[03.3] פאריז ו”יוליסס” – “פרוטיאוס” – הפתיחה

31 באוגוסט, 2015

“האם אני הולך לקראת הנצח לאורך חוף סנדימאונט? פצפוץ, ניפוץ, פצץ. כסף-ים פראי.”

חוף סנדימאוט – דבלין – מקום ההתרחשות של הפרק השלישי “פרוטאוס” ביוליסס

תצלום : ויקטור 16.6.2004

פוסט זה יוקדש לפתיחה לפרק השלישי ביוליסס – פרק המכונה “פרותיאוס”

1. הפתיחה

הפרק נפתח במונולוג פילוסופי-פיוטי :

וכך נראים הדברים [ דרך עיניו העצומות [ ? ] של סטיפן ] וכך הם נשמעים בסרטון זה המנסה להעביר את המוזרות והמיסתורין שבקטע הפתיחה המהמם :

קישור ישיר לוידאו

להלן פיסקת הפתיחה ה”מפולפלת” לפרק השלישי:

הערה הסימן ## הינו קישור פעיל ולחיצה עליו תפתח חלונית ובה ציטוט של הערות השוליים שהוסיפה המתרגמת יעל רנן לטקסט של ג’ויס

כמו בדוגמה זו כדלקמן ##הטקט המופיע בקישור זה הינו הערה שהוסיפה המתרגמת יעל רנן להבהרת הטקסט של יוליסס

“האופניות הבלתי-נמנעת של הנראה לעין:

לפחות זה, אם לא יותר, מה שנחשב דרך עיני.

חתימת הדברים כולם## שם ספרו של יעקב בהמה

ואני כאן כדי לקרוא אותן, שריצת-ים ואצת-ים, הגיאות הקרבה. מגף חלוד זה. ירוקנזלת, כחול-כסף, חלודה: סימנים צבועים. גבולות הדיאפאנה.

אבל הוא מוסיף:

בגופים.##על פי אריסטו "דה-אנימה" ב 418-419 : ה"דיאפאנה (השקיפות) מצויה בכל הגופים ומאפשרת להם לקבל צבע, התוחם את העצם. ה"אדיאפאנה" להלן "אטימות"

אם כך הוא קלט אותם כגופים לפני שקלט אותם כצבועים. איך ? על-ידי זה שדפק בהם על הראש, כמובן. לאט לך.

קרח היה ומיליונר

maestro di color che sanno ##"קרח" ו"מליונר" - מן המסורת של ימי הביניים ביחס לאריסטו. ( איטלקית:"אדונם של היודעים" כפי שמתאר דאנטה את אריסטו ב"תופת" ד

גבול הדיאפנה ב-. מדוע ב-? דיאפנה. אדיאפנה.

אם אתה יכול להעביר את חמש אצבעותיך דרכו – זהו שער. אם לא – זוהי דלת. עצום עיניים וראה.

סטיבן עצם את עיניו כדי לשמוע את מגפיו מנפצים אצות יבשות וצדפות מתפצחות.

אתה עובר איכשהו דרך זה. כן, פסיעה אחר פסיעה.

מרחק קצר מאוד של זמן דרך זמנים קצרים מאוד של מרחב.

חמש, שש,ה nacheinander ##גרמנית: "זה אחר זה" (קרי, הזמן)“

בדיוק: וזוהי האופניות הבלתי-נמנעת של הנשמע לאוזן.” ((יוליסס תרגום יעל רנן בעמוד 51))

וכך הדברים מופיעים במקור האנגלי:

“Ineluctable modality of the visible:

ובתרגום מילולי לעברית פשוטה:

‘שאין מנוס מפניו, שאין להמנע ממנו, מעין ‘גזירת גורל = Ineluctable

modality = אָפְנִיּוֹת = [מן הַפְנָיָה] [במשרדים] רְמִיזָה, צִיּוּן בְּמִסְמָךְ הַמַּפְנֶה אֶת הַמְּעַיֵּן אֶל הָרְשִׁימָה הַנִּמְצֵאת בְּמָקוֹם אַחֵר (reference). או [קִראו: אוֹפְנִיָּה], אפנייה (נ’) [מן אֹפֶן] שִׁנּוּי אֹפֶן, מַתַּן צוּרָה אַחֶרֶת, מוֹדִיפִיקַצְיָה.

of the visible = של הנראה

שורה שקשה ל”תרגמה” ועוד יותר קשה להבין את כוונתה אולי ניתן להבינה

כ“שינוי האופן/הצורה הבלתי נמנע של הנראה“

at least that if no more, thought through my eyes.

Signatures of all things I am here to read, seaspawn and seawrack, the nearing tide, that rusty boot.

Snotgreen, bluesilver, rust: coloured signs.

Limits of the diaphane. But he adds: in bodies.

Then he was aware of them bodies before of them coloured.

