוסין. בשלב ראשון סוכם בינו ובינה ועל דעת אימה כי, הצעת אירוסין זו תישמר בסודיות עד שתושג הסכמתו של אביה,  האציל הפולני, בעל הנחלות הנרחבות ברחבי פולין. 

באחד ממחוות החיזור של שופן אחרי מאריה, העניק לה שופן ואלס מפרי עטו – היה זה הוולס אופוס 69 מספר 1 שמריה העירה עליו כי היה זה וואלס הפרידה לפני ששופן עזב אותה לטובת מסע קונצרטים. וולס זה זכה בעקבות סיפור זה לכינוי : “וואלס הפרידה” 

לפרטיטורה של וולס זה צירף שופן פתק קטן בכתב ידו:

תצלום פתק זה מוצג כאן:

הפתק מיום 22 בספטמבר 1835  בכתב ידו של שופן למריה ודיצקה 

 

התוים מתיחסים לצלילי הפתיחה של הנוקטורנו אופוס 9 מס’ 2:

להם ניתן להאזין בדוגמה המוזיקלית הזו:

 

הכיתוב שעל הפתק גם הוא בכתב ידו של שופן בשפה הצרפתית:  “Soyez Heureus” [ בתרגום “היי מאושרת”. ] . 

מחווה זו אינה מותירה מקום לספק באשר לתחושותיו של שופין ביחסו למריה – והאזנה לוואלס, שחובר עבורה במיוחד, וכן ציטוט הפתיחה לנוקטורנו אופוס 9 מספר 2, מעידים, בקודים המקובלים באותה תקופה, על רגשי האהבה שפיעמו בליבו של שופן כלפי הצעירה, בעלת הרקע האריסטוקרטי,

הוא ציפה כי ברבות הימים תבשיל אהבה זו לזוגיות של ממש וכי מריה תהפוך מארוסתו לאשתו. 

מן הראוי להאזין לנוקטורנו  אופוס 9 מספר 2 במי במול מז’ור – Es-dur בשלמותו:

כאן הנוקטורנו, בנגינתו של ארתור רובינשטיין,

 

נוקטורנו זה, בין הראשונים שהלחין שופן עוד בשנת 1933 [ בהיותו כבן 23 ] מעיד מצד אחד על השפעתו של ג’ון פילד על שופן, וכן על מידה בולטת של רגשות רעננים וצעירים, נאיביים משהו העורגים לאהבה.

זהו אכן “שיר אהבה” ללא מילים שהלחין שופן, ורמז על רגשותיו בפתק שהשאיר למושא אהבתו.

ואולם, ציפיותו של שופן לזכות בידה של מריה ודיצקה, התפוגגו. תשובתו החיובים של האב בוששה לבוא – ובינתיים ענין האירוסין שעליהם הסכימו מריה ופרדריק לשמרו בסוד, החל להעיק. אפילו, כאשר פגש לראשונה את ג’ורג’ סנד, שהיתה מבוגרת ממנו ב כ 6 שנים, וסופרת מפורסמת, שגילתה בו ענין מסויים – הוא היה עסוק עדיין בליקוק פצעי אכזבתו הראשונה ממריה ודיצקה, ועקב כך לא התפתח באותו מפגש קשר של ממש ביניהם. 

 

 

 

הרמן הסה: “הנוקטורו של שופן באס-דור”

מסתבר כי נוקטורנו זה של שופן הילך קסמים גם על הסופר והמשורר הרמן הסה [ 1877-1962 ] אשר בשנת 1899 ] בתחילת דרכו כיוצר והוא כבן 22 שנה,  פרסם שיר רומנטי המתייחס ישירות לנוקטורנו ב Es-dur. זהו שיר רומנטי משתפך המעיד על התרשמותו העמוקה של המשורר הצעיר, אז עדיין גרמני, שלימים יעבור לשוויץ ויהפוך אותה למולדתו החדשה.

מילות השיר שכאן תרגומן המילולי לעברית, מצביעות על תחושותיו של הרמן הסה לנוכח נוקטורנו זה, כמבטאות רחשי אהבה לאשה  :

 

נוֹקְטוּרְן שֶׁל שׁוּפָן בְּאָס-דּוֹר. קֶשֶׁת
הַחַלּוֹן הַגָּבוֹהַּ עָמְדָה בִּמְלוֹא אוֹרָה.
וְאַף, זֹהַר כְּבוֹדֵךְ
נִמְלָא בְּמֵעֵין הָדָר.

