[3] טיסה טרנס-אטלנטית ; סוף הנפילה / איקרוס
26 ביולי, 2019.
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
[ שאול טשרניחובסקי ]
♥
טיסה בחשכה
לאחר ההמראה מווארשה טס המטוס כשעתיים באור אחר-הצהריים והתקדם מערבה אל עבר השקיעה. מבין שכבת העננים שכיסתה חלקים מהיבשת, ניתן היה להבחין בצבעיה הירוקים של פולין וגרמניה המטוס הצפין מעט ועברנו מעל מפרצים ולקראת דמדומים נפרדנו מן היבשה והמטוס המשיך בשיוטו כשמתחתינו רק צבעו המתקדר של הים הגדול הוא האוקיאנוס האטלנטי. עד מהרה נכנסנו לאיזור החשוך של כדור הארץ, ו”חושך על פני תהום”…. המעבר מ”אור” ל”אפלה” החל חודר לתודעה, נמצאנו משייטים בגובה רב מעל האוקיאנוס האטלנטי הגדול ורחב עד למלוא האופק, נעים בין אין התחלה ואין סוף, הפכנו נקודה זעירה ביקום הגדול, תלויים בין שמים ומים, אפופים באפלה, לחסדיהם של מנועי הסילון הדוחפים את המטוס קדימה – ומחזיקים אותו כנגד כוח הכבידה של כדור הארץ. התחושה שאין קרקע תחתנו, החלה מציקה במחשבות שמידה של חרדה החלה מסתננת עימהן, החושך עטף את גופה הגדול והכבד של ספינת האויר – אפילה ממעל ואפילה מתחת – אנו טסים בתוך חושך גדול ורק האורות המהבהבים ומנצנצים מכנפי המטוס כמו צובטים בלחיי האפלה, ועל הכל מנצח טרטורם החד גוני של מנועי הסילון, הולכת ומתחדדת המחשבה שעתה אנו תלויים בהם ובכוחם להמשיך במשימתם.
הניתוק מהמוכר והנראה, והאפלה בה היינו בלועים, המשיכה לחלחל ומחשבות עם סימני חרדה החלו מתגנבות ומזדחלות לתת התודעה: מה יקרה אם תתרחש עכשיו תקלה במטוס, מה יעלה בגורל הנוסעים – ואני הקטן ביניהם ?
שם בגבהים צצו ועלו בזכרוני מילותיה של דליה רביקוביץ:
אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָרִים אוֹתוֹ.
אֱלֹהִים מוֹפִיעַ אֶצְלוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְנוֹגֵעַ בָּאִישׁ וּמֵפִיג אֶת יִסּוּרָיו.
את שאר שורות השיר לא זכרתי במהלך הטיסה צצה לה השאלה: הכיצד יפול אדם אחד בודד ממטוס באמצע הלילה ? כיצד יפתח פתח מסתורי בגוף המטוס הטס בגובה של כ 10,000 מטר ואדם אחד נפלט ממנו – ומה עם שאר ה’סרדינים’ הדחוקים לידי בכיסאות הצפופים ?
החרדה האישית הפכה אט אט להיות חרדה גדולה יותר, אם בורג אחד קטן יכשל, ולפתע המנוע יתקלקל… לא רק אדם אחד יפול מהמטוס באמצע הלילה אלא המטוס כולו. בכל אסונות התעופה שדווחו מפעם לפעם בעיתונות, גורלו של האחד נבלע בגורלם של שאר נוסעי המטוס: החל בנחשבים והחשובים שבמיטב כספם רכשו את המקומות הנבחרים בקדמת המטוס, שם שוכנות מחלקות המיוחסים, ועד לשאר ה’סרדינים’ הדחוקים מאחריהם, ואף הטייסים ושאר אנשי הצוות והדיילות החייכניות שהפסיקו לחייך, בעת נפילת המטוס שנקלע לסכנה…. את כולם יקטוף האסון אם חלילה יתרחש…
במרומים, בחושך שמסביב, כשמחשבות החרדה משתלטות עלי לא זכרתי את כל השיר ששורותיו הראשונות נתנגנו בזכרוני ורק מששבתי [ בריא ושלם ! ] אל האדמה ואל הנחמה ואל הרגיעה, חזרתי לקרוא בשירה של דליה רביקוביץ, ואני מביאו בזאת:
אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָרִים אוֹתוֹ.
