.

 

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,

[ שאול טשרניחובסקי ]

♥

 

 

נחיתת-ביניים ב Frydrik Chopin, ווארשה

 

נפרדתי מפסלו של דוד בן גוריון המוצב בשער הכניסה והיציאה הראשי של ישראל – בשדה התעופה הבין-לאומי הקרוי על שמו של ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, וכעבור כשלוש שעות נחתתי בשדה התעופה הבין לאומי בווארשה שם קידם את פני פסלו של Frydrik Chopin על שמו קרוי שדה התעופה הראשי של ווארשה.

 

פסל בן-גוריון בשדה התעופה בלוד – ולצידו פסל שופן בשדה התעופה בווארשה

 

המחשבה הראשונה החולפת היא : מה הביא את שלטונות פולין לקרוא לשדה התעופה הראשי של ארצם על שמו של פסנתרן וקומפוזיטור, בשונה ממנהגן של מדינות רבות, שמצאו לקרוא לשדות התעופה הראשיים שלהם, על שמות המקומות שם הוקמו,  או על שמותיהם של מנהיגים פוליטיים. לא רק בישראל, אלא אף בפאריז שדה התעופה בצפון פאריז נקרא על שם שארל דה-גול או שדה התעופה הגדול של ניו יורק נקרא על שמו של הנשיא ג’ון אף. קנדי ?

חיוך קל עלה על שפתי כשדמיינתי את עצמי, חובב המוזיקה הקלאסית, נוחת בשדה התעופה “הקטור ברליוז”, או “קלוד דביסי” בפאריז או מגיע לניו יורק והמטוס נוחת בשדה התעופה הבין לאומי – “גורג’ גרשווין” או במוסקווה בשדה התעופה “פיטר איליץ צ’יקובסקי” או בסנקט-פטרסבורג בשדה התעופה “מודסט-מוסורגסקי” ווינה בשדה התעופה “וולפגאנג אמדיאוס מוצארט” , וכך הלאה….- חגיגה מוזיקלית – אך מה יעשו חובבי הג’ז ? והפופ ושאר סוגי המוזיקה האחרת ? ינחתו בממפיס בשדה התעופה “אלביס פרסלי ” או בשדה התעופה “החיפושיות” בליוורפול ?

השאלה מה הביא את שלטונות פולין להסב בשנת 2006  את שמו של שדה התעופה של ווארשה לשמו של הפסנתרן והקומפוזיטור המוכר בעולם בשם: Frédéric François Chopin ובפולין בשמו הפולני Fryderyk Franciszek Chopin, ליוותה אותי בדרך המפותלות שבה הולכתי, יחד עם שאר היוצאים מהמטוס, עד שהתפזרנו במסדרונות המתארכים שבשדה התעופה העמוס בנוסעים. 

השעה בווארשה או “ווארשווה”, כפי שהיא נקראת בפולנית, היתה, כבר שעת צהריים – [ שעה אחת קודם לשעה בתל-אביב.].  עמדו לרשותי כשעתיים לחילוץ עצמותי, לפני הטיסה הארוכה יותר המצפה לי – ולכן לא טרחתי לכוון השעון לזמן המקומי – והזמן, בשעוני, המשיך להתקדם כאילו אני עדיין חי ב”זמן תל-אביב”, אך השעון הביולוגי , פחות גמיש מהשעונים שעל ידינו, [ אנלוגיים או דיגיטליים ] ואינו מבחין בחלוקות הזמנים בין ערים וארצות שונים – והאדם [ כמו הצבא של נפוליון ] צועד על קיבתו… והשעון הביולוגי/קולינרי החל לשלוח איתותים להזכיר את מה שחילופי הזמנים, עלולים להשכיח: ששעת צהריים הגיעה, והרעב החל את חיציו הדוקרניים,  וספינתי החלה מיטלטלת לה, במסדרונות בית הנתיבות, בחיפושי אחרי מעגן קטן לשבור בו שבר…מצאתי עצמי פוזל לדוכני אוכל שהיו פזורים שם ומתלבט במה אבחר:  

