.

כרזת  “הקונגרס הלאומי הפאשיסטי השלישי – רומא נובמבר 1921”

[ החרב, שביד ימין, והגולגולת – שניהם לקוחים מדגלי ה”ארדיטי” , יחידת עילית של הצבא האיטלקי במלחמת העולם הראשונה – שאנשיה היו ראשוני המצטרפים למוסוליני. ה”פאשיו” ביד שמאל – הפך להיות הסמל המזוהה ביותר עם הפשיזם].

 

 

מבוא

רשימה זו נכתבה והועלתה לאתר “מילים” כרשימה השלישית בעקבות קריאתי בסיפורו של תומאס מאן – “מאריו והקוסם – חווית מסע טראגית” סיפור שפורסם בשנת 1929 והרקע לו הוא איטליה בראשית ימי הפשיזם.

הרשימה הראשונה [01] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפשיזם – מבוא, הועלתה על ידי לאתר “מילים” ביום 7.7.2016 

הרשימה השניה : [02] תומאס מאן: מאריו והקוסם – סממני הפשיזם שבטקסט, הועלתה על ידי לאתר “מילים” ביום 17.7.2016

 

 

עקב חופשת הקיץ בשנת 2016, עליה דיווחתי לקוראי אתר “מילים” בסדרת כתבות תחת הכותרת  “קיץ-נורווגי-2016”  [ וגם מהן לא נעלם הפרק הפאשיסטי האפל של נורווגיה ], חל לצערי  עיכוב בכתיבתן ופרסומן של הרשימות הנוספות בעקבות “מאריו והקוסם” שהתכוונתי להמשיך ולפרסם.

במקביל לפרסום שתי רשימותי הנ”ל, התלקח ב”הארץ” דיון ער בנושא הפשיזם בו נטלו חלק פרופסורים מכובדים כמו פרופ’ זאב שטרנהל ופרופ’ שלמה אבינרי וכן אחרים, שדבריהם ראויים להתייחסות עינינית ומעמיקה יותר. [ ובכוונתי, בהמשך סדרת פוסטים זו, להתייחס גם לדברים שכתבו שם].

הביטוי “פשיזם” הפך בשנים האחרונות והיה לביטוי שגור בפיהם של רבים מהמשתתפים בשיח הציבורי השוצף ובעיקר בהתבטאויותיהם של טוקבטיסטים נלהבים ומתלהמים יתר על המידה משני צידיו של המתרס הפוליטי:  אלה מטיחים בליסטראות של “פשיזם” באנשי הימין – ואלה משיבים בגינויי ה”פשיזם השמלני”  ואף ה”סמולאני” ! – ומרוב הטחות של אלה באלה – נשחק ביטוי זה ועורפל – עד כי נדמה שאיבד מתוקפו וממשמעותו האמיתית. 

לאור תופעה זו – של שימוש ובעיקר שיבוש או שימוש לרעה בביטוי “פשיזם” [ או “פשיסט”  – על נגזרותיהם השונות ] החלטתי לעשות אתנחתא קלה בהמשך כתיבתי בעקבות סיפורו של תומאס מאן “מאריו והקוסם”,  כדי לנסות ולהאיר, לעצמי ולקוראים, כמה מושגי יסוד שיסייעו להבנת והבהרת המושג:  “פשיזם”.

 

_________________

[ תוספת מיום 20.9.2017 ]

ביקורים אנטי-פשיסטים באתרים פשיסטיים

בעקבות ביקור שערכתי באיטליה בחודש ספטמבר 2017 , שכלל אירוע משפחתי בטוסקנה – ומשם ביקור קצר ב”פורטה-דאי-מארמי” [ העיירה בה זיהה תומאס מאן לראשונה את ניצני הפשיזם האיטלקי בחודש ספטמבר 1926 ובעקבותיו פרסם בשנת 1929 את הנובלה שלו “מאריו והקוסם, חווית-מסע טראגית” ] דרך פירנצה – והתרשמות מהארכיטקטורה הפשיסטית של תחנת הרכבת שלה… ולסיום ביקור בכמה אתרים ברומא בנסיון להתחקות אחר סממנים ושרידים פשיסטיים  וברומא של שנת 2017 – שעל חלקן הגבתי בתגובות קצרות בסמוך לאחר הביקורים עצמם בדף הפייסבוק שלי “מילים של ויקטור” :

 

• •  המבנים בסגנון הפאשיסטי בסמוך למוזוליאום של הקיסר אוגוסטוס 

 

• •  האובליסק “המונוליט” במשקל 300 טון שגרר מוסוליני לפיאור שמו בכניסה לאיצטדיון האולימפי ;

 

• • בפסיפסים המציינים את תוארו דוצ’ה דוצ’ה לכל אורך הדרך מהכניסה למתחם הספורט ועד האיצטדיון עצמו, 

 

• • הגשר על שם מאטיאוטי – על שם מנהיג המפלגה הסוציאליסטית שיצא חוצץ נגד זיוף הבחירות על ידי מוסוליני ונרצח על ידי שליחיו של מוסוליני

 

• • “הקולוסיאום-המרובע”; המגלומני ברובע EUR שנבנה בסגנון האדריכלות הפשיסטית בדרומה של רומי , 

בו החניפו האדריכלים ל”מזמין העבודה” והטביעו את שמו ושם משפחתו באופן סמוי במבנה המכונה “הקולוסיאום-המרובע”;

 

• • “מרפסת-הנאומים”  המרפסת שהוקמה לנאומי מוסוליני בעיר הפשיסטית, “ליטוריה” Litoria – שהקים מוסוליני כ 60 ק”מ דרומית לרומא –  

 

• • וחובבי-נאומים-ממרום המרפסת”  שבכיכר העיר

 

• • תחנת הרכבת “סאנטה מאריה נואבה” בפירנצה הבנויה על פי דגם ה”פאשיו” – הסמל הפשיסטי של צרור המקלות והקרדום 

 

כל אלה, יחד עם ספרים אחדים שרכתי ברומא והעוסקים במוסוליני ובתקופת הפשיזם, המוסיפים מימד וידע ביחס לתקופה, חידדו אצלי את הצורך להפריד – כדי להדגיש – את הרשימות העוסקות בתיאור ההתפתחויות ההיסטוריות הקשורות להתגבשותה ועלייתה של התנועה הפאשיסטית באיטליה – שהחלו ברשימות העוסקות באופן ישיר בסיפורו של תומאס מאן “מאריו והקוסם, חווית מסע טראגית”,  ולהעביר רשימות אלה על התפתחות הפשיזם לקטגוריה חדשה היא הקטגוריה של “עבר/הווה * past/present “ – “מוסוליני והפשיזם” – אליה תועברנה הרשימות שנכתבו בצמוד לקריאתי בסיפור מאריו והקוסם, וכן אוסיף וארחיב בנושא – שהוא חשוב לדעתי ואקטואלי מאין כמוהו לאור ה”תהליכים” העוברים על החברה הישראלית תחת שלטונו ארוך השנים וההולך ומסתאב של בנימין נתניהו וחבורת אומרי ההן העונים כהד אחרי גחמותיו.