אֱלֹהִים מוֹפִיעַ אֶצְלוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְנוֹגֵעַ בָּאִישׁ וּמֵפִיג אֶת יִסּוּרָיו.
אֱלֹהִים אֵינוֹ מוֹחֶה אֶת דָּמוֹ
כִּי הַדָּם אֵינוֹ הַנֶּפֶשׁ,
אֱלֹהִים אֵינוֹ מְפַנֵּק אֶת אֲבָרָיו
כִּי הָאִישׁ אֵינוֹ בָּשָׂר.
אֱלֹהִים גּוֹחֵן אֵלָיו, מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וּמַבִּיט בּוֹ.
בְּעֵינֵי אֱלֹהִים הָאִישׁ הוּא יֶלֶד קָטָן.
הוּא קָם בִּכְבֵדוּת עַל אַרְבַּע וְרוֹצֶה לָלֶכֶת,
וְאָז הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם לָעוּף.
עֲדַיִן הָאִישׁ מְבֻלְבָּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁנָּעִים יוֹתֵר לְרַחֵף מֵאֲשֶׁר לִזְחֹל.
אֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ לְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ
אֲבָל הוּא מִתְמַהְמֵהַּ,
הוּא אֵינֶנּוּ רוֹצֶה לְהַבְהִיל אֶת הָאִישׁ
בְּאוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה.
אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים מַכִּיר אֶת סוֹף הַנְּפִילָה.
(מתוך דליה רביקוביץ, ‘הספר השלישי’, 1969)
מסתבר כי השיר אינו כה טראגי כמו פתיחתו: והדימוי של ריחופו של הילד הקטן המרחף, מעורר אסוציאציה של עובר המרחף ברחם אימו, בחושך הבטוח והמטיב של נוזלי הרחם, עד שיצא לאויר העולם ולגורלו המצפה לו בעולם זה.
אולי זוהי הנפילה מן המטוס באמצע הלילה אליה רמזה דליה רביקוביץ ?
השורה ובה מוזכרות ה“כנפיים לעוף” ותחושת ה”רחיפה” שבטרם סוף הנפילה,
וְאָז הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם לָעוּף.
עֲדַיִן הָאִישׁ מְבֻלְבָּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁנָּעִים יוֹתֵר לְרַחֵף מֵאֲשֶׁר לִזְחֹל.
העלתה בדעתי את סיפורו על איקרוס, מהמיתולוגיה היוונית. מעין…. “נפילתו המודרנית של איקרוס”: שהרי הסיפור ידוע:
דדלוס, הממציא הדגול, הכין עבור המלך מינוס את הלבירינט המפותל, כדי שהמלך יוכל לכלוא בו את המינוטארוס המאיים. אך המלך חשש שמא אם ישוחרר דדלוס הוא עלול לגלות את סודות הלבירינט – וכך תשוחרר המפלצת מן הלבירינט לכן כלא את דדלוס בתוך הלבירינט, אך דדלוס שביקש את החופש עבורו ועבור בנו איקרוס שהיה כלוא עימו, חישב והמציא המצאה נוספת שתחלץ את האב ובנו מן הכליאה והשבי. השניים אספו את נוצות הציפורים שהיו חגות מעליהם ויצרו לעצמם כנפיים שחוזקו בדונג שיצרו הדבורים. לפני שעלו לטיסתם הראשונה הזהיר האב את בנו, פן יקרב קירבה יתרה אל השמש, שבחומה הרב, היא עלולה להמיס את הדונג, ואז הכנפיים יתפזרו והנפילה ממנה חששו בוא תבוא.
