.

 

כרזה מטעם “המינסטריון לחינוך לאומי”

תחת הסיסמה “ננצח” [ VINCERE]

ראשי תיבות של

Partito Nazionale Fascisa

ובחתימת

“הנוער האיטלקי של הפשיזם”

__________

ראויה לתשומת לב דמותה הלוחמנית של הגברת הסוערת

לבושה שריון קשקשים, חרב בימינה ומגן בשמאלה

כשהיא יושבת על מצבורים של כלי מלחמה

 

♦

למי מרמזת ה M הגדולה והמאיימת ?

 

 

 

1.  מבוא

 

בפוסט זה אפתח בקריאת הטקסט של הסיפור “מאריו והקוסם, חווית מסע טראגית”, משנת 1929.

זהו סיפור קצר האוחז כ 44 עמודים לפי התרגום לעברית, של נילי מירסקי [ פורסם ב”תומאס מאן – מוות בונציה וסיפורים אחרים” הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה בית הוצאה כתר.ירושלים” 1988)

במהלך הקריאה אנסה להוסיף הערות שלי לטקסט של תומאס מאן, וכן, תצלומים ומסמכים אחרים שיש בהם להאיר או להעיר על הטקסט.

 

למען הסדר הטוב אציין כי:

דברי פרשנותי והערותיי יופיעו באות שחורה.

הציטוטים מסיפורו של תומאס מאן יופיעו בצבע כחול

 

הרחבה / הבהרה של נושא

 

 בפוסט הראשון בסדרה זו [01] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפשיזם – מבוא  ציטטתי פרשנים אחדים [ מרבים נוספים ] שהיו נחרצים בדעתם כי יש לקרוא סיפור זה כאלגוריה לפשיזם.

“הנובלה חייבת להיקרא בכמה רמות. כייצוג של ההיסטוריה בת זמננו. “מאריו והקוסם” יכולה להיות מובנת כאלגוריה לפשיזם. הנובלה מדגימה את משחק הגומלין של “העם” וה“פיהרר”  (GW8, 691); הסיפור מציג את האובדן של חופש הרצון הפרטי; ולבסוף, מגדיר את סוף המשחק כנקודה כאשר ה”פיהרר” מפר את השלמות הרגשית של בני אדם אחרים”.

Manfred Dierks, “Thomas Mann’s Late Politics,” A Companion to the Works of Thomas Mann,

ed. Herbert Lehnert and Eva Wessel (New York: Camden House, 2004), p. 213.

 

יתכן כי העובדה שמדובר באלגוריה ##אָלֶגוֹרְיָה - מיוונית - יצירה אמנותית שאין להבין אותה כמות שהיא אלא כמשל לעניין אחר. יצירה אמנותית סימבולית שיש לה משמעות נסתרת בנוסף למשמעותה הגלויה. הספר - חוות החיות-הוא לכאורה סיפור על חווה שמתגוררות בה חיות שונות אך למעשה זוהי אלגוריה על חיים במשטר רודני מסבירה את אי הזכרת הפשיזם בשמו המפורש במהלך היצירה. 

הרי זהו אחד מכלליה של האלגוריה הפועלת בה בעת בשני מישורים או רבדים : הגלוי והמרומז : ברובד הגלוי, הרגיל, היום-יומי, לכאורה הדברים נאמרים במפורש – אך מאחורי אלה, מסתתרות כוונות נוספות. דווקא הרובד הסמוי הוא לוז היצירה והוא נשמת אפה. בלי לרדת לחקר רובד זה – הקורא “איבד” את היצירה במקום להפנימה, “לעבדה” ולעובדה…”הפסיד” את יתרונותיה ואת יופייה.

לא רק השם המפורש “פשיזם” [ על נגזרותיו ] אינו מופיע בטקסט עצמו. גם הזמן המדויק של שגרת החיים בעיירת הנופש והמאורעות המתוארים בהמשכו של הסיפור אינם מוזכרים במפורש.

האינדיקציה היחידה, ובה מעין רמז לאיטליה הפשיסטית דווקא [ ולא לאיטליה בתקופה אחרת ] ניתן לתלות בהערה הנראית לכאורה שולית ואגבית למהלך הסיפור, בדברי התרברבותו של צ’יפולה המספר על עצמו ואומר:

“ואני רואה לי היתר לומר, שעבודתי זיכתה אותי בשימת-לב ובהוקרה מצד הציבור הנאור. העיתונות קשרה לי כתרים, ה”קוריירה דלה סרה” העריכני בכנותו אותי ‘תופעה’, וברומא היה לי הכבוד לראות בקהל הצופים את אחיו של הדוצ’ה בכבודו ובעצמו...”((בעמוד 98)):

 

איזכור “אחיו של הדוצ’ה בכבודו ובעצמו...” הוא הסימן הטקסטואלי המסגיר ש”צ’יפולה” הוא בן תקופתו של הדוצ’ה בניטו מוסוליני, בכבודו ובעצמו…

 

 

 

 

2.  פסקת הפתיחה 

 יש המייחסים חשיבות רבה, ולעתים אף מפליגה  למשפט הפתיחה של סיפור. כך למשל, עמוס עוז, בספרו “מתחילים סיפור”¹, מבקש לשכנע את הקוראים כי “פתיחת סיפור היא כמעט תמיד התקשרות חוזית בין הכותב לבין הקורא.” ומכאן ואילך ימנה הסופר העברי המיומן כמה וכמה סוגי “חוזים” שכאלה; אלא שאם בהתקשרות חוזית עסקינן, הרי שלמצער מדובר בחוזה של בעל מונופול – הוא הסופר, המציע לקורא את סחורת המילים שלו, והקורא עומד לפני הברירה “TAKE IT OR LEAVE IT”

לטעמי, הדימוי הזה של ה”חוזה” אינו קולע למטרה, ואף מחטיא אותה,  שהרי בדרך כלל לפני כריתתו של חוזה מתקיים שלב של משא ומתן, בין שני צדדים מעוניינים, לקראת כריתתו של החוזה. לא תמיד הכוחות בין הנושאים והנותנים שווים, ולעיתים רבות, כוחו של הצד החלש מצומצם ביותר, אך יש לו למצער אפשרות לדחוק, בקושי, תיקונים אלה או אחרים לחוזה שמנסה להכתיב לו הצד החזק. אפילו השינויים שהצליח להכניס בחוזה הינם בבחינת שינויים קוסמטיים, יקרה לא אחת , כי עצם האפשרות להכנסתם, תניח את דעת הצד החלש והוא ירגיש כאילו לא “נאנס” לקבל את תנאי החוזה אלא ניצל את זכותו ו…”התמקח”.