 

כמו כן הגעתי למסקנה שהתופעות של הערצת הפשיזם בשפה העברית – ההולכת ומתגברת לאחרונה – מצדיקה גם היא מדור מיוחד ובו תופענה התייחסויות למה שכינה אבא אחי מאיר “פשיסטן” [ ברשימותיו “מפנקסו של פשיסטן” ] ואני קראתי למדור זה “פאשיסטנים בעברית”

 __________________

 

 

 

כדרכו של אתר “מילים” [ וכמתחייב משמו ומה”אני-מאמין” שלו, כפי שניסיתי להבהיר ב“אודות “מילים” ] אפתח את הדיון בחקירה ודרישה של הביטוי “פשיזם” על מקורותיו, ומכאן ואילך אנסה להרחיב והתחקות בקיצור ובתמצית, השתלשלות הענינים ההסטורית, מאז שנוצרו אגודות פוליטיות שבחרו לשמן את הביטוי “פאשיו” שתרגומו – צרור, אגד, אגודה וכו’ ועד לכינונה של המפלגה הפאשיסטית האיטלקית – והבחירה, הלא-מקרית, בסמל רב-עוצמה ה”FASCIO LITTORIO” [ “נס-הפאשיו” ] שמתחילת דרכן של הפאשיו השונים החל ללוות אותן בפרופגנדה הפאשיסטית רעשנית ותוקפנית – 

 

ה”פאשיו” בידיו של בניטו מוסוליני 

 

ועד לימי השיא של הדיקטטורה הפאשיסטית שהנהיג בניטו מוסוליני, שהיה שליטה הכל יכול של איטליה וכונה -“דוצ’ה” [ שמקורו ב DUX = דוכס ]

 

כרזה מהשנה ה XIV – הארבע-עשרה ללוח הפשיסטי – ה”דוצ’ה” בניטו מוסוליני בין שני סמלי ה”פאשיו” 

 

 

 

 

 

 

“פאשי” ; “פאשיו” – “פשיזם”

 

הביטויים “פ

שיזם” או “פשיסט” [ על שלל נגזרותיהם ], מגיעים אל העברית מאיטליה ומהשפה האיטלקית.

“פשיזם” הינה בפועל, התאמה של הביטוי האיטלקי FASCISMO  לסיומת המקובלת בעברית העכשווית של “…איזם” למילים שמקורן בלשונות עמים זרים, דוגמת סוציאליזם, קאפיטליזם, קומוניזם, קולוניאליזם ושאר ה”איזמים” המקובלים בעברית העכשווית. אם בעבר היתה מקובלת הסיומת “איזמוס” [ כגון “קפיטליזמוס” או “קומוניזמוס” ] אלה עברו שינוי וקיצור והפכו לסיומת “…. איזם”. באותו אופן גם המילה “פאשיסט” היא בפועל התאמה ויבוא של המילה FASCISTA לעברית.

 שורשה של המילה הוא ב FASCIO האיטלקי.

במילון איטלקי-עברי בעריכת גאיו שילוני [ הוצאת אחיאסף, 1989 ] מצאנו את התרגום הבא:

 

 

 

משמעו המילוני הפשוט של  הביטוי FASCIO הוא : אגד, צרור, אלומה , יחד. כדאי אולי לשים לב לצירוף IN FASCIO  שתורגם “בצרור אחד, ביחד”

גם המילון האיטלקי-אנגלי של Collins מתרגם את המילה FASCIO  כ: 

• bundle = חבילה ; אגודה ; לאגוד ; לארוז ; לדחוס
• sheaf = לצרור ; לאלם לאלומות ; צרור שיבולים ; אלומה; חבילה, אוסף
• bunch = אשכול ; צרור ; קבוצה ; להתקפל ; לאגד, להתקבץ
• beam = קורה  

 

 FASCIO

האסוציאציה הראשונית העולה למשמע מהביטוי באה מהעולם החקלאי: כגון אותם איכרים המקוששים ענפי עצים, עורמים אותם לחבילה, וכורכים אותם בחבל כדי להקל על הובילם מהשדה אל המשק. מדובר בענפים יבשים, שנשרו או הוסרו מעצים ושיחים, המשמשים כחומר בעירה לחימום תנורים כפריים. 

 איכרה מבוגרת נושאת על גבה צרור של ענפים יבשים

איכר איטלקי נושא FASCIO של ענפים יבשים

 

דימוי נוסף, גם הוא בא מן העולם החקלאי, הוא השימוש ב Fascio  כתיאור של אֲלֻמָּה.

אלומה, מוגדרת במילון אבן שושן כ: עֹמֶר, אֲגֻדַּת קְנֵי שִׁבּוֹלִים שֶׁנִּקְצְרוּ: “וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה” (בראשית לז ז). “בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו” (תהילים קכו ו).

אלומות בשדה לאחר קציר החיטים 

 

אִלֵּם לאלומות – היא פעולת קשירת צרור השיבולים לחבילה אחת – האלומות, כרך לעומרים תבואה שנקצרה.
“הקוצרים אספו את השיבולים ואילמו אותן לאלומות” . (מילון “רב-מילים”)

 

תבליט אבן – אלומת חיטה כרורכה בחבל – ה”יחד”

 

זהו, אם כן, השימוש הפשוט והיום יומי של הביטוי Fascio – ביטוי הנובע ונטוע בעולם החקלאי.

אולם, כפי שמסתבר הביטוי החקלאי של “אילום לאלומות” הוליד שימוש נוסף, ובפועל האנשה של הפעולה החקלאית. האנשה מוקדמת שכזו מופיעה כבר בספר בראשית, : בחלום האלומות של יוסף אנו קוראים בבראשית לז’ 

“שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.  וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.   וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.”

האנשת האלומה והדמייתה למי שמשתחווה לאלומתו של יוסף – גוררת אחריה מתח ומשבר בין האחים. ואכן מילה זו: “אלומה” או Fascio באיטלקית ,קיבלה גם משמעות של התאגדות של אנשים – כקבוצה, או כאגודה. 

השימוש ה”פוליטי” הראשון בביטוי Fasci במשמעות של “קבוצות-אנשים” או  “אגודות-אנשים” נעשה לראשונה בסיציליה בשנים 1889-1894 בעת שנוסדו ברחבי האי הדרומי אגודות של פועלים חקלאיים עניים שמחו על האפליה ועל תנאי החיים הקשים בהם חיו:

 

 

 

FASCI SICILIANI DI LAVORATORY

 

 1893-94 תנועת האגודות הסיציליאניות של הפועלים

 

מדובר בהתארגנויות מקומיות של פועלים חקלאיים בכל רחבי סיציליה, שהתארגנו בקבוצות שקראו לעצמן ה” Fasci ”  [אגודה, התארגנות ] בצירוף שם המקום בו התארגנו, כשמטתן להלחם על תנאי העבודה והזכויות של חבריהן בנושאים כמו: מחירים סבירים לחכירת אדמות לעיבודים חקלאיים, שהיווה מקור פרנסתם, הקלות במיסוי, והשוואה לתנאים שהוענקו לפועלי צפון איטליה שבה השקיעה הממשלה כספים רבים לפיתוח התעשיה. בפועל מדובר היה בתנועת פועלים חקלאיים – שלימים אומצה בעיקר על ידי ארגוני שמאל שונים [ החל בסוציאליסטים, סינדיקליסטים ועד לקומוניסטים ], שראו בתופעה זו, אחד מסממני ההתקוממות כתגובה טבעית למצוקה כלכלית ממנה סבלו שכבות העם הפשוט, המנוצל  והמדוכא. היתה זו אחת ההתקוממויות הבולטות של פועלים עניים כנגד תנאי החיים הקשים בהם היו נתונים, וכנגד ניצולם.

