[02.1] מסע אל ביתם של ה”בודנברוקים” בליבק, עירם

28 ביוני, 2010

אולם התווך של ה”מריאן-קירכה” – ליבק

הביקור שערכתי בעיר ליבק שבצפון גרמניה, בחודש יוני 2010, הפגיש אותי עם מראות של עיר שונה מהערים שראיתי עד אז.

בניני העיר הישנים בנויים רובם ככולם מלבני טרה-קוטה אדומות, הצובעות את העיר במראה מלנכולי. גם הכנסיות הרבות הממלאות את העיר וצריחי מגדלי הפעמונים הדקיקים והגבוהים כמו מדקרים במחטיום דקות וארוכות – את חופת השמיים – ומשרים על העיר אווירה מיוחדת במינה.

אציג להלן מבחר תצלומים שצילמתי בליבק בימים 27-28 לחודש יוני 2010 בהם ביקרתי בעיר שהטביעה עלי את חותמה.

♦

מבט על בית בודנברוק – ליבק רחוב מנג 4

בית העיריה הישן – ליבק

מגדלי הפעמונים של ה”מאריאן-קירכה” ליבק

מגדל הפעמונים של ה “מאריאן-קירכה” ליבק

שדרת-העמודים שליד ה”מאריאן-קירכה, ליבק

מרצפות עתיקות ליד ה”מאריאן-קירכה”

מועדון “גילדת-הדייגים”

ביקור חוזר בליבק – אפריל 2018

רחוב מנג -הבית הלבן במספר 4 הוא “בית בודנברוק” – צולם ביום 5 לאפריל 2018

בחודש יוני 2010 ערכתי את מסעי הראשון לליבק, שבצפון גרמניה. נסעתי לליבק בעקבות הסופר תומאס מאן.

תומאס מאן נולד בליבק ביום 6 ביוני 1875. הוא נטבל לנצרות הפרוטסטנטית בכנסית מאריה Marienkitche כשאחד מסנדקיו היה דודו ניקולאוס היינריך שטולצרפוהט [ בעלה של אחות אימו ] שהיה בעלים של חווה ב Kastorf, שם שיוטבע בגיבור “הר הקסמים” הנס קאסטורפ Hans Castorp

בפברואר 1877 [ כשתומאס היה כבן שנתיים] , אביו : תומאס יוהאן היינריך מאן נבחר לשמש כסנטור בסנט של עיר המסחר ליבק. הסנטור מאן רכש קרקע ובנה את ביתו ב Beckergrube 52 שבליבק.

האב נפטר ביום 13 לאוקטובר 1891 והוא כבן 51 [ במות אביו היה תומאס כבן 16 ], אז עדיין תלמיד הגמנסיה Das Kathrineum שבליבק [ על חוויותיו ההומו אירוטיות של תומאס מאן בגמנסיה זו ראה הרחבה בחלק השני של הפוסט “העפרון” בקישור זה ] .

תומאס ימשיך את לימודיו עוד כשנה עד שאמו יוליה, יחד עם שלושת ילדיה, יעברו למינכן בשנת 1882 – בהיות תומאס כבן 17 ]

בספרו : A Sketch of My Life יתאר את ימי ילדותו בליבק במילים חמות אלה:

“ילדותי היתה מוגנת ומאושרת. אנו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות גדלנו בבית מרווח ומכובד שנבנה על ידי אבי אבל היה לנו בית שני בבית הישן של המשפחה בסמוך לכנסיית מאריה הקדושה [ Marienkirche ] היכן שסבתי חיה לבדה ושהיום ומצג למתענינים כ “בית בודנברוק”¹ ;

“בית בודנברוק”

[ עדכון מיום 28.7.2021 ]

[הספר כ”מדריך-תיירות” בעקבות תומאס מאן בליבק : אפריל 2018 ]

רחוב מנג 4 ליבק – בפתח ביתם של הבודנברוקים – עם הספר ביד [ 8.4.2018]