ביחסים בין סופר [ שספרו כבר פורסם ] לקורא – לא מתקיים כל מו”מ. הספר מוכן חתום וסגור וכל שיכול הקורא – הוא הצד החלש – אינו אלא :  לקבל את הספר, כמכלול – או לדחותו ולהתעלם ממנו.

גם, אם ננסה לקבל את רעיון ה”חוזה” שהציע עמוס עוז, יקשה עד מאוד לסווג את פיסקת הפתיחה (“פתיחת סיפור” בלשונו של עמוס עוז)  של “מריו והקוסם” לאחד מדגמי ה”חוזה” שמנה עמוס עוז בספרו האמור.

לטעמי, מוטב להתייחס לפסקת הפתיחה של סיפורו זה של תומאס מאן, האיש שהמוזיקה ליוותה אותו רוב ימי כתיבתו, כפתיחה דמוית “אוברטורה” לאופרה, המשמיעה באזני המאזין כמה מהנושאים המוזיקליים, שיפותחו בהמשך היצירה, על ידי כך יוכל המאזין לטעום את טעמה, כמעין “מתאבן”, וכדי לסייע לו לעבור משגרת היום יום, שלפני רדת המסך, אל לב העלילה שתוצג לפניו.

פיסקת הפתיחה של “מריו והקוסם” אמורה לגרות את הקורא ללכת הלאה בעקבות מילותיו של הרב-מג במילים, אל מעמקי המערה החשוכה והפלאית,  בה יגלה סודות תְּמִירִים ועלילות מרתקות…וכו’

 

אביא להלן את נוסח הפתיחה, תוך שנוטל אני לעצמי רשות להדגיש ביטויים אחדים, שהם בבחינת טונים מושכי תשומת לב בפתיחה שכזו – בה נתקל קורא שאין לו כל ידיעה מה יקרא בהמשך:

 

“זכר טורה-די-ונרה אפוף איזו אוירה לא נעימה.

הרוגז, דריכות-העצבים והרוח הרעה עמדו באוויר מלכתחילה, ולבסוף אירא גם אותו זעזוע עם צ’יפולה האיום, שבדמותו עזת-הרושם כמו נתמצה ובא לידי ביטוי התגשמות אימתנית, הרת-גורל, כל הזדון הממאיר שהאווירה שם היתה רוויה בו. הסוף הנורא (אשר בדיעבד נראה כצפוי-מראש ומתחייב מטבע הדברים) התחולל לעיני הילדים, ודבר זה כשלעצמו הוא בגדר שערוריה עגומה שיסודה באי-הבנה, אשר לא הייתה באה לעולם אלמלא תעתועיו הכוזבים של האיש המוזר. 

ואולם השבח לאל, הילדים לא תפסו כלל מתי נפסקה ההצגה ונתרגשה הפורענות, ואיש לא טרח להסיר מלבם את האשליה המבורכת, שהכל לא היה אלא חזיון-שעשועים“

אם נצרף יחד את כל המילים שבחרתי להדגיש בקטע הפתיחה, תתקבל תמונה שיש בה מן המאיים : “רוח רעה”, “זעזוע ; “אימה וזדון” וכו’  המצפים לו לקורא.

אמנם לקראת סוף הפסקה הטונים מקבלים גוון פחות מאיים, [ כגון בביטוי “חזיון שעשועים” שיסתבר בהמשכו של הסיפור כמטעה ! – כלומר לפי הטרמינולוגיה של עמוס עוז מדובר ב”חוזה שקרי” או לפחות הצהרה שיקרית פתיחת החוזה] .

בכותרת הסיפור אנו קוראים את השם “מאריו” ואת הכינוי “הקוסם” – המכוונים את הקורא לקראת סיפור ובו שתי דמויות, אך לשם מה הוסיף תומאס מאן את האזהרה החמורה והמאיימת: “חוויית מסע טראגית” ?

פתיחה שכזו, של סיפור המתרחש באיטליה, [ מולדת האופרה… ] ושנכתב על ידי סופר, שכל ימיו היה רתוק למוזיקה והרבה לכתוב עליה, מזמינה השערה שיתכן שאופרה כזו או אחרת נצטלצלה במוחו או בדמיונו של תומאס מאן, בספרו את הסיפור על “ציפולה” העוסק ב”חזיון-שעשועים” ומסתיים ב”סוף הנורא” …

אם נפשפש בעברו של הסופר תומאס מאן, נגלה שבשנת 1897 כאשר החל צועד את צעדיו הראשונים בשדה הספרות, פרסם סיפור קצר וקרא לו בגרמנית “Der Bajazzo” את הכותרת שאב כהשראה מהאופרה של הקומפוזיטור האיטלקי רוג’יירו ליאונקבלו ששמה במקור “Pagliacci ” ובגרמנית כונתה  “Der Bajazzo “.

בסיפור שהופיע גם בתרגום עברי תחת השם “המוקיון”² תוהה המספר הצעיר האם אכן אהב את הנערה מושא תשוקותיו ומסכם:

“כן, כל זה הוא הבל ! וכלום לא כינה אותי אבי מוקיון?”

וממשיך

“הא, לא היתה לי זכות , לי פחות מכל, להתבדל ולהתעלם מן ה”חברה”,  אני, שהנני יותר מידי רדוף בהבלים מכדי לשאת את זלזולה ואת התעלמותה, שאינני יכול להתקיים בלעדיה ובלעדי תשואותיה..”((עמוד 121)).

דמות ספרותית זו של ה”מוקיון” בהשראת האופרה “הליצנים” של ליאונקבלו, פותחה בסיפור זה לדמותו של ה”קוסם” [ בגרמנית הסיפור נקרא Mario und der Zauberer – Ein tragisches Reiseerlebnis .

 

 

פתיחה מוזיקלית

פיסקת הפתיחה לסיפור, מעלה בדמיון את הפתיחה לאופרה “הליצנים” של רוג’יירו ליאונקבלו – המספרת על להקת שחקנים המופיעים במעין תיאטרון או קרקס בכפר קטן ונידח, בהצגה האמורה להיות משעשעת – ברוח ה”קומדיה דל ארטה” אך הסוף הוא נורא כיוון שהקומדיה תיהפך לטרגדיה עם גופה על הבמה !

אם נאזין לפתיחה לאופרה “הליצנים” של ליאונקבלו, נוכל להבחין, סמוך לאחר הפתיחה, בנושא המוזיקלי, שילווה את הדרמה אל שיאה – כאשר הקומדיה תיהפך לטראגדיה.

בקישור זה ניתן להאזין לפתיחה לאופרה ה”לייצנים” בשלמותה 

וכאן – הנושא המנבא את “הסוף הנורא” בלשונו של תומאס מאן.

