פרוזה - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[09.13] {17} תומאס מאן / פאוסטוס – בבית הזונות – נקודת מבט שניה

17 באוקטובר, 2015

אוטו דיקס – בבית הזונות

בבית הזונות – נקודת מבט שניה

מכתבו של אדריאן לוורקין, [ שנדון בפוסט על הפרק ה 16 ב”דוקטור פאוסטוס” [10] תומאס מאן – דוקטור פאוסטוס – הירידה לבית הזונות/המכתב] ממשיך להטריד ולעכור את שלוותו של סרנוס צייטבלום – החבר מחבר הביוגרפיה של הקומפוזיטור הגרמני אדריאן לוורקין. והוא מקדיש פרק שלם – הוא הפרק ה 17 בספר לניתוח, וחקירה ודרישה, התעמקות והרהורים בתוכנו של המכתב – ובפועל במה שארע לאדריאן לוורקין באותו בית זונות:

ההצהרה הראשונה שמצהיר סרנוס צייטבלום היא כי הפר את מצוות חברו וחרף דרישתו החד משמעית להשמיד את מכתב ההודאה – ה”מרשיע” את כותבו, הוא הקומפוזיטור המכובד בירידה לבית הזונות. חרף דרישת כותב המכתב – בוחר החבר להפר את מצוות המחבר .

סיטואציה זו מתכתבת, לטעמי, עם ההפרה שהפר החבר מקס ברוד את הוראתו המפורשת של ידידו פרנץ קאפקא שכתב לו: “הכל יש לשרוף ללא שיור ובלי קריאה”

הנה מה שכותה הידיד מקס ברוד, על ההוראה של פרנץ קאפקא:

“בעזבונו של פראנץ קאפקה לא נמצאה כל צוואה. במגירת שולחנו מונח היה, מתחת להרבה נירות אחרים, פתק מקופל, כתוב בדיו, ועליו המען שלי, ואלה דברי הפתק:

מאכס חביבי, בקשתי האחרונה: כל מה שיימצא בעזבוני כלומר בארון הספרים, בארון הלבנים,
בשולחן הכתיבה, בבית או במשרד, או בכל מקום שנתגלגל שמה, ושאתה תיתקל בו – יומנים, כתבי-יד,
מכתבים ממני ומאחרים, ציורים וכיוצא בזה – הכל יש לשרוף ללא שיור ובלי קריאה, וכן כל מה שיימצא,
בכתב או בציור, ברשותך או ברשות אחרים, שמהם תבקש בשמי למסרו לרשותך. אנשים שלא יאבו
למסור לידך את מכתבי, יתחייבו-נא לפחות לשרפם בעצמם.

פרנץ קאקפה שלך((מאכס ברוד אחרית דבר ל”המשפט”, הוצאת שוקן בעמ’ 254))

גם הידיד סרנוס צייטבלום – נוהג בדרך זו – ומפר את הוראת ידידו את התירוץ לכך הוא מנסה לתלות בצורך שנעור בו לחזור ולקרוא את המכתב ו”לבחון אותו מבחינה סגנונית ופסיכולוגית”.

היה ברור לצייטבלום כי ההוראה להשמידו נבעה מחששו של לוורקין שדבר קיום המכתב והוידוי שבו בדבר הביקור בבית הזונות – אותו חלק במכתב שהוא מכנה : “עלילת הלצים ופרשת התועבה” – למרות שבמכתב עצמו יש גם נושאים התייחסויות מוזיקליות אחדות, שאין בהן או באזכורן כדי להפריע לשמירת תדמיתו המכובדת והמהוגנת של הקומפוזיטור.

יתרה מזו: עתה בקריאה שניה ושלישית של המכתב אותו חנן מהשמדה, מוצא הביוגרף כי הוספת ההגיגים המוזיקליים “מתוך היתלות משונה בחקר-הפרפרים של אביו ” – [ וראוי שלא נשכח פרט “שולי” זה להתפתחותה של עלילת הסיפור ! ], עבור בהרהורים על רוברט שומאן והסימפוניה הריינית שלו כביטוי למוזיקה הרומנטית, ועד להתפלספות על הנוקטורנו של שופן – כל אלה, כך סבור הביוגראף – לא באו אלא לטשטש ואולי להמעיט במשקלו של סיפור הירידה לבית הזונות.

