אוטו דיקס היא והוא

  הפרק הרביעי של הסיפור מתרחש במינכן. טוניו קריגר כבר כבן 30, לבוש בהידור ובקפידה מופלגת, ובמזג אויר אביבי הוא סר לבקר באטליה של ציירת שהיא “ידידתו ואשת סודו”.

אם עד עתה הדגיש תומאס מאן את משיכתו והעדפתו המובהקת, לבעלי השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, דמויות המתאימות לעמי הצפון‘ הנה, בפרק זה “ידידתו ואשת סודו”, הנושאת שם שאין להחמיצו, היא בעלת שיער חום, פניה שחומות והיא סלאבית במובהק עם האף הסולד, עצמות לחיים בולטות והעיניים הקטנות, השחורות והנוצצות ושמה:  ליזאווטה איוונובנה. אין זה שם מקרי, שתומאס מאן בחר בו על דרך הסתם ובמקרה.

בשם ליזאוטה איוואנובנה [ בכיתוב לעברית של לאה גולדברג במאמרה : “ליזיאבייטה – גבולות החופש והדין” מתוך לאה גולדברג, הדרמה של התודעה בעמוד 104)  היא מאיתת את שמה : ליזיאבייטה ) קרא פיודור דוסטוייבסקי לאחותה של הזקנה – זו המלווה בריבית, אותה רוצח רסקולניקוב ב”חטא ועונשו” . ליזיאוטה היא הנרצחת השניה, מיד אחרי שרצח את אלינובה איוונובה – רוצח רסקולניקוב גם את האחות.

ובשם טעון [ספרותית ] זה בחר תומאס מאן לקרוא ל “ידידתו ואשת סודו” של טוניו קריגר.

השימוש בשם זה, שעושה תומאס מאן מיד בראשית הפרק מעורר את השאלה מה לשם רוסי זה בסיפור שהמרחק הגיאוגרפי והנפשי שלו נע בין הדרום [ באירופה ]  בין ה  BELLEZZA   – כלומר: היופי הטובל בשמי קטיפה כחולים, יין לוהט ושכרון חושים מתוק, שמציעה איטליה –  לבין הקרירות האפורה והצוננת כצבע הכספית של קופנהגן שבצפון.

נראה לי כי כל הפרק הרביעי מכוון על ידי תומאס מאן למעין שיטוט של הסופר, שכבר בגר, במקורות יצירתו הממשיים והאפשריים: הוא מחפש את הבאר העמוקה, את היובל המפכה, את מקור המים החיים, ממנו ישאב את כוח יצירתו ויפרה את אומנותו, את החומרים מהם ירקח, מעשה אלכימאי, את מרקחתו הספרותית.

אנו פוגשים את טוניו קריגר, כאשר הוא מגיע לסטודיו של הציירת ללא הודעה מוקדמת, חושש שמא הוא מפריע והוא מבקש לראות את עבודתה, הוא מתבונן ב:

“סקיצות הצבעוניות …ובבד הרחב המכוסה רשת ריבועים משורטטים, שכתמי הצבע הראשונים החלו לבצבץ עליו מבין מתוות סבוכות”.

והוא משווה את מצבו ואת סיבת בואו לאותו מצב בראשיתי בה נמצאת גם יצירתו שלו:

“זה עתה קמתי משולן העבודה, ליזאוטה, ובראשי ערבוביה ממש כמו פה על הבד הזה: רק שלד דק מיתוות חיוורות מלוכלכות במשיחות של תיקונים וכמה כתמי צבע. והנה אני בא אלייך ורואה גם אצלך אותו מראה עצמו. וגם את הסתירה, את הפירכה שהתייסרתי בה בבית אני חוזר ומוצא פה”

[ טוניו קרגר, בעמ’ 169 ]

שניהם נמצאים בגישושים ראשונים לקראת היצירה ועד שתימצא הדרך מה שרוחש הוא : “ערבוביה”. ריח הפיקסטיב [ מייצב הצבע בו משתמשים הציירים לייצב את הצבע על הבד ] לבין ריח האביב שבחוץ.