 

Leoncavallo – Pagliacci – Overture-1

 גם בפיסקת הפתיחה של סיפורו של תומאס מאן שזורים מוטיבי ה”רוח הרעה” ועד ל “הסוף הנורא” שיתחולל בסופו של הסיפור.

יחד עם השוואה זו, שהרשיתי לעצמי לערוך, בין פיסקת פתיחתה של נובלה לאוברטורה של אופרה, חשוב לציין כי ככל שהפתיחה של תומאס מאן עמוסה רמזים,  ל”רוח-הרעה” לה נחשף בהמשכו של הסיפור – את “המפתח” העיקרי לסיפור – אין הסופר מניח לפתחו של הקורא, והוא “גורר” אותו, ומוליך אותו בנבכיו של סיפור – פשוט לכאורה – שעיקר כוונתו באלגוריה שבו.

 

  

 

3.  תיאור מקום העלילה

כתיבתו של תומאס מאן עמוסה ומורכבת, והדבר ניכר בתחילתו של הסיפור – מיד לאחר שמסתיימת פיסקת הפתיחה, הוא מעלה שמות של שלושה ישובים, [ “טורה-די-ונרה” “פורטוקלמנטה” ו”מארינה פטריירה” ] אך כפי שיסתבר בהמשך הסיפור עצמו יתרחש ב

“טורה די-ונרה” שאך לשווא תחפש בה היום את המגדל ששמו נקרא עליה...”

 

המבצר הישן ב”פורטה-דאי מארמי” 

 

מתוך הפרטים הביוגרפיים שפירטתי בפוסט [01] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפשיזם – מבוא ברור כי ההשראה לסיפור באה מחופשת הקיץ ב”פורטה דאי מארמי” כשבצילום לעיל מוצגת אותה “מצודה” [ פורטה] מפורסמת שעל שמה נקראת העיירה, שאליה היו מובאים מחצבי השיש שהיו נחצבים בין השאר בקררה ומכאן נשלחים דרומה – והביטוי “מארמי” מתייחס לאותו שיש מובחר ששימש את גדולי הרנסנס בפסליהם המפורסמים – ובינהם מיכאלאנג’לו.

תוספת ההערה “..לשוא תחפש בה היום את המגדל ששמו נקרא עליה” מעידה על נסיונו של תומאס מאן, ל”הרחיק” את העדות, ואולי לטשטש, ולו במעט, את העקבות הביוגרפיים מן הסיפור.

 

 

 

“חוף הים הטיראני ” ? 

הים שלחופיו שוכנות גם טורה די ונרה וגם פורטוקלמנטה – הוא :

“מנאות הקיט היותר הומים שלחוף הים הטירני“

כפי שאנסה להראות בהמשך, הבחירה של תומאס מאן לכנות את הים לחופיו שוכנת פורטה דאי מארמי – גם היא תחבולה לשונית, המרמזת על אותה “רוח-רעה” המנשבת לאורכו של הסיפור, ומכוונת את הקורא הבקיא, אל הפירוש של הסיפור כסיפור אנטי פשיסטי.

“פורטה דאי מארמי ” שהיא כאמור המקור ל”טורה-די-ונרה” שוכנת לחופי הים התיכון, מצפון לסרדיניה, כפי שניתן ללמוד מהמפה להלן:

 

“פורטה-דאי-מארמי” – לחופי הים התיכון 

וכיצד הגיע תומאס מאן, הסופר בעל התחבולות, לקרוא לים זה הים ה”טיראני” ? The Tyrrhenian Sea 

“הים הטיראני”  – הוא שם שמקורו באטרוסקים, התושביה הקדומים של חבל הארץ המוכר לנו כיום כטוסקנה לפני היות האימפריה הרומית. תושבי חבל ארץ זה נקראו הטוסקי. והים שלחופי אותו חבל ארץ נקרא על שמם של מנהיגיהם שכונו “טיראנים”. לימים שם זה:  “טיראנים”, יתקשר בתרבות ההלניסטית שהביאה לעולם את רעיונות הדמוקרטיה, כמנהיגים המתנגדים לדמוקרטיה באתונה, והיוונים העתיקים גינו את ה”טיראנים” על היותם רודנים אכזריים ו”בלתי-דמוקרטיים” ושמם נקשר כסמל הרוע בשל ניתוקם מהעם, ורודנותם בו.

הים, שלחופי “טוסקנה” – המוכר לנו כיום כים-התיכון, הוא חלק מאותו הים – שהאימפריה הרומית ששלטה בכל אגם הים התיכון, כינתה אותו Mare Nostrum – לאמור “הים-שלנו”. בניטו מוסוליני, שביקש לעורר באיטלקים את הרושם שהוא ממשיכם של קיסרי רומי ושואף להחזיר את איטליה, לממדים של האימפריה הרומית, דבק גם הוא, בביטוי זה, ושאף לשליטה במרחבי הים התיכון, במסגרת זו כבש את אלבניה, ואת האי קורפו מיוון, ואף שיגר מפציצים שהפציצו ביום 9.9.1940 את תל-אביב, הפצצה בה נהרגו כ 130 איש  באותה “עיר-לבנה” השוכנת לחופו של “אותו הים”.

הביטוי “Mare Nosrtum” שנבחר על ידי מוסוליני בא להצביע על “מרחב המחיה” הראוי למשטר שכונן מוסוליני, שביקש לראות עצמו, כממשיך דרכה של האימפריה הרומית. הכינוי ה”תמים” לכאורה “הים הטיראני” מרמז איפוא על הטיראן מוסוליני שישתלט על נפש האומה האיטלקית, שתומאס מאן ידביק לו באלגוריה שלו את הכינוי “הקוסם”.

 

 

 

“מכוניות הפיאט הטסות הלוך ושוב”

 

במהלך תיאור מקום הנופש והקהל הרב הפוקד אותו, “מגניב” תומאס מאן גם משפט תמים לכאורה כדלקמן:

“דווקא אחרי-הצהריים נוהרים לכאן יום-יום אורחים מפורטוקלמנטה, שכן לבריות חסרי המנוח הנופשים שם טורה היא יעד-טיולים חביב, ובשל מכוניות-הפיאט הטסות הלוך ושוב בין שני נאות-הקיט נתכסו שיחי הדפנה וההרדוף שבשולי הכביש באבק לבן שלגי שעוביו כאצבע – חיזיון יוצא דופן, אך דוחה למראה”

 

קטע, תמים למקרא זה רווי ברמזים ששתל בו תומאס מאן ופיענוחם, יוסיף נופך לצבע האנטי-פשיסטי של הסיפור כולו.