אך איקרוס הבן הפזיז והסקרן הגביה עוף והתקרב קירבה יתרה אל השמש ואז ארע את אשר יגור אביו, הדונג שהדביק את הכנפיים זו לזו ואותן לגופן – נמס [ כאותו כשל של הבורג שזימזם בתודעתי ] ואז החלה נפילתו של איקרוס, נפילה שצירים רבים ניסו לתאר :
Giovanni-Baglione – Icaros
מקורו של הסיפור ב“מטמורפוזות” של פובליוס אובידיוס נזו – שזכו לתרגום מופת לעברית מעטו של המתרגם שלמה דיקמן.
הנה סיפור המעשה כפי שהוא מובא בבכרך הראשון בפרק השמיני בהוצאת מוסד ביאליק עמודים 303-304
“עַיִן נָשָׂא הַדַּיָּג אֲלֵיהֶם בִּמְשׁוֹתוֹ אֶת הָרֶשֶׁת,
אַף הָרוֹעֶה הַנִּשְׁעָן עַל מֵקֵל, הָאִכָּר עַל מְחָרֶשֶׁת –
הֵמָּה רוֹאִים וְתוֹהִים : אֵין זֹאת כִּי אֵלִים בְּשָׂמִים
אֵבֶר פָּרְשׁוּ כַּצִּפּוֹר ! אֵי-סַמּוּס, אֵי-קֹדֶשׁ חֲיוּנוּ
נָס מִשְּׂמֹאלָם – גַּם דְּלוּס וּפָרוּס חָלְפוּ כְּבָר מִתַּחַת.
כְּבָר מֵימִינָם לְבִנְתוּס הִיא קְלִימָנָה –
פֶּתַע חַדּוֹת הַמָּעוֹף הַנּוֹעָז סָחֲפָה אֶת הַנַּעַר,
וְיַעֲזֹב מַנְהִיגוֹ, כִּי נִכְסָף לִגְבֵהִי הָרָקִיעַ,
וִינַשֵּׂא לַמָּרוֹם. אַךְ קָרֵב בְּעוּפוֹ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ,
חִישׁ יְרֵכֵךְ אֶת קַשָּׁרֵי אֶבְרוֹתָיו, אֶת דּוֹנַג הַנִּיחוֹחַ,
פָּג וְנָמֵס הַדּוֹנַג…זְרוֹעוֹת לְלֹא אֵבֶר הֵנִיעַ,
אֵין לוֹ מְשׁוֹט, וְיָדָיו בֶּחָלָל הָאוֹחֵר לֹא תַּחְתֹּרְנָה –
שָׁוְא יִצְעַק אֶת אָבִיו, אַל תְּכֵלֶת הַיָּם הוּא צוֹנֵחַ,
אֵל הַגַּלִּים הַהוֹמִים שֶׁבְּשָׂמוֹ יִקְרְאוּ לְמַזְכֶּרֶת.
‘אִיקַר !’ – זָעַק אָז הָאָב הָאֻמְלָל ( לֹא אָב עוֹד ) – אַיֶּךָּ ?
אִיקַר ! אֵיךְ יַלְדֵי ? אֵיפֹה, אֲהוּבִי, נֶעְלֶמֶת ?
אִיקַר, יַלְדֵי ! ‘ – וּלְפֶתַע רָאָה נוֹצוֹתָיו עַל הַמַּיִם…
אֱמוּנָתוֹ יְקַלֵּל בִּיגוֹנוֹ וְיִקְבֹּר אֶת הַיֶּלֶד;
קֶבֶר בָּנָה לוֹ בְּאֶרֶץ שֶׁשְּׁמוֹ הָעֲנָק לָהּ מֵעַתָּה.”