וכך מתגלגלת לה השיחה, אשר בתוכה מבליע תומאס מאן כמה מקורות אפשריים העומדים לרשותו של הסופר [ המתחיל ]:

בדרכו אליה, כך הוא מספר, פגש את הסופר אדלברט. סופר זה, טען בפניו כי האביב הוא העונה האיומה מכולן, שכן, האביב, המעורר תסיסה בלב, הוא מגונה: התסיסה, מונעת מן הסופר, מלהשיג את יישוב הדעת הנחוץ לחשוב ולו מחשבה הגיונית אחת…

ריחותיו של האביב כה משכרים עד כי הם מצליחים לבלבל על הסופר את דעתו: במילים אחרות, אל לו לסופר ללכת שבי אחרי התפעמותו מחילופי עונות השניה, עדיף, כמו שהמליץ ועשה אותו סופר: ללכת לבית הקפה, המגלם את הספירה המרוחקת והנשגבה של הספרות, שאין בה מקום אלא לרעיונות הנשגבים.

ליזאווטה מבחינה כי ליבו מלא על גדותיו והוא מבקש לפרוק את מחשבותיו אך גם היא מבקשת לסיים מקטע מסויים בציורה, על כן היא מבקשת ממנו שימתין מעט ואז, כמנהג הרוסים ישבו וישתו תה ויפטפטו.

אוטו דיקס

הם חוזרים בין לבין לענין האביב המתעורר והמעורר את הרגשות וטוניו מסתייג מהתפרצות הרגשית אותה מזמין האביב:

“אכן, באביב אין העבודה עולה יפה. אבל מדוע ? מפני שהרגשות מתעוררים. ומפני שרק הנבערים מדעת סבורים שהאדם היוצר רשאי להרגיש. כל אמן של אמת יחייך לשמע טעות תמימה זו של הבורים – יחייך בעצב אולי, אך מכל מקום יחייך. כי הדבר שמבקשים לאומרו אסור בשום פנים לעשותו עיקר, אלא עליו לשמש כחומר בלבד, חומר אדיש כשלעצמו, שהאמן מתעלה מעליו ויוצר ממנו, מתוך מתינות משועשעת ושלוות הנפש, את היצירה האסתטית. אם מה שאת מבקשת לומר חשוב לך יותר מידי, מחמם את ליבך יותר מידי, הרי מובטח לך כישלון חרוץ. את נעשית פאתטית, את נעשית סנטימנטלית ומתחת ידך יוצא דבר מגושם, גולמני, נדוש, משעמם, תפל בלא אירוניה ובלא תבלין, וסופו של המעשה אינו אלא אדישות בלב הבריות ומפח נפש וצער לבך שלך… כי זה הכלל ליזאוטה: הרגש, הרגש הלבבי החם הוא נדוש תמיד ולא יצלח למאום, ואילו האמנות אינה נוצרת אלא מכח הגירויים והאקסטזות הצוננות המרעידות את-מערכת העצבים הנשחתת של האמן” “

[ טוניו קרגר, בעמ’ 170-1 ]

 

יחסו של הסופר אדלברט לאביב מצד אחת ולבית הקפה מצד שני, משקף את התלבטותו של טוניו קריגר כסופר בין הצגת המציאות ו”החיים” לעומת הרעיונות הנשגבים, התלושים מן ההוויה היום יומית. דהיינו ב”קונפליקט” בין החיים ובין הספרות, וגם בשאלה עד כמה צריך הסופר להיות מעורב באופן אישי-רגשי בנושאי ספורתו.