מוסוליני, ייחס חשיבות רבה ביותר למפעלי “פיאט” שבצפון איטליה, לא רק כיצרנים של מכוניות המוזכרות בקטע, אלא כבסיס לתעשיה כבדה – שתייצר לימים, רכבות, טרקטורים, טנקים תותחים ומטוסים.

משפחת אניילי, המייסדת את מפעלי פיאט, החזיקה בוילה מפוארת ב”פורטה דאי מארמי”, ונהגה לנפוש לחוף הים בחופשות הקיץ שלה.

משפחת אניילי, שחששה מהתארגנות הסוציאליסטים בין פועלי התעשיה הרבים שהעסיקה, וביחוד מהשביתות שאלה יכולים היו להכריז, תמכה מראשית הדרך בבניטו מוסוליני, ובאנשיו במטרה לייצר כח שיהיה מסוגל לדכא, במקרה צורך, את השביתות וההפגנות של הפועלים במפעלי התעשיה הגדולים, ופיאט בינהם.

כך נוצרה הידידות בין משפחת אניילי ובין בניטו מוסוליני. כשנה לאחר שהמלך ויקטור עמנואל מסר לידיו של מוסוליני את תפקיד ראש הממשלה, בא מוסוליני לביקור במפעלי “פיאט” בטורינו. בסרט שצולם בעת הביקור מוצגים מפעלי פיאט העצומים, ובסרט האילם עדיין, מכונה מוסוליני PREMIER, וכאן תצלום שלו מעל גבי מכונית פתוחה בעת ביקורו זה.

 

בניטו מוסוליני על גבי מכונית פיאט מפוארת בביקורו במפעלי פיאט ב-1923

מאז ואילך יהפך מוסוליני “פטרון” של מוצרי פיאט ויקדם אותם בשוק האיטלקי.

מוסוליני כמקדם מכירות של חברת פיאט

לימים יעודד מוסוליני את מפעלי פיאט לייצר מכוניות עממיות – כסוג של “מכונית לכל אחד”

משפחת אניילי למדה מהר מאוד להכיר את יצר ההתבלטות והגאווה שהציף את ה”פרמייר” החדש,  ועד מהרה העניקה לו – מה שדיקטטורים אוהבים – “גאדג’ט” של כבוד בדמות הכרזה שלהלן:

 

אניילי הבעלים של פיאט מעניק לדוצ’ה דגם של פיאט – 

 

לא ייפלא כי גם הדיקטטור מצפון, שלמד דרכיו של מוסוליני, זכה גם הוא מהבעלים של החברה שייצרה את “מכונית-העם” לגאדג’ט דומה:

 

בנץ הבעלים של החברה שתייצר את ה”חיפושית” מעניק לפיהרר דגם של הצעצוע…

 

בסרט משנת 1923 שבקישור זה ניתן לעקוב אחר סרט התעמולה שעיקרו פיאורה של חברת :פיאט” ומפעליה המרשימים. ה”פרמייר” מוסוליני יופיע מדקה 25 ואילך – והתנהגותו באותו שלב עדיין בגדר ביקור נורמלי, של ראש ממשלה במפעל תעשייתי 

כאשר יהפך מוסוליני ל”דוצ’ה” קבלת הפנים לה יזכה במפעלי פיאט תיראה כבר שונה לחלוטין – כיאה ל“דוצ’ה” בניטו מוסוליני 

 

 

הדוצ’ה מוסוליני במפעל “פיאט” 1932

 

הכללת המשפט האגבי כביכול המספר על “מכוניות-הפיאט הטסות הלוך ושוב” בפורטה-דאי-מארמי , אינה סתמית ובאה לרמז על הכיוון שאותה תעשיה כבדה המייצרת מכוניות רבות [ וגם טנקים ומטוסים…] תביא – ולא רק זאת אלא שתומאס מאן מרמז גם על הנזק האחר של תוצרת פיאט :

 

“נתכסו שיחי הדפנה וההרדוף שבשולי הכביש באבק לבן שלגי שעוביו כאצבע – חיזיון יוצא דופן, אך דוחה למראה“

 

הכל כתוב: שחור על גבי לבן, אמנם ברמז אך את הרמז – יש להבין ולפענח…

 

 

 

4. ה”גראנד הוטל”  

 

כיאה למשפחתו של המספר חסר השם [ שמשפחתו של תומאס מאן מסתתרת מאחריו ], ולמעמדה המכובד – הבורגני והנעלה, המשפחה שמה פעמיה למלון הבולט ביותר בעיירת הנופש, שזוכה למבקרים ונופשים רבים,  הוא “הגראד הוטל”.

מיד בתחילת הסיפור ידגיש תומאס מאן כי: 

“בטורה נבנה “גראנד-הוטל”; אכסניות רבות הוקמו בה, מפוארות ופשוטות יותר; “

מראה ה”גרנד-הוטל” בטורה בשנות העשרים

וימשיך:

“כך נראה חוף ימה של טורה כשהגענו לשם – חביב ונחמד די צורכו, ואף-על-פי-כן סבורים היינו שבאנו מוקדם מידי. היה אמצע אוגוסט, העונה האיטלקית עוד היתה בעיצומה, ולמי שאינם איטלקים אין זה הזמן היאה להתוודע אל קסמי המקום ולהעריכם כערכם”

חוף ה”גראנד הוטל” “פורטה דאי-מארמי- 1928”

 

באותו “גראנד הוטל”, מכובד ומבטיח לכאורה, “שם נאלצנו להתגורר מאחר שלא היו בידינו כתובות צנועות יותר”.

ושם גם:

“נבלע התייר בהמון כה גדול של בני רומא ופירנצה, שעל כורכו הוא חש עצמו פרוש מן הציבור, משל היה אזרח סוג ב’ “

 

 

4.1  ההשפלה הראשונה

ה”גראנד-הוטל” מלון בינלאומי בפורטה-דאי-מארמי בשנות העשרים

 

 

ודווקא ב”גראנד הוטל” המפואר, המכובד והמרשים – לכאורה מלון בינלאומי, מקום המיועד לארח בין השאר זרים – יבצבצו ניצני הדחיה הראשונים של המשפחה, שכל חטאה הוא כי הם זרים…. 

“שם הכל על מי מנוחות והצביון הלאומי שוב אינו מובהק כל-כך. האנגלית, והגרמנית והצרפתית שולטות בכיפה מתחת ליריעות ביתני הרחצה ובאולמות-האכילה של האכסניה “

נדמה כי זו ה”תחבולה” הספרותית, שבה נוקט, כמו בדרך אגב, תומאס מאן, ו”מגניב” את סימני הבראשית של שנאת הזרים, שהוא כידוע מרכיב דומיננטי בצמיחת הפשיזם על צורותיו השונות, ודווקא כאן, במעוזה של הבורגנות השבעה ובעלת האמצעים המשתכנת ב”גראנד הוטל” !