יצאתי למסע זה אל מחוז ילדותו של תומאס מאן, עם ספרו “הבודנברוקים” בו תיאורים ספרותיים של חיי המשפחה בליבק. הספר תורגם לעברית על ידי נילי מירסקי כ“בית בודנברוק, שקיעתה של משפחה”

כריכת “תומאס מאן – הברודנברוקים – רומן” בגרמנית

הבית הנראה על עטיפת הספר בהוצאת פישר הגרמנית, הוא תצלום בית נעוריו של תומאס מאן, ששימש כתפאורה לרומן כולו.

אמנם שמה של העיר “ליבק” לא מופיע במפורש בספר, אך אתרים רבים המוזכרים בו מזוהים עם מקומות מפורסמים בליבק.

שמו של הרחוב בו נמצא בית משפחת בודנברוק ברומאן הוא Mengstrasse . שם של הרחוב , כפי שהיה בעבר, נשתמר עד היום:

שלט רחוב מנג בליבק שלפני המלחמה

הספר ששמו בעברית בתרגומה של נילי מירסקי הוא “בית בודנברוק” [ במקור הגרמני הספר נקרא “הבודנברוקים” ] אכן סובב רבות סביב בית זה ובין חדריו השונים.

תומאס מאן משלב בספר תיאורים של הבית והווי החיים הבורגניים שבו – בצד תיאור תהליך שקיעתה של המשפחה – כפי שתומאס מאן הוסיף לכותרת ספרו “שקיעתה של משפחה”

״אבל אבא, שוב אתה מתבדח על הקדוש מכול!..״
יושבים היו ב״חדר־הנופים״, בקומה הראשונה של הבית הישן רחב־הידים שברחוב מנג ישרכשה לה הפירמה ״יוהאן בודדנברוק״ לפני זמן־מה, והמשפחה נשתקעה בו זה מקרוב. על הטפיטים העבים והגמישים, שחלל ריק חוצץ בינם ובין הקירות, היו מצוירים נופים רחבים רכי־גוונים, כמוהם בגוני השטיח הדק שכיסה את הרצפה – נופי־אידיליה בטעם המאה הי״ח, ועליהם כורמים עליזים, יוגבים חרוצים, רועות נחמדות עטורות סרטים וקישורים, חובקות טלאים צחים בחיקן על חופי מעיינות זכים או מתנשקות עם רועים נעלסים… אור שקיעה צהבהב היה
שפוך על־פי רוב על התמונות הללו ומתמזג יפה עם החיפוי הצהוב שעל הרהיטים המשוחים בלכה לבנה ועם וילאות־ המשי הצהובים שעל שני החלונות.
הרהיטים היו לא רבים ביחס לגודל החדר. השולחן העגול ׳בעל הרגלים הדקות והישרות, המעוטרות עיטורי־זהב עדינים, עמד לא לפני הספה אלא ליד הקיר שמנגד, מול ההרמוניום הקטן, שעל מכסהו היה מונח נרתיק של חליל. לבד מן הכורסאות הנוקשות העומדות לאורך הקירות ברווחים שוים, לא היו עוד בחדר אלא שולחן־תפירה קטן שניצב ליד החלון, ומול הספה – מכתבה מפוארת, דקה ושברירית, עמוסה חפצי־נוי.
מבעד לדלת־הזכוכית שממול לחלונות נשקפה אכסדרת עמודים אפלולית, ומשמאל לכניסה נפתחו דלתות גבוהות לבנות אל אולם־האכילה: ואילו אצל הקיר האחר, בגומחה עגולה למחצה, מאחורי דלתית של ברזל־יציקה מבהיק, מעשה שבכה מגולפת ביד אמן, רחשה אש התנור.
שכן הקדימה הצינה לבוא השנה. כבר עכשיו, באמצע אוקטובר, הצהיבו עלי התרזות הנמוכות המקיפות את ״כנסיית מריה״ שמעבר לרחוב, הרוח שרקה סביב כרכובי-האבן הגותיים הכבירים וסביב פינות הכנסיה, וגשם קר, דקיק, ירד למען מאדאם בודנברוק הזקנה כבר קבעו במקומם את החלונות הכפולים.