בשנת 1890 הם יצאו להפגנות אלימות בערים רבות בסיציליה:

 

 הפגנות של ה Fasci הסיציליאניים

 

ההפגנות דוכאו בכוחות מוגברים של המשטרה,  שהשתמשה כנגד המפגינים באש חיה ורבים נפצעו ואחרים מצאו את מותם.

את מנהיגי האגודות השונות אסרו והעמידו אותם למשפט:  

 

מנהיגי הפאשי-סיציליאני בעת משפטם.

מנהיגי FASCI SICILIANI DI LAVORATORY  נשפטו ונדונו לתקופות מאסר ממשוכות של 18 ו 12 שנות מאסר.

בכך בא הקץ על אפיזודה זו המאבק האיכרים על זכויותיהם בסיציליה.

פרטים נוספים על תנועה זו ניתן למצוא בויקיפדיה בקישור זה

בפועל, מה שנותר מהתקוממות זו הוא:  סיפור המעשה כפי שהועלה בציורים המספרים [ בדרך נאיבית ופשוטה ] את סיפור ההתקוממות, הדיכוי הברוטאלי של הפועלים בידי החילים המזוינים, שירו בפועלים ללא רחם, הפילו חללים רבים ופצועים רבים וכלה במשפטים שנערכו למנהיגי ההתקוממות .

 

 סיפור עלילות ה FASCI SICILIANI – להגדלת הציור הקש על קישור זה

 

הזכרון הנוסף של פרק זה בתולדות מאבקם של הפועלים העניים של סיציליה כנגד ניצולם, הוא רחוב אחד, צדדי וקטן, בעצם סימטה, בעיירה נידחת בליבה של סיציליה בעיירה,  CALTARISSETTA  [ שניתן לאתרה בקישור לעיל ] – ואותו שלט שהוצב באותה סמטה הקרויה “דרך הפאשי הסיציליאני תנועה פוליטית סינדיקליסטית בין השנים 1882-1894 “

 

  

 

ה FASCI במאה העשרים:

 

 תהליך איחודה של איטליה נסתיים עם כיבושה של העיר רומא על ידי צבאות ממלכת בית סאבוי בשנת 1870. היה זה סופו של תהליך  – שהחל במרד של ג’וספה גריבלדי בשנים 1848-49  – המוכר בשם “ריזורג’ימנטו – Risorgimento  שתרגומו “התחדשות”.

היה זה איחוד כפוי ברובו, של חלקי ארץ השונים אחד מהשני במשתנים רבים. איחוד כוחני זה לא הצליח לייצר ישות מדינית יציבה אחת – ותחת אותו דגל ואותה מדינה התרוצצו מאבקים ואינטרסים מתנגשים רבים – שתוצאתם היתה חוסר שקט ווהעדר יציבות פוליטית וכלכלית.

האנרכיסט הרוסי הידוע, מיכאיל בקונין – העיר כי “אין אומה איטלקית אחת, יש חמש – הכנסיה, הבורגנות הגבוהה, המעמד הבינוני מעמד הפועלים והאיכרות”¹

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה – באגוסט 1914 – איטליה לא נטלה בה חלק ושמרה על ניטרליות. ראש הממשלה סאלאנדרה הכריז, בשם “האגואיזם הקדוש”, שאין זה האנטרס של איטליה להתערב במלחמה.

 

“באותם ימים [ מיד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה – בסוף יולי תחילת אוגוסט 1914, מלחמה שפרצה סמוך לאחר רצח יורש העצר פרדיננד מבית הבסבורג – ביום 28.6.1914 בסרייבו  – ו’ ] בתורת נציג בכיר של מפלגה אנטי-מיליטריסטית ואינטרנציונליסטית, טען [ מוסוליני – ו’ ] מכח העקרון ומנימוקים של “ריאל פוליטיק” כי על איטליה לשמור “בכל מחיר” על ניטרליות וכי התערבות במלחמה תהיה “פשע שאין לו כפרה” “המלחמה היא ענין בורגני מובהק, והפרולטרים לא רק צריכים לסרב להלחם, אלא עליהם להתקומם נגדה”²

 

כחודשיים נוספים, לאחר שפרצה המלחמה, המשיך מוסוליני לדבוק באופן רשמי וכעורך “אוונטי” הסוציאליסטי בניטרליות של איטליה במלחמה, אך הקרבות העקובים מדם, שהתחוללו בחזית פלנדריה, כאשר הגרמנים מנסים לפרוץ את קווי ההגנה הצרפתיים המחוזקים על ידי בעלי בריתם האנגלים, ונהדפים במה שקרוי “הקרב הראשון על המרן” [ שהתחולל בימים 5.9.1914 עד 12.9.1914 וגבה כרבע מליון נפגעים מהם כ 80,000 הרוגים], לימד את מוסוליני כי ידם של הצרפתים והאנגלים – על העליונה, ודירבן אותו  לתמוך בכניסת איטליה כצד במלחמה לצידם של הצרפתים והאנגלים שנלחמו נגד האוסטרים והגרמנים, שהחזיקו חלקי ארץ בה התגוררה אוכלוסיה איטלקית [ כגון בטרייסט ודלמטיה ] ומוסוליני החל משנה את דעתו ביחס למלחמה. 

גם ההתפתחויות פוליטיות פנימיות שהתחוללו באותם ימים, במילנו עיר מגוריו, החלו לדחוק בו.

 

 

 

 

Fasci d’Azione Internazionalista

 

 

 ביום 5.10.1914 ייסד אנג’לו אוליביירו אוליבטי, משפטן בן למשפחה יהודית מבוססת, שהיה סוציאליסט לפי השקפותיו הקודמות,

[ Angelo Oliviero Olivetti [ 1874-1931 

גוף הפוליטי שקרא לו : Fasci d’Azione Internazionalista – ובתרגום “האגודה לפעולה בינלאומית”.

במניפסט – המצע הפוליטי של אותה “אגודה”, החלו להשמע זמירות לאומיות והושם הדגש כי “מעתה מותנית המהפכה החברתית במהפכה לאומית“³ 

מטרתה המיידית של האגודה, שבחרה לעצמה לכלול בשמה את הכינוי FASCI [ במובן הפשוט של “אגודה” ] ושרוב חברי הנהגתה באותו שלב, היו סוציאליסטים שנואשו מהסוציאליזם ועברו והפכו “סינדיקליסטים”  ושאפו לגרום לכך כי איטליה תצטרף לצרפת ואנגליה במלחמה הגדולה.