אך אלה אינם אלא דברי מבוא מעין “צבע רקע” להתרחשות קונקרטית יותר שתתואר בהמשך:

והנה סיפורו של המעשה, כיצד “גילתה”  המשפחה כי הינם בפועל “אורחים מסוג ב’ :

“נוכחנו בזה לא בלי מידה של עוגמת-נפש כבר ביום בואנו לשם, כשנכנסו אל אולם-האכילה לסעודת הערב וביקשנו  מן המלצר שיוליכנו אל שולחן פנוי, בשולחן שהציע לנו, אומנם לא היה שום דופי, אך את לבנו צודדה המרפסת המזוגגת הנשקפת אל הים, אשר כמוה כאולם כבר היתה מלאה סועדים, אך עדיין נותרו בה אי-אלה מקומות פנויים, ועל כל שולחן משולחנותיה נגהה מנורה באהיל אדום. המראה החגיגי הזה הילך קסם על הילדים, ועל כן אמרנו בפשטות שבדעתנו לסעוד על המרפסת – אמירה של בערות , כפי שהתברר, שכן באדיבות ובמידה של מבוכה הבהירו לנו, שהמקום המלבב ההוא שמור כולו ל”לקוחותינו  “ai nostri clienti”,  ללקוחותינו ? למי, איפא, אם לא לנו ? הן לא היינו אורחים-לרגע, פרפרים שאינם מוציאים את יומם, אלא באנו לשלושה או ארבעה שבועות, להיות פה דיירים ובני-בית….”

 

ביטוי מוחשי לשינוי שחל בפורטה דאי מארמי עם התגברות הרוח הפשיסטית ניתן לראות בתצלום הבא – עת השם המתנוסס על גג המלון הופך מ”GRAND-HOTEL ” לשעטנז של GRAND-ALBERGO [ לא GRANDE,כמתבקש באיטלקית] ולא HOTEL כמשמעותו בכלל השפות, אלא הכינוי האיטלקי הלאומי ואפילו הלאומני, לבית האמור לארח את אורחיו בתמורה לכסף שישלמו עבור שהייתם בו.

 

ה”גראנד-אלברגו” בפורטה-דאי-מארמי” – שמו האיטלקי של המלון בתקופה הפאשיסטית

 

השפלה ראשונה זו, הביאה את המשפחה לתחושה שהיחס אליהם הוא יחס מפלה כאל  “אורחים סוג ב'” – במקום שלא ציפו בו ליחס מפלה ומשפיל שכזה והרצון להחליף מלון בורגני זה החל תופס מקום במחשבתם של בני המשפחה.

 

4.2  ההשפלה השניה

אך הקש ששבר את גב הגמל – והוליך את המשפחה לחפש מקום אחר להתארח בו, היה יחס משפיל עוד יותר – והפעם בהשפעתם הישירה של בני המקום, לרמז כי יחסם של עובדי המלון שסירבו לאפשר למשפחה לאכול במרפסת שקסמה להם, אינו אלא סממן אחד, משאר סממניה של האווירה דוחת-הזרים, אותה מתאר תומאס מאן בחלקה הראשון של הנובלה.

בפעם זו מקור הדחיה וההשפלה בא מכיוונה של “אצולה רומאית” :

“אצולה רומאית מיוחסת היתה ביניהם , נסיך פלוני ומשפחתו, וכיוון שחדרי האדונים הללו היו סמוכים לחדרינו שלנו, היתה הנסיכה, מטרונית מפוארת ואם חרדה כאחת, אחוזה בהלה בגלל שרידים של שעלת שפעוטינו החלימו ממנה עתה-זה, ואשר הדיה הקלושים עדיין הפריעו לפרקים את שנתו העמוקה בדרך-כלל של צעיר ילידינו. טיבה של מחלה זו לא הובהר די-צורכו והיא מותירה כר נרחב לאמונות-הבל, שעל-כן לא היה בליבנו על שכנתנו ההדורה, אשר חרדה לשלומם של פעוטים בהחזיקה בסברה הנפוצה, כי ילדים עשויים להדבק בשעלת דרך חוש-השימע. מתנאה ובוטחת ברום ייחוסה כדרכן של נשים, התייצבה קוממיות לפני הנהלת המלון, וזו, בדמותו המוכרת של המנהל המעונב, מיהרה להודיענו ברוב צער, כי בנסיבות האלה אין מנוס מהעברתנו אל האגף הצדדי  של בית המלון”.((עמוד 84))

 

תומאס מאן, מרמז כאן, על הנטיה של הלאומנים ושונאי הזרים ליחס להם סכנה של הפצת מחלות בקרב האוכלוסיה המארחת. השלב הראשון של אותו תהליך הוא שלב “ההכרזה” או ההצבעה על הזרים כ”מחלה” או מפיצי מחלה בקרב האוכלוסיה המארחת אותם.

אם עדיין מקננים ספקות אצל קוראים לענין הדמיון הרב בין התופעות אותן תיאר תומאס מאן, בשנת 1929, בסיפורו זה, כגון בקטע המצוטט לעיל, בדבר האשמת ה”זרים” כחולים, או בהיותם “סכנה בריאותית” אולי קטע הוידאו המביש הבא, שצולם ביום 28.5.2012 יסייע להסיר ספקות שכאלה, בדבר “תהליכים מעוררי חלחלה”…עליהם הצביע אלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ”ל.

 

קישור ישיר

קישור ישיר אלטרנטיבי 

 

ולמניעת ספק להלן אותם הדברים בקולה המשתלח של מירי רגב:

 

miri-rwgev-sartan-3

 

לאור הביקורת הנוקבת שהוטחה במי שהלהיבה את ההמונים בדרום תל-אביב ביום 28.5.2012 בהגדירה את “הזרים – במקרה הזה “הסודנים” כאילו “הסודנים הם סרטן בגוף שלנו” דמגוגיה שפעלה את פעולתה חיש מהר וחיש קל, כאשר חלק מהמאזינים לנאומי ההסתה הגזעניים, החלו לתקוף אנשים שצבע עורם כהה.

רק אז ניסתה הדוברת הנחרצת וחדת הלשון להתחמק מהאחריות לדברים בטענות מגומגמות  כאילו … “דיברה על “תופעה” ולא “על אנשים” – אך קולה בהפגנה היה ברור וחד.

