מאן, תומאס Mann ,Thomas # דף-ראשי - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[05.4] תומאס מאן – מוות-בוונציה – הערות והארות – “ויצא לבדו מביתו”

26 בינואר, 2018

הסופר פראנק ודקינד

.

תומאס מאן, שנולד בעיר ליבק שבצפון גרמניה בשנת 1875, הגיע למינכן בשנת 1894.

מאן התגורר בכתובות שונות במינכן, בין השאר התגורר ברחוב אונגרר UNGARER – שיופיע, לאחר מכן, כרחוב בו פוגש אשנבאך את “הזר-המוזר” בנובלה מוות בוונציה. גם הפגישה המשמעותית בין תומאס מאן לקאטיה פרינגסהיים, מי שתהיה אשתו, התרחשה לא הרחק ממקום המפגש שבין אשנבאך ובין הזר המוזר. קאטיה תיארה אותה כאילו היתה”הרפתקה-בחשמלית” .

בתקופה בה כתב את מוות-בוונציה התגורר תומאס מאן ב MAUERKIRCHEN-STRASSE מרחק קצר מרחוב פרניצרגנטן, הרחוב בו מיקם את ביתו של גיבור הנובלה – הסופר גוסטאב פון אשנבאך.

במפת איזור רחוב פרינצרגנטן מתקופת חיבור הנובלה סימנתי שלושה עיגולים המצביעים על נקודות הציון הבאות:

מפת איזור רחוב פרינצרגנטן בתקופת כתיבת “מוות בוונציה”

MAUERKIRCHEN-STRASSE .A –

הוא בית מגוריו של תומאס מאן בתקופת חיבור “מוות בונציה”

POSCINGER-STRASSE .B –

לימים ישונה שם הרחוב ל THOMAS MANN ALLEE

כאן שכנה הוילה בה התגוררה

משפחתו של תומאס מאן, משנת 1914 ועד לנטישתו

את גרמניה עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933

PRINZREGENTEN–STRASSE .C –

בית מגוריו של הסופר גוסטאב פון אשנבאך –

לפי הנובלה “מות בונציה”;

ENGLISCHER-GARTEN .D –

– הכניסה לגנים האנגליים מרחוב פרינצרגנטן –

מכאן נכנס גוסטאב פון אשנבאך

והחל את “טיולו הארוך”

עיון במפה לעיל ילמד כי המרחק בין נקודות הציון הנ”ל הוא קצר ביותר.

תומאס מאן “חשוד” עלי כמי שאינו מתיר פרטים ואף זוטי-פרטים, כגון כתובת מגוריו של הסופר-גיבור סיפורו, לידו העיוורת של המקרה.

איני יכול שלא להרהר שמא עט-הסופרים שלו, שנבע רעיונות ותחבולות אין-סוף, כיוון גם הפעם, לאיזו כתובת בעלת משמעות… וכך, מצוייד ב “מקל-הטיול” שוטטתי ברחוב זה, רחוב פרינצרגנטן, ועיני תרות אחרי בית, ראוי ומכובד ובעל מידות נאות, “לשכן” בו את הסופר נשוא-הפנים, שבהגיעו לגיל חמישים צורף ה”פון” VON לשמו הארצי: Gustav Ashenbach .

חלק מהבתים ברחוב הם בנינים ציבוריים היסטוריים, חזותם מעידה עליהם שהם בעלי מעמד ואוצרים בתוכם מכמנים ואולי אף סודות – ואין בהם את הרגילות שיש בבתי מגורים. צילמתי אחדים מהם וניתן להתרשם מכמה מהם במצגת .

המשכתי לתור אחרי בתים רגילים – בתים לשכן בהם אנשים, והסתבר כי רבים מן הבתים הללו שברחוב נראים כבתים שנבנו בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה….

אך אני באתי למצוא שם בית – את ביתו של אשנבאך – בית שאולי היה שם ואולי לא היה שם מעולם, וימיו מלפני מלחמת העולם הראשונה !