היה יום חמישי, היום שהמשפחה נהגה להתכנס בו אחת לשבועים: אך היום, מלבד בני המשפחה היושבים בעיר הוזמנו גם כמה ידידים טובים לסעודת־צהרים צנועה, ועתה, קרוב לשעה ארבע אחרי־הצהרים, ישבו באור דמדומי הערב היורדים וחיכו לאורחים…”

[ עמודים 7-9]

בעמודים 29 – 31 – מופיע תיאור רווי בנימה אירונית, על מעמד חנוכת הבית האמור – עם שיר שחרז לכבוד האירוע הפייטן ז’אן ז’אק הופשטדה

להלן הקטע – לרבות חרוזי השיר:

“כאשר סיים את דבריו, כאשר נאכלה הרפרפת כמעט עדתומה ומיין מאלואזיה לא נותרו אלא טיפות מעטות, קם אט־אט מר ז׳אן ז׳אק הופשטדה ועמד על רגליו, מכעכע בגרונו לקול קריאות ״אה!״ מפי המסובים כולם… הילדים היושבים בקצה השולחן מחאו כפים מעוצם החדוה. לא יכולתי לעצור ברוחי…״

“כן , !excusez [ סלחי לי – צרפתית] לא יכולתי לעצור ברוחי …” אמר נוגע נגיעה קלה בחטמו המחודד, והוציא דף נייר מכיס מקטרנו… דממה עמוקה נפלה באולם.
הדף שהחזיק בידו היה צבוע בערבוביה ססגונית מלבבת מאוד, ועל גבו עיגול עשוי כולו פרחים אדומים והרבה סלסולים
של זהב: מתוך העיגול הזה קרא הופשטדה כדלקמן:

״לרגל השתתפותי, כידיד ורע, בשמחתה של משפחת בודנברוק ביום חנוכת ביתה החדש. אוקטובר 1835 .״
ואז התחיל קורא וקולו רועד במקצת:

מכובדי!-שירי הדל
אעז לקרוא באזניכם
בזה הבית הנאה,
מתנת־אלוה הוא לכם.

לך, רעי לשער־שיבה,
ולרעייתך הנלבבה,
לילדיכם, זה צמד־חמד,
יוקדש שירי ברוב חדוה.

תבונת המעשה חברה
בברית עם יופי בן־שמים :
ונוס אנאדיומנה,״
וולקן זריז ונבון־כפים.

על חייכם, על עתידכם
אל־נא יעיב צל עננה.
כל יום ויום לואי יהי
מלא שמחה ורננה.

מה יעלוץ בי לבבי
לנוכח אשרכם כי רב!
יהי רצון שלעולם
תהיו חוסים בצל כנפיו!

חיו בטוב במעון הפאר ,
ואל־נא תשכחו, רעים,
את מי שבחדרו הקט
כתב את אלה הטורים! –

הוא קד קידה, ותשואות נלהבות פרצו מפי כול.
charmant [ מקסים – צרפתית ] הופשטדה!״ קרא בודנברוק הזקן. ״לחייך ! אכן, חביב ונלבב להפליא!״
ואילו הקונסולית, אדמומית ענוגה פשטה בלחייה הצחות בשעה ששתתה לחיי המשורר; מן הסתם ראתה את הקידה האבירית שהחוה כלפיה כשביטא את שמה של ונוס אנאדיומנה…”

בית זה, חרב יחד עם בנינים רבים בעיר ליבק, בעקבות הפצצות ידי מטוסי בנות הברית בלילה שבין 28 ל 29 במרץ 1942 על העיר ליבק.