בְּאַף אֶחָד מֵהַלֵּילוֹת לֹא שָׁב
יָרֵחַ-הַכֶּסֶף הַדּוֹמָם לְנַצְנֵץ
עַד שֶׁבַּעֲמֵקִי פְּנִימִיּוּתִי חַשְׁתִּי,
אֶת הַמְּתִיקוּת הַנִּמְשֶׁכֶת, שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים.

שָׁתַקְתָּ. גַּם אֲנִי; הַדְּמָמָה הַמְּרֻחֶקֶת
מוּמֶסֶת בָּאוֹר. לֹא הָיוּ חַיִּים
לְמַעֵט זוּג בַּרְבּוּרִים בַּאֲגַם
וּמַעֲלֵנוּ מָעוֹף הַכּוֹכָבִים.

פָּסַעְתָּ לְקֶשֶׁת הַחַלּוֹן,
אַל יָדְךָ הַמּוּשֶׁטֶת
פַּס-כָּסַף מֵהַיָּרֵחַ,
וְנִמְשָׁךְ אֵל צַוָּארֵךְ הַדַּק.

וכאן לנוחיות הקוראים  מילות השיר בגרמנית [ בצבע כחול ] ולצדן תרגומן לאנגלית [ בצבע חום ] ובטור הימני תרגום מילולי לעברית מעשה ידי.

 

 

 

גם סופר גרמני אחר, בן אותה תקופה, קישר את הנוקטורנו הזה של שופן לפרשיית אהבים, כפי שנזקק לו תומאס מאן בסיפורו “טריסטאן” משנת 1902, אלא שבסיפורו של תומאס מאן, מתלווה לאיזכורו של נוקטורנו זה של שופן נימה של אירוניה, נימה שתלווה את כתיבתו של תומאס מאן בהמשך הקריירה הספרותית ארוכת השים שלו.

פירוט על הסיפור “טריסטאן” מאת תומאס מאן, תוך התיחסות מפורטת לנוקטורנו באס-דור – הוא הנוקטורנו אופוס 9 מס’ 2,  ימצא הקורא בפוסט טריסטאן – בין ריכארד ואגנר לתומאס מאן ” בקישור זה

 

 

ג’ורג’ סנד – לבלוב האהבה

נוקטורנו אופוס 37 מס’ 2 בסול-מאז’ור

 

 ג’ורג’ סנד ופרדריק שופן בציורו של אג’ן דלקרואה 

 

וכאן פסנתר הפלייאל בבית ג’ורג’ סנד בנוהאן – [ שכדוגמתו צוייר בציורו של אזן דלקרואה ]

על פסנתר כזה הלחין שופן את יצירותיו בשהותו  בנוהאן

 

 

יעבור עוד זמן עד שרגשותיו של שופן כלפי מריה וודיצקה ירגעו וליבו יהיה פנוי לאהבה נוספת.

במפגש, באחד הסלונים של פאריז, כשהוא מפליא נגינתו בפסנתר ומרשים את הגברות, ניצתה בשופן המשיכה ל Amantine – Aurore – Lucile- Dupin שהיתה ידועה בשמה הספרותי, הגברי משהו, George Sand “ג’ורג’ סנד” לאחר מפגש ביום 24 לאוקטובר בשנת 1836 ירשום שופן ביומנו: 

 

“I have seen her three more times. It seems like only a day. She gazed deep into my eyes while I played . . . such dark strange eyes she had. What were they saying? She leaned against the piano and her eyes seemed to caress mine. I was overcome. My soul seemed to find its haven in the smile of those remarkable eyes. Her face was masculine, its features heavy, almost coarse, but those sad, strange eyes! I longed for them . . . my heart  was conquered. . . . She understood me . . . I have seen her twice since . . . one time alone. She loves me! Aurore! What a charming name! Like the dawn it banishes the darkness!” 