אם היה עוד ספק בענין הנה החלטת ועדת האתיקה של ועדת הכנסת מיום 9.7.2012 – המצטטת את דבריה – מבלי שאלה הוכחשו על ידה – זמן רב לאחר האירועים,  ושם נאמר במפורש כי הדוברת כינתה את הסודנים “סרטו בגוף שלנו”.

 

 

כפי שיסתבר לימים, [ “הכרותה” עם סרטו של קוונטין טרנטינו … ] כל אימת שהדוברת הנחרצת נתקלת במצב מביך היא מנסה להחלץ ממנו ב”שליפת” איזה שקר מביש במקום להודות בטעותה.

 

[ תוספת מחודש אוקטובר 2020 : בדוח של קרן כצנלסון המתייחס לביטויי שיח השנאה בעקבות מחאת הדגלים השחורים בתקופה מ 1.5.2020 ועד 15.10.2020 – נמצא:

“מפיצי מחלות: לאחר שראש הממשלה בחר להשתמש בכינוי זה כלפי המפגינים , מספר הפעמים שבהם גולשים ברשת השתמשו באותו ביטוי (“מפיצי מחלות”) ביחס למפגינים עלה ב כ 550% ..” [ ראו קישור זה ] 

 

5  אכסניית אליאונורה 

 

לאור ההתנהגות הפוגענית לה זכתה המשפחה ב”גראנד הוטל”, התייחסות שתומאס מאן מעניק לה את הכינוי הלא מחמיא “התרפסות היאה לחצר ביזנטינית”, עזבה המשפחה את המלון היוקרתי ועברה לאכסניה ביתית מלבבת בהנהלתה של סיניורה אלאונורה אנג’וליירי החביבה ונעימת ההליכות היא “אכסניית אליאונורה”.

הרקע הביוגפי לאותה אכסניה אליה עברה גם משפחתו של תומאס מאן זוהה גם הוא והמקור לאכסניה שתקבל את הכינוי “אכסניית אליאונורה” הוא פנסיון רגינה” – הנראה בתצלום זה.

כפי שניתן לראות בתצלום עצמו המרחק  עד לחוף הים אינו גדול, והמשפחה נהגה ללכת לים בעיקר לטובת משחקיהם של הילדים.

  

Forte dei Marmi Pension Regina 

 

המעבר לאכסניה אחרת, לאחר ההשפלות ב”גראנ-הוטל” מתבקש, אך הפרט החשוב בענין מעבר זה הוא שמה של אותה אכסניה המארחת את המשפחה עתה: “אכסניית אליאונורה”, ותומאס מאן, יזדרז לשתף את הקוראים בכמה פרטים אישיים על בעלת האכסניה “סיניורה אנג’וליירי החביבה ונעימת ההליכות”, ובעלה “איש שקט, קירח, לבוש בקפידה תמיד”

 

בנוסף לכך יחשוף בפנינו הסופר “היודע-כל” פרטים “רכילותיים” לכאורה על עברה – טרם נשואיה לבעלה, גם במקרה זה, ראוי שנדקדק בפרטים, כיוון שלהבנתי, אין הסופר זורה מילותיו לרוח:

הנה הפרטים הלכאורה “תמימים”:

“ואולם לפנים, לפני נשואיה, היתה בעלת הבית החדשה שלנו בת לוויתה, רעותה למסעות, מנהלת מלתחתה ואף חברתה של דוזה – תקופה שהיתה בעיניה, כמדומה, החשובה והמאושרת בחייה, וכבר בביקורנו הראשון בביתה התחילה מספרת לנו, עליה בהתעוררות גדולה. תצלומים רבים של השחקנית הדגולה ועליהם הקדשות לבביות, ומזכרות אחרות מן הימים שעשו יחד, קישטו את השולחנות ואת המדפים בטרקלינה של מרת אנג’וליירי, ואף שברי היה כי פולחן עברה המפואר נועד במידה במידה ידועה להעלות את קרנו של המוסד שניהלה כיום, אף-על-פי-כן הקשבנו מתוך הנאה ושימת לב, בעודנו מסיירים עימה בבית, לסיפורים שסיפרה  לנו בעגה טוסקאנית קופצנית ומתנגנת על טוב-לבה המיוסר, על עדינות-נפשה ועל בינת-לבבה של גבירתה המנוחה”((עמוד 89)).

לכאורה, סיפור צדדי, הבא לעבות את קו העלילה הכללי, אלא שבמקרה זה ראוי שנשים לב לא רק לשמה של ה”אכסניה” בה משתכנת המשפחה אלא גם למקורו של שם זה – והשם “ליאונורה” לפרטים – ונתמקד בדמותה של אותה “דוזה” “השחקנית הדגולה” והעקבות מוליכים, ללא ספק לדמותה של “אליאונורה דוזה” 

 

 

 

אליאונורה דוזה 

השחקנית אליאונורה דוזה

 

אליאונורה דוזה [ 1858-1924 ] היתה שחקנית תיאטרון מפורסמת באיטליה, שערכה גם מסעי הופעות בארה”ב ובדרום אמריקה, שיחקה תפקידים חשובים במחזות שייקספיר איבסן ואחרים. היתה דמות רומנטית והתפרסמה בימיה כאשה שניהלה מערכות יחסים עם גברים אחדים, עד שבסוף ימיה קיבעה את יחסיה עם בת זוגה שהיתה ידועה בנטיותיה הלסביות.

 

 

גבריאל ד’אנונציו 

מערכת היחסים שניהלה אליאונורה דוזה עם המשורר והסופר גבריאל ד’אנונציו – היא המעניינת לצורך הבנת הרקע לאיזכורה, כבדרך אגב של “דוזה” היא ליאונורה דוזה שנפטרה בשנת 1924 – כשנתיים לפני ביקורה של משפחת תומאס מאן ב”פורטה-דאי-מארמי”.

 

כזכור, לצידה של “סיניורה אנג’וליירי  עוזר לה בעלה בניהול האכסניה ותומאס מאן מתאר אותו כ”איש שקט, קירח, לבוש בקפידה תמיד”

הסופר גבריאל ד’אנונציו “קירח, לבוש בקפידה תמיד”

 

בשנת 1895, התפתח רומאן סוער בין הסופר, חובב הנשים, והשחקנית המבוגרת ממנו בכחמש שנים, שגם היא היתה סוערת ביחסיה עם הגברים בחייה. 