למרות שמה הקורא לפעולה בינלאומית – “d’Azione Internazionalista”  הבליטו מנהיגי אגודה זו דווקא את הלאומיות האיטלקית.

במניפסט שפורסם ביום 5.10.1914 הוצהר בין השאר:

“אנו, מהפכנים הדבקים במורשתם של מורינו, מאמינים שאי אפשר להתקדם למהפכות בין-לאומיות בלא לעבור תחילה את שלב המהפכה הלאומית עצמה… בתנאים שבהם לא כל עם חי במסגרת הגבולות הטבעיים שעוצבו על-ידי השפה והגזע, במציאות שבה טרם נפתרה הבעיה הלאומית, אינו יכול להתקיים האקלים ההיסטורי ההכרחי להתפתחותו הרגילה של מעמד הפועלים”⁴

המציאות דחקה ומוסוליני, בעל החושים הפוליטיים החדים, החל נותן ביטוי לשינוי בהשקפתו הסוציאליסטית – כשהוא זונח את עקרונות האינטרנציונליזם, וממירם ברעיונות לאומיים – תחילה בשיחות פרטיות עד ש…

“ב 18  באוקטובר [ 1914 – ו’ ] בלא להיוועץ במנהיגי המפלגה, או אפילו בחבריו למערכת – הודה לפתיע מעל דפי אוונטי ! [ בטאונה של המפלגה הסוציאליסטית שמוסוליני היה עורכו – ו’ ] כי שגה: עתה התברר לו מעל לכל ספק, כי אין הסוציאליסטים רשאים להרשות לעצמם להיות בגדר צופים בלבד בטרגדיה המדכאת את אירופה, והוא הביע תקוה כי יעלה בידו לשכנע את המפלגה בצדקתו.⁵.

 

משלא מצא תומכים לדעתו בתוך המפלגה, ולאחר שנאלץ להתפטר מעריכת “אוונטי”, הבטאון של המפלגה הסוציאליסטית, הקים לעצמו עתון בשם “איל פופולו ד’איטליה” [ “העם האיטלקי”], שהחל להופיע ב 15 בנובמבר 1914:

“הכל ידעו שרצה להיות בעליו של יומון ונראה שכדי להגשים את שאיפותיו היה מוכן לוותר על הניטרליות , כדי לקבל כסף מידי הצרפתים. איל פופולו ד’איטליה קיבל סיוע כספי בהזדמנויות שונות ממדינות לוחמות אחרות ובכללן בריטניה, ואולי גם רוסיה וארצות הברית. דבר זה אין משמעו בהכרח, שמוסוליני שוחד לשנות את דעותיו או שהסכים להניח לתומכיו הכספיים להכתיב לו את מדיניותו. מכל מקום, אשמת השוחד הוסיפה להביך אותו, והדבר ניכר מהכחשותיו הכוזבות הנמרצות, שקיבל אי-פעם כסף זר בשביל עתונו”⁶

 

בשל התמיכה הנמרצת של מוסוליני בהתערבות איטלקית במלחמת העולם הראשונה החלו הוא ועתונו זוכים בתמיכה כספית מחברת Ansaldo (אחת מהחברות התעשייתיות הגדולות באיטליה שהיתה בין השאר יצרנית של כלי נשק וציוד מלחמתי ] וכן מקופותיהן של עתירות הון חברות אחרות, כגון “פיאט” ואחרות ⁷

 

באותו חודש – בנובמבר 1914 – הקים מוסוליני Fasci משל עצמו וקרא לו:

 

 

 

 

Fasci Autonomi d’Azione Rivoluzionaria

 

 ובתרגום “האגודה האוטונומית לפעולה מהפכנית” – שגם היא חרטה על דגלה את הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם הראשונה.

תוך זמן קצר החליטו שתי התנועות – זו שהקים אוליבטי וזו שהקים מוסוליני להתאחד וביום 11 לדצמבר 1914 הוקמה התנועה המשותפת שנשאה את השם:

 

 

 

 

Fasci d’Azione Rivoluzionaria

 

 ובתרגום “האגודה לפעולה מהפכנית”. בין השותפים להקמת הגוף החדש היה גם פיליפו קורדיני שהיה מנהיג פועלים בעל שם ורב השפעה בחוגי הפועלים.

ראוי לשים לב לסמל שבחרה לעצמה פאשיו זו : פועל חקלאי בתנופת זריעה:

כרטיס זיהוי של חבר “האגודה לפעולה מהפכנית”

דצמבר 1914 המבליט עבודה חקלאית

במקביל להתארגנויות ציבוריות אלה ניהלה ממשלתה של איטליה, בראשותו של אנטוניו סלאנדרה, מו”מ סודי עם צרפת ואנגליה במטרה להצטרף כצד למלחמה בתמורה להבטחות ל”חלוקת השלל” הטריטוריאלי שיפול בידי המנצחות, מידיהן של האימפריה ההבסבורגית, וגרמניה. התנאים סוכמו ב”חוזה לונדון” מיום 26.4.1914 בו הובטחו לאיטליה שטחים בהם מתגוררת אוכלוסיה דוברת איטלקית – כגון בעיר טריאסט ובדלמטיה. בעקבות “חוזה לונדון” הכריזה איטליה, ביום  23 במאי 1915 , מלחמה על האימפריה ההבסבורגית ובחודש יוני הכריזה מלחמה על גרמניה.

ב 5 ליוני 1914 יצא עתונו של מוסוליני בכותרת התומכת בהכזת המלחמה של איטליה על גרמניה: 

 

 

בניטו מוסוליני שהיה אז כבן 32 שנה, גילה פאטריוטיות למופת, והפעם [ בניגוד לעריקתו מהשירות הצבאי, בצעירותו, עת נמלט לשוויץ ] התגייס להלחם במלחמה שכה תמך בהצטרפות ארצו כצד לוחם בה :

החייל בניטו מוסוליני – 1917

 

“בפברואר 1917, בשעת אימונים, הפעיל [ מוסוליני – ו’ ] מטול רימונים, וזה התחמם יתר על המידה והתפוצץ; כמה מהסובבים אותו נהרגו, ולגופו של מוסוליני חדרו ארבעה רסיסים. הואיל ופצעיו לא היו חמורים, יכל לזכור את הפיצוץ כ“רגע היפה ביותר בחיי”. המעשה היה לפרק בכתבי-הקודש הפשיסטיים. באחת הביוגרפיות הרשמיות נאמר, שלמן הרגע, שבו נאלץ מוסוליני לעזוב את קו החזית, חל מפנה לרעה במצבה הצבאי של איטליה. לימים טענו יותר מאלף בני-אדם, כי נשאו בידיהם את הפצוע אל בית החולים. הוא אהב לספר כיצד סרב באומץ לקבל סמי הרדמה, כשהוצאו הרסיסים, וכיצד האוסטרים, כשנודע להם מקום אויבם הגדול, הפגיזו את בית החולים בנסיון להרגו. נארקיזיסם ונטיה לדרמטיזציה היו יסודות חשובים באופיו.