היו שם דוכנים נוצצים של מותגי אוכל בין לאומיים -[  והס מלהזכיר ], ובצידם דוכנים צנועים יותר, שהציגו לראווה מאכלים בעלי ניחוחות וטעמים מקומיים. בעודי עובר על פני דוכן שכזה, עיני התבייתו על שלט קטן המודיע :  “ pirogi “ – והמגש שלצדו היה ערמה דשנה של כיסונים שמנוניים המעוטרים בבצל מטוגן, [ שמימי ילדותי זכרתי אותם כ “פירושקי“ ] . לצידם התגלגלו על מתקן מסתובב, כמו להתריס, גופיהם התפוחים-להתפקע  של נקנקיות דשנות לצידו של שלט המכריז ” Kiełbaske “  [ שאני זכרתי מילדותי כ“קאובסקי“ ] – המפגש הלא צפוי עם אלה הפעיל את בלוטות הרוק, אך מה שחולל בי את זכרון הילדות החזק מכל – שבא לי כהפתעה גמורה, שכן כפי שציינתי, הבחירה בוורשה כשדה התעופה לנחיתת ביניים בלבד נבע מטעמים פרקטיים גרידא וללא כל זיקה אל עברי ואל ארץ שבה העברתי כמה משנות ילדותי – היה מראיה של קערת תפוחי אדמה מבושלים ששכבו לבנבנים-צהבהבים, ונבזקו עליהם עלי שמיר ירקרקים:

 

תפוחי-אדמה מבושלים ועלי השמיר הירוקים שעליהם

השלט הקטן ליצידן הכריז על “Ziemniaki z koperkiem“ [ מילולית “תפוחי-אדמה עם שמיר” [ “אדמה” בפולנית היא “zemia” ] – שזכורים לי ממטבחה של אימי כמעדן הפשוט ביותר והטעים ביותר שמחזיר אותי באחת לטעמי הילדות והבית, שאז נקראו בשפת הבית “קרטופלקי” [ ככל הנראה מיידיש השואבת מגרמנית את ה Kartoffel ].

ליד אחד השולחנות בחזית אותו מזנון הסבו כמה גברים כבדי גוף ובהו בעייפות-צהריים בכמות גדולה של כוסות בירה שנגמעו והיו מחליפים בינהם הלצות בפולנית. מן הרמקולים שבשדה התעופה, היו בוקעות מפעם לפעם הודעות תחילה בפולנית ואח”כ באנגלית – בדבר טיסה זו או אחרת, שתצא עוד מעט מאחד השערים והנוסעים מתבקשים להזדרז ולהגיע כדי לעלות לטיסה…

עברו שנים רבות, מאז עזבתי את פולין והגעתי כילד רך בשנים לארץ, השפה הראשונה אותה שמעתי ובה צעדתי את צעדי הדיבור הראשונים שלי היתה פולנית, דבר שאפשר לי לקלוט ולהבין שברי משפטים ומעט מילים שבקעו מן הרמקולים. ובעודי מתלבט במה אשבור את הרעב שהחל מציק…החלו זכרונות ילדות, שהתקבעו במוחי וגם כאלה שחוזקו ברבות הימים בסיפורי הורי ובתצלומים בגוון “ספיה ישן” שסודרו באלבום המשפחתי שליקטה אימי , כשתמונתו של חוזה המדינה רקועה כל עטיפתו :

האלבום המשפחתי של ימי ילדותי

תפוחי האדמה הלבנבנים-צהבהבים – ועלי השמיר הירקרק לעידון של רעננות הבזוקים עליהם, פעלו עלי פעולה דומה למה שהעלה על הכתב מרסל פרוסט, באפיזודת “המדלינות הקטנות”… ב”עקבות הזמן האבוד”: 

“היא [ אימו של פרוסט – ו’ ] שלחה להביא מאותן עוגיות סמיכות וגוצות המכונות מדלנות קטנות, שנוצקו, כמדומה, בקשוה גלית כקונכיית סן-ז’אק. לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלן.

אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הכה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף. מנין יכול היה לבוא בי ששון כזה? חשתי כי הוא קשור בטעם התה והעוגיות, אלא שחרג ממנו לאין שיעור, לא מאותו מין היה. מנין בא? מה משמעו? איך אשיג אותו?” [ מרסל פרוסט : בחיפוש אחר הזמן האבוד – במחוזו של סוואן, תרגום הלית ישורון בעמוד 48 ]

וראו גם חוויותי בפוסט:  ” השיבה מפאריז ושירת המדליין “  

להבדיל מפרוסט, אני עצמי, נמנעתי מלטעום את המאכלים הפולניים שריצדו לנגד עיני, בהתחשב בטיסה הארוכה שעוד ציפתה לי אך מראה תפוחי האדמה הבזוקים בעלי שמיר הזכיר לי את סיום הקטע הנפלא בספרו של פרוסט:

