5. התרגום לעברית של משה הנעמי

תרגומו של השיר לעברית מעשה ידיו של משה הנעמי משנת 1959, נקרא כמעשה אומנות שובה לב. המתרגם מנסה לשמר בתרגום את החריזה המקורית שבשיר. בשיר שני בתים כל אחד בן 6 שורות :

במקור החריזה היא : א’ב’ א’ב’ ג’ג’ – א’ב’ א’ב’ ג’ג’ –

ובתרגום מנסה המתרגם לשמר אותה חריזה: א’ב’ א’ב’ ג’ג’ – א’ב’ א’ב’ ג’ג’

אלא שהחריזה בבית השני שבתרגום העברי – מגושמת משהו : מבעד / בלטף יד – שלכרובים – האביבי

על הקושי הטמון בשימוש שעשה ג’ויס בניבים ישנים של האנגלית, מנסה המתרגם להתגבר בהעברת תוכנו של השיר מהאנגלית לעברית. אך, כפי שנגזר על כל שיר שעבר הֲרָקָה משפה לשפה ( “אין כאן אלא מעשה תרגום והרקה מכלי אל כלי”, כפסוקו של ח.נ. ביאליק במאמרו “חבלי לשון”) התרגום נוטה לפרש את השיר, והתוצאה המתקבלת היא נוסח של השיר המכוון את הקורא לקריאה מסויימת, המצמצמת את האפשרויות הנוספות, הטמונות במרקם הלשוני המיוחד מעשה ידיו של ג’ויס.

ג’ויס נזקק בשיר זה לביטויים ארכאיים בשפה האנגלית, כגון Thee , Thou , המעלים בזכרון את שפתו של שיקספיר ובני דורו, המשוררים האליזבטניים, ביטויים שכבר יצאו מהלקסיקון של המשתמש הרגיל.

הנה שוב תרגומו של משה הנעמי, שפורסם כאמור בשנת 1959:

תרגום מכוון את הקורא, כבר מהמילה הראשונה [“אימרי שלום”], אל הדובר שבשיר – הוא גבר הפונה לאישה. האישה, נקראת להפרד מימי ילדותה בבוא האהבה אליה. נציין כי בתרגום השורה השלישית בבית הראשון, השמיט המתרגם את הביטוי Happy love ותירגם את השורה בצמצום כ”האהבה קרבה הלום”, חסרון הממעיט במשהו את אפיונה של האהבה כ”מאושרת” דווקא.

הביטוי Happy love צובע בצבע ברור את השיר כשיר אופטימי המשדר אושר וחדוות ההתאהבות. התמונה הנצרבת בתודעת הקורא היא של הנערה הנפרדת מימי ילדותה לרגל התדפקותה של האהבה המאושרת הבאה אליה כמחזר. אהבה זו נותנת בה את אותותיה: האהובה נפרדת מסממני ילדותה: החגורה [ Zone במקור ] שהיא חוגרת לשמלתה, והמטפחת, בה אסופות שערותיה [ הצהובות – בלונדיניות ] מטעמים של צניעות. עתה היא מתירה את אלה לקראת אהובה הבא אליה.

: על חגורה של חן חגרת
על סרט לשערך קשרת

גם הבית השני של השיר מפתח ומעצים את הרושם האופטימי: כאן תתחיל האהבה המלבלבת להגשים עצמה, בקרבה גופנית שבין האוהבים, הנרמזת בעדינות בשיר.

הבית השני פותח בהיכרות האישית הנוצרת בין המחזר והנערה כאשר תשמע האהובה את שמו של המחזר, והאהבה תהפוך לאישית ומוחשית, היא תלווה בתרועת הקרנות של הכרובים:

: קרנות שלכרובים

[ הכרובים, הם אותם יצורים שמימיים המוזכרים בתנ”ך, בהזדמנויות ובהקשרים שונים ומשונים, שקנו שביתה גם באמונה ובאומנות הנוצרית, שם הם מופיעים בדמותם של מלאכים המרחפים סביבותיו של האל ]

חצוצרות הכרובים המשמיעות קולן לקראת האהבה, מסמלות את השמחה והאופטימיות המלווה את האהבה המלבלבת ובאה.

: צלילי קרנות שלכרובים

♥

: הכרובים תוקעים בקרנותיהם

לקראת סופו של השיר הקשר בין המחזר ואהובתו עובר לפסים מוחשיים יותר, הכל בעדינות ראויה וברמז, האהובה מתירה פריט מבגדיה וחושפת בפני המחזר את “חזה הרך, האביבי” ובעדינות היא מתירה את כיסוי ראשה [ “סמל של עלמות תמימה” צניעות היפה לנערות טרם נישואיהן ] – והתרה זו היא אות להתבגרותן.

– עד כאן תמונת השיר המצטיירת למקרא התרגום לעברית.

תוספת מיום 3.7.2022

6. תרגומו של דרור גרין:

להלן תרגומו של דרור גרין לשיר:

וכאן דברי הלוואי שצירף דרור גרין לתרגומו:

“שירי האהבה של ג`יימס ג`ויס, אותם פרסם בקובץ קטן שכותרתו `מוסיקה קאמרית`, מציגים אותו באור שונה מזה שמוכר לקוראי ספריו הידועים, `יוליסס`, `דיוקן האמן כאיש צעיר` ועוד. בשעה שבספרי הפרוזה שלו המציא ג`ויס שפה חדשה, המבוססת על זרם התודעה, שיריו פשוטים ותמימים, במבנה ובחריזה קלאסיים.

האם הבין ג`יימס ג`ויס, שלא חשש לכתוב פרוזה חדשנית, קשה לקריאה, שהשירה נוגעת במקומות אחרים, והיא ישירה ומיידית, ואינה זקוקה לתחכום נוסף? או שמא היתה כתיבת השירה עבורו (כפי שהתרגום הוא עבורי) מקום של שקט ורוגע?

כמה יפה תיאר ג`ויס בשירו את רגע החניכה וההתבגרות של נערה צעירה, שניצנים של מיניות עומדים להפוך אותה לאשה. זהו אותו נושא קלאסי, עליו נכתב בשיר-השירים: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, מַה נַעֲשָׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ?

אצל ג`ויס מתבטאת שמחת האהבה, שקול בואה נשמע לנערה כצליל חצוצרות המלאכים, בדימויים ילדותיים של חפצים נשיים, כפי שתופסת אותם הילדה: הסרט לשיער, החגורה. כדי לעבור מדימויים אלו אל הבגרות ואל המיניות מציע ג`ויס לנערה לשנות את תפקידם של החפצים. להתיר את שרוך חולצתה, כדי להציג את מיניותה, ולפרום את הסרט שבשערה.

כבר לפני שנים רבות תרגמתי את שיריו של ג`ויס, אך נמנעתי מלפרסמם משום שיצאו לאור בתרגומו של ידידי משה זינגר, בספר שאזל מן המדפים. יפה תרגומו של משה, אך שפתו, כפי שהיה מקובל באותם הימים, חגיגית וגבוהה. לא רציתי להתחרות בו, ורק אחרי מותו פרסמתי את השיר. הנה תרגומו הישן, ומולו השיר במקור:

.