עולה וחוזרת השאלה של מהותו של האמן: טוניו מדגיש בפניה כי התלהבותם של קוראיו מהספרים שכתב מעוררת בו חמלה כלפיהם, בשל תמימותם הנלהבת, אך בכל זאת ההתפעלות הזו חזקת את רוחו אך השאלות הנוקבות אינן מרפות:

“דעי לך, אני חש שעייפתי עד מוות מלתאר את האנושי בלי לקחת בו חלק… האם האמן הוא גבר בכלל? על כך  יש לשאול את האשה! נדמה לי שאנו, האמנים גורלנו דומה במקצת לגורל הזמרים ההם שגודלו והוכשרו לשיר בפני האפיפיור… אנו שרים בקולות נוגעים עד הלב ביופיים. ובכל זאת…”

שוב חוזר הנושא של המיניות הבלתי ברורה – כחלק ממהותו של האמן. הנטיות ההומו-ארוטיות של תומאס מאן מבליחות גם כאן. אך כאן הוא הולך צעד אחד רחוק יותר ומשווה את האמנים לקסטרטי – אלה הם אותם זמרים, שהיו עוברים ניתוח לכריתת האשכים לפני הגיעם לגיל בגרות… ולכן היו הופכים חסרי און-גברי, וכך היו שומרים על קולותיהם הזכים והגבוהים.

האם כה רחוק צריך האמן ללכת עם אמנותו עד כדי הטלת מום בבשרו כדי להגיע להצלחות והישגים באומנותו ?

ליזאווטה מדגישה בפניו כי הזקקותו לדוגמת הזמרים – עליו להתבייש בה, שכן היא יודעת באיזו התלהבות וגאווה הוא מתמסר ליעודו.

 על יעודו של הסופר

על יעודו של הסופר דעתו של טוניו סקפטית ביותר:

הספרות אינה יעוד – היא קללה. עוד בתחילת הדרך הסופר מרגיש את הניגוד המיסתורי בינו ובין אחרים – הסופר בודד וגלמוד ולעולם לא יגיע לתמימות דעים עם האחרים.

האמן הוא מקולל וזה גורלו מלידה ומבטן – נקל להכיר בו מבין המון בני אדם. שונותו טבועה במצחו, הוא לעולם משהו זר לא מובן ואחר.

הוא מאמין כי אין זה מספיק כי אדם, אפילו יהיה מוכשר לכתיבה, יקום יום אחד ויתחיל לכתוב והיה לסופר.

הוא מספר לה על בנקאי אחד איש עסקים שניחן בכשרון לכתיבת סיפורים, והוא כותב בשעותיו הפנויות וכבר הוציא תחת ידו כמה יצירות מעולות ממש, אך הוא אינו נקי מרבב שכן הוא ישב בבית הסוהר ובדין ישב שם – וכשרונו נתגלה לו רק אחרי שנכלא ומאז:  הנסיונות שנתנסה בהם בבית הסוהר – הם הנושא העיקרי בכל סיפוריו.

– סיפורו של האסיר שגילה את כוח יצירתו בבית הסוהר אליו התגלגל בשל מעשים שהוכחו – מזכיר, ולא במעט, פרק בביוגרפיה של פיודור דוסטייבסקי [ 1821-1881  ] :

אכן, חלק ניכר מיצירותיו של דוסטוייבסקי מאז ניסיונו זה, עוסקות במעשיהם ובעיקר בעולמם הנפשי של עוברי עבירה למיניהם.

ניתן למצוא מידה לא מועטה של אירוניה ‘תומאס-מאנית’ אופינית, כי את השיחה הזו – המעלה את השאלה האם על הסופר ה”טוב” להיות מעורב מעורבות  רגשית במעשה אומנותו הוא מנהל דווקא עם “ליזווטה איונובנה” – יציר דמיונו של הסופר דוסטוייבסקי בספרו “החטא ועונשו”;

מן ההכללה של טוניו קרגר האומרת:

“במידה ידועה של העזה אפשר להסיק מזה שצריך אדם להיות חבוש בבית-כלא ממין זה או אחר על-מנת להיעשות משורר. אך האם לא מתעורר כאן מיד החשד, ששורשי אמונתו ומקורותיה יותר משהם יונקים מן החוויות שעברו עליו בבית-הסוהר הם יונקים מן הדבר שהביאו לשם? אין בעולם הרבה בנקאים המחברים סיפורים, לא כן ? אבל בנקאים שאינם מעורבים בפלילים, בנקאים ישרי-דרך ונקיי-כפיים המחברים סיפורים אין בעולם כלל…”

הוא מגיע ל”קטע המוזיקלי”  שבסיפור:

“אין לך סוגיה המענה את הנפש יותר מסוגיית האמנות והשפעתה על האדם. קחי למשל את יצירתו המופלאה של האמן המובהק מכולם וכל כך גם רב העוצמה מכולם, קחי את יצירתו החולנית, הדו-משמעית בשורש הוויתה, ‘טריסטאן ואיזולדה’, והתבונני בהשפעה הנאצלת ממנה על אדם צעיר בעל רגשות עזים ובריאים, תראי בו התרוממות הרוח והתגברות האונים, התלהבות חמה, נאמנה, ואולי אף התעוררות ליצירה ‘אומנותית’ משל עצמו…. הדליטנט התמים! אין הוא מעלה בדעתו שאצלנו, האמנים, מתרחשים הדברים אחרת מכל מה שיוכל לתאר לו ב”לבו החם” וב”התפעלותו התמימה’. ראיתי אמנים שנשים ובני נוער מתגודדים סביבם בתרועות הלל, ואילו אני, מה לא ידעתי אני עליהם…כשמדובר באמנות, בשורשיה ונסיבותיה ותופעות-הלוואי שלה, אלה מתגלות שוב ושוב דברים מפליאים מאין כמותם…”

“אצל אמנים אחרים, טוניו קרגר – סלח לי – או לא רק אצל אחרים?”

הוא שתק, הזעיף גביניו המלוכסנים ושרק לו חרש.

[ תומאס מאן, טוניו קריגר, מתוך מות בונציה וסיפורים אחרים, מגרמנית נילי מירסקי. הוצאת הקיבות המאוחד 173- עמ’ 4 ]

ניתן להצביע על מגמתו של תומאס מאן מתוך הקשרם של הדברים:

מהקסטרטי , שגופם מוקרב על מזבח אומנותם, מהמאסר, המוליד באמן האמיתי את כוח יצירתו ועד ל”לאמן המובהק מכולם” – הוא ריכארד ואגנר, אשר ביצירתו “טריסטאן ואיזולדה” – העטופה בסיפור אגדה עתיק ורצופה בגילויים מוזיקליים חדשניים לתקופתו – הִכְמִין את פרשת התאהבותו הבלתי מוגשמת למתילדה פון וסנדונק, אשתו היפה אך הבלתי מושגת של המיליונר, אחריה חיזר בלהט יצרי. אך – אבוי, אליה לא הגיע :

היא לא היתה מוכנה לעשות מה שציפה ממנה, ומה שהכניס לפיו של אלבריך ב”זהב הריין” שכדי להשיג את משאת נפשו, השלטון על העולם, עליו, לנאץ את האהבה ;  היא, מתילדה פון וסנדונק, שכחלק מחיזוריו אחריה הלחין חמישה  משיריה [ “שירי וסנדונק”] ובשניים מהם מיזג גם נושאים מוזיקליים, שיחזרו לאחר זמן, באופרה “טריסטאן ואיזולדה” עצמה, אך היא, לא ויתרה על “השליטה בעולם” ולא ויתרה על העושר ועל החיים הנוחים שהרעיף עליה בעלה, ולא נתפתתה לחיזוריו הבלתי משתמעים לשתי פנים ולא שעתה לציוצי “ציפור האהבה” בדמותו של ואגנר, שצייצה אליה מן העץ.

לפי הרמז שמרמז כאן תומאס מאן אף המובהק שבאמנים [ הרומנטיים ] – האיש שתומאס מאן היה כרוך אחריו, כעדות אשתו קאתיה מאן כל חייו, ואף ביצירה החולנית מכולן, הדו משמעית בשורש הוויתה – לא הצליח להתרחק התרחקות של ממש מן האוטוביוגרפי, כלומר מלספר את סיפורו האישי – ואף שכיסה עליו בהררי מיתוס, ופאתוס ואגדה וצבע וצלילים רבי תעוזה וחידוש.