“ומרגע שעמדתי על טעמה של פיסת המדלין הטבולה בחליטת התירזה, שהיתה דודתי מגישה לי ( על אף שלא ידעתי אז ועוד רבה היתה הדרך להבין מדוע עשני זכרון זה מאושר עד כדי כך), כהרף עין קם הבית הישן והאפור, הצופה לרחוב, ובו החדר, וכתפאורת תיאטרון בא והתחבר אל הביתן הקטן שנשקף אל הגינה, שבירכתיה נבנה למען הורי ( אותו מקטע גדום שרק הוא שב ונגלה לי עד כה) ; ועם הבית, העיר, מבוקר עד ערב ובכל מזג־אוויר שהוא – הכיכר שאליה שלחו אותי לפני ארוחת־הצהריים, הרחובות שבהם התרוצצתי בשליחויות, שבילי עפר שבהם עברנו כשהימים היו יפים. וכמו באותו משחק שהיפאנים משתעשעים בו, ומשרים פיסות נייר קטנות ושקופות בקערית חרסינה מלאה מים, ומשרק הן מוטבלות במים, מיד הן מתרדדות, מתעקלות, מצטבעות, נבדלות זו מזו, נעשות פרחים, בתים, דמויות מוצקות ומזוהות, – כך כעת בכל פרחי גננו ופרחי הפארק של מר סוואן, והנימפיאות שבויוון, ואנשיה הטובים של העיירה ובתיהם הקטנים והכנסיה וכל קומברה וסביבותיה, כל זה הלובש צורה וממשות, קם וניעור, עיר וגנים, מספל התה שלי” [ מרסל פרוסט : בחיפוש אחר הזמן האבוד – במחוזו של סוואן, תרגום הלית ישורון בעמוד 51 ]

ואביא כאן כמה תצלומים מאלבום ילדותי, שריצדו במוחי, כאשר תמונות ילדותי החלו עולות בזכרון, מכוחם של תפוחי האדמה בשמיר. מאחר וראיתי תמונות אלה במהלך הזמן, קשה לי להצביע בודאות מה מתמונות ילדותי טבוע בזכרוני כזכרון-ראשוני ומה הוזן וחוזק מצפיה בתמונות בהן צפיתי במהלך השנים, ומסיפוריהם של הורי.

התצלום הראשון הוא ודאי תצלום שאיני יכול לזכרו ככזה, אך את רחוב פיוטקובסקה – רחובה הראשי של לודז’, בו צולמה התמונה כשאני הקטן נישא על כתפי אבי:

 

כאן אני, הקטן, נישא על כתפי אבי ברחובה הראשי של לודז’ פיוטקובסקה – פולין

 

וכאן, גדול יותר, על ידיה של אימי, בפרק העירוני בלודז’

 

הכלבלב אותו אני מוליך בקולר, ברחוב שנראה כמו רחוב פיוטקובסקה – רחובה הראשי של לודז’

בשנת 1947-48 – כשברחוב עוברים  סוס ועגלה. מכוניות היו אז דבר נדיר ביותר בלודז’

 

 

וזאת מחוותי האישית לשיר “האדם אינו אלא…” שכתב טשרניחוסקי בסווינמונדה

לחופי הים הבלטי הנמצא מאחרי ביתן הקש – שגם בתצלומי עיירתו של המשורר  בלטו על החוף

 

נוסטלגיה, כבר אינה מה שהיתה פעם, ואת הרעב צריך היה לשבור, ועל אף זכרונות הילדות, מתוקים ככל שיהיו, לא התפתיתי ,להעלות על לשוני את אותם מאכלים “כבדים”, מהמטבח הפולני, ואת מפלצת-הרעב הקטנה שעיקצצה בקיבתי, ניסיתי להדביר בסנדוויץ מערבי תפל-טעם ובקפוצ’ינו קטן, שאכן היה קטן בטעמו מטעם הקפוצ’ינו במולדתו האיטלקית, את ההתנזרות מהפיתויים השמנוניים, פיציתי בחבילה של Krówki [ מילולית = פרות]   [ סוכריות ממולאות ריבת חלב ] שקניתי בשדה התעופה וייעדתי אותן להמתקת שעות הטיסה הארוכות המצפות לי עד לנחיתה הבאה בשיקגו בארה”ב, ואת היתר יעדתי לעדו, נכדי במדיסון.