לאחר ששוחרר מן השרות הצבאי בתורת נכה ביוני 1917, שב ונטל לידיו את עריכת איל פופולו ד’איטליה”⁸

המלחמה, שמוסוליני האמין כי תימשך שבועות אחדים, המשיכה עוד כ 3 שנים ויותר וגבתה את חייהם של למעלה מחצי מיליון חיילים איטלקיים.

בחודש נובמבר 1918 – תמה הלחימה ונחתם הסכם שביתת נשק.

 

 

 

 

 

 

 Fasci Italiani di Combattimento

 

 כרטיס חבר מס’ 195 ב Fasci Italiani di Combattimento –

המציין כי נושא הכרטיס היה בין הנוכחים ביום 23.3.1919 ב”פיאצה סן-ספולקרו”

 

ביום 21.3.1919, התקיימה במילנו, פגישה מכינה לקראת כינונה של תנועת “פאשיו” חדשה:

“חמישה מכלל שבעת המייסדים שהשתתפו הפגישה המכינה של 21 במרס היו אנשי שמאל לשעבר: שלושה סוציאליסטים (מוסוליני, פררי ופרדיני) ושני סינדיקליסטים (ביאנקי ומריו ג’ימפאולי (Giianmoaoli). כעבור יומיים, ב 23 במארס, התקיימה האסיפה המייסדת של התנועה הפאשיסטית, בכיכר סן-ספולקרו במילנו, ובה השתתף גם מרינטי. מוסוליני התיישר שוב לפי עמדת השמאל הסנדיקליסטי המהפכני: הוא סמך את ידיו על התפיסות הפרודוקטיביסטיות-היצרניות ותבע את החרמתם של הנכסים שנרכשו באורח בלתי חוקי בימי המלחמה. תוכנית פועולתו אמר נוסוליני, ובצדק, אינה שונה מהמצע הסנדיקליסטי הלאומי.

ואמנם, אין ספק שהמורשת האינטלקטואלית של הסנדיקליזם המהפכני היא שעמדה בתשתיתה של האידיאולוגיה הפאשיסטית בראשיתה”⁹.

המפגש מיום 23.3.1913, שלימים יזכה למעמד של “תאריך-מכונן” – התקיים בכיכר “סן-ספולקרו” במילנו [ שבתרגום משמעו “הקבר-הקדוש (של ישו בירושלים)] ב:

“מועדון האינטרסים המסחריים והתעשייתיים במילנו גם היא מעוררת חשד, שהרי בדרך כלל אין בעלי הון מעמידים אולמות לרשותם של מהפכנים הרוצים לנשלם מנכסיהם”¹⁰.

“את האולם העמיד לרשות מוסוליני איש עסקים ממילנו”¹¹.

 

בניטו מוסוליני – ב-1919

 לימים, כאשר הפשיזם יכה שורש ומוסוליני יהפך ל “דוצ’ה” כל יכול באיטליה, הוא יהפוך את זכר “סן-ספולקרו”  לארוע מכונן במיתוס של הפשיזם האיטלקי.  משהו ברוח: “בסן-ספולקרו יסדתי את התנועה הפשיסטית” :

 

 מועדון התעשיינים בקומה הראשונה של הבנין משמאל בכיכר סן-ספולקורו מילנו 

 

 

ואת התאריך של 23 במרץ 1919 ליום יסוד התנועה בלוח השנה הפשיסטי שיונהג בימי שלטונו באיטליה.

 

 

 כרזה המציגה את מוסוליני – כ”דוצ’ה” אדיר ממדים ומאיים הצומח מלהבות שניצתו ב:

•  “23 MARZO 1919”

 

 

אלא שהאמת היתה אפורה יותר, וראוי לקרוא את דברי הלעג שמרעיף דניס מק-סמיט בביוגרפיה שכתב על “מוסוליני” כשהוא מתאר את האירוע של ה 23 במרץ 1919:

 

“לדברי מוסוליני היו בה [ בפגישה – ביום 23.3.1919 – ו’ ] רק כחמישים איש, אך כעבור שנים, כאשר עובדת היותו של אדם “סאנספולקריסטי” זיכתה אותו מניה וביה בשכר גבוה יותר הצליחו מאות אנשים להוסיף את שמם לרשימה.

מוסוליני ייחל לבואו של קהל מרשים יותר לחנוכתה של תנועה, שכפי שקיווה תשאף לסלק את המשטר הפרלמנטרי, אך העיתונות הלאומית כמעט לא השגיחה בפגישה, ואכן היה קשה להתייחס ברצינות לערב-רב זה של פוטוריסטים, אנרכיסטים, קומוניסטים, סינדיקליסטים, רפובליקנים, קאתולים, לאומנים וליברלים מסוגים שונים ומשונים. מעטים מהנוכחים ידעו מה צריכות להיות מטרותיה של התנועה החדשה. איל פופולו ד’איטליה התיימר, שבכינוס התקבלה תוכנית התנועה פה-אחד, אך לעומת זאת טען מוסוליני, כי אין לו כל תוכנית. הוא גישש עדיין את דרכו והשתדל לגבש תנועה מעורבת ולהותיר נתיבים פתוחים לאפשרויות אחרות, העשויות להיות רצויות. בין מארס ליוני עלו, מכל מקום, כמה עניניי מדיניות, המעידים שהפוטוריסטים מחוגו נשל מארינטי היו ליסוד השליט ב”פאשיו” של מילנו. אין לרעיונות שהעלתה קבוצה זו ולא כלום עם הפילוסופיה הפוליטית של מוסוליני כעבור עשר שנים.

פשיסטים ראשונים אלה התנגדו בקיצוניות רבה לכנסיה ודרשו להחרים את כל רכושה. הם רצו לשים קץ למלוכה; הם התנגדו לכל סוג של דיקטטורה או שלטון שרירותי ותבעו מערכת שיפוט בלתי תלויה. “יותר מכל אנו שוחרי חירות” כתב מוסוליני. “אנו אוהבים את החירות לכל, אפילו לאויבנו”. הוא אמר כי יעשה כל שביכולתו למנוע צנזורה ולהבטיח את חופש הדיבור והמחשבה, שכן אלה נמנים עם “הביטויי הנעלים ביותר של התרבות האנושית”¹²

 

בכינוס זה הונחו היסודות והמניפסט של ה Fasci Italiani di Combattimento ופורסמו ברבים –

 

 

 

להגדלת המניפסט של “הפאשי האיטלקיים של המאבק” – הקלק על התמונה

 

פרופ’ בנימין נויברגר פרסם בספרו “דיקטטורות -איטליה הפשיסטית” [ הוצאת האוניברסיטה הפתוחה ] תרגום לעברית של עיקרים אלה, אותם אני מרשה לעצמי להביא כאן. על מנת להקל על הגולשים לעיין במסמך זה ולהבינו – הרשיתי לעצמי לצבוע חלקים ממנו בצבעים שונים על מנת להדגיש את מגוון הרעיונות הסותרים, במקרים אחדים, השוכנים יחד באותו מניפסט עצמו:

בצבע צהוב ציינתי את המגמות הפאשיסטיות והאנטי דמוקרטיות שבמסמך

בצבע כחול סימנתי את הסממים הדמוקרטיים שבמסמך

בצבע ירוק סימנתי את היסודות הלאומניים והסנדיקליסטיים שבסמך 

בצבע אדום סימנתי את אלמנטים הסוציאליים והסוציאליסטיים המודגשים במסמך.