How? By knocking his sconce against them, sure.

Go easy. Bald he was and a millionaire, maestro di color che sanno.

Limit of the diaphane in. Why in? Diaphane, adiaphane.

If you can put your five fingers through it it is a gate, if not a door.

Shut your eyes and see.

Stephen closed his eyes to hear his boots crush crackling wrack and shells.

You are walking through it howsomever.

I am, a stride at a time.

A very short space of time through very short times of space.

Five, six: the nacheinander. Exactly:

and that is the ineluctable modality of the audible”.

2. פרשנויות

אכן, כל הקטע המצוטט הינו דוגמה לטקסט חידתי, מורכב וקשה להבנה, המתחיל בכורח הראיה ומסתיים בכורח השמיעה.

פרשנים רבים של ג’ויס ניסו להתמודד איתו.

כך לדוגמה הפירוש / ההסבר לקטע זה בספרם של חזי ועופר שלח “המדריך ליוליסס” :

“סטיבן מהרהר בבעיה המרכזית בתורת ההכרה: היחס בין המציאות שאנו תופסים בחושינו לבין הממשות שמאחריה. הוא הולך בעקבות אריסטו, שאמר שבעוד שהאוזן משתתפת במה שהיא שומעת, העין אינה נוטלת חלק במהות של מה שהיא רואה. אריסטו, שג’ויס כינה אותו בשיחה “ההוגה הגדול ביותר אי פעם”, יהיה עמוד השדרה של הרהוריו של סטיבן בדבר מהות הדברים והדרך שבה אנו תופסים אותם”((חזי ועופר שלח, המדריך ליוליסס, בעמוד 51))

הסברם של חזי ועופר שלח שונה לחלוטין מההסבר / הפירוש שנותן לקטע פתיחה זה סטיוארט ג’ילברט – במחקרו הראשון על “יוליסס” שפורסם לראשונה בשנת 1930, אשר בטוח כי בקטע מוטמעים דבריו של בישוף ברקליי , וממשיך:

“According to the mystics the thumb-marks of the Demiurge are apparent everywher for him who has eyes to see and the ‘might and strenght’ of Menekaus to apprehend and hold the slippery object of appereception”¹

פירוש אחר לקטע פתיחה זה ניתן לקרוא בספרה של Marilyn French : The book as World :

המצביעה על הדיכוטומיה הטבועה בקטע בין החיצוני המציאות אובייקטיבית ובין עולמו הפנימי של סטיפן – ואנו מודעים לקשר בין שני עולמות אלה. סטיפן עוצם עיניו מפני המציאות הריאלית ומגלה את ההאופניות הבלתי-נמנעת של הנשמע לאוזן. וכאשר הוא פותח את עיניו מתגלה לפניו המציאות;

המחבר J. Mitchell Mors

במאמרו PROTEUS המופיע בקובץ James Joyce ULYSSES – Critical Essays

רואה בקטע זה ביטוי לאופי ה”פרוטאוסי” של הפרק כולו, במובן ההשתנות וההתחלפות הבלתי פוסקת והקושי לתפוס או לאלף או לנכסו או למצער להבין את אותו “זקן-הים” הוא “פרוטאוס” חלקלק והחמקמק :

Thus, in less than a page, Protean Stephen, not knowing who he is or where he is going, has identified himself with Aristotle, Boehme, Hamlet, Blake, perheps Lessing perheps Gutzkove’ and an upside-down Berkely; the language of his thouhht changes monentrily into Greek, Italian, and German’ and the wilfully changes patrs of speech and patterns of rhythms into other patrs and orher patterns, the whole chapter is a chapter of such changes” – p. 37

מן הראוי להפנות את תשומת הלב לשניים מפרשניו המובהקים של ג’ויס שהעירו כי לא הצליחו למצוא את המקור למילים אלה הנראות לכאורה כ”ציטוט” ממקור כל שהוא – מקור אשר כאמור לא אותר:

כך בספרם של : Don Gifford – Robert J. Seidman “Ulysses Annotated p.44

מופיעה ההערה הבאה ביחס לשורת פתיחה זו:

Exact source unknown, but Aristotle dose argue in the Sensa et Sensibili (Of Sence and the Sensible) (see 3.4n) that the substance of a thing perceived by the eye is not present in the form of color of the perceptual image ( in contradiction to sound and taste, which involve a “becoming”, or an intermixture of substance and form, in perpetual image

גם בספרו של Weldon Thornton Aliusions in Ulysses p.41 מצאנו הערה ברוח דומה ביחס למילות הפתיחה של הפרק השלישי ביוליסס:

Aristotle discusses the forms of the visible and the audible in Books II and III of De Anima , but nowhere have I found this exact phrase. Perheps it has its origine in Victor Cousin’s translation’ which Ellmann says Joyce read