גבריאל ד’אנונציו וליאונורה דוזה

גבריאל ד’אנונציו עם אליאונורה דוזה בביקור בונציה

 

במהלך השנים כתב עבורה ד’אנונציו ארבעה מחזות בהם הופיעה בהצלחה רבה. ואולם בשנת 1904 חיבר מחזה ששמו “העיר המתה” ומסר את התפקיד הראשי לשחקנית המתחרה שלה שרה ברנארד. בעקבות זאת ניתקה אליאונורה את יחסיה עם ד’אנונציו, ואז חזרה לזרועותיו של אהובה משכבר הימים המחזאי והמלחין ארייג’ו בוייטו.

ד’אנונציו נהג להתפאר בגבריותו הבולטת, סוד הצלחתו עם נשים, ואף הצטלם בתצלום שביקש להבליט את יכולותיו הבולטות:

ד’אנונציו מפגין את גבריותו הבולטת

אלא, שכמו במקרים רבים אחרים, האמת קצת פחות זוהרת מהמיתוס שביקש הסופר, לשבח ולהלל את עצמו ליצור סביבו ואין כמו קרני השמש, להאיר ולסלק את כל ההגזמות, ולהציג את האמת במלוא מערומיה, ובמידותיה הצנועות והרגילות…

האמת העירומה – ד’אנונציו במימדים טבעיים

 

שילוב הרמזים המכוונים למערכת היחסים בין אליאונורה דוזה וגבריאל ד’אנונציו, תורמים, לדעתי, להבנת הרקע של ה”טרום-פשיזם” כפי המרומז בסיפור. 

ד’אנוציו שהיה ידוע לא רק כמאהבן של נשים רבות, אלא גם כהרפתקן, טייס ולוחם, גייס לצידו, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, קבוצה נבחרת של חיילים משוחררים, חדורי מוטיבציה, ושחיו בתחושת השפלה מתוצאות מלחמת העולם הראשונה, וההישגים המועטים שנפלו בחלקה בעת “חלוקת שלל המלחמה”, וכך הצליח ד’אנונציו לאסוף קבוצה גדולה של אנשי ה”ארדיטי” ( יחידות העילית של הקומנדו של הצבא האיטלקי), ועלה בראש צבא פרטי זה, על העיר פיומה, שבעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה נקרעה מאיטליה, ונמסרה ליגוסלביה.

סמלם וגאוותם של ה”ארדיטי” היו הפיגיונות שהיו חלק מציודם הצבאי כלוחמי קומנדו, וגבריאל ד’אנונציו הצליח ברטוריקה הסוחפת שלו לרתמם להרפתקה של פיומה. לאחר כיבושה של העיר, הכריז בה ד’אנונציו כעל עיר ממלכה, והודיע כי היא חלק מאיטליה.

בתצלום להלן נראה ד’אנונצ’יו בין לוחמי הארדיטי הסרים למשמעתו ב”פוזה” לוחמנית כשחלקם נושאים את הפגיונות בפיהם, ששים אלי רצח וקרב…

 

המפקד- ד’אנונציו – בין לוחמי ה”ארדיטי” והפגיונות בפיהם

בפיומה שתחת שלטונו הנהיג ד’אנונציו משטר דמוי משטר פאשיסטי, טיפח פלוגות לוחמים שסימן ההיכר שלהם היו החולצות השחורות [ שאחר כך יאומצו על ידי הפשיסטים של מוסוליני], הנהיג את הכינוי “דוצ’ה”, וכך חייבים היו לפנות אליו, והיה נוהג לערוך עצרות עם המוניות לפני ארמון-השליט ממרפסתה היה מלהיב את ההמונים, בנאומים חוצבי להבות..

 

ה”דוצ’ה” ד’אנונציו נואם מעל המרפסת בפיומה

 

תוספת מחודש אוקטובר 2019: – רשמי ביקור ב”ארמון-השלטון” שב”פיומה”

עיר הקרויה היום רייקה והיא חלק מקרואטיה

 

 

סממנים רבים ממשטרו של ד’אנונציו בפיומה הועתקו לימים על ידי ידידו בניטו מוסוליני כאשר זה יפעל לכיבוש השלטון ברומא – ובתקופת שלטונו. במובן זה הדוגמה של ד’אנונציו היתה עבור מוסוליני מקור להערצה, לחיקוי וליישום שיטותיו.

 

 התייעצות בין ד’אנונציו וידידו בניטו מוסוליני

 ד’אנונציו ובניטו מוסוליני

 

5.1  השינוי במזג האויר וב”הלוך-הרוח”

 

מיד לאחר שתומאס מאן ערך לנו היכרות עם בעלת האכסניה – והקונוטציות העולות משמה של אליאונורה דוזה, עובר הסופר  לתיאור השינו הדרמטי שחל במזג האויר:

“האם צריך לומר שהחום היה ללא נשוא חום אפריקאי ממש;  ממשלת האימים של אל השמש, משאך ניתקת עצמך מן הקרירות המרעננת הכחולה כאין האינדיגו, היתה אכזרית כל כך, שעצם המחשבה על הצעדים המעטים מן החוף אל שולחן-הסעודה, ואפילו בפיז’מה בלבד, היה בה כדי לעקור אנחה מן הלב, האם חביב עליכם חום שכזה ? …”((עמוד 86)).

 

החוף, שכה משך את משפחתו של המספר – הפך והיה למעמסה והמספר מודה:

“גם על החוף לא ידענו שימחה, לא ידענו אושר”

החוף, הסמוך לאכסניית אליאונורה “היה בידי המעמד הבינוני המקומי” – [ להבדיל מהחוף ליד ה”גראנד הוטל”, שם שכנה העילית העשירה]. חלקם של בני המעמד הבינוני שעל החוף היו חביבים אך

“בראש וראשונה היינו מוקפים בינוניות אנושית ואספסוף של קרתנים“

 

 החוף בפורטה דאי מארמי שנות העשרים

 

וכאן יחל תומאס מאן לתאר את הטיפוסים הדוחים שעל החוף, החל בנער Fuggierro שאמו קוראת לו בקולי קולות, והוא מתלונן על צביטה שנצבט מסרטן קטן ועושה מזה ענין גדול, אותו נער בין השתים-עשרה, היה ממבטאיו היותר בולטים של:

“איזה הלוך-רוח כמעט לא נתפס שריחף באוויר והעכיר עלינו את ימי הנופש כמין סיוט, משום-מה היתה האווירה מסביב חסרה איזה תום ופשטות; הקהל המקומי “החזיק מעצמו” – ובתחילה אף לא היה ברור באיזה מובן, הכל העמידו פנים של חשיבות, הכל הציגו לראווה, גם זה כלפי זה, גם כלפי הזר, כובד ראש וזקיפות-קומה והקפדה על גינונים של כבוד – לשם מה ולמה ? עד מהרה התחוור לנו שיש כאן ענין פוליטי, שהדברים אמורים באידיאה של האומה, ואכן היה החוף שוקק ילדים פטריוטיים – חזיון  לא טבעי ומהלך נכאים”.((עמודים  87-88)) 

