בליבו של הסיפור, לקראת סיום הפרק הרביעי [ מתוך תשעה פרקים, שאורכם לא אחיד ] מגלה טוניו קרוגר לידידתו ליזאווטה איוואניבנה את סודו הגדול:

“אני מגיע אל תכלית דברי, ליזאוואטה, הקשיבי נא, אני אוהב את החיים. זהו וידוי. שימרי אותו בלבך, כי מעולם לא התוודיתי על כך לפני אישה. אמרו עלי, ואפילו כתבו ופרסמו ברבים, שאני שונא את החיים או חושש מפניהם או בז להם או מתעב אותם. שמעתי זאת בחפץ לב, הדברים ערבו לי; ואף על פי כן אין בהם אמת כלל. אני אוהב את החיים…. את מחייכת, ליזוואטה, ואני יודע מדוע. אבל אני משביע אותך, אל תחשבי את דברי לספרות ! ואל תדברי באזני על צ’זארה בורג’יה או על איזו פילוסופיה שיכורה המעלה אותו על נס!”

[ תומאס מאן, טוניו קריגר, מתוך מות בונציה וסיפורים אחרים, מגרמנית נילי מירסקי. הוצאת הקיבות המאוחד עמ’  176 ]

טוניו קריגר ישוב לאותה “אהבת חיים” שלו בפרק התשיעי והאחרון של הסיפור. פרק זה כתוב כעין מכתב סיכום אותו שולח טוניו קרוגר לליזאווטה מהצפון. זהו מעין “סיכום” של הסיפור, פרק המסקנות ומה שמחפשי פתרונות לסיפורים יכנו ה”מוסר השכל” של הסיפור. כאן, כך יאמרו, מגלה לנו הסופר את “כוונותיו הסמויות יותר” או “הגלויות פחות”….

חזרתו של הסופר לכפל המשמעות שבמוצאו: אביו הצפוני ה”מיושב בדעתו” מרמז על הקו האפוליני ביצירה, לפי חלוקתו של פרידירך ניטשה בחיבורו: “הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה” שהיה שיר הלל לא רק לגישה היוונית העתיקה , אלא שניטשה הפנה את ניתוחו כשיר הלל למושא הערצצתו אותה עת – ריכארד ואגנר וביחוד יצירתו “טריסטאן ואיזולדה” שאותה איזכר טוניו קריגר בשיחתו עם ליזאווטה.

הצד האפוליני המדוד וההגיוני שבא לו לסופר ירושה מאביו מתנגש עם הצד הדיוניסי הסוער והרגשני שמקורו בדמה של אימו, שהוא “אקזוטי, וחושני וסעיר יצרים ואף נתונה לדחפים פתאומיים של הפקרות”.

המוצר שטוניו קריגר רואה בעצמו – כסופר באותה עת היא מזיגה בין שני אלה

“בורגני שנתעה אל האמנות”

“צועני המתגעגע אל החינוך הנאות”

“אמן שכליותיו מייסרות אותו”

אם ננסה לפענח את אותו “שיר הלל לחיים” שתומאס מאן מהלל בפרק האחרון, נראה כי ב”חשבון הנפש” של הסופר תומאס מאן בן ה 28 שהוא עושה דרך משקפיו של הסופר טוניו קריגר בן השלושים – הוא מגיע לפרשת דרכים בחייו.

עד עתה: “הרג” את רוב גיבוריו הקודמים:

את יוהנס פרידמאן גיבור הסיפור “אדון פרידמאן הקטן” משנת 1897, המטיל עצמו למימי הנהר לאחר שנגינת הפתיחה ללוהנגרין הכתה בו וגרדה פון רינלינגן הביטה בו במבטי בוז ולא נענתה לחיזוריו המגושמים וחסרי הסיכוי.

את יוהאן בודנברוק – גיבור “בית בודנברוק” משנת 1900, הוא הנו הצעיר לימים החולני והחלש אך בעל המשיכה האובססיבית למוזיקה לא רק שמסמל – ממש כמו תומאס מאן עצמו ובן דמותו – את סופה של שושלת סוחרים בורגנים בעלי מעמד ותושיה של עשית כסף וצבירת הון – אשר יורדת מגדולתה וסופה בא לסיומו עם בחירתו של הבן הצעיר את דרכו אל מסתוריה של המוזיקה, שיחס עמה מגיע גם מותו בשחפת.