נראה לכאורה כי מטרתו של הביוגרף, הידידותי, היא לשמש מליץ יושר לקומפוזיטור, והתעסקותו במכתב אינה אלא נסיון לנקות את הקומפוזיטור מההשפלה שבירידה לבית הזונות:

צייטבלום מנסה לדלות מתוך סגנון הכתיבה בו השתמש הקומפוזיטור במכתב, רמזים לכוונותיו: החל מחיקוי פארודי של גרמנית עתיקה וכלה בסגנון מודרני בתכלית. הביוגרף סבור כי ההזקקות לגרמנית של תקופת הרפורמציה לתיאור ההתרחשויות בבית הזונות, נועדה לגולל את הסיפור בלשון זו דווקא משום קרבתה לדת… לרבות השימוש בביטוי “מאורת פריצות” כציון לאותו בית זונות.

הביוגראף מפנה את חיצי ביקורות ואת חמת זעמו על התעלול של אותו “מדריך” אותו “שלפפוס” [גורר רגליים] סבוא-בירה”, ולא משום צניעותו האישית של המספר – שהרי אם ההדחה לבית הזונות היתה קורית לו – הוא יכול היה להתמודד עימה, אך נפשו של אדיאן לוורקין היתה אותה עת תמה וברה ;

“נושא האהבה, המין, תאוות-הבשר מעולם לא נגענו בו בשיחותינו בצורה אישית ואינטימית כלשהי; מעולם לא בדרך אחרת מאשר באמצעות מדיום האמנות והספרות”((עמ’ 142))

וכך, מפליג צייטבלום בהרהורים ותובנות על מבנה אשיותו של חברו לוורקין, כשהוא מנסה להסביר אולי גם לתרץ את המידה המובהקת של צניעותו והסתייגותו מדיבור על עניני מין ונשים.

אך, ואולי כאן משתף אותנו תומאס מאן, חוקר ומבקר הנפש הגרמנית, בהרהוריו על ארצו – דרך הצגת הקופוזיטור לא רק כדמות הראשית של ספרו אלא כסמל לעמו:

“עובדה היא, אותה לימדה אותי ידידות מעמיקת-ראות, שהשכלתנות הזחוחה ביותר ניצבת בסמיכות אל החייתי, אל היצר העירום בצורה הבלתי-אמצעית ביותר, חשופה בדרך הנבזית ביותר; וזו הסיבה לדאגה ולחרדה שנגזר על בני אדם מסוגי לשאת בעטיים של בעלי טבע כשל אדריאן – זו גם הסיבה לראייתי את ההרפתקה הארורה כמאורע מחריד כל-כך בסמליותו”((עמוד 143))

ועתה לאחר הקדמה זו יעבור הביוגראף לניתוח מפורט – לקריאה נוספת, מנקודת ראותו שלו את הארועים שארעו בבית הזונות:

ונצטט:

“ראיתיו עומד על מפתן טרקלין בית הבושת ומתבונן בבנות ההפקר הממתינות,

Otto Dix – The salon 1923

Larry Fink Homage to Otto Dix

“ומתבונן בבנות ההפקר הממתינות”

תופס רק לאט-לאט. כדרך שחצה פעם את אדמת הנכר שבמסבאתו של מיצה בהאלה – התמונה ניצבה ברורה כל כך לנגד עיני – ראיתיו חוצה סומא, לעבר הפסנתר, ומנגן בו אי – אלה אקורדים, שרק בדיעבד עתיד היה לתת לעצמו דין וחשבון על מהותם.