 

 הנה אט אט מבצבצת הלאומנות המאפיינת את אותה “בינוניות אנושית ואספסוף של קרתנים“

 לא סתם שנאת זרים, אלא “ענין פוליטי”  – “אידיאה של אומה” 

ותומאס מאן ממשיך ומתאר את החוויה שבה התנסו הילדים אשר שיחקו, יחד עם בני גילם על החוף, אלא שמנת חלקם “לא היתה אלא אכזבות עלומות-פשר מיני עלבונות פרחו שם, נשמעו ביטויים של זחיחות, שהיתה פגיעה ודעתנית מכדי שתהיה ראויה באמת לשם הזה, פרצו סכסוכי דגלים ומריבות על יתרון ויוקרה”

 

ילדים משחקים על החוף בפורטה דאי מארמי – שנות העשרים

 

עד כאן תיאור “סביר” של יחסים לא אידיליים במיוחד בין ילדים שפערים של שפה מפרידים ביניהם.

אך מכאן יעבור תומאס מאן לתאר במילים קצרות, אך משמעותיות, את יחס המבוגרים האיטלקיים לריבים אלה:

“התערבותם של המבוגרים , יותר משבאה לפייס, באה לחרוץ משפט ולהגן על עיקרי-אמונה; הצהרות על גדולתה ותפארתה של איטליה נישאו באויר, הצהרות נזעמות ומשביתות שמחה; 

ראינו את ילדינו נכלמים ומסתלקים במבוכה, והרבה טרחנו לפרש להם את הדברים במידת האפשר; על האנשים הללו, הסברנו להם, עובר דבר-מה, איזו התנסות, משהו בדומה למחלה – לא נעימה, מן-הסתם, אבל הכרחית”((עמוד 88))

 

 

5.3    ההשפלה השלישית

 

וכאן, על החוף הסמוך ל”אכסניית אליאונורה” הוא החוף המוחזק על ידי “בני המעמד הבינוני המקומי” – תספוג משפחת המספר את ההשפלה השלישית – שהיתה קשה מהשתיים הקודמות:

 סיפור המעשה פשוט בתכלית: ביתם בת השמונה, הנראית כבת שבע, הסירה לתומה את בגד הים שלה ונכנסה למים כדי להיפטר מן החול שדבק בגופה והציק לה.

והנה הארוע חסר החשיבות הזה, הצית את אש השנאה והפך את הענין לשערוריה רבתי.

“הילדים הפטריוטיים נצטווחו, פוג’יירו תחב אצבעותיו לפיו ושרק . שיח-מבוגרים קולני ונרגש עלה בסמוך לנו ולא בישר טובות.”

:

ילדים על החוף בפורטה דאי מארמי – שנות העשרים 

 

 והנה אחד :

“אדון בפראק, מגבעתו הנוקשה ההולמת אך במעט את חוף-הים, מוסטת לו אל עורפו, קם ומבטיח לגבירתו הקוצפת שמנוי וגמור עמו לנקוט אמצעים…”

וטען בפני המשפחה כי בהתנהגות הבת הקטנה היה :

“משום רמיסה ברגל גאווה “את כבודה של ארצו, ולפי שהוא האדון בפראק רואה חובה לעצמו להגן על כבוד המולדת, הריהו מוכן ומזומן לקבל עליו כל טירחה, ובלבד שפגיעה זו שפגענו בגאווה הלאומית לא תצא פטורה מעונש”.((עמוד 89))

 

 

הסוף היה שהמשפחה נגררה למועצה המקומית ושם נגזר עליה לשלם קנס של 50 לירטות, “כמין כופר-נפש וכפרת-עוון”.

 

אחרי השפלה שלישית זו גמרה המשפחה אומר בנפשה לעזוב את מקום הקיט האמור אלא ש… נסיבות שונות עיכבו בעדם וביניהן ההופעה של צ’יפולה הקוסם שנועדה לערב – ואותה לא רצו הילדים להפסיד.

 

 

על חווית המופע של צ’יפולה – הוא ה”קוסם” – ארחיב בפוסט נוסף הנמצא בהכנה.

 

[ המשך יבוא …]

 

 

 

.

 

__________________________________________

פוסטים בנושא תומאס מאן – “מאריו והקוסם” והפשיזם

______________________________________________________________

[07.1] תמאס מאן: מאריו, הקוסם וצמיחת הפאשיזם – מבוא

[07.2] תומאס מאן: מאריו והקוסם – סממני הפאשיזם שבטקסט

[07.3] תומאס מאן – מאריו והקוסם – המופע של ה”קוואליירה צ’יפולה” – המבוא 

 

[07.4] מסע ומסה : בעקבות תומאס מאן 

[07.4.1] מסע ומסה : בעקבות ת. מאן – לפורטה-דאי-מארמי 

[07.4.2] מסע ומסה בעקבות ת.מאן -“חקירה בפסיכולוגיה של הפשיזם” 

[07.4.3] מסע ומסה בעקבות ת.מאן – האמן בשירות הפשיזם  

[07.4.4] בעקבות תומאס מאן – פשר הפסל Vittoria ב”פורט-דאי-מארמי”

 

 

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “מוסוליני והפשיזם” 

_______________________________________

[01] מוסוליני והפשיזם: הולדת הפאשיזם מרוח ה”פאשיו”

[02] מוסוליני והפשיזם –  “הפאשיו” ודרכו של מוסוליני לשלטון

[03] מוסוליני והפשיזם – מוסוליני מכתיר עצמו “IL DOCE” -“המנהיג”

[04] מוסוליני והפשיזם – המקורות הרומיים של סמל ה”פאשיו”

[05] מוסוליני והפשיזם – מה מסתתר מאחרי ה”פאשיו” הפשיסטי

 

_________________ 

 

“מסעות אנטי-פשיסטים לאתרים פשיסטיים”

 

_______________________________________

פוסטים בנושא “פשיסטנים עבריים” 

_______________________________________

 

[01] פשיסטנים ופשיסטים בעברית 

[02] אב”א אחימאיר – “מפנקסו של פשיסטן”

[03] איתמר בן-אבי ועתונו “דאר היום” [ בהכנה ]

[04] מירי רגב – “אני שמחה להיות פשיסטית” –[ הפוסט בהכנה]  [ בינתיים : הסרטון ]

 

 

 

.

 

1. כתר הוצאה לאור 1996 [↩]
2. תומאס מאן סיפורים מוקדמים תרגום יעקב גוטשלאק ספרית פועלים בעמודים 95-123 [↩]