בעודי תר אחרי בתי מגורים ישנים, שגילם כגילה של המאה העשרים בערך, ולא רבים כאלה נראו בקטע הרחוב הקרוב לכניסה לגנים האנגליים, נפלו עיני על בנין אחד שכזה, ששומר ונוקה ושופץ והנה מה שצדתי – בעין המצלמה:

הבית ברחוב פרינצרגנטן 50 – מינכן

הבית הקרין אותה מכובדות-בורגנית, אותו כובד-חשיבות, אותה משמעת עצמית, אותה רצינות-קפדנית, שבמעטפתם ראוי לשכן את סופרנו המהולל.

שער הכניסה לבית ברחוב פרינצרגנטן 50 – מינכן

יחד עם הרצינות שמקרין הבית והכניסה המסודרת והמסוגננת אליו – יש משהו מאיים בגולגלות החיות המוזרות שמשני צידי עמודי הגמלון שמעל הכניסה:

גולגלות החיות המוזרות ברחוב פרינצרגנטן 50

מחשבה עברה במוחי: הנה בית ראוי, גולגלות מעל הכניסה אליו, ומה מתאים מכך להיות ביתו של הסופר – גיבורו של סיפור שמוות בכותרת שמו – ומוות צפוי לו לגיבורו בסופו – מאשר כניסת-צדיקים שכזו, ששתי גולגלות מזרות-אימה קבועות לה ממעל: זו מימין וזו משמאל.

בית זה החל למצוא חן בעיני כ”ביתו של גוסטב פון אשנבאך”. אם אני הייתי צריך לבחור בית לסופר המהולל היוצא לטיול ממושך, שאחריתו מוות, לא הייתי מהסס להוציאו לטיול זה דרך שער ששתי גולגלות משני צדדיו.

התרחקתי מעט, כמו אותו ציר הצועד כמה צעדים אחורה, מהציור שזה עתה צייר, על מנת ‘לתפוס פרספקטיבה’. אכן, הבנין נראה מתאים ואף הולם, החלטתי לצלמו בשנית, ואז דרך עינית-המצלמה, נפל אישוני על שלט שהוצמד לחזית הבנין, שכבר ‘זכה’, ביני לביני לתואר: “ביתו”.

הנה התצלום:

חזית הבית ברחוב פרינצרגנטן 50 – מינכן

התקרבתי, החלפתי עדשה, כדי לצלם את השלט מקרוב יותר:

והנה השלט בתצלום-תקריב:

“כאן התגורר הסופר והדרמטורג פראנק וודקינד

בשנות חייו יו האחרונות של : 1908-1918″

וכך הרהרתי וה’חשד’ המשיך לכרסם, הנה בית שמתאים לאשף-המילים, תומאס מאן, ל’שייך’ אותו לסופרו גוסטאב פון אשנבך. ביתו של סופר ובעיקר מחזאי ידוע במינכן של אז, בנג’מין פרנק [ לין ] וודקינד שהתגורר באותן שנים בבית ברחוב פרינצרגנטן 50 ,

ומדוע בחר תומאס מאן בביתו של וודקינד דווקא ?

פרנק וודקינד FRANK WEDEKIND 1864-1918

אם היינו נזקקים רק ל”זכרונות שלא נכתבו” של קאטיה מאן היינו יודעים דברים ‘אופטימיים’ אלו:

“הילדים [ ילדי בני הזוג מאן – ו’ ] היו עצמאיים מאוד והיה להם חוג משלהם […] מלבד זאת היו באים לעיתים תכופות לבית משפחת וודקינד, ואילו אנו מיעטנו להתרעות עימה. היינריך מאן היה ידיד אינטימי לפרנק וודקינד. אנו הכרנו, כמובן, את וודקינד, אלא שלא נתרקמו כל יחסי קירבה בינו לבין בעלי. פעם נפגשנו בפונדק טורגל, אחד מבתי היינות של מינכן, שבו היו מבקרים גם סופרים, ולוודקינד היה שם שולחן קבוע. הוא התכונן כנראה לכך שכן אמר :”זה עתה שבתי וקראתי את פיורנצה [ המחזה היחיד שחיבר תומאס מאן – ו’ ] חזיז ורעם ! חזיז ורעם [ בתרגום לאנגלית Donnerwetter – קריאת תימהון – ו’ ]. הילדים הכירו זה את זה יותר, וקלאוס [ בנם השני של תומאס וקאטיה מאן – לימים סופר בזכות עצמו, שהדגיש את נטיותיו ההומוסקסואליות והתאבד בשנת 1949 – ו’ ] אף התארס פעם עם פאמלה ודקינד”