“בית בודנברוק” לאחר ההפצצות של שנת 1942

הבית עמד בהריסותיו למעלה מ 10 שנים. בשנת 1953 ביקר תומאס מאן בלווית אשתו ליד הבית ההרוס – והנציח ביקור זה בתצלום מפורסם:

תומאס וקטיה מאן ליד “בית בודנברוק” בביקור בשנת 1953

מן התצלום משנת 1953 ניכר שהבנין עדיין עומד בשיממונו.

לימים ישופץ הבנין ויהפוך למוזיאון להנצחת הסופרים לבית משפחת מאן: היינריך מאן ואחיו הצעיר יותר תומאס מאן ויקרא “Budenbrook – Hause”

בית בודנברוק – רחוב מנג 4 ליבק – יוני 2010

“כנסיית מאריה הקדושה” – Marienkirche

מראה העיר ליבק – כנסיית-מריה – שני הצריחים מימין

אני מצרף כאן קטע ממפת תירות של מרכז העיר ליבק המציג את מיקומו של “בית בודנברוק” ברחוב מנג ומיד בסמוך לבית בודנברוק מדרום מעבר לרחוב – עומדת כנסיית מאריה: היא ה”Marienkirche” או “כנסיית מריה הקדושה”.

בית בודנברוק וכנסיית מריה הקדושה במפת ליבק

ה “Marienkirche”

כנסיית מאריה , ליבק 1906

מוזכרת ב”בית בודנברוק” למעלה מעשר פעמים. בית המשפחה חוסה תחת צילה של הכנסיה, והיא חוזרת ומופיעה לאורך הרומאן כמעין “לייט מוטיב” בשכנות לבית המשפחה:

“פנסי הנפט הדולקים בראשי כלונסאות לפני הבית, והפנסים התלויים על שרשראות עבות המתוחות במורד הרחוב, הפיצו אור צהוב, מהבהב, מבליח. פה ושם נזדקרו אגפי הבתים אל תוך הרחוב היורד ירידה תלולה אל הטראווה, ובתים אחדים אף נתווספו לווית-חן של אכסדרות קטנות או ספסלים. עשב לח ביצבץ מבין אבני המרצפת הפגומות. כנסיית מריה שמעבר לרחוב היתה אפופה כולה גשם ועלטה וצללים”²

חג המולד נחוג בבית בודנברוק ברוב טקס …

“…והמשרתים והמון אביונים וזקנים הצטופפו באכסדרה, והקונסול לחץ את ידיהם המכחילות ומאדימות מצינה, אותה שעה עלתה מבחוץ שירה אדירה, שירת נערי המקהלה של כנסיית מריה השרים בארבע קולות, והלב הלם בעוז, כה רבה היתה התפארת, ואז, כשמבעד לחרכי הדלת הגבוהה הלבנה כבר בקע ניחוח האשוח, קראה הקונסולית לאט-לאט את פרק המולד מתוך ספר כתבי הקודש…”³

בפועל חייהם של בני משפחת בודנברוק מתנהלים בצל צריחי מגדלי הפעמונים הנישאים של הכנסיה המרשימה,

צריח מגדל הפעמונים של “מריאנקירכה” מטיל צילו על בית-בודנברוק

הכנסיה שוכנת לא יותר מחמישים מטרים דרומית לבית בודנברוק:

בית-בודנברוק בשכנות לכנסיית Marienkirche – ליבק

אני מציין קירבה זו ואת מרכזיותה של “מאריאנקירכן” ברומאן של תומאס מאן, ואת נוכחותה הניכרת בין דפי הרומאן רחב-ההיקף, כיוון שנראה לי כי נופי ילדות זו של תומאס מאן ניכרים היטב ביצירתו.