 

ובתרגומי לעברית:

“ראיתי אותה שלוש פעמים נוספות. זה נראה כאילו רק יום חלף. היא הביטה עמוק בעיניי בזמן שניגנתי . . . עיניים כה כהות וכה מוזרות היו לה. מה הן אמרו? היא נשענה על הפסנתר ועיניה נראו מלטפות את שלי. נשביתי. נראה כי נשמתי מצאה את מקלטה בחיוך של אותן עיניים מעילופות. פניה היו גבריות, תווי פניה כבדים, כמעט גסים, אך אותן עיניים עצובות ומשונות! השתוקקתי אליהם. . . לבי נכבש. . . . היא הבינה אותי. . . ראיתי אותה פעמיים מאז. . . פעם אחת לבד. היא אוהבת אותי! אורור! איזה שם מקסים! כמו השחר הוא מגרש את החושך! “

 

בחורף 1838 יוצאים ג’ורג’ סנד ופרדריק שופן לבלות חופשה באי מיורקה שליד חופי ספרד. מצד אחד זהו מעין מסע של ירח-דבש של זוג נאהבים, אך מצד שני מזג האויר החורפי לא היטיב עם שופן ובביקור זה במיורקה תפרוץ מחלת השחפת שתלווה אותו עד סוף ימיו הקצרים. תקופה זו במיורקה שימשה השראה לאחד הנוקטורנים רבי ההשראה שחיבר שופן – זהו

 

נוקטורנו אופוס 37 מס’ 2 בסול-מאז’ור

 

 

אחד מהמומחים הפולניים המובהקים ליצירות שופן Krasowski Maurycy בספרו על יצירותיו של שופן משנת 1971 כתב על נוקטורנו זה:

 

“The second subject is the most beautiful melody Chopin ever wrote”

“הנושא השני הינו המנגינה היפה ביותר שחיבר מעולם”

הנה נושא שני זה –  מתוך הנוקטורנו אופוס 37 מס’ 2 בסול-מאז’ור, במלוא עדינותו, בליריות המעודנת שלו ובמלוא יופיו:

 

 

 

 

 

החיים המשותפים ב NOHANT – האושר ושברו

נוקטורנו אופוס 55 מס’ 1 בפה-מינור 

 

פרק זה בזכרונותי מהטיסה הטרנס אטלנטית ב15 לאפריל 2019 , העלה בזכרוני, מסע ארצי, בעקבותיהם של ג’ורג’ סנד ופרדריק שופן –  שהוביל אותי בחודש אפריל, 2006 בדרכים כפריות וארוכות עד לכפר Nohant  שבמחוז Berry בליבה של צרפת. 

 

חלק זה שייך למדור ה”בעקבות>ג’ורג’ סנד”  שבקטגוריית “המסעות” – 

 

מרכז צרפת – חבל Bari הדרך ל Nohant

 

השלט המודיע על הקירבה  ל –  Noant  

 

הכניסה ל Nohant – ביום 21.4.2006

 

Nohant הוא שמו של כפר קטן, ובתיו הפשוטים והקטנים, המחופים גגות רעפים, טובלים בירק ובבוסתני פרי, מקרין שלווה וריחוק מחיי הכרך הגדול. הנסיעה מפאריז לנוהאן אורכת כמה שעות טובות באזוריה הכפריים של מרכז צרפת ומה שהוליך אותי לשם היו הענין הרב שגיליתי בשופן ולא פחות מכך בסופרת שעד אז הכרתי רק ספר אחד פרי עטהשל ג’ורג’ סנד  שתורגם לעברית.

עטיפת “פרנסואה העזובי” – בתרגום יהושע קנז

 

אל הספר “פרנסואה העזובי”  שהוא תרגום שמו בצרפתית : Francois Le Champi   הכינוי [ Le Champi משמעו “נעזב, עזובי, בעגת המחוז בו שוכנת נוהאןהתוודעתי בעת שהוקסמתי מספרו של מרסל פרוסט “בעקבות הזמן האבוד” – בכרך הראשון “במחוזו של סוואן” – הנה קטע, מעמ’ 40 בתרגומה של הלית ישורון:

 