ראיתי את פחוסת החוטם עומדת לצדו

צילום אילוסטרציה – יאן סאודק

“ראיתי את פחוסת החוטם עומדת לצדו”

– הטארה אזמרלדה –

[ כאן, יכנה סרנוס צייטבלום את הזונה בשני שמותיה “הטארה אסמרלדה ] בפועל, כפי שנפרט בהמשך, אין זה שמה האמיתי אלא כינויה רב המשמעות – כינוי אותו הפך תומאס מאן למעין “לייט מוטיב” המתגלגל לאורך חלקים מ”דוקטור פאוסטוס” – על משמעויותיו השונות – עליהן ארחיב בבהמשך פוסטים אלה]

שני חצאי כדור מפודרים חפונים במחוכה הספרדי –

צילום-אילוסטרציה – יאן סאודק

“שני חצאי כדור מפודרים חפונים במחוכה הספרדי”

ראיתי אותה מלטפת בזרועה המעורטלת את לחיו. חשתי תשוקה עזה, מעבר למרחב וחזרה בזמן, להיות שם. השתוקקתי להדוף מעליו את המכשפה בברכי, כדרך שדחף הוא את הדרגש הצדה, כדי לפלס את דרכו לחפשי.

כאן, מוסיף צייטבלום את נקודת המבט שלו, את כתב ההגנה שלו על הקומפוזיטור – ואת פרשנותו שלו, כאילו אדריאן לוורקין מאס בזונה והסתייג ממנה הסתייגות מוחלטת, והוא מצהיר על השתוקקותו להדוף מעליו את המכשפה – לבל תטמא את גיבורו הזך והטהור… אך, כפי שנראה להלן, המציאות תהיה אחרת :

.הירידה לבית הזונות והמפגש הראשון עם הזונה , היו רק ההתחלה…

ימים תמימים חשתי את מגע בשרה בלחיי שלי, יודע מתוך תחושת תיעוב ואימה שהוא המשיך לבעור מאז על זו שלו. שוב איני יכול אלא לבקש לא לראות בי אלא בו את הגורם לכך, שלא הייתי מסוגל להתייחס למקרה מצדו המבדח. לא היה בו שום דבר מבדח. אם עלה בידי לתת לקורא תמונה, ולו מרוחקת, של טבעו של חברי, כי אז הוא חש בוודאי כמוני את הטומאה שלא-תתואר, את ההשפלה המבזה ואת הסכנה שבמגע ההוא.

שעד לאותה עת הוא לא “נגע” באשה, הייתה בשבילי, ועודנה, וודאות לאין עוררין, והנה נגעה בו האישה – והוא נס על נפשו.

גם מנוסה זו נעדרת כל שמץ של שחוק, זאת יכול אני להבטיח לקורא, אם יעלה בדעתו לחפש בה משהו בדומה לזה. הימלטות זו מצחיקה לכל היותר במובן הטרגי-המר של חוסר התוחלת שבה. בעיני, אדריאן לא נמלט, וברור שהרגיש עצמו כמי שנמלט רק באורח ארעי ביותר. גאוותו האינטלקטואלית היא שספגה את טראומת המפגש עם היצר חסר-הנשמה.”

אך לאחר מסע סנגוריה נלהב זה על אדיארן לוורקין מפי ידידו כותב הביוגרפיה – והוא מתווה לפנינו – כאילו היה מקהלה בטרגדיה יוונית, המזהירה את הקהל מפני העתיד לבוא :

הנה הנבואה / ההתראה בה יסתיים פרק 17 של “דוקטור פאוסטוס”

אדריאן עתיד היה לשוב אל המקום שאליו הובילו הנוכל”.

((תומאס מאן – דוקטור פאסטוס, חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין, מפי ידידו – מגרמנית יעקב גוטשלק בעמוד 143-4))

וכאן הקטע מהסרט “דוקטור פאוסטוס” בו נראה אדריאן לוורקין מבקר בפעם השניה בבית הזונות כשהוא מחפש אחר אותה “הטרה אסמרלדה”. וה”מאדאם” של ה”מוסד”, מודיעה לו כי היא עזבה – ומכוונת אותו למקום בו היא אמורה להמצא… בסרייבו – עיר שחלקה מוסלמית…