“כנסיית מאריה הקדושה” והמוסיקה

יתכן וניתן לקשור את אהבת המוזיקה ותפקידה המכריע בחייו וביצירתו של תומאס מאן לאווירה המוזיקלית בה גדל הן בבית הוריו – לרבות הקונצרטים והנגינה הרבה המתרחשת בין כתלי “בית בודנברוק”, כשם שיתכן כי היותה של כנסיית מאריה השכנה מקום מרכזי בתולדות המוזיקה בכלל ושל גרמניה בפרט – השפיעו את השפעתם על עיצוב אישיותו ועל תכניהן של יצירות רבות של של תומאס מאן.

כנסיית מאריה היתה הכנסיה בה שירת הקומפוזיטור דיטריך בוקסטהודה Dietrich Buxtehude ) 1637-1707) כנגן העוגב של הכנסיה תקופה של כ 35 שנה והשלט הבולט המוצב בכנסיה נועד להנציח בה את שמו :

תרגום הכתובת לעברית

“דיטריך בוקסטהודה נולד ב1637 ונפטר ב9 במאי 1707

שימש 39 שנה כאורגניסט

ומנהל המוזיקה בכנסית מריה הקדושה. הוא

נחשב המיצג החשוב ביותר של מסורת האורגן הצפון גרמני במאה ה 17 .

דיטריך בוקסטהודה נקבר בכנסיית מאריה הקדושה.”

העוגב המופיע בתצלום להלן הוא תצלום של “העוגב של בוקסטהודה” כפי שהיה בכנסיה עד לשריפה שכילתה אותו כתוצאה מההפצצה של בנות הברית בחודש מרץ 1942.

העוגב של בוקסטהודה בכנסיית מאריה – לפני 1942

קישור ישיר להקלטה משנת 1941 – על העוגב במריאנקירכה, ליבק – לפני שהעוגב נהרס במלחמה

אם נקרא את תיאורו של תומאס מאן על החינוך המוזיקלי שזכה לו האנו בודנברוק הצעיר n”בית בודנברוק”, נלמד על הזיקה והקשר לכנסיה, לעוגב שבה – הוא “העוגב של בוקסטהודה” נלמד כי:

“לפעמים נערך השיעור [ של האנו בודנברוק – ו’ ] בביתו של מר פפול, בית ישן ומרווח ובו הרבה חדרים ופרוזדורים צוננים, שנגן העוגב התגורר בו לבדו ועמו רק סוכנת ישישה. ולפעמים, בימי א’, בעת התפילה בכנסית מריה, הורשה בודנברוק הקטן לשבת למעלה ליד העוגב – ומה שונה היה הדבר מן הישיבה בין המתפללים של מלמטה ! גבוה מעל עדת המאמינים, גבוה מעל הכומר פרינגסהיים העומד על דוכנו, ישבו להם השנים אפופים רעמי צלילים כבירים, שהם עצמם הפיקום וחלשו עליהם, שכן הניח המורה להאנו, שלא ידע את נפשו מגאוה ומאושר, לעזור לו מפעם לפעם בנגינה על לוח הקלידים. ואולם משתמה הנגינה החותמת את שירת המקהלה, משהסיר מר פפול אט-אט את כל אצבעותיו מן הקלידים ורק צלילי הבאס עוד רטטו באויר, חרישים וחגיגיים,….”⁴

שמו של דיטריך בוקסטהודה לא מוזכר ישירות ב”בית בודנברוק” ואת עיקר תשומת הלב תופס יוהאן סבסטיאן באך, אך זאת לזכור כדי להדגיש את חשיבותו של בוקסטהודה למוזיקה הגרמנית ולבאך עצמו הוא, מסעו של יוהאן סבסטיאן באך בן העשרים אשר צעד בחודש אוקטובר בשנת 1705 כ 400 ק”מ מהעיר ארנשטאדט עד לליבק כדי להאזין לנגינתו של בוקסטהודה הגדול, בן הששים ושמונה, המפליא בנגינת העוגב בכנסיית מאריה הקדושה בליבק:

באך ביקש חופשה של שלושה שבועות ממשרתו בארנשטדט כדי לבקר וללמוד ממורו ורבו בוקסטהודה – ביקור שהוארך לארבעה חודשים במחיצת המאסטר הגדול, כשהוא נהנה במיוחד מאותן ערביות-מוזיקליות Abendmusiken שארגן בוקסטהודה;

בעוגב – ושהה במחיצתו כשלושה חודשים ללמוד את אומנותו – והושפע ממנו רבות כמו גם קומפוזיטורים ידועים נוספים:

אני מאמין כי נוכחותה המכרעת של המוזיקה על צורותיה השונות בחייו וביצירתו של תומאס מאן שואבת מנוכחותה הבולטת ומן הקונצרטים הרבים שהיו מתקימים בכנסיה לכבודו ולזכרו של הקומפוזיטור ונגן העוגב הגדול – בשכנות צמודה לבית נעוריו של תומאס מאן.

קישור ישיר לנגינת המוזיקה של בוקסטהודה על העוגב ב”מריאן-קירכה” בליבק

הציור של “מחול-מוות”

כפי שציינתי כנסיית מאריה עלתה באש כתוצאה מהפצצת ליבק על ידי כוחות הברית במהלך מלחמת העולם השניה.

היה זה בלילה שבין 28 ל 29 במרץ 1942:

ליבק עולה בלהבות – 29 במרץ 1942

כנסיית Meriankirche עולה בלהבות 28 במרץ 1942

הכנסיה עלתה באש ואוצרות האומנות שהיו בה – הושמדו.

בביקור בכנסיה ניתן להתעכב ליד הפעמונים שהתרסקו לארץ כתוצאה מהשרפה והם נשמרים כעדות לפגיעה שנפגעה הכנסיה:

שברי הפעמונים בכנסיית מאריה הקדושה – כמיצג זכרון להפצצה של כוחות הברית על העיר

בתצלום זה על הקיר מוקרן תצלום של ההעיר בהריסותיה

בביקורו בשנת 1955 צולם תומאס מאן ליד שברי אותם פעמונים:

יצירת אומנות נוספת שנהרסה בהפצצה של הכנסיה בחודש מרץ 1942 היא ציורו של הצייר כ Bernd Notke “מחול-המוות” משנת 1463 ;

מה שמוצג היום על קיר הכנסיה הוא תצלום בשחור לבן של הציור שנשרף בהפצצה.

“מחול-מוות” ב”מאריאנקירכה” – לובק 28.6.2010

מעל לתצלום בשחור-לבן מוצג תצלום צבעוני של ציור דומה שמקורו תלוי כיום ב Tallin – שבאסטוניה – גם היא עיר לחוף הים הבלטי שהיתה חלק מהברית של ערי ההנזה שגם ליבק היתה חלק ממנה:

מחול-המוות – טאלין אסטוניה

גם הציור בטאלין מיוחס לצייר Bernd Notke והוא מספר את אותו סיפור בציור בעל השם האוקסימורוני “מחול-מוות” לפיו ה”מוות” הרוקד עם על נציגי החברה מהגבוהים והנעלים שבינהם ועד אחרוני האזרחים הפשוטים. כלומר המוות אינו פוסח על אף אחד.

לפני מלחמת העולם השניה הציורים הוצגו בכנסיה בפאנלים גדולים ומרשימים כפי שניתן לראות בתצלומים משנת 1940 ששרדו מאז:

תצלום “מחול-המוות” בכנסיית מאריאנקירכה משנת 1940

ולהלן תוכנית הכנסיה ועליה מסומנות הקפלות בהן הוצגה התמונה “מחול מוות”

תכנית כנסיית מריה הקדושה ועליה סימון הקפלות בהן הוצב הציור “מחול-מוות”