 

טיסת ההמשך ממריאה

כשתמו השעתיים של עצירת הביניים והכרוז הודיע בפולנית כי הטסים לשיקגו מתבקשים להתייצב לטיסה, נדחסנו בתור לעליה למטוס הדרימליינר של חברה התעופה הפולנית LOT [מילולית “טיסה” ] ובסמוך לשעה חמש אחר הצהריים [ שעון ווארשה ] כבר נדחקנו למושבינו, ועד מהרה חזרתי להרגיש כ’סרדין’ מצוי הנתון בסד המושב הצפוף ליד החלון, בצידו הימני של המטוס.

המטוס החל במרוצתו על המסלול וכשאנו נפרדים מהשלט האומר בפולנית: “שדה התעופה על שם שופן בווארשה” טיפס המטוס ועלה למרומים:

“שדה התעופה על שם שופן בווארשווה” 

 

טסנו מעל היבשת עוברים מעל חבליה הירוקים של אדמת פולין, וכל אותה עת עדיין לא הפסיקה המחשבה, שהפכה טורדנית משהו – מה לשופן הקומפוזיטור המעודן,  נסיך הפסנתר הרומנטי, ולשדה תעופה רועש במטוסים כבדים הממריאים והנוחתים בו ולהמוני הנוסעים המתרוצצים, חסרי סבלנות במסדרונות הגדושים של שדה התעופה ?

 

 

ליבו של שופן….

חשבתי לעצמי : הרי מקובל לראות בשופן “קומפוזיטור פולני” ואולי בשל כך זכה לכבוד ?

אלא שההגדרה “קומפוזיטור פולני” מעוררת גם היא כמה שאלות.

פרדריק פרנסואה שופן [  Frederic Francuis Chopin ] נולד ביום 1.למרץ 1810 באחוזה כפרית ששמה Zelazowa wola המרוחקת כ 40 ק”מ מערבית לווארשה,  לאביו   Nikolas Chopin,  צרפתי במוצאו יליד העיר Nancy   בחבל , Lorraine שבצפון מזרח צרפת, ולאמו : Justina Krzyzanowska  פולניה במוצאה. הוא למד בווארשה מוזיקה ושלט בשתי השפות של הוריו: פולנית וצרפתית. את מחצית הראשונה של חייו העביר על אדמת פולין, בהיותו כבן עשרים יצא לוינה לסיבוב של הופעות כפסנתרן, ושם נודע לו על ההתקוממות הפולנית נגד שלטונות רוסיה, התקוממות שהוא תמך בה מבחינה רעיונית ורגשית, ומאז שהתקוממות זו דוכאה, לא שב שופן לפולין, ואת מחצית חייו השניה חי על אדמת צרפת. כפסנתרן מחונן, נדד בין ערים חשובות באותם ימים, כמו וינה ולונדון במסעי קונצרטים, בהן הופיע, לפרנסתו לימד בפאריז נגינה בפסנתר והלחין בחייו כ 250 יצירות בעיקר לפסנתר.

 

 

גופתו במערב [ בפאריז ] אך ליבו בסוף מזרח …

 

את זיקתו העמוקה לארץ-מולדתו גילה על ערש דווי. ב 16 באוקטובר, 1849, כשהיה חולה מאוד, כתוצאה ממחלת השחפת ממנה סבל, והורה לאחותו שסעדה אותו במחלתו במעין “צוואת שכיב-מרע :

“אני יודע כי פאסקוויאביץ [ השליט הרוסי על “ממלכת פולין” ] לא יתיר לכם לקחת את עצמותי לוארשה, לכן, לפחות קחו את ליבי”

למחרת ב 17 לאוקטובר 1849 הוא מת – והוא כבן 39 שנה בלבד !

 3 ימים, לאחר מותו, ב 30 באוקטובר 1849, נטמה גופתו בבית הקברות Père Lachaise , בפאריז – שבמערב … 

קברו של פרדריק שופין – בבית הקברות Père Lachaise שבפאריז

 

הרופא Dr Jean Cruveilhier שבדק את הגופה, מילא את בקשתו האחרונה של שופן, והוציא את ליבו של המת, ושמר אותו בצנצנת קריסטל שמולאה באלכוהול [ ככל הנראה קוניאק ] וזו נאטמה. ליבו החנוט של שופן הוברח לפולין בסתר לפולין, והוטמן בגומחה בכנסיית הצלב-הקדוש בווארשה שבמזרח…..