“אמא התיישבה ליד מיטתי; היא נטלה את ‘פרנסואה האסופי’, שכריכתו האדמדמה וכותרתו הבלי מובנת הקנו לו, בעיני, אישיות מוגדרת וכוח משיכה מסתורי. לא קראתי עד אז רומאנים אמיתיים. שמעתי אומרים על ז’ורז’ סאנד שהיתה אב-טיפוס של סופר. זה בלבד כבר הכין אותי לראות ב’פרנסואה האסופי’ משהו חידתי וענוג. מהלכי הסיפור שנועדו ללבות סקרנות או חיבה, אופני ביטוי מסוימים המעוררים אי שקט או מרה שחורה, והקורא המנוסה מעט מכיר אותם מרומאנים רבים, נראו לי פשוט – לי, שספר חדש היה בעיני לא כדבר שיש רבים כמותו, אלא כאדם חד-פעמי, שעצמותו היא סיבת קיומו –קרינה מסעירה מיישותו המיוחדת במינה של ‘פרנסואה האסופי’. מתחת לאירועים היומיומיים, לדברים הרגילים, למלים הפשוטות, הרגשתי במעין ניגון, בהטעמה מוזרה. העלילה יצאה לדרך; היא נראתה לי סתומה שבעתיים, כי בזמן ההוא, כשהייתי קורא, הרביתי להזות בהקיץ למשך דפים שלמים. ועל הפערים שפיזור הדעת הזה הותיר בסיפור-המעשה, יש להוסיף, שכשאמא קראה לפני בקול רם, נהגה לדלג על כל קטעי האהבה. וכך, כל התמורות המשונות המתחוללות ביחסי אשת-הטוחן והנער, ושאין להבינן אלא בהבשלת אהבתם הבוקעת, נראו בעיני תמיד טבועות במסתורין כבדים, שמקורם, כך נטיתי להאמין, בשם הזה, לא מוכר וכה מתוק, ה’אסופי’, והוא שאצל על הנער הנושא אותו, ולא ידעתי מדוע, את צבעו החי, הארגמני והמקסים. גם אם לא היתה קריינית נאמנה, הרי היתה אמי, באותם ספרים שבהם מצאה נימת רגש אמיתי, קריינית מופלאה, בצניעות ובפשטות קריאתה, ביופיו וברכותו של צליל קולה. גם בחיים, כשבני אדם ולא יצירות אמנות היו אלה שהעירו בה חמלה או השתאות, נגע ללב איך בדחילו היתה מסלקת מקולה, מתנועותיה, מדבריה, כל שבריר שמחה שהיה עלול להכאיב לאם שאיבדה פעם ילד, כל איזכור של חג, של יום הולדת, שעלולים היו להעלות באיש זקן הרהורים על ימיו הקרבים, כל עניין של משק בית שעלול היה לשעמם מלומד צעיר. וכך, באותו אופן, גם כשהיתה מקריאה את הפרוזה של ז’ורז’ סאנד, הנושמת תמיד נדיבות וייחוד מוסרי, שאמא למדה מסבתי לייחס להם ערך עליון בחיים, ושרק כעבור שנים, לימדתי אותה אני שאל לייחס להם ערך עליון גם בספרים – מתוך שהיתה מקפידה לסלק מקולה כל קטנוניות, כל מלאכותיות, שעלולה היתה לחסום בעד עוצמת השטף, היא מסרה את כל החמימות הטבעית, כל העדינות השופעת שנתבקשו מהמשפטים, אשר דומה כי נכתבו במיוחד לקולה והיו, אם אפשר כך לומר, כלולים במנעד הרגישות שלה. כדי להגיש אותם בטון הנכון, מצאה את הקול הלבבי שקדם להם ואף הכתיב אותם, אם כי אין במלים לרמז עליו; הודות לזאת, ריככה עם הקריאה את הנוקשות בזמני הפועל, החדירה לעבר המתמשך ולעבר המוגמר את העדינות שבנדיבות, את המלנכוליה שברכות, הוליכה את המשפט הקרב לסיומו לקראת המשפט העומד להתחיל, עתים מאיצה, עתים מאיטה את קצב ההברות כדי להביא אותן, הגם שמספרן היה שונה, למקצב אחיד, היא הפיחה בפרוזה הבנאלית הזאת מעין חיים רגשיים וזורמים.”

זהו סיפור הנטוע עמוקות בהווי הכפרי של האיזון בו שוכן הכפר נוהאן – מקום גידולה של ג’ורג’ סנד. מלבד התיאור של הווי החיים הכפרי הסיפור עצמו הוא מעין השתקפות של מערכת היחסים שפיתחה במהלך חייה ג’ורג’ סנד עם מאהבים – צעירים ממנה, כששופן הוא רק אחד מהם: 

לכן המסע לנוהאן היה ביקור בעקבותיהם של שניים : הסופרת  – ג’ורג’ סנד והקומפוזיטור פרדריק שופן:

בלב הכפר הזעיר עומדת על תילה הכנסיה הכפרית הפשוטה והקטנה ששימשה את תושביו:

כנסיית הכפר בנוהאן

 

תצלום הכנסיה בנוהאן מ 1875

 

במרכז הכפר מתנשאת אחוזה כפרית – שהיתה האחוזה של משפחתה של Amantine – Aurore – Lucile- Dupin שלימים תיטול לעצמה את שם העט הגברי “גורג’ סנד” .