[ קטיה מאן, “הזכרונות הלא כתובים” עברית: ישראל זמורה עמ’ 47 ]

משמאל לימין: אריקה מאן, אחיה קלאוס מאן, פאמלה וודקינד ובעלה

אכן, לאמירתה של קטיה מאן “אנו הכרנו, כמובן, את וודקינד, אלא שלא נתרקמו כל יחסי קירבה בינו לבין בעלי” היה על מה לסמוך: בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה ניצב תומאס מאן בצד השמרני של המפה האינטלקטואלית במינכן. וודקינד לעומתו היה נרדף במידה מסויימת בשל בעיטותיו בפרצופה השמרני של התרבות הבורגנית בימיו. תומאס מאן, בזכות אותה מהוגנות בורגנית שהפגין – חביבת הקונצנסוס נבחר להיות יועץ למחלקה המשטרתית-המלכותית הבווארית, לעניני צנזורה בעיר מינכן.

מחזהו של פראנק וודקינד הועבר לחוות-דעתו, בשל המרדנות הרבה שביטא ובעיקר בשל הנועזות וה’חוצפה’ המינית שבתוכנו.

במכתב מיום 30.4.1913 למשרד הצנזורה כותב תומאס מאן את חוות דעתו:

“מבקש אני ממך בכל לשון של בקשה, להביא בחשבון כי יצירה זו [ לולו של וודקינד – ו ‘ ] אינה איזו פיסה משעממת, חסרת-ערך המכוונת לרגשנות-יתר, או לגירוי חושני או להעצמה של מידות מגונות, אלא מדובר ביצירת אומנות מודרנית אשר חשיבותה ,עמקותה, רצינותה וערכה הוכרו זה מכבר בין מומחי ספרות. היא תזכה תמיד למקום של כבוד בהסטוריה של הדרמה הגרמנית, למרות כל היסודות הגרוטסקיים והמפוקפקים שהיא כוללת… ב 1904 הקהל נפגע ממנה קשות, דחה אותה והתעוררו מחאות קשות נגד המחזה. ב 1910 בתיאטרון-האמנים אותו מחזה זכה לנצחון גדול. זה מלמד כי טעמו העיקרי של הקהל השתנה בצורה ניכרת לטובת האומן וודקינד בעשור האחרון… […]

והנה יוצא המרצע מן השק:

“אין לי ולו הסיבה האישית הקלה ביותר להיות סניגור למקרהו של מר וודקינד. מאז שהצטרפתי כיועץ לצנזורה הוא נהג כלפי בעוינות קיצונית חסרת-אחריות ואפילו בטירופו התקוטט איתי . אני בהחלט מסכים עם דעתך בדבר אופיו המפוקפק [dubious]. ואולם, כמו שמלמדת ההסטוריה, בעלי אופי מפוקפק יכולים לתרום תרומה תרבותית משמעותית, אני, ורבים כמוני מאמינים כי זה המקרה . וכן אני מאמין, לבסוף, כי אין צורך לכלכל את האשליות של מר וודקינד בדבר היותו קדוש-מעונה על ידי מעשה נוסף של “דיכוי”. מכל הסיבות הללו אני מצביע בעד התרת המחזה לולו בגירסה שהוצגה בתיאטרן-השחקנים”

LETTERS OF THOMAS MAN 1889-1955 SELECTED AND TRANSLATE BY RICHARD AND CLARA WILLSON P. 61-2

פרנק וודקינד, אחד מאנשי הזרם האקספרסיוניסטי במחזאות הגרמנית ידע ל”הרגיז” את הבורגנים ואת השלטונות בחושפו את הצביעות המינית המקובלת בחברה בימיו.

בשנת 1899-1900 בילה בכלא בעבור עבירות צנזורה בעקבות פרסום “תיבת פנדורה”.

עיון בוחן בעטיפת הספר יצביע על המסתתר מתחת לשם המיתולוגי כביכול:

עטיפת הספר “סיפורי פאנדורה” 1903

האדים הרושפים מתוך הסיר הרותח אינם מוציאים רק זוחלים מפחידים מהתיבה… מבט חוקרני יותר בעטיפה יוכל לראות שם כי שני סילוני אדים אלה אינם אלא חמוקיה הפעורים לרווחה של גברת חסודה …. ואת השאר …יבין כבר המבין.

שהרי, וודקינד “הסתכסך” עם הצנזורה דווקא בשל החשיפה של הצביעות המינית שהיתה מהמקובלות והמוסכמות בחברה הבורגנית של מינכן בראשית המאה העשרים.

סיפורי פאנדורה עובדו למחזה – לולו שמו – ובמחזה זה מסופר על רוזנת [ “פון ” ?…. ] גאשוויץ GESCHWITZ מתאהבת בלולו שאינה אלא זונה המוכרת את גופה לגברים תמורת אתנן. יחסי האהבה הלסביים בין הרוזנת ובין הזונה הם ליבו של המחזה, למרות שהקהל והצנזורה התרעמו יותר על הצגתה של הזונה כגיבורה לכאורה של המחזה.

כרזת פרסום למחזה “לולו” – הזונה הגדולה והבורגני הקטן

גם פרנק ודקינד שהיה איש משפחה למופת:

פראנק וודקינד ושתי בנותיו [ פאמלה עומדת ] ב 1915 – מינכן

הבהיר, במעין מבוא לפרסום השלם של המחזה “תיבת-פאנדורה”

מחזותיו של וודקינד בתרגום לאנגלית

כי הגיבורה המרכזית של המחזה אינה לולו, כפי שבטעות חשבו השופטים ששפטו אותו אלא ” COUNTESS GESCHWITZ ” פרט לאיזו מזימה פה ושם לולו ממלאת תפקיד פאסיבי בכל שלושת המערכות של המחזה… עד שבמערכה השלישית היא מקריבה את חייה בהגנה על חברתה.

ומה מצא, לגירסתי, תומאס מאן שכבר ידוע לנו שלא חיבב, בלשון המעטה, את פראנק ודקינד, אף שהעריכו כיוצר, לבחור בביתו של וודקינד “ולשכן” בו את גיבורו גוסטאב פון אשנבאך ?

לדעתי שתי תכונות של ודקינד שימשו את תומאס מאן כמסווה לכונותיו האמיתיות בבואו לטוות, בחוטים-ספרותיים-דקיקים-ומרומזים, את דיוקנו ודמותו של גוסטאב פון אשנבאך.

ראשית העובדה שוודקינד שנרדף על ידי הצנזורה וחשש להחשף וביקש להסתתר מאחרי מסכה [ כשם שלדעתי תומאס מאן משתמש בגוסטאב פון אשנבאך כמסכה שתסתיר את פניו , ובעיקר את נטיותיו ההומו-אירוטיות האמיתיות ] רימז כאן למעשה הסתתרות זה.

במכתב מיום 6.11.1896 הוא כותב לחברו ללימודים קורפיץ הולם:

“…. כתוב לי בבקשה איך הדברים עומדים במינכן. אני חשבתי שהגנתו של וודקינד [ רוגושין ] היתה רגשנית יתר על המידה, איך סבור כך”

LETTERS OF THOMAS MAN 1889-1955 SELECTED AND TRANSLATE BY RICHARD AND CLARA WILLSON P.61-2

והוא מתכוון כאן לכינוי הספרותי שנטל וודקינד והיה חותם בשם הרוסי ROGOSCHIN כדי להטעות את הצנזורה…

אך בעיקר יכול היה לרמז באמצעות הקירבה שיצר בין גוסטב פון אשנבאך לוודקינד על הגורל הצפוי לסופר היוצא מביתו – הוא ימות כשם שעלה הדבר בגורלה של הזונה לולו שמתה בשל אהבתה הלסבית חסרת המעצור לרוזנת גשביץ.

הכל דומה – אלא שכאן ההומו-ארוטיות היא בין שתי נשים ואצל תומאס מאן מתאהב הסופר בן החמישים ומעלה בטאדז’ו אותו עלם ממשפחה פולנית אצילית ומת בשל אהבה זו.

________________________________

הוסף לאתר “מילים” בתאריך 01/06/2004

____________________________________

קישורים לפוסטים בענין “מוות-בוונציה”

____________________________________