לפי אובידיוס הנפילה של איקרוס, אינה סוף העולם, למרות שזה, ככל הנראה, סופו של איקרוס עצמו.
מי שהטיב לצייר את רוחו של אובידיוס למיתוס אל איקרוס היה הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב שבציור משנת 1555 המכונה “נוף עם נפילתו של איקרוס” מציג בפני הצופה עולם שלם של הוויית חייו: [ “האדם אינו תבנית נוף מולדתו” ]
כבן ארצות השפלה השוכנים לחוף ימים, חלק גדול מהציור תופסים הימים והספינות הרבות שבני ארצות השפלה היו משיטים על פני הימים, ואולי חלק מן הים המתואר באופק ציור זה עצמו אינו אלא קצו של האוקינוס האטלנטי… [ מה שיכול לקשור ציור זה לסיפורו של פוסט זה ]
Landscape with the Fall of Icarus, c.1555 (oil on canvas) by Bruegel, Pieter the Elder (c.1525-69); Musees Royaux des Beaux-Arts de Belgique, Brussels, Belgium; (add.info.: Icarus seen with his legs thrashing in the sea;
איקרוס, אינו עיקרו של הציור [ הדגשתי אותו במסגרת האדומה ] – חרף נפילתו לתוך המים, ורגליו עדיין מפרפרות מחוץ למים – הגם שראשו כבר שקוע בתוך המים ]
להלן החלק המתיחס לאיקרוס בציור:
פיטר ברויגל האב – נפילתו של איקארוס רגליו של איקרוס מבצבצות מחוץ למים – ראשו כבר טבוע במים !
נראה כי ברויגל האב, העלה לציור את המסרים שאובידיוס כתב ב”מטמורפוזות” שלו:
איקרוס, נפל, נפילתו הסתימה בטביעתו…אך… שגרת חיים ממשיכה:
“עַיִן נָשָׂא הַדַּיָּג אֲלֵיהֶם בִּמְשׁוֹתוֹ אֶת הָרֶשֶׁת,” .
“אַף הָרוֹעֶה הַנִּשְׁעָן עַל מֵקֵל, ” .
” הָאִכָּר עַל מְחָרֶשֶׁת “
כלומר : הנפילה אינה …סוף הנפילה !
דודה ב”גילוי אליהו” של ס. יזהר
נפילה אחרת, בנסיבות אחרות מתוארת על ידי ס. יזהר בספרו “גילוי אליהו” שפורסם בשנת 1999, ובו תיאורים שונים וחוויות של הסופר ממלחמת יום הכיפורים משנת 1973.
בין שלל החוויות והארועים, הקשים, המתוארים בספר האנטי-מלחמתי הזה, מצוי תיאור המקרה של “דודה”, קצין מודיעין בחזית הסיני אשר מצטרף לטיסה שמבצע טייס חיל האויר בגיחה מעל כוחות הצבא המצרי בכדי ללמוד על המערך המצרי העומד מול היחידה של אותו “דודה”, הפעם מדובר בטיסה קרבית במהלכה של מלחמה, כאשר כנגד המטוס הטס מופעלת אש תופת במטרה לפגוע בו ולהפילו. ואכן המטוס נפגע, הטייס המטיס אותו נפגע ומת, ונותרו לדודה, היושב מאחריו, שניות אחדות , להציל את חייו על ידי הפעלת כסא-המפלט שלו.
