בלאזס “עזאזל” בוילאן Boylan (Hugh) Blazes

את אזכוריו בטקסט אסמן בצבע כתום

זהו החלק השני של הפוסט:

 18.5 ג’יימס ג’ויס “קטלוג” של מולי בלום [3.1] 

ה”התענבלות”

בפרק הרביעי, “קאליפסו”, מיד לאחר שמולי מתעוררת וקפיצי מיטתה מחריקים, יופיע הביטוי “התענבלו” – זוהי המקבילה העברית שבחרה המתרגמת יעל רנן ל jingled ביטוי שיחזור, ויחזור על עצמו,  בפרק ה 11 – “הסירנות” המתרחש בשעה ארבע אחר הצהריים.

פרק “הסירנות” מלא ב”קולות” מסוגים שונים: החל ברעשי הכרכרות, דרך הרעשים בבאר עם תשלום הכספים, קולות נעלי הנכנסים, הקשות מקלו של מכון הפסנתר העיוור ועד לקולות המוזיקה המתנגנת בבאר.

הקולות עולים מיד בפתיחת הפרק כאשר שתי המוזגות בבאר במלון אורמונד שומעות את:

“ברזל הפרסות מהדהד פלדה”

אלה הקולות שמשמיעה שיירת משנה המלך העוברת ליד הבאר:

“עגלה מתגלגלת התהוללה מתענבלת”

עמ’ 300

בלום מגיע לאותו באר לאחר שקנה למולי אשתו את הספר “מנעמי החטא” של פול דה קוק. “הקוק” כאן במובן התרנגול שיודיע על הבגידה של יהודה איש קריות בישו… ולא רק בהקשר של שמו מעורר האסוציאציות של אבר מין …

גם כאשר בוילאן מגיע לאותו באר… בדרכו לפגוש את מולי כניסתו מלווה קולות:

“נעליו השחומות האלגנטיות של עזאזאל בוילאן החריקו על ריצפת הבאר”

עמ’ 309

כאשר בוילאן יוצא בדרכו לפגישה עם מולי כשהוא רוכב בכרכרה הצליל הנשמע הוא:

“צליל עינבלה כירכרה קלה” בלום שמע ציל, צליל קל. הוא נוסע…”

עמ’313

ובהמשך

“בטיילת הרווקים” [ היא טיילת הסמוכה למלון אורמונד – ו’   ] טייל-הולל מתענבל עזאזל בוילן רווק עם שמש עם חום, אחוריה הממורטטים של הסוסה בטפיפה, בצליפה של השוט [ מולי תזכיר כי בוילן טפף על ישבנה שלה ] , על צמיגים מדלגים: מתערסל, מושבו חמים, בוילאני בקוצר-רוח בולעני, בלהט עז-נועז. קרן. נעמד לך ? קרן. נעמד לך ? קו קו קרן”

עמ’ 315

וכאשר כירכתו עוברת ליד אנדרטאות שונות בדבלין בדרכו לרחוב אקלס שוב נשמעים קולות:

“ענבל על פני אנדרטאות של סיר ג’והן גריי, הוראציו חד-יד נלסון…”

עמ’  322

ואל קולות הכרכרה הנוסעת מתלווה המוטיב החוזר של Sonnez la Cloche – “צלצל בפעמון” המקושר באופן אסוציאטיבי לבוילאן, כרמז לדרך בה “רואה” בלום את העומד להתרחש בין אשתו ובין מאהבה, בדומה לצליל המופק מנקישת הענבל בגופו של הפעמון.

ליאופולד בלום, הנמצא בבאר “שומע” את הכרכרה של בוילאן מתקרבת לביתו. מחשבותיו עוברות למולי הוא מדמיין אותה אומרת:

“מלא אותי אני חמימה , אפלה, פתוחה מולי ב “quis est homo”

ציטוט מתוך הסטאבאט-מאטר [ של רוסיני ]  שצוטט בפרק “אוכלי הלוטוס” בעמ’ 104 – ופירוש המילים הלטיניות הוא:”מי האיש” [ שלא יבכה בראותו את סבלה הגדול של אם ישו ]

“מרקאדנטה. מצמיד את האוזן שלי לקיר בשביל לשמוע. צריך אישה שיש לה מה להציע”

ואז נעצרת כרכרתו של בוילן, ליד פתח ביתם של ליאופולד בלום ומולי אשתו, ברחוב אקלס 7 בדבלין

הבית ברחוב אקלס 7 בדבלין (מודגש בצהוב)

וג’ויס כותב:

“כרכור כרכרה נעצר. נעל שחומה מטורזנת של בוילאן מטורזן גרביים מעוטרים בכחול-רקיע הוצבו בקלילות על הארץ”

עמ’ 329

“מישהו על הדלת הך דפק. מישהו טרח טרק. האם ידפוק פול דה קוק, במקוש רועש לא יבוש, במקור קוק-ריקו קארקארה [ בופון מזכיר עוף בשם “קארקארא” הדומה לטווס “ניתן לאילוף” ומתנהג כאדון הבית…ואף נוקש במקורו על הדלת כדי שיכניסוהו”] קראקרו, קוק-ריקו. הך”

עמ’ 329

כל הקולות הללו, מתיחסים אל אותה “התענבלות” [ או במילים פשוטות וישירות : המגע המיני ] העומד להתרחש. באותו שלב בלום עדיין לא יודע כי ה”התענבלות” תתרחש במיטתו. הוא יודע שבוילאן בדרך לביתו על מנת לפגוש במולי לצורך “התענבלות”.

בהמשך המונולוג, עוברת מולי לפנטז על סטיפן דאדלוס, המשורר הצעיר [ לו נקדיש פוסט נוסף ונפרד ] חוזרת מולי ונזכרת בנימוסיו הירודים והגסים של בוילן:

“אבל…מה אני אעשה עם ההוא [ בוליאן ] זה לא בא בחשבון איך שהוא מתנהג אין לו שום נימוס שום עדינות ושום כלום מכניס לי כזאת מכה מאחור על הישבן בגלל שלא קראתי לו יו טיפת השכלה אין לו הוא לא מבדיל בין שירה לכרובית זה מה שיוצא לך אם את לא מחזיקה אותם קצר מוריד את הנעליים והמכנסיים ישר על הכיסא מול הפרצוף שלי כזאת חוצפה בלי לבקש רשות אפילו ועומד לו בצורה כזאת וולגארית עם המין חצי חולצה שהם לובשים בשביל לעשות עלי רושם….”

עמ’ 834

ומיד לאחר מכן:

“…לגברים טוב יש להם כל כך הרבה הנאות מגוף של אשה אנחנו תמיד כאלה עגולות ולבנות בשבילם הלוואי שהייתי יכולה פעם להתחלף איתם רק בשביל לנסות איך זה כשפתאום זה מתנפח להם קשה כזה אבל גם רך כשנוגעים בו…”

עמ’ 834

הפעם האחרונה שתחזור לענין בוילאן תהיה כאשר תחליט להתפייס עם ליאופולד בלום ותנסה לגרות אותו. את הרמזים תרמוז לו כאשר תשיר לו שני ציטוטים מתוך דון ג’יובאני:

“אני יודעת מה אני הולכת לעשות לו [ לליאופולד בעלה ] אני אסתובב לי ככה די עליזה לא יותר מידי רק אשיר לי קצת פה ושם  Mi fa pieta Masetto [ אני מרחמת על מזאטו ] אחרי זה אני אתחיל להתלבש בשביל לצאת Presto non son piu forte [ מהר, כוחי אוזל ] אני אלבש את התחתונים והקומבינזון הכי יפים שיש לי ואני אתן לו לשטוף טוב טוב את העיניים שלו עד שיעמוד לו המקלון שלו אני אודיע לו אם זה מה שהוא רוצה לשמוע שמזיינים את אשתו כן ועוד איך עד שיוצא לי מהאזניים כמעט לא כמוהו 5 או 6 פעמים אחד אחרי השני הנה הכתם שהוא השפיך על הסדין הנקי אני לא אטריח את עצמי אפילו להוריד את זה בגיהוץ זה צריך להספיק בשבילו [ בשביל ליאופולד ] אם אתה לא מאמין לי שים יד על הבטן שלי אחרת אני עוד אצטרך להעמיד אותו שם שהוא יעזור לו להכנס אלי מתחשק לי לספר לו הכל בדיוק עם הפרטים ולהכריח אותו לעשות את זה לפני מגיע לו זה הכל באשמתו אם אני אשה מופקרת כמו שהטיפוס ההוא מהיציע אמר….”

עמ’ 838

מכאן תחזור ליחסיה עם בלום…עד לסיומו של המונולוג הגדול

ובכן:

בוטות לשון כביטוי להסתייגות מיחסי בגידה של אישה נשואה בבעלה ?

או

ביטוי ליחסי משיכה חזקים של מולי למאהבה ?

– לכם, הקוראים, [ והפרשנים ]  הפתרונים…

________________ 

פורסם לראשונה ביום 28.2.2009 ב”קפה דה-מרקר”