  

 

 

 להגדלת מצע ה”פאשיו-די-קומבטימנו” בקלק על התמונה

בליל זה של רעיונות שחלקם מנוגדים זה לזה – אופייני למסמך שנולד כתוצאה של פשרות-ניסוח כנהוג בין גורמים בעלי השקפות שונות – שזה עתה מצאו עצמם מאוגדים ב”אגודה” Fascio אחת.

עיון במכלול הרעיונות המופיעים במניפסט זה ילמד שמעט מאוד ממה שאנו מכירים כיום כ”פשיזם” כפי שיתפתח כעבור זמן – מצויים במסמך ה”מכונן” הזה.

נדמה שכל החוקרים העוסקים בנושא מסכימים כי מן המסמך שנולד בכינוס של ה 23 במרץ 1919 – לא ניתן ללמוד הרבה על ה”פשיזם” האיטלקי שהתפתח באיטליה בהמשך.

ניתן לדלות מהמסמך סיסמאות מתקדמות ואף שובות לב כגון: “זכות בחירה לנשים” ; הגבלת יום העבודה ל “שמונה שעות לכל העובדים” ; “שכר מינימום” הקמת מיליציה לאומית “למטרת הגנה טהורות” ; מדיניות חוץ לשיפור מעמדה של איטליה “בדרכי שלום המתנהלות בין האומות המתורבתות” ;

לצד איומים כנגד הכנסיה : “עיקול כל הנכסים השייכים למוסדות דתיים וביטול כל ההכנסות הנלוות למעמד הבישופות”  ואיומים כנגד בעלי ההון : “שינוי כל החוזים להספקת חומרי גלם צבאיים ועיקול 85 אחוז מרווחי המלחמה”

אך עיקר הוא – לדעתי – במה שאין במסמך !

– ומה שלא הוכנס אליו הוא מה שמנסחיו לא יכלו [ בשל חילוקי דעות ביניהם או חוסר הסכמה ] או שבחרו שלא לפרסם את כוונותיהם בעיניינים חשובים ומהותיים לחיי היום יום של מי שאת קולותיהם יבקשו בבחירות. מנסחי המניפסט דחו דיון זה עד “לאחר שניצור מעמד שליט חדש”. כלומר – עד לאחר שנכבוש את השלטון – רק אז נחליט “בבעיות אחרות – בירוקרטיה, אדמיניסטרציה, מערכה שיפוטית, מערכת החינוך, מושבות וכדומה …”

 

הסתירות ובליל הרעיונות שהתרוצצו לאורכו של מסמך זה – שירתו, כפי שילמד העתיד, היטב את מוסוליני, שנהג לדבר בקולות שונים וסותרים – על פי הקהל אליו הופנו דבריו, ועל פי צורכי השעה: כשדיבר לפועלים היה משמיע באזניהם סיסמאות סוציאליות וכשדיבר ללאומנים מכר להם מסרים לאומניים.

 

לעניות דעתי – אל לנו ללכת שבי יתר על המידה אחר המילים שהועלו על הכתב במסמך דקלרטיבי ותעמולתי זה.

הפשיזם החל את דרכו ללא אידיאולוגיה מסודרת – וללא תכנית פעולה סדורה – ואופיו, בעיקר אופיו האלים והדורסני, והאנטי דמורקטי –  התגבש תוך כדי תנועה.

כדי לרדת לחקר הפשיזם [ האיטלקי והצרפתי ] יש כמובן חשיבות עצומה למפעלו של פרופ’ זאב שטרנהל כפי שגובש בין השאר בספרו “יסודות הפשיזם” בו הוא כותב:

“הדגש במחקר זה מושם על תקופת העיצוב והגיבוש של המבנה האינטלקטואלי הפשיסטי כפי שהתפתח בזירה התרבותת הצרפתית-האיטלקית. צרפת של הלאומיות האינטגרלית, של הימין המהפכני היא ערישתו האמיתית של הפשיזם. טענה זו הוכחה כבר בחיבורי הקודמים ואין צורך לשוב ולדון בה כאן…. בצרפת ובאיטליה כאחת באו הסינדיקליסטים המהפכניים, תלמידיו של סורל, בברית עם הלאומנים. באיטליה הצטרפו את החזית זו של דסידנטים גם הפוטוריסטים; הסינטזה המהפכנית החדשה הבשילה לפני אוגוסט 1914, אך עם פרוץ המלחמה נמצאו לה הכוחות החברתיים, התנאים הפסיכולוגיים וגם המנהיג הכריזמטי והמנוסה די הצורך כדי להפוך רעיון מהפכני לכוח המסוגל לשנות את ההסטוריה”¹³.

כדי להבהיר לעצמנו את סוגיית הפשיזם, ואת אופיו ומאפייניו האמיתיים, אין אנו יכולים להסתפק בחקירת ה“מבנה האינטלקטואלי הפאשיסטי”. עלינו לבחון את המעשים שעשה מוסוליני ואנשיו – הן בדרכם לשלטון ובעיקר לאחר שתפסו את רסן השלטון – מעשים שמכלולם ותוצאותיהם, הם הם אותה תופעה מפחידה ומעוררת אימה שזכתה לכינוי הכולל “פשיזם”.

וגם, לא דיי בציון העובדה, אותה מדגיש פרופ’ שטרנהל כי:

“ואמנם, אין ספק שהמורשת האינטלקטואלית של הסנדיקליזם המהפכני היא שעמדה בתשתיתה של האידיאולוגיה הפאשיסטית בראשיתה”;

ראוי להזכיר כאן מאמר שפרסם החוקר האמריקאי  Clarence H. Yarrow מאוניברסיטת פנסילווניה בארה”ב באפריל 1942 – עוד בימי שלוט ה”דוצ’ה” שלטון בלא מיצרים באיטליה – הוא ציין:

“בתחילה, לפשזים האיטלקי, היו מעט מילים ודוקטרינות מועטות. כותבים רבים הדגישו את העדר התוכן האינטלקטואלי, וההעדר של פילוסופיה” 

[ הרחבה בקישור ]

 

אופיני הוא כי רק בשנת 1932 – כעשר שנים לאחר שמוסוליני תפס את השלטון – ומשטרו כבר היה מיוצב לפי תבנית דמותו של המנהיג – ה”דוצ’ה” הכל יכול,  נתפנה מוסוליני לנסח, יחד עם ג’יובאני ג’נטילה – מי שנחשב לפילוסוף של התנועה הפאשיסטית באיטליה – מאמר הנקרא “הדוקטרינה של הפשיזם”  בו ניסה לפרוס, בלשון גבוהה, מה הם היסודות של המשטר הפאשיסטי.