כשנזכרתי, במהלך טיסת הלילה הטרנס-אטלנטית שלי, כשאני ישוב ( אמנם כ’סרדין’) בכיסאי הצר, במטוס של חברת תעופה אזרחית, בתקופת שלום, בקטעים בהם מתאר ס. יזהר בעושר הביטוי החד פעמי והכתיבה המיוחדת שלו, את נפילתו של דודה מן המטוס הקרבי ממנו נפלט זה עתה, לא נעלמו ממני ההבדלים, בין התחושות שתקפו אותי, במחשבותי, עקב מעין התקף חרדה קצר שנקלעתי אליו, לבין הסיטואציה המיוחדת אותה תיאר ס. יזהר. אך, מעבר לתיאור המלחמה ומוראותיה והפחדים שהיא מעוררת – חשתי מעין שותפות גורל עם מצבו של אותו “דודה”, שנקלע לסיטוציה כאילו היה גם הוא מעין “איקרוס-מודרני” :
אני יושב כ’סרדין’ מהודק למושבי בחגורת הבטחון, לצד חלון שמה שנשקף ממנו הוא חושך ופיסת כנף-המטוס, איש אינו יורה בנו, אך בכל זאת אנו נתונים לחסדיה של הטכנולוגיה של יצרני המטוסים ומנועי הסילון המחזיקים אותם ומוליכים אותם בגובה רב מעל פני הים…. החושך, הרעש החד גווני של המנועים, אי הודאות ואבדן ההתמצאות במרחב, יפים לעורר מרבצם פחדים עמומים, וכך עלו בזכרוני התיאורים המדכאים שמתאר ס. יזהר את העובר על דודה הנפלט ממטוסו שנפגע:
“…כי שוב אתה עדיין בפנים המטוס כשעודנו בריא ואתה עוד כתוכו ושוב ההתקפצות ההיא ובתוך שנייה או רק חצי שנייה או רבע, ואתה כבר בחוץ, בעולם הריק, הכל יותר מדי מהר, לא תופשים כלום, מנסים כאילו לעכב ולדעת ולא יודעים ולא מסוגלים לחשוב ורק אולי להתמסר לאובדן, ויש רק גוף אדם בלתי יודע כלום לא מה ולא מתי ואיך פתאום אסף עצמו ואמר לעצמו כממרחק, מעין, התעורר בן אדם, בעודו רק גוף מתגלגל כחבילה בשמים ורק איזה משוטי גפיים, ידיים ורגליים מפרכסים ומכים בטירוף, די מצחיק כנראה,…”
[ ס. יזהר – גילוי אליהו – בעמוד 43 – הוצאת זמורה -ביתן, מוציאים לאור 1999 ]
Icaros – ( 1558-1617) Henrick Goltizus
“…. עדיין זו רק ההרגשה הזאת, שאין לך כלום מתחת הרגליים ושאין לך כלום על מה לעמוד ולידיים שלך אין במה לאחוז, ושאדם הוא רק מין חלקיק אחד קטנטן כזה מתגלגל באמצע הריק של השמים, ואולי לא כזה, והכול היה רק חושך ורק לא יודעים כלום, ורק בנפילה חצי מעולפת ורק בהיות בתוך ההיזרקות לחלל הכלום הגדול…,”
[ ס. יזהר – גילוי אליהו – בעמוד 46 – הוצאת זמורה -ביתן, מוציאים לאור 1999 ]
תחושה של חוסר אונים, וחוסר ודאות וחוסר יכולת לשלוט במצב שבו מסיים ס. יזהר את הפרק הרביעי בספרו האנטי מלחמתי:
” … ופתאום יש לו רק אין כלום באמצע כל מרחבי הכלום האדיר, לא כאדם להליכה יולד, ולא כאדם שוחה במים, ולא כנישא על שום חומר, גם לא על אוויר ממלא מצנח להירחף בו, ואולי צריך היה לדעת להאריך קצת את השהות ההיא שם באין כלום האדיר ההוא ולדעת עוד טיפה יותר, עוד קצת להיות ולדעת יותר, לא רק באותה בהלה מן המסתחרר מעלה מטה ולא רק בפחד מפני הנורא שקרה לו, ולא רק מפני ההמום הזה