.

פוסטר : במרכז ג’יימס ג’ויס בדבלין

מה אתה עָשִׂיתָ  במלחמה הגדולה ?

אני כתבתי את יוליסס, ומה אתה עָשִׂיתָ ?

 

♥

בפוסט זה שהעבודה עליו החלה ביום 11.5.2021 [ בעקבות אזעקת אמת ] ונסתימה ביום 26.5.2021 – לאחר שהפסקת האש במה שכונה מבצע “שומר-חומות” [ מיום 10.5.2021 עד 21.5.2021 ] הושגה.

הנושא שניסיתי לדון בו הוא – לבחון האם וכיצד משתקפת “המלחמה הגדולה” [ היא מלחמת העולם הראשונה]  ב”יוליסס” של ג’יימס ג’ויס 

ביום 19.10.2023 – עברתי על הפוסט משנת 2021 וערכתו בו עדכונים בודדים – אותם אסמן בצבע חום.

 

 

 

העבודה על פוסט זה החלה בין התרעת “צבע אדום”  לבין אזעקות-אמת, וריצה למרחב המוגן ! במחציתו של חודש מאי 2021.

לאחר שמפגש זום שערכתי ביום  11.5.2021 לקריאה מוערת ומוארת בפרק “קליפסו” מתוך “יוליסס” נקטע, עקב אזעקת אמת באזור המרכז, כפי שניתן לראות בסוף סרט הוידאו בו תועד המפגש – לרבות אותה אזעקת אמת [ ראו ב 1.04 ! ]   וכתיבתו נסתימה היום 26.5.2021 – לאחר מה שנקרא “הפסקת האש ללא תנאים” מחזיקה מעמד ימים אחדים …

הדיה של המלחמה שהתלקחה באזורינו בחודש מאי 2021 חידדו בי את השאלה:

כיצד משתקפת “המלחמה-הגדולה” ביצירת המופת המודרניסטית הגדולה של המאה העשרים;

מי שידפדף עד סוף ספרו של ג’ויס – “יוליסס” ויגיע בדפדופו זה לעמוד האחרון [ במהדורה האנגלית, וחבל שבמהדורה העברית השמיטו פרט כה חשוב מחתימת הספר ] – ימצא שם בצמידות לסיום המונולוג המדהים של מולי בלום, ול YES המהדהד המסיים של אותו מונולוג, את חתימת הערים בהן נכתב “יוליסס” וזמני כתיבתו: 

 

– זמני כתיבה אלה : משנת 1914 ועד שנת 1921 – מעידים כי רוב כתיבתו של “יוליסס, בן 841 העמודים !  [ בתרגום לעברית ] התרחשה כאשר תותחי המלחמה רעמו והמוני הצעירים משני צדי החזית היו קוטלים אלה באלה בשוחות המלחמה הסטאטית, העקובה מדם והבלתי נגמרת.

נזכרתי אז בפוסטר שנתקלתי בו בביקורי במרכז ג’יימס ג’ויס שבדבלין ביום 16.6.2002 – הוא : “בלומסדיי 2002”.

זה הפוסטר המוצג בראש פוסט זה. לימים נודע לי כי השאלה הזו – “אבא, מה אתה עשית במלחמה הגדולה” מקורה בפוסטר שפורסם בבריטניה הגדולה,  כחלק מהפרופגנדה שנוהלה לגייס את ההמונים לתמוך במלחמה [ וראו בענין את הפוסטר שבקישור זה ]  ואם לא די בהסברים המילוליים שבקישור, להלן הפוסטר – והאנטי-פוסטר המתריס שלו:

פוסטר-פרופגנדה והאנטי-פרופגנדה למלחמה…

 

ואז נשאלה השאלה : האמנם זו היתה שאלת-הפרופגנדה לטובת המלחמה  שהופנתה לג’יימס ג’ויס  ?

מה אתה עָשִׂיתָ  במלחמה הגדולה ?

והאמנם הוא השיב את התשובה המתנשאת משהו :

אני כתבתי את יוליסס, ומה אתה עָשִׂיתָ ?

 

יתכן ובשל הפרובוקטיביות הרבה שבפוסטר האמור – נעלם מעיני באותה הזדמנות, שלט הסבר שהוצב בצד הפוסטר – ועתה חזרתי לקרוא בו.  הנה הוא:

  This imaginery exchange is taken from Tom Stoppard’s play Travesties (1974)

Written by the autor of Rossencrantz and Guldensern are Dead. Himself a Czeach writer. the play is apt partly in the present and partly in 1917 in neutral ZURICH, Where Tristan Tzara ( the founder of Dada). James Joyce and V. I. Lenin are seting out the Great War.

ובתרגום לעברית:

“חילופי השיח המדומיין הזה לקוחים מהמחזה Travesties [ פארודיות ] של טום סטופרד (1974)

נכתב על ידי המחבר של ‘רוזנקראנץ וגילדרסטרן מתים’. הוא עצמו, סופר צכי. המחזה מתרחש בחלקו בהווה ובחלקו בשנת 1917 ב- ZURICH הניטרלית, שם טריסטן צארה (מייסד דאדה). ג’יימס ג’ויס ו- ו. א. לנין דנים במלחמה הגדולה.”

 

אכן, לא מדובר בדברים שכתב או אמר ג’יימס ג’ויס – אלא במחזאי תום שאפארד, שבמסגרת הפרודיה שכתב,  הכניס לפיו של ג’ויס אמירות שיתכן והתאימו לרוח הפארודיה שכתב – אך זו לא היתה עמדתו של ג’ויס – ודאי לא למלחמה הגדולה.

אנסה בפוסט זה לבחון את עמדתו של ג’ויס האיש ביחס למלחמת העולם הראשונה – ולבחון כיצד מהדהדת “המלחמה הגדולה” ב’יוליסס’ שהוכתר כ  “הרומאן הגדול של המאה העשרים”.

 

 

 

דבלין – טרייסטה – ציריך

 

ג’יימס גויס, בן ה 22, שהחל צועד את צעדיו הראשונים בשדה השירה והספרות, מאס בקאתוליות המשתקת את אירלנד וסלד מן הלאומנות האירית והקרתנות המנוולת – ועזב מבחירה את אירלנד ארצו ואת דבלין עיר הולדתו – וביקש להמיר את חייו הקודמים בחיי גלות-מרצון – כדי להגשים את ייעודו כסופר.

