תומאס מאן וה”גרמופון” שלו

המוזיקה, עולה ויורדת, מתנגנת ושוככת, ברשת המסועפת שפורס הסופר תומאס מאן לפני קוראיו: נדמה להם כי הם עומדים לבלוע מזון מעודן – אך משנגסו בו  – מסתבר להם כי נתפתו לפיתיון הנתקע כחָח בלשונם. מעתה ואילך הם שבויים בידי רב אמן הגורר אתם במילותיו אל המעמקים:

המוזיקה, היא אחת מאבני היסוד ביצירתו הספרותית של תומאס מאן. היא נוכחת בחלק ניכר מיצירותיו הספרותיות. לעיתים קולה מרכזי, רם, בהיר וצלול ולעיתים היא מלחשת, סמויה מן העין, נחבאת בין המילים, אך קולה יישמע.

 אשת הסופר, קאתיה מאן , מדווחת כי בנעוריו ניגן בכינור, ובימי צעירותו אלתר בפסנתר על נושאים מהאופרה “טריסטאן ואיזולדה” של ואגנר:

למרות זאת, אין בכוחן של עובדות ביאוגרפיות אלה, כשהן לעצמן, להסביר את משקלה הכבד של המוסיקה במכלול יצירתו:

מראשית צעדיו בשדה הספרות, מימי “אדון פרידמאן הקטן” [ 1897 ]  ועד ל “דוקטור פאוסטוס, חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין מפי ידידו” [ 1947 ] – לאורך כ 50 שנות יצירה, דרך שתי מלחמות עולם ! רתוק אמן המילים אל הצלילים בנחושתיים של משיכה בלתי מוסברת;

המוזיקה ; מהלכת עליו קסם ואימים, אושר ופלצות. היא מעסיקה את גיבוריו וטורדת את שלוות-נפשם: היא נוסכת בהם אושר, שפעת רגשות, מעוררת את יצריהם, מפיחה בהם געגועים נוסטאלגיים – אך גם מניחה בנפשם משקולת כבדה של מלנכוליה משתקת, עד שתוריד אותם ביגון שאולה אל תהומות הטירוף.

המוזיקה ; מפתה, קוסמת ומערפלת – אך פגיעתה קטלנית. רעל מחליא עטוף במעטה מתקתק. היא פורסת את כנפי  שכינתה על האוהבים המתמוגגים בגן בליל קיץ חשוך, מאירה את לילם לרגעי התעלות וקסם, לאיחוד קוסמי של ישותם, לאשליית מימוש איחודם – אך כעבור רגע  – מביאה עליהם את חדלונם: מותם מאהבה, באהבה ואל האהבה;

המוזיקה, כוחה רב ועצום – אך חידת פגיעתה לעולם עומדת.

רוב ימי חייו חסה תומאס מאן, תחת כנפי שכינתו האומנותית של ריכארד ואגנר, הרומנטי מבין המלחינים והגרמני שבהם.

גם כאן יפה עדותה של קאתיה אשתו – שב”זכרונות שלא נכתבו” … כתבה:

“בעלי הושפע בכל ימי חלדו מריכארד ואגנר. אם במעט ואם בהרבה, וביתר שאת, ומעולם לא פסח ולו על הצגה אחת של “טריסטאן”. בגיל העמידה ניתק מוואגנר במקצת, אולם מעולם לא השתחרר ממנו כליל”

קטיה מאן : זכרונות שלא נכתבו [ עברית ישראל זמורה ] זמורה ביתן מודן עמ’ 81

תומאס מאן עצמו, התוודה על אהבתו זו, רבת השנים, במלאת 50 שנה לפטירתו של ריכארד ואגנר, עת נשא באוניברסיטת מינכן הרצאה שכותרת:

“יסוריו וגדולתו של ריכארד ואגנר” ושם אמר:

“ההתלהבות ליצירתו הקסומה של ואגנר מלווה את חיי. מאז גיליתי אותה לראשונה התחלתי לרכשה לי ולחדור אליה בהכרתי. לעולם לא אשכח מה אני חב לה בתור נהנה ולומד. לא אשכח את שעות האושר העמוק שעברו עלי בודד בתוך קהל ההמונים של התיאטרון, בצמרמורת ותענוגות של עצבים ושכל, שעות התגלות של משמעויות מסעירות ונשגבות, כפי שרק אמנות זו יודעת להעניקן. מעולם לא רוותה סקרנותי לאמנות זו. לא שבעתי מלהאזין לה, להתפעל מנה ולפקוח עליה עין – אמנם לא בלי חשדנות מסויימת, ואולם, הספקות הטענות והמענות לא פגעו בה”

ייסוריו וגדולתו של ריכארד ואגנר”, מגרמנית : בנימין פרל, מתוך הקובץ :”מי מפחד מריכארד ואגנר, היבטים שונים של דמות שנויה במחלוקת” בעריכת רנה ליטווין וחזי שלח” בעמ’ 114

במקום לעסוק בהכללות ובסיכומים ואמירות כלליות – שאין בכוחן להקיף מכלול כה רחב ומארג כה עדין שרקם לנו רַב-מָג המילים, בעל האירוניה הדקה – והציניות המְשַׁסֶּפֶת, המשתעשע בביטוים ומתעתע ברעיונות – בחרתי, לקרוא בסיפורים ובפרקי הרומאנים לגופם, ולנסות לאתר אותם אזורים רגישים בהם – מבין המילים  – מבליח הדהודם של הצלילים.

אין אחידות בתחבולות-הספרותיות בהן נוקט הסופר המיומן: לעיתים הוא קורא ליצירה המוזיקלית בשמה המפורש – ולעיתים הוא חד לנו חידון מוזיקלי ובולל לנו מילים ומערמם למשפטים מורכבים – ביניהם יסתיר את כוונותיו. ישחרר רמז ויכסה טפחיים, כמו היה שולח את הקורא אל ערימת השחת, כדי שיטרח, במעין מסע פענוח בלשי, עד שיגלה את מחט הזהב, אותה יצמיד לאפרכסת הנחה על צלחת הגרמופון, וצלילי יצירה – תמיד רווית סמלים, לעולם רוחשת כוונות – יבקעו מתוך אוזנה הגדולה של ה “פולי-הימניה”.

תומאס מאן הכיר את יצירות הסופר הרוסי לב טולסטוי,  ואני חושד כי מתוך סיפורו “סונטת-קרויצר” [1889] – שבשנים הראשונות לפעילותו כסופר תורגם  לגרמנית – למד כי מוזיקה יכולה לגרום לאדם לקום ולהרוג וכי כוחה לא רק מיטיב ומרגיע אלא גם מתסיס עד כדי טירוף ופשע.

תוך שיטוט במרחבי יצירתו של תומאס מאן, לארכה ולרוחבן של יצירות, אנסה לעמוד על משמעותה של המוזיקה אצל תומאס מאן,  ומה היא עושה לדמויותיו הספרותיות ; מהי הבשורה שהיא מבשרת –  ומה כוחותיה הסמויים.

אצא איפוא למסע ארוך [ אל תוך הלילה ? ]  על פני יצירתו של תומאס מאן, בצעד קטן, מהוסס ומדוד ואשתדל ללכת על פי ציר הזמן של חיבור היצירות:

אני מזמין את הגולשים להצטרף למסע זה שהוא מסע ארוך, דורש-סבלנות ואורך-רוח, כמו סיפוריו והרומנים הארוכים שלו, זהו מסע רב קסם וענין ביער עבות ורב פיתולים המוליך לעולמות אפלוליים.

קריאה מהנה   ;  האזנה מרגשת !