 

בית ג’ורג’ סנד בנוהאן

בית אחוזה כפרית זה הפך להיות מוזיאון לזכרה של הסופרת ג’ורג’ סנד

 

 

 

הצגנו לעיל את פסנתר הפליאל שעליו ניגן שופן בנוהאן ועליו הלחין רבות מיצירותיו – צליליו נשמעים רכים יותר וזוהרים פחות מההקלטות המוכרות שנעשו על גבי פסנתרים מודרניים [ כגון פסנתרי כנף תוצרת סטיינוואי] .

כאן ביצוע של הנוקטורנו מס’ 20 “מן העזבון” שהצגתי אותו לעיל, הפעם  מנוגן על פסנתר פליאל.

 

קישור ישיר

 

וכאן תצלום של שולחן הכתיבה של ג’ורג’ סנד בחדר עבודתה בנוהאן:

שולחן עבודתה של הסופרת ג’ורג’ סנד בנוהאן

 

בחנות הספרים שבמקום – המציגה מבחר גדול מתוך כ 50 הרומנים שחיברה הסופרת, שמורה פינה של כבוד גם למערכת היחסים ארוכת השנים שבינה לבין שופן – במבחר ספרים על הקומפוזיטור שהיה צעיר מהסופרת המפורסמת והמנוסה ממנו שהיתה ידועה  בקשריה עם מאהבים ומחזרים, אותם העדיפה צעירים ממנה, ובגינונים גבריים כגון לבישת מכנסיים ובגדים גבריים ועישון בפומבי של סיגרים ומקטרות !  

חלק מהתצוגה בחנות הספרים בבית ג’ורג סנד בנואנט – הודגשו ספרים על שופן

לשמחתי הרבה, אחד הספרים שבלטו לעיני במבחר הרומנים שעמדו שם למכירה היה הרומאן Francois Le Champi – 

הרומאן Francois Le Champi הוא “פרנסואה העזובי”

אותו נשאתי בתרמיל המסע שלי בדרכי לנוהאן: 

 

מעיין בספרה של ג’ורג’ סנד “פרנסואה העזובי” בפתח ביתה של ג’ורג’ סנד בנוהאן

 

הרומן הקצר “פרנסואה האסופי” – מתחבר לסיפור היחסים של גורג’ סנד ושופן, עליהם ארחיב מעט כאן.

תחילתם ביחסים של אהבה ודאגה גדולה שג’ורג’ סנד דאגה לשופן. כזכור במהלך “ירח-הדבש” שבילו זוג הנאהבים במיורקה פרצה מחלת השחפת של שופן וכעבור כשלושה חודשים באי נאלצו השניים, שהיו מלווים בשני ילדיה של גורוג’ סנד מנישואיה הקודמים,  לחזור ליבשת ולאחר שהות קצרה לחופי הים התיכון, הגיעו לאחוזתה של ג’ורג’ סנד בנוהאן.

בעת היכרותם היתה ג’ורג’ סנד בת כ 32 ושופן כבן 26 . ג’ורג’ סנד היתה כבר בעלת נסיון רב עם גברים:

קזימיר דודאוואנט

בשנת 1822, והיא כבת 18, נישאה לקזימיר דודאוואנט ונולדו להם שני ילדים: הבן מוריס בשנת 1823 והבת סולאנג’ בשנת 1828. נישואין אלה לא החזיקו זמן רב מעמד והיא חשה בהם מדוכאת לכן עזבה את בעלה ועברה בשנת 1830 לפאריז

 