תומאס מאן, שהכיר היטב את כנסיית מארינקירכה – השכנה לבית נעוריו, התייחס במפורש לציור האמור. כשהוא מספר על ביקורו של זיוורט טיבורטיוס, כומר יליד ריגה, ששירת שנים רבות בתפקידו ככומר בגרמניה, והוא בדרכו חזרה לביתו ועובר דרך ליבק ותומאס מאן כותב:

“אך שהותו בעיר נתארכה יותר מן הצפוי, עברו שמונה ימים והוא עדיין לא ראה אתרים חשובים אלה ואחרים – את מחול המות ואת אורלוגין השליחים שבכנסיית מריה, את בית מועצת העיר , את בית אגודת יורדי הים ואת השמש בעלת העינים הנעות שבקתדרלה –⁵

לא זו אף זאת במכתב מיום 29 בספטמבר 1921 שהוא כותב לידידו ארנסט ברטרם הוא מציין:

“ליבק היא ללא ספק עיר מחול-המוות ואני קיבלתי ממנה הרבה”

הציור המרשים ומעורר התהיות שרק תצלומים שלו שרדו, עורר את סקרנותי, וביקשתי ללמוד עליו פרטים נוספים. בחנות המזכרות שבכנסיה רכשתי ספר המפרט את הפנלים השונים של, המרכיבים את הציור, ולצידם הטקסטים שליוו ציורים אלה, החושפים את מטרת וכוונת הצירי.

הספר על “מחול-המוות” במריאנקירכה – ליבק

בחרתי להציג כאן שתי סצינות מתוך ספר שרכשתי בכנסיה ובו מוצג “מחול-המוות” כפי שהיה בליבק לפני מלחמת העולם השניה, וכפי שתומאס מאן הכירו, בשתי הסצינות המוצגות ניתן להבחין בעיר ליבק על מגדליה וצריחי כנסיותיה כרקע לריקוד המוות.

הטקסט מתחת לסצינה שבפנל המוצג כאן הוא:

Death answers the Carthusian

Now step forward, no lament will help you,
you must bear your fate yourself.
It will be difficult for you.
Nothing can follow you
except your works [be they] good or bad.
Your reward is after your deed.(1)
No one can take this from you.
Man(2), come here, I will sing for you.

ובתרגום לעברית

♦

הטקסט מתחת לפאנל זה הוא כדלקמן

Canon, nobleman and physician

Methinks it’s still too soon for me.
I had enough of my office income
to make good use of in my life, until now.
Let me renounce this dance.
Now I should fill my chest.
Your many words give me great pain.
Let me then serve God better,
because I forgot it in my youth.

בפוסטים אחדים באתר “מילים” עמדתי והצבעתי על הנטיה בתרבות הגרמנית, על דורותיה מאז ימי הביניים, לעיסוק מובהק במוות, ואף צירפתי כמה ציורים של “מחול-המוות”. כאשר העליתי את הדברים לאתר “מילים” טרם ביקרתי בליבק, וטרם הכרתי את הציור המרשים של “מחול-המוות” ששכן בימי נעוריו של תומאס מאו, [ ועד לשנת 1942 ] בכנסיית מאריה הקדושה, והביקורים בליבק בעקבות תומאס מאן הן ב 2010 והן ב 2018 , הפגישו אותי עם ההסטוריה של הציור, ועם תצלום בשחור-לבן, המזכיר את קיומו לפני שעלה בלהבות והפך ל”אפר” [ ASCHE ] וכן נוכחתי בשכנות הקרובה והזמינות של הכנסיה לבית בו בילה תומאס מאן את מיטב שנות נעוריו.

גילויים אלה, העלו בי את ההשערה שמא הקרבה המידית של תומאס מאן והחשפותו לציור מעורר המחשבה והמרשים הן בממידו [ כעולה מתצלומים של הציור לפני שנשרף ] נטמעו בתודעתו של הנער והעלם תומאס מאן, ופרצו מעטו של הסופר, כבר מראשית דרכו כסופר העוסק, למרות גילו הצעיר, בנושא המתאים יותר לכותבים מבוגרים.