כך הוא גם גורלה של גבריאלה קלוטריאן גיבורת “טריסטאן” [ שחובר בשנת 1903 – לפני כן ] אשתו הבורגנית של בעלה הבורגני הסרה לבית המרפא לחופשת מרפא קצרה ושם, בניגוד להנחיות וביודעה את הסכנה האורבת לה מן הנגינה בפסנתר היא מתפתה לדברי הכיבושין של הסופר דטלטב שפינל ומנגנת לבקשתו קטע מתוך טריסטאן ואיזולדה וגם גורלה נחרץ למות.

בטוניו קריגר מצין תומאס מאן מעין נקודת מפנה – הפעם הוא “אוהב את החיים” משמע : גורלו של טוניו קריגר, גיבורו, נחרץ לחיות.

הסיפור טוניו קריגר הוא סיפור המתאר את החיים הרגילים, נעדרי הדרמות הטראגיות. חיי בורגני מן השורה שנטיות ליבו וכשרונותיו גוררים אותו אל עבר הגבולין.

חיים אלה כוללים, אכזבות נעורים מעציבות באהבה נעורים שאינה נענית, לבטים ומלחמות פנימיות עם ההתבגרות וחיפושי הדרך האומנותיים, שיח-אומנים עם ידידתו הציירת ליזאווטה איוונובנה, בחינת ההקשר בין מציאות החיים האישיים של הסופר אל מול הבדיה שמעשה האמנות הסיפורי, מסע בחיפוש אחר שורשיו הצפוניים – הקרים והמחושבים, התנסות בסערה בים – הרבה פיוט ומלנכוליה אך…בכל זאת סיפור עם “סוף-טוב” כאשר הגיבור צופה פניו אל עבר האופק….

אך, כפי שיסתבר לנו כעבור זמן: הסופר תומאס מאן איני מצליח להשאר בצד האופטימי של המפה. לאחר ירח דבש זה עם “החיים”  ואהבתו אותם ישוב תומאס מאן לסורו : בשנת 1911 יהרוג את גיבורו גוסטאב פון אשנבך – ב”מוות בןנציה” ובשנת 1928 יביא למתות של גיבורו הנס קסטורפ ב”הר הקסמים” והערוב ימיו יהרוג את גיבורו המלחין אדריאן לוורקין ב”דוקטור פאוסטוס” שלו – כך שבראיה הסטורית – טוניו קרוגר הוא סיפור אופטימי שהסופר בו אינו מותיר גוויות בשדה הקרב הסיפורי – וכל הגיבורים מגיעים לקיצם הטבעי [ כמו הוריו של טוניו ] או ממגכיכים את חייהם כמו טוניו קריגר עצמו. טוניו קרוגר הוא סיפור פיוטי על לבטיו של הסופר ועל פרשת הדרכים בה הוא נמצא – על משיכתו אל הדיוניסי המתפרץ וסוער מצד אחד לעומת מידת השקט וההגיון אותו מכתיב הצו האפוליני.

לבטיו של הסופר האם עליו לתת ביטוי בספרותו לחוויות חייו האישיות או שעליו לספר סיפור ובו רעיונות מופשטים.

האם עליו ללכת בדרכם של הזמרים ששרו בפני האפיפיור – הזמרים הקסטרטי שהוטל מום בגופם כדי שיגשימו את יעודם האומנותי או שעליו ללכת בדרכים מתונות יותר ולערב את ההגיון ואל המעשיות המאפיינת את מנהגם של ה”בורגנים” בספרותו ולדעת לעשות פשרות, כדרכם של בורגנים המעדיפים פתרונות מעשיים ו”בינוניים” על פני מעשים נועזים וקיצוניים.

שרבוב שמם של הזמרים השרים בפני האפיפיור, לאחר שטוניו קרגר שואל “האם האמן הוא גבר בכלל ? “- היא בעצם אחד ה”מפתחות” להבנת הסיפור טוניו קרוגר: מצד אחד יש בסיפור לא מעט רמזים על משיכת נעורים הומו-אירוטית של טוניו לחברו היפה האנס האנסן – בן גילו. טוניו מקיים עם “ידידתו ואשת סודו” שיחה אפלטונית במובהק בעניני אומנות. למרות הידידות האמיצה ביניהם וההבנה האינטלקטואלית המרחפת על שיחתם – לא ניכרת כל משיכה בין הסופר לציירת. הכל נשאר “עקר” וברמת ה”התפלספות” בלבד.