ג’ול סרדו – 1830-1832 

בשנת 1930 בהיותה בפאריז, [ פרודה אך לא גרושה מבעלה ] , הכירה את ג’יל סנדו, סופר צעיר, שהפך למאהבה. ביחד עימו פיתחה קריירה של סופרת ועל הספר הראשון שפרסמה, שנכתב יחד עם מאהבה, חתמו שניהם “ג’. סנד”.  בהמשך פירסמה את הרומנים “אינדיאנה” ו לליו” שזכו להצלחה רבה. עליהם חתמה בשם העט בו תהיה מוכרת מאז : “גורג’ סנד”  [ היא בחרה לחתום “George” בכיתוב  המקובל לגברים ככל הנראה בהשראתה של הסופרת האנגליה מרי אן אוונס  Mary Ann Evans 1819-1880 – שחתמה על הרומנים שלה בשם העט  “ג’ורג’ אליוט” George Eliot  ]

 

אלפרד דה מיסה – 1833-1835 

בשנת 1883 פגשה ג’ורג’ סנד את הסופר והמשורר אלפרד דה מיסה והפכה להיות המאהבת שלו. בספרו “וידוי של ילד המאה” הדים לפרשת יחסיו עם ג’ורג’ סנד והוא  תורגם לעברית.

יחסיהם של ג’ורג’ סנד ואלפרד דה מיסה אלה נמשכו כשנתיים.

 

פרדריק שופן 1836-1847

בשנת 1836 נפרדה סופית מבעלה ונישואיהם הותרו בשנה זו הכירה את שופן, כפי שפורט לעיל.

לאחר החופשה המשותפת בת 3 החודשים במיורקה, עליה פורט לעיל, עברו ג’ורג’ סנד ופרדריק שופן להתגורר באחוזתה הכפרית בנוהאן. כשמונה שנים של חיי זוגיות פוריה ביצירה הן שלה והן שלו העבירו כאן פרדריק שופין וג’ורג’ סנד. בקיץ היו מתגוררים בנוהאן ובחורפים התגוררו בפאריז.

כל כותבי תולדות חיו של שופן מציינים כי תקופת חייו של שופן בנוהאן במחיצתה של גורג’ סנד היתה התקופה המאושרת בחייו, וגם פוריה מאוד במגוון יצירות שחיבר שם – לרבות חלק מהנוקטורנים . רוב התקופה עברה עליהם בזוגיות טובה וגם רובה בזוגיות מוצלחת..

מבחינתה של ג’ורג’ סנד,  שופן היה אחד משורה של מאהביה –  לעומת זאת עבור שופן היתה ג’ורג’ סנד אהבת חייו – אהבה שלא הצטמצמה ליחסי אהבה מקובלים, אלא ג’ורג סנד היתה עבורו גם מארחת באחוזתה וטיפלה בו כאם דואגת לבריאותו ולמחסורו, מעין אחות רחמניה המשמש לו כתף ומשענת לעת צרה, בת לוויה המעניקה לו מעמד בחוגי הסופרים ואנשי הרוח של פאריז שהכירה,  וכן שימשה מעין מוזה ליצירתו.

עובדה היא שמערכת היחסים בינהם היתה ארוכה ונמשכה כ 9 שנים לעומת מערכות יחסיה הקודמות שהחזיקו לא יותר משנתיים-שלוש.

אך גם קשר זה התפוגג ובא על סיומו.

סיבות רבות הביאו לפרידה הכואבת של שניהם – בינהן ניתן להצביע על “עייפות החומר” של ג’ורג’ סנד שחשה כי היא מקדישה את מירב כוחותיה עבור שופן ולמענו ואין היא מתוגמלת בהתאם.

ג’ורג’ סנד נתנה ביטוי מרומז ליחסיה עם שופן ברומאן שכתבה בשנת 1847 שהחל מופיע בעתונות פרקים-פרקים,  ברומאן Lucrezia Floriani  תיארה מערכת יחסים שבין לוקרציה, שחקנית איטלקיה אצילת נפש ונדיבה, אשר ההצלחה מאירה לה פנים, ולאחר שכבר היו לה שלושה מאהבים מפתחת עכשיו מערכת יחסים עם שלושה מאהבים חדשים: האחד, הוא גיבור הסיפור: נסיך גרמני בשם קרול, טיפוס אנוכי, חולני ומנוון, לצידו היא מאהבת של של זמר מפורסם ושל שחקן מוכה עוני. לוקרציה, האשה המשוחררת והחופשית, מכריזה כי אהבתה נתונה לכל אחד מהם ואף פעם אין היא בוגדת באהבה שהיא נתונה בה באותה עת. ומלוא תשומת הלב מוענקת על ידה לאותו אהוב המצוי בחברתה.