גם במסמך ארוך זה, לא מוצגת התמונה המלאה והאמיתית של המשטר – וגם ממנה ניתן ללמוד רק חלק מהתמונה הכוללת.

על מנת לקבל מושג-אמת למהותו של הפשיזם – יש לבחון אותו במבחן המעשים, חיי היום יום, וביחוד האווירה הציבורית והחברתית שהנהיג תחת שלטונו והאווירה שהשליט בתחומיו.

 

 

לעניינו חשוב להדגיש כי ההתארגנויות ה”פאשיו” השונות, החלו את דרכן, בדרישה  לכניסתה של איטליה כצד למלחמה, ובלא אידיולוגיה מסודרת – וודאי ללא תכנית פעולה סדורה – ליום שאחרי המלחמה – ולא ניתן למצוא במסמכי היסוד של ה”פאשיו” האלה – דבר מיוחד שיצביע על אופיו האלים והדורסני, והאנטי דמורקטי – של המשטר שהתפתח בהמשך – לאחר שנציג ה”פאשיו” האלה תפס את רסן השלטון – והפך את איטליה לדיקטטורה טוטליטארית – אגרסיבית ושוחרת מלחמה כלפי חוץ ורודפת את אזרחי המדינה ומכפיפה אותם לשלטון של פחד וענישה ברוטלית.

 

גם המציאות לימדה את מוסוליני כי השימוש וההפעלה של אלימות יכולה להיות “פתרון-פלא” לרכישת אהדה ותמיכה. התעשיינים ובעלי האחוזות חששו מרוחות הסוציאליזם הנושבות בעצמה בשורות מעמד הפועלים האיטלקי ובעיקר חששו מפני ה”סכנה הבולשביקית” – על רקע הצלחתו של לנין במהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה – “קרא” מוסוליני את המפה והחל לארגן קבוצות בריונים שהתמחו בשבירת שביתות והתנכלויות אלימות לחוגים הסוציאליסטיים –חבריו ושותפיו לאידיאולוגיה ולדרך הפוליטית של בניטו מוסוליני – מנהיגם הכריזמטי של אותן חבורות בעלי אגרוף, אלה ואף נשק חם. החיבור ללגורמי התעשיה והבורגנות הגדיל את התמיכה הכספית לה זכה עיתונו “איל פופולו ד’איטליה” וכן ה”פאשיו – די – קומבטימנו” שעיקר כוחו היה במילנו.

כך, התבסס שלטונ, כשהוא נשען הן על קבוצות של ה”ארדיטי” שהיו חילים שהשתיכו ליחידות קומנדו עיליות של הצבא הטיטלקי שנלחמו נגד יחידות דומות של הצבא האוסטרט-הונגרי במלחמת העולם הראשונה – הם היו מצוידים בפגיונות אותה נשאו בפיהם וברימוני יד ונהגו ללבוש חולצות שחורות. רבים מהם הצטרפו ל”פאשיו די קומבטימנו” והיוו את הבסיס למיליציות צבאיות שעסקו בהשלטת טירור כנגד מי שנחשבו כאויבי ה”פאשי”.

ה”ארדיטי” היו המקור ל”מדים” הפאשיסטיים של החולצות השחורות שיאומצו על ידי המפלגה הפאשיסטית.

 לצידם של ה”ארדיטי” התגבשו גם פלוגות ה”הסקוואדריטי” – חבורות של צעירים נלהבים הסרים למשמעתם של “בוסים” מקומיים, שהיו שהיו מצוידים באלות ובמקלות – שתפקידן היה לפעול כפלוגות עונשין כנגד האירגונים הסוציאליסטיים ובמטרה לשבור שביתות ולהטיל אימה על מתנגדי ה”פאשיו”:

“מעריכים כי במחצית הראשונה של שנת 1921 בלבד הרסו הפשיסטים 59 לשכות עבודה, 39 קואופרטיבים, 43 ארגוני פועלים חקלאיים, 10 סוכנויות ידיעות ו-6 עיתונים יומייםף הם הרגו 202 עובדים ופצעו 1,144”¹⁴ .

לפן האלים הזה של ה”פאשיו-די-קומבטימנטו” – אין כמובן זכר במניפסט של ה 23 במרץ 1923 – אלה מסוג הדברים אותם עושים ועליהם לא מצהירים במניפסטים חגיגיים.

אין להבין את הצלחתו ואת עלייתו של הפשיזם בלא התייחסות למעשי האלימות הרבים שהפעילו כפי שצוטט לעיל.

 

בחודש נובמבר 1919 התקימו בחירות כלליות באיטליה שתוצאותיהן היוו אכזבה רבתי למוסוליני.

“הפשיזם של השעה הראשונה, הרומנטי, הסוציאלי, הראדיקלי והשמאלי, לא הצליח להכות שורשים באיטליה. בנובמבר 1919 התמודדו הפאשיסטים בבחירות. רשימתם במילנו, שכללה את מוסוליני, את מנהיג הפוטוריסטים פיליפו מרינטי ( Marinetti ), ואת המנצח הנודע ארתורו טוסקניני ( Toscanini ), קבלה בסך הכל 4,657 מבין 268 אלף קולות (פחות משני אחוזים). המוני הפועלים נשארו נאמנים לסוציאליזם, והבורגנות לא הושפעה מהרטוריקה הרדיקלית-סוציאלית” (בנימין נויברגר – איטליה הפשיסטית – בעמוד 51)).

בספטמבר 1920 נעשה נסיון של הפועלים לתפוס את בתי החרושת בצפון איטליה – הפעם מוסוליני, הסוציאליסט מלפני זמן קצר – הפך את עורו ויצא כנגד הפעולה המהפכנית – מעמדתו המתנגדת לתפיסת בתי החרושת על ידי הפועלים, למדו התעשיינים, בעלי המפעלים והבורגנים כאילו הפשיסטים הם בני ברית שניתן לסמוך עליהם ולחבור אליהם.

ואמנם:

“לאחר אירועי ספטמבר 1920 החלה נהירה המונית לתנועה הפאשיסטית: במאי 1920 מנתה התנועה, כאמור, עשרים אלף חברים, בפברואר 1921 – מאה אלף, ובאוקטובר 1922 היו בה כבר 300 אלף חברים”¹⁵.

 

 

 

 

סמל ה”פאשיו די קומבטימנטי”

 

כוחם של דימויים, סמלים ואיקונים חזותיים חזק ממילים. והדברים מקבלים משנה תוקף במערכים של הפעלת רגשות של ההמון.

כזכור, האיור שהתנוסס על כרטיס הזיהוי של חברי Fasci d’Azione Rivoluzionaria – שהוקמה טרם האיחוד שיצר את ה”פאשי די קומבטימנו” הציב דמות פועל חקלאי בתנופת זריעה

Fasci d’Azione Rivoluzionaria

 

דימוי ויזואלי זה, היה “סוציאליסטי” יתר על המידה, לטעמו של מוסוליני – הסוציאליסט – שזה עתה עזב את המחנה הזה –  והיה בו כדי להרחיק את קהל היעד הבא של מוסוליני: הבורגנות והמון. אותו יש לגייס בדימויים מיתיים, בעלי מסרים של עוצמה וכח. מכאן החלטתו של מוסוליני לשנות את הסמל של תנועתו.