שהלם בו, ואפילו לא בלחפש תחבולות, מלבד אולי באפם קצה ההכרה ההמומה לחפש איך להינצל, אלא דווקא כמי שגילה מקום, אילו רק עוד טיפ טיפה היה נשאר יותר, רק עוד רגע או חצי רגע, לא כל כך עובר מהר, והיה לו עוד קצת להיות בגילוי ההיות המופלאה הזאת, אפילו אם בלי למצוא מלה להגיד אותה, מפני שהמלים כולן הן מעולם העמידה על משהו ואין לך מלים מעולם האין עמידה על כלום, ורק באותו היות רוחף ככה בלי להתאמץ כלום, אלא רק מעוצם תנופת תאוצת המטוס, רגע לפני שכבר תתפוש בו הכבידה הגדולה ותצוד אותו האדמה הלא מוותרת הזאת בכל כוחותיה שלה ותתחיל למשוך אותך אליה כאילו היה חבל קשור בך ואתה ניצוד ומושכים אותך אליהם למטה, הו, עוד רגע, תנו לי עוד קצת, תנו להישאר עוד קצת, תלוי כאין שום יש ההוא, במה ההוא שאין שום מה כזה בעולם, במה המשוחרר לגמרי מכל קשר ומכל יחם והפטור לגמרי משום המשך ממשיך, ומשום נאמנות לשום תמיד, וכולך פתאום רק בהוויה הגבוהה הרחוקה האינסופית ההיא ובאין כלום, בלי שמים ובלי ארץ, ופחות מדי זמן אפילו לחשוב אלוהים או משהו, אלא רק לגמרי בלי כלום כלום, ורק לגמרי בלהיות להיות, באותו המה הזה ששמה, ולגמרי לגמרי__”
[ ס. יזהר – גילוי אליהו – בעמודים 49-50 – הוצאת זמורה – ביתן, מוציאים לאור 1999 ]
Abraham van Diepenberf – 1733 – Icaros
אך, עם כל ההבדל, ס. יזהר מסיים את סיפור הנפילה של דודה-איקרוס המודרני, סיום של תקוה: דודה הצליח [ הודות לטכנולוגיה המודרנית ] לשרוד יחד עם כסא המפלט שלו ועם המצנח שלו ולהגיע אל הארץ, ושם:
“לאחר שהסוף כבר ידוע, איך צנח ואיך לא נפגע, וידוע כבר גם איך ירד לבסוף, ואיך אך זה כמעט תפש בכפות רגליו את מגע האדמה המבורכת, כשנחטף פתאום בעודו באוויר על ירי שוקי הנהדר הזה רב המזימות העשוי ללא חת, ואיך חטפהו השוקי מצפורני כל העטים עליו מצד זה, חטוף חטפהו בעודו עם המצנח הגדול נגרר לא מקופל וכבר התפרץ אחורה בזיגזגים מדהימים, חטוף חטפהו מן האוויר, עד שלא נגעו כפות רגליו בארץ המוצקה תפוש תפשהו וחטוף חטפהו אליו, חטפהו השוקי, במחי אחר חטפוהו השוקי רב העלילה, ובג׳יפ שלו המתעתע והמתפתל החזיר אותו בשלום שלם לקול מצהלות כל העולם, כאילו הנה הובקע לבסוף הגול הגדול במשחק השנה.”
[ ס. יזהר – גילוי אליהו – בעמוד 48 – הוצאת זמורה – ביתן, מוציאים לאור 1999 ]
וכך, נסתיימה לה, אותה אפיזודה חולפת של חרדה שעברה עלי בטיסה הטרנס-אטלנטית שלי, בזיק של תקוה….
_____________________________________________________
פוסטים בנושא “הרהורים בטיסת לילה טראנס-אטלנטית”
_____________________________________________________
תל-אביב – המראה מ”בן-גוריון”
נחיתת ביניים ב Fryderyk Chopin, ווארשה וליבו של שופן
איקארוס, הנפילה
Nocturne – שופן, בין שמים למים
המשך יבוא..
נחיתה, שני המאורות ולהבות
.