שופן, היה עובר על דפי הכתיבה שנהגה לכתוב מידי יום ביומו, וראה ביצירה זו , הרמזים ליחסיהם וליחס שלה כלפיו, דבר שפגע ברגש הכבוד וברגישות הרבה שלו. הפגיעה שחש זיעזעו את ה”אגו” שלו , דבר שהביא להרעה ודרדור מהיר במערכת היחסים ביניהם.

באותה עת התפרצו גם מריבות בין ג’ורג’ סנד ובין ילדיה, וסמוך לנישואיה של ביתה סולאנג’ עם הפסל אוגוסט סלזינגר עלה חשדה של גורג’ סנד כי ביתה מפתחת עם שופן מערכת יחסים מאחרי גבה וראתה בכך “בגידה” של הבת באימה. על רקע זה גירשה ג’ורג’ סנד את הבת מהאחוזה בנוהאן – ושופן גילה כלפי סולנג’ עמדה אוהדת – דבר שחידד עבור ג’ורג’ סנד את החלטתה לניתוק היחסים בינהם.

וכך באה מערכת היחסים בת 9 השנים לקיצה.

 

יהושוע קנז, מי שתרגם את “פרנסואה העזובי” מצרפתית, הוסיף ב”אחרית דבר” לתרגומו את ההערה הבאה:

 

“סיפור אהבתם האידילית של הטוחנת והעזובי מצועף בדוק חושניות שאין לטעות בה. אהבת האשה לגבר הצעיר ממנה לא מעט, לא היתה זרה כלל לרוחה של ז’ורז’ סאנד. כשנת 1847 שוב נגלתה לה אהבה כזאת: שמו היה ויקטור בורי, ולמענו הרחיקה מעליה את פרדריק שופן. ב־1847 , שנת כתיבתו של ״פרנסואה העזובי״, היה בורי בן 29 וסאנד בת 43. כמו פרנסואה היה גם בורי מחונן בחוש מעשי ועסקי (הוא עתיד להיות בנקאי) ושקד תמיד על האינטרסים החומריים של סאנד. כמו פרנסואה היה גם הוא חברו של בנה, מוריס, שהיה צעיר ממנו בחמש שנים וחלש ממנו בגופו.” [ פרנסואה העזובי – בעמוד 167 ].

זה הרקע שהביא לפירוד בין גורג’ סנד ופרדריק שופן.

שופן יחיה עוד כשנתיים לאחר הפרידה אולם היו אלה שנתיים של סבל אישי, והתדרדרות במצב בריאותו, דבר שהשפיע לרעה כל היצירות שהצליח להלחין באותה תקופה. מספרן רטן באופן משמעותי. 

 

היה זה סוף עצוב לאהבת חייו של הקומפוזיטור פרדריק שופן, שהחיים לא הטיבו עימו ולא חייכו אליו. את משא הכאב והסבל שלו – הסבל הלאומי על שיעבודה של פולין מולדתו לשליטים הרוסיים, ביטא ב Żal הלאומי כפי שהוא משתקף במזורקות ובבלדות שכתב, ולדעתי ה Żal  האישי – נרמז בנוקטורנים :

 

אני מציע להאזין לנוקטורנו נוקטורנו אופוס 55 מס’ 1 בפה-מינור, כמבטא את ה- Żal האישי, ורחשי הכאב על המשבר האישי עם קריסת מערכת היחסים עם אהבת חייו – והמוזה שלו הסופרת ג’ורג’ סנד עולים מנוקטורנו זה, בו בחרתי לסיים רשימה זו:

 

 

נוקטורנו אופוס 55 מס’ 1 בפה-מינור – בביצוע ארתור רובינשטיין

 

וכאן סרטון וידאו כאשר על הפסנתר ולדימיר אשכנזי

קישור ישיר

 

 

 

.

 

.

המשך יבוא…

 

_____________________________________________________ 

פוסטים בנושא “הרהורים בטיסת לילה טראנס-אטלנטית”

_____________________________________________________ 

 תל-אביב – המראה מ”בן-גוריון”

 

נחיתת ביניים ב Fryderyk Chopin, ווארשה וליבו של שופן 

 

איקארוס, הנפילה

 

Nocturne – שופן, בין שמים למים

 

המשך יבוא..

 

נחיתה, שני המאורות ולהבות

 

 

 

 

 

.

Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....