 

 

לא מקרי הוא שהסמל שבחר מוסוליני ל”פאשיו” שלו היה סמל-הפאשיו בעל הזיקות ההיסטוריות לימיה של רומי העתיקה.

בשלבים הראשונים עיקר פעולתו של “הפשיו די קומבטימנטו” היה בצפון איטליה. כאן דוגמה של כרטיס החבר ב Fasci Italiani di Combattimento כאשר עליו מתנוסס, ככל הנראה לראשונה – סמל ה”פאשיו”

 

Fasci Italiani di Combattimento

כרטיס חבר של “הפאשיו של טריאסט”

 

בשלב הבא עוצב כרטיס חבר מרשים יותר הפעם סמל ה”פאשיו” נישא על ידי נשר מוצב כאיקון הבולט על הכרטיס, לשנת 1921 :

 

כרטיס חבר ב”פאשיו איטליני די קומבטימנטו ” מהעיר טראזזו – 1921

 

בחודש נובמבר 1921 נערך הקונגרס הפאשיסטי השלישי – [ שהכרזה החגיגית והצבעונית לקראת כינוסו – מוצגת בראש פוסט זה ]. במהלך קונגרס זה הוחלט על הקמתה של המפלגה הלאומית הפשיסטית. כרטיסי החבר שונו בהתאם ומשנת 1922 הם נראו כך – כאשר הסמל נותר על כנו ורק השנה שונתה בהתאם.

1922 -PARTITO NATIONALE FASCISTA

המפלגה הלאומית הפאשיסטית – כרטיס חבר 1922

 

 

 

כאשר הפכה המפלגה הפאשיסטית למפלגה רבת חברים – הונפק כרטיס חבר חדש – ועליו סימון החודשים שבהם שילם החבר את דמי החבר שלו – כיוון שלא היתה זו רק זכות להיות חבר במפלגה הסוחפת אחריה המונים אלא גם חובה כספית בצידה.

 

400-ano-7-era-fascista כרטיס חבר במפלגה הפאשיסטית הלאומית P.N.F

PARTITO NATIONALE FASCISTA

“השנה השביעית לעידן הפאשיסטי”

 

 

 

 

“הפאשיו-הפאשיסטי” שמוסוליני עשה אותו קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ ## עָשָׂה אותו קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ - מליצית השתמש בדבר מה כדי לקדם את ענייניו, כדי להתפרנס ממנו או כדי להפיק ממנו טובת הנאה. החל את דרכו כמילה חקלאית תמימה, והפך למילת קוד לאגודות פוליטיות – שנטלו אותו כסמל עד שהפכו אותו לסמלה של המפלגה הפאשיסטית באיטליה, מפלגה שעוררה את חסר השקט ואת הכאוס באיטליה – אקלים פאשיסטי שאיפשר למוסוליני לקבל לידיו את השלטון כפרי בשל.

על תהליך תפיסת השלטון על ידי מוסוליני – בפוסט הבא : 

[03.1.1] מוסוליני והפשיזם :   הולדת הפשיזם מרוח ה”פאשיו” ;

 

 

 

 

.

 

__________________________________________

פוסטים בנושא תומאס מאן – “מאריו והקוסם” והפשיזם

______________________________________________________________

[07.1] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפשיזם – מבוא

[07.2] תומאס מאן: מאריו והקוסם – סממני הפשיזם שבטקסט

[07.3] תומאס מאן – מאריו והקוסם – המופע של ה”קוואליירה צ’יפולה” – המבוא 

 

[07.4] מסע ומסה : בעקבות תומאס מאן 

[07.4.1] מסע ומסה : בעקבות ת. מאן – לפורטה-דאי-מארמי 

[07.4.2] מסע ומסה בעקבות ת.מאן -“חקירה בפסיכולוגיה של הפשיזם” 

[07.4.3] מסע ומסה בעקבות ת.מאן – האמן בשירות הפשיזם  

[07.4.4] בעקבות תומאס מאן – פשר הפסל Vittoria ב”פורט-דאי-מארמי”

 

 

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “מוסוליני והפשיזם” 

_______________________________________

[03.1.1] מוסוליני והפשיזם: הולדת הפשיזם מרוח ה”פאשיו”

[03.1.2] מוסוליני והפשיזם –  “הפאשיו” ודרכו של מוסוליני לשלטון

[03.1.3] מוסוליני והפשיזם – מוסוליני מכתיר עצמו “IL DOCE” -“המנהיג”

[03.1.4] מוסוליני והפשיזם – המקורות הרומיים של סמל ה”פאשיו”

[03.1.5] מוסוליני והפשיזם – מה מסתתר מאחרי ה”פאשיו” הפשיסטי

 

_________________ 

 

“מסעות אנטי-פשיסטים לאתרים פשיסטיים”

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “פשיסטנים עבריים” 

_______________________________________

 

[01] פשיסטנים ופשיסטים בעברית 

[02] אב”א אחימאיר – “מפנקסו של פשיסטן”

[03] איתמר בן-אבי ועתונו “דאר היום” [ בהכנה ]

[04] מירי רגב – “אני שמחה להיות פשיסטית” –[ הפוסט בהכנה]  [ בינתיים : הסרטון ]

 

 

 

 

1. מצוטט מתוך דיקטטורות – איטליה הפשיסטית – מאת בנימין נויברגר האוניברסיטה הפתוחה בעמוד 15 [↩]
2. דניס מק-סמית – מוסוליני – תרגם מאנגלית גד יתיר – הוצאת עם עובד – אופקים בעמודים 38-39 [↩]
3. זאב שטרנהל – מריו שניידר – מאיה אשרי – יסודות הפשיזם – עם עובד – אופקים בעמוד 295 [↩]
4. מצוטט מתוך ספרו של ז. שטרנהל בעמוד 295 [↩]
5. דניס מק-סמית – מוסוליני – תרגם מאנגלית גד יתיר – הוצאת עם עובד – אופקים בעמודים 39-40 [↩]
6. דניס מק-סמית – מוסוליני – עמוד 41 [↩]
7. Dennis Mack Smith. 1997. Modern Italy –  A Political History Ann Arbor The University of Michigan Press. p. 284 [↩]
8. דניס מק-סמית – מוסוליני – תרגם מאנגלית גד יתיר – הוצאת עם עובד – אופקים בעמודים 46-45 [↩]
9. שטרנהל – יסודות הפשיזם – בעמוד 321 [↩]
10. דיקטטורות – איטליה הפאשיסטית – ב. נויברגר- בעמוד 59 [↩]
11. דניס מק-סמיט – מוסוליני – בעמוד 53 [↩]
12. דניס מק-סמית – מוסוליני -בעמודים 53-54 [↩]
13. זאב שטרנהל – יסודות הפשיזם – בעמוד 17 [↩]
14. בנימים נויברגר – איטליה הפאשיסטית – בעמוד 54 [↩]
15. בנימין נויברגר – איטליה הפשיסטית – בעמוד 53 [↩]