ליזאווטה עונה לי כי הוא עצמו יודע ידוע היטב כי :

“הספרות והשפעתה המקדשת, המזככת, כבוש היצר בכח ההכרה השכלית ובכח המילה, הספרות כדרך אל ההבנה, אל הסליחה ואל האהבה, הגאולה בכח הלשון, רוח הספרות כגילוי היותר נאצל של רוח האדם בכלל, הסופר כאדם בהא-הידיעה, כקדוש – האם להתבונן כך בדברים משמע להתבונן בהם בדייקנות פחותה ?”

על נאומה הנלהב ישיב לה – כי כך הם פניה של הספרות הרוסית המגלמת באמת את הספרות הקדושה שהיא מדברת עליה.

  טוניו עובר מהספרות הרוסית אל יחסו של הסופר אל הכאב ויגון העולם:

“לא להניח ליגון העולם להכריע אותך; להתבונן, לבחון, להעלות על הכתב גם את הכואב מכל ולשמור בתוך כך על רוח טובה מכח היתרון המוסרי המוקנה לך על פני ההמצאה הנתעבת הזאת, ההוויה – כן, כמובן! אלא שלמרות כל תענוגות ההבעה והעיצוב אתה חש לפעמים שאינך לשאת זאת עוד. להבין הכל משמע לסלוח הכל? איני בטוח בזה כלל יש עוד משהו, ליזאווטה משהו שאני מכנה ‘מיאוס מחמת הכרה’ : המצב שבו די לאדם שיתגלה לו דבר מן הדברים בלי כחל וסרק, ומיד סולדת עליו נפשו עד מוות ( ובלי שום השלמה ופיוס ) – הלא כך הראה להמלט , נסיך דנמרק זהו הסופר המובהק.מי כמוהו ידע מה פירוש הדבר: להיות נתבע להכיר ולדעת בלי שנועדת כך מלידה. לראות ראייה צלולה גם מבעד לצעיף הדמעות של הרגש, להבין, לבחון, להתבונן ובחיוך להניח למשמרת את פרי ההתבוננות…”( עמ’ 175 )

טוניו עובר לשוחח על “השיממון המתייהר, הלהוט ושיוויון הנפש הלגלגני כלפי כל אמת באשר היא”.

אין הוא מאמין בסופרים. הוא חושב שהם מסלפים במילותיהם את הרגשות האמתיים, הוא עצמו מוכן להתוודות בפניה וידוי שלטענתו מעולם לא התוודה עליו. ומה הוא הויידוי ? כי הוא אוהב את החיים.

הוא מתייחס אל צ’זארה בורג’יה כאל מתפלסף, אך אין הוא מחשיבו, אין הוא יכול להבין כיצד אפשר להעריץ את יוצא הדופן והדמוני, הוא דוגל בנורמלי, במהוגן, בחביב, אלא הם מחוזות כיסופינו רק בהם גלומים החיים בנדושותם המרהיבה! , שכן אין לקרוא אמן, למי שנושא את נפשו אל המעודן. אנו האמנים בזים יותר מכל לדיליטנטי ( לחובבנים ), לאנשים שחושבים שהם יכולים להיות גם אנשי מעשה וגם אומנים לעת מצוא.

את מסע הדיבור קוטע לפתע טוניו בשאלה:

“אבל האם אינך חושבת ליזאוטה, שנחה עליי היום דברנותו של המלט?”.

וליזאווטה משיבה לו מה שאמור לשתק אותו לחלוטין. היא מטיחה בו כי אינו אלא ” בורגני פשוט מאוד…” וכאשר ראתה שגוו התכווץ מעט מדבריה ניסתה להמתיק את גלולת גזר דינה החמור ואמרה: “אתה בורגני אובד דרך טוניו קרגר, בורגני תועה”.

טוניו נטל את כובעו ואת מקלו ויצא כשהוא מפטיר בינו לבין עצמו אני מחוסל.

טוניו קריגר – רשימת הפוסטים

_____________________________________________________

טוניו קריגר – [1] ימי נעורים

טוניו קריגר – [2] ליזביטה איוונובנה

טוניו קריגר – [3] המסע צפונה

טוניו קריגר – [4] הסערה בים

טוניו קריגר – [5] הבורגני אוהב החיים

טוניו קריגר – [6] מסערה לסערה

טוניו קריגר – [7] הקסטרטי, הזמרים המסורסים