בפעם הבאה שטוניו פוגש אישה הוא בנשף הריקודים בקופנהגן – שם יבחין בשני מושאי חלומותיו הרומנטיים מימי הנעורים:  האנס האנסן ואינגבורג הולם – שניהם בלונדיניים, שניהם בעלי עיניים כחולות, אשר טוניו שחור השיער והעיניים, לא הצליח להגיע אליהם. והנה שניהם, שני מושאי אהבתו הנכזבת, חברו יחד והם עתה בני-זוג. טוניו נשאר מרוחק, ושומר על עמדת צפיה בלב, מסתתר בפינה מאופלת, כדי שיראה ולא ייראה, ואין הוא ניגש לאף אחד מהם. תומאס מאן משאירו “עקר” בתגובותיו. והוא הדין באותה בחורה שחורת שיער ועין המביטה בו [ ככל הנראה מבט מיוחד ומזמין…] בנשף הריקודים. אך היא ביישנית גדולה ומהססת ובעצם מחכה שטוניו יטול את היוזמה לידו.  אך לא: טוניו קריגר – ביישן לא פחות ממנה, ואולי “עקר” וחסר מוטיבציה הנדרשת לנסות וליצור עימה איזה קשר.

הקשר היחיד הנוצר הוא כאשר, בעקבות המוזיקה הסוחפת והריקוד היא ובן זוגה נופלים לרצפת הריקודים ונפגעים – אז מושיט לה טוניו קריגר יד מנומסת וחסרת כל נטיה או משיכה מינית, כעזרה.

טוניו אינו רק “עקר” – וחסר אנרגיות מינות כאדם, תומאס מאן מותיר בנו את התחושה כי הסופר שאת שלבי התבגרותו מנעורים ועד בגרות צייר ביד אמן לנגד עיננו, הוא מותיר את הסופר המסתתר מתחת לשם טוניו קריגר, כם כסופר “עקר”, מסורס, ופרט להנאות קטנות וחסרות חשיבות שהוא מייצר לטובת קומץ קוראיו הוא לא “פורץ” ולא הופך להיות “סופר גדול”

“ידידתו ואשת סודו”, מכנה אותו לא פחות ולא יותר: “בורגני” או לכל היותר: “בורגני אובד-דרך” או “בורגני טועה”

ותומאס מאן של אותו שלב בחייו מוכן כנראה להשלים עם תיאור זה של חייו.

אולי העובדה כי המוזיקה ממלאת תפקיד כה שולי וזניח ביצירה זו של תומאס מאן מכתיבה את תוצאתה ה”בורגנית” אוהבת החיים… שהרי כל מה שכתב עליה היה אותן שורות בודדות שכתב על טריסטאן ואיזולדה:

“קחי למשל את יצירתו המופלאה של האמן המובהק מכולם וכל כך גם רב העוצמה מכולם, קחי את יצירתו החולנית, הדו-משמעית בשורש הוויתה, ‘טריסטאן ואיזולדה’, והתבונני בהשפעה הנאצלת ממנה על אדם צעיר בעל רגשות עזים ובריאים, תראי בו התרוממות הרוח והתגברות האונים, התלהבות חמה, נאמנה, ואולי אף התעוררות ליצירה ‘אומנותית’ משל עצמו…. “

 

יצירה “חולנית” שיש שפירשוה כפשוטה:  מות-מתוך-אהבה – LIEBESTOD

קישור-ישיר

.

טוניו קריגר – רשימת הפוסטים

_____________________________________________________

טוניו קריגר – [1] ימי נעורים

טוניו קריגר – [2] ליזביטה איוונובנה

טוניו קריגר – [3] המסע צפונה

טוניו קריגר – [4] הסערה בים

טוניו קריגר – [5] הבורגני אוהב החיים

טוניו קריגר – [6] מסערה לסערה

טוניו קריגר – [7] הקסטרטי, הזמרים המסורסים