נדמה לי שעל מנת ל”הבין” את כוונותו של ג’ויס בפיסקת הפתיחה של “פרותיאוס” [ המשתנה התמידי העיקש ] ראוי לזכור ולהזכיר את האמירה מפיו של ג’ויס עצמו – המובאת בעמוד 521 של בביוגרפיה המקיפה ביותר שנכתבה על ג’ימס ג’ויס – פרי עטו של ריצארד אולמן:

היתה זו תגובתו – המבודחת משהו – של ג’ויס לבקשתו של Benoist-Me’chin שעמד לתרגם את הפרק “פנלופה” מתוך יוליסס, אשר ביקש מג’ויס שיראה לו את ה”סכימה” של ספרו. וג’ויס השיב לו :

“הכנסתי פנימה כה הרבה חידות ופאזלים שיעסיקו את הפרופסורים מאות בשנים, מתווכחים באשר למה שהתכוונתי, וזו הדרך היחידה להבטיח את הנצחיות של מישהו”

ואכן, כפי שנראה להלן, פרק זה ביוליסס, מצטיין באותן חידות רבות, ברב שכבתיות, באסוציאציות חופשיות רבות, ובהרמזים רבים, כיד הדמיון הטובה עליו וכרוח טכניקת “זרם התודעה” שבאמצעותה חושף בפנינו ג’ויס את המונולוג הפנימי של סטיפן דאדלוס – כשהוא מהלך, ללא מטרה מוגדרת, מעין נע ונד, כמו התנודות וגלי הים, הנושקים לחולות הנרחבים שלחוף סנדימאונט, הלוך ושוב, וכשם שהים נע ונד ומשתנה מרגע לרגע – כך גם המחשבות החולפות במוחו של סטיפן דאדלוס, [ בן דמותו של ג’ויס עצמו ] אותן מנסה הסופר ג’ימס ג’ויס לחשוף וללוות ולתאר כשהן חורשות, ורוחשות ובוחשות במוחו חסר המנוחה של גיבור הפרק.

ניתן לאפיין פתיחה זו כפתיחה-חגיגית, מתרוננת, צבעונית ורעשנית – כדוגמת פתיחות נוספות לפרקים אחרים ביוליסס שיש בהן מתכונות ה”אוברטורה האופראית” כגון בפרק הרביעי [ קאליפסו ] ; בפרק השביעי [ אאולוס ] ; בפרק השמיני [ לסטריגונים ] בפרק האחד עשר [ הסירנות ] ועוד ];

אם אכן פתיחה זו מתייחסת לדברים שכתב אריסטו – כפי שחלק מהפרשנים נוטים לחשוב [ הגם ששמו של אריסטו או יצירה מיצירותיו ] לא נזכרים במפורש בפרק זה – הרי, כפי שהראיתי בפוסט הקודם, גם זו מעין מחווה או תוצאה של ביקורו בפאריז:

ג’ויס שקד על אריסטו לילות רבים, בהם ישב בספריית סנט-ג’נבייב שבפאריז בביקורו השני בה [ ינואר 1903], כפי שהוא עצמו העיד השני “נסטור” שביוליסס:

“פסוקו של אריסטו לבש צורה בין החרוזים המגומגמים וריחף מחוצה להם אל הדממה השקודה של ספריית סנט-ג’נבייב בה ישב וקרא…”((יוליסס, נסטור בעמוד 38, תרגום יעל רנן))

לכן, פתיחה זו שייכת ל “זכרונות והרמזי פאריז” של ג’ימס ג’ויס, כשם שגם הטכניקה בה כתוב הפרק השלישי – טכניקת “זרם התודעה” נספגה בתודעתו של גויס בפאריז, כאשר רכש, בדרכו לטיול לעיר Tours, בחנות ספרים בתחנת הרכבת את הספר

Les Lauriers sont coupe של הסופר Edouard Dujardin .

הספר “עלי הדפנה חתוכים”

של אדוארד דהג’ררדין

לימים, יטען ג’ימס ג’ויס כי מן הספר הזה [ ולא מזיגמונד פרויד כפי שחשבו רבים ] שאב את הטכניקה של “זרם התודעה” – טכניקה שיישם אותה לראשונה בפרק “פרוטאוס” הוא הפרק השלישי ביוליסס.

הנה דברים שאמר :

“בספר הזה [ של אדוארד דג’רדין ] הקורא מוצא עצמו ממוצב, מהשורות הראשונות, במחשבותיה של האישיות המרכזית, וגילגולה הבלתי מופרע [de’roulement initerrompu ] של אותה מחשבה המחליפה את הדרך הרגילה של סיפור-המעשה, מגלה לנו מה אותה אישיות עושה ומה קורה לה”

ועתה לאחר שדנתי בפתיחה רבת הפנים ורבת הפירושים ל”פרוטאוס” – אדון בפוסט הבא: “זכרונות והרמזי פאריז” בטקסט של “פרוטאוס”