כך שכן לתפארת ולגאוות הלאום הפולני, הלב המת של הקומפוזיטור שהרטיט לבבות רבים, עד לחודש אוגוסט 1944 – חודש בו פרץ בווארשה הכבושה בידי הנאצים התקוממות שאורגנה על ידי ה“ארמיה-קראיובה” [ צבא-המולדת ] נגד הכובש הנאצי. המרד, שהחזיק מעמד זמן קצר, דוכא באכזריות רבה ובעקבותיו הורה היטלר על הפצצתה של וארשה מן האויר ועל “מחיקתה מעל פני האדמה” בהפצצות מאסיביות אלה נפגעה גם כנסיית הצלב הקדוש:

כנסיית הצלב-הקדוש בווארשה לאחר ההפצצה ע”י הנאצים 

כדי לשמור על ליבו החנוט של שופן, הוצאה צנצנת הקריסטל עם ליבו של שופן, ממקומה בכנסיה, והועברה בחשאי לאחוזת הולדתו של שופן ב Zelazowa-Wola. אחוזת הולדתו, המרוחקת כ 40 ק”מ מערבית לווארשה.

אחוזה חקלאית זו, בה נולד שופן, הוכרזה עוד בחודש באוקטובר 1894 – במלאת 45 שנה למותו כאתר זכרון לאומי לקומפוזיטור הפולני הגדול, עם הכרזת המקום כאתר זכרון הוצב ליד בית הולדתו אובליסק לכבוד “פרדריק שופן – הקומפוזיטור הלאומי של פולין”.

 

אובליסק-הזכרון לכבוד שופן באחוזת הולדתו Zelazowa-Wola 1894

 

במעמד החגיגי, של הסרת הלוט מן האובליסק, הופיע בפני קהל המוזמנים המכובד, הפסנתרן והקופוזיטור הרוסי מילי בלאקירייב אשר ניגן באותה הזדמנות, כמובן מאליו -יצירה של שופן, היצירה שניגן היתה :  Lento con gran espressione [ שהיא יצירה קצרה, אישית ואינטימית שהלחין שופן כתרגיל-נגינה  עבור אחותו כדי שתתאמן לקראת ביצוע שלה של הקונצ’רטו מס’ 2 לפסנתר ותזמורת שחובר באותה תקופה. [ נרחיב את הדיבור על יצירה זו להלן ]

אני מציין עובדות אלה, כדי להכין את הרקע לבחירות אחרות באותה יצירה אישית ואינטימית, עד כי היו שביקשו להעניק לה מעמד של יצירה המבטאת את הרוח הפולנית – ופורטת על נימי הנפש האינטימיים והעדינים, שחשים פולנים רבים, ושהמוזיקה שלו קושרת אותם למולדתם.

ליבו החנוט של שופן שכן בכפר-הולדתו עד תום מלחמת העולם השניה, ועם תום המלחמה ב 17 באוקטובר 1945, ביום השנה ה – 96 שנה למותו של שופן, נערך ב Zelazowa-Wola , במעמד הנשיא החדש של פולין, ברוניסלאב ביירוט ובפני מסדר כבוד צבאי , טקס השבת “ליבו-של שופן” חזרה לליבה של ווארשה – לכנסיית הצלב הקדוש:

 

מסע העברת ליבו של שופן מ Zelazowa-Wola ראש הממשלה ביירוט- מימין לכומר

 

השיירה רבת המשתתפים שליוותה את “ליבו של שופן” בדרכו חזרה לווארשה, עברה על פני רבבות שהתפרסו לאורך המסלול בו נסע הלב, מלווה בצמרת השלטון הפרו-סובייטי, שהוקם בפולין לאחר המלחמה, וכן שב ליבו של שופן לווארשה, שם הוא התקבל ברוב טקס והועבר לכנסיית הצלב-הקדוש , בטקס שנסתיים במיסה קאתולית:

ליבו של שופן מוחזר לכנסית הצלב-הקדוש בווארשה

מאז שוכן ליבו של שופן בווארשה [ לא פחות משהוא שוכן בליבם של הפולנים…] בכנסית הצלב-הקדוש שבליבה של ווארשה, ולכבודו הוקם מזבח מתאים :

מקום משכנו של ליבו של שופן בכנסיית הצלב הקדוש בווארשה 

וכאן תצלום המזבח בו שמור ליבו של שופן:

 

במסגרת האדומה למעלה הפסוק:

“כִּי בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-אוֹצֶרְכֶם בּוֹ שָׂם יִהְיֶה גַּם-לְבַבְכֶם”

[הבשורה על פי מתי פרק 6 פסוק 21 ]

בשנת 2014 הורשתה קבוצת מדענים, לבדוק – בדיקה חיצונית, באמצעים מדעיים מתקדמים, את שירידי הלב החנוט  [ ככל הנראה בקוניאק, כפי שהיה מקובל באותם ימים ], בנסיון לקבוע את סיבת מותו. ממצאי הבדיקה פורסמו והמתעניינים יכולים לקרוא על כך בקישור זה.  וגם בקישור נוסף זה  – ממצאים שאשרו, את שהיה ידוע:  כי הצעיר בן ה 39 שהיה חולה בשחפת, מחלה חשוכת-מרפא באותם ימים נפטר כתוצאה מסיבוכי מחלתו זו.

פרדריק שופין זכה למעמד של, הפולני המפורסם מכולם, ואף נחשב כאחד הקומפוזיטורים הבולטים שקמו לפולין, לצד הקומפוזיטור סטניסלאב מוניושקו [ 1819-1872] שבלט במיוחד בתחום האופרה. אין לך פולני גאה שלא יאמצ את המוזיקה של שופן אל ליבו, ויזכירו בהזדמנויות רבות:  החל מהפסנתרן, ארתור רובינשטיין, שהרבה לנגן מיצירותיו והיה מדגיש את הטמעתם של מוטיבים מהמוזיקה העממית הפולנית, ביצירותיו ועד לבמאי רומן פולנסקי שצירף את צליליו של שופן, לפס הקול של סרטו המפורסם “הפסנתרן”.

אחוזת הולדתו ב Żelazowa Wola  [ מילולית: “רצון-ברזל” ] – היא מקום עליה לרגל למעריציו הרבים, ואף אני, כחובב ותיק של יצירות רבות של שופן, חשתי מעין חובה לבקר בה בעת הביקור  החוזר הראשון שערכתי לאדמת פולין בשנת 2006.

 

לנוכח פסל שופין באחוזת לידתו  3.8.2006

ובאות הזדמנות, ביקרתי גם במוזיאון בווארשה, המוקדש לחייו של שופן בפולין – בנואנט שבמרכז צרפת ופאריז 

 

רישום בעברית בספר האורחים של המוזיאון לכבוד שופן בוארשה 2.8.2006

 

התיאור שתיארתי לעיל, בדבר דרכו של שופן לבטא את הקשר שלו לאותה פנת ארץ בה נולד” – כביטויו של טשרניחובסקי – יכול אולי להסביר למשקיף מן הצד את החלטת השלטונות הפולניים לקרוא לשדה התעופה העיקרי של ארצם לא על שמו של מדינאי [ כגון יוזף פילסוצקי – מקימה של פולין העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה או תדיאוש קושצ’ושקו, מנהיג המרד נגד הרוסים] אך מדוע לא בחרו בפולני לא פחות מפורסם : אדם מיצקביץ משוררה הלאומי של פולין  לקרוא על שמו את שדה התעופה העיקרי של ארצם ? 

איני יודע את התשובה המדוייקת להחלטה – שהיא במידה מסויימת “יוצאת דופן” לטעמי, חרף שורשי הפולניים, עליהם כתבתי ופירטתי עד-דק לאחר ביקורי הקודמים  הקודמים בפולין, ואת הרהורי מאז, יוכלו הגולשים לקרוא ב “שורשי ה’פולניים” בקישור זה . בפעם זו התייחסתי לשהיה קצרה זו בשדה התעופה בווארשה לא כ”ביקור מולדת” אלא כ”עצירת-ביניים” בת כשעתיים בלבד שנועדה ל”חילוץ עצמות” ולתרעננות-קלה, אך, כפי שיסתבר מן הפוסטים בהמשך, שופן לא ירד מסדר לילי באותה טיסה טרנס אטלנטית.

 

 

 

 

 

 

 

.

 

_____________________________________________________ 

פוסטים בנושא “הרהורים בטיסת לילה טראנס-אטלנטית”

_____________________________________________________ 

 תל-אביב – המראה מ”בן-גוריון”

 

נחיתת ביניים ב Fryderyk Chopin, ווארשה וליבו של שופן 

 

איקארוס, הנפילה

 

 

Nocturne – שופן, בין שמים למים

 

הכמשך יבוא..

 

נחיתה, שני המאורות ולהבות