כמאמין מובהק בדברים שסיכם בכשרון רב ובשפה שירית משוכללת המשורר שאול שטרניחובסקי:

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,

כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד

מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,

בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּלְבֹא־דֵעַ עָרוּךְ

מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.

וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,

וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –

וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר

כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,

שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.

אני בא להציע השערה כי החשפות זו ל”מחול-מוות”, הציור שבכנסיה הסמוכה לבית נעוריו ויתר החשפויותיו לנושא הרחב של המוות בתרבות הגרמנית, הם המקור להתעסקות הרבה של תומאס מאן בנושא ה”מוות”.

מראשית דרכו כסופר, והוא צעיר לימים, החל המוות מעסיק אותו.

המבקר T.J. REED בספרו Thomas Mann The Uses of Tradition

“בשישה מתוך אחד עשרה הסיפורם שכתב תומאס מאן עד שנת 1900, הסיום הקיצוני והמלומדרמטי בכח, מופיע המוות כסיום מהיר וחטוף לסיפור” (בעמוד 33)

ואכן, סיפוריו הראשונים ובהמשך במהלך כל הקרירה הספרותית שלו עסק תומאס מאן ב”מוות”:

נזכיר כמה מהיצירות בהן “מככב” המוות כ”פתרון” וכסיום דרמטי לסיפור כולו:

בסיפור משנת 1897 “אדון פרידמאן הקטן” הדמות הראשית בסיפור, תסיים את חייה הצעירים בטביעה בתעלת המים;
הנו בודנברוק הצעיר ימות בגיל צעיר במיוחד ברומאן משנת 1900 “בית בודנברוק”
הגברת גבריאלה קלטריאן בסיפור “טריסטאן” משנת 1902 נופחת את נשמתה בעת נגינתה בפסנתר את מותה של איזולדה בסיום המערכה השלישית של “טריסטאן ואיזולדה” ;
הנס קאסטורפ ימות בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה – לאחר ששהה 7 שנים ב“הר הקסמים” משנת 1924 בו חולי השחפת לא קמים ממיטות חוליים;
“מאריו והקוסם” משנת 1929 מסתיים ביריה המותירה של ציפולה ה”קוסם” מוטל ללא רוח חיים על הבמה –
וגם אדריאן לוברקין גיבור “דוקטור פאוסטוס“ משנת 1947 ימות כאדם צעיר;

כפי שניסיתי להראות, בדיון ב”מוות בוונציה” בשם “אשנבאך” יש משהו מן האקסימורוני :

האפר [ ESCHE ] המסמל כליון לצד הזרימה שב “פלג” [ BACH ] שוכנים בכפיפה אחת ממש כמו האקסימורוניות שבמושג “TOTEN [ מוות ] – המסמל כליון לצד ה TANZ המחול המסמל תנועה וחיים.

מה הפלא איפוא שזה הסיום שיבוא על גיבורה של הנובלה “מוות בוונציה” שהמלה מוות Tod טבועה בשמה , כשם שלפי הפירוש אני מציע כאן עצם הבחירה של תומאס מאן שעיצב את שמו של גיבור הנובלה, הן על גוסטאב מהלר שמותו התרחש בעת כתיבת הנובלה והן בבחירת השם האקסימורוני, שם המוליך את הסופר – שמנגנון היצירה שלו – עצר מלכת – והוא מגיע בטיולו בעירו מינכן לבית הקברות דווקא – גורל המסמל כבר בעירו מינכן וטרם יצא למסעו לוונציה – על המוות הצפוי לו – ויהיה מסתורי ובלתי מפוענח כאשר יהיה.

אכן, כפי שניתן לראות בציורים מן התרבות הגרמנית – המוות אורב לכל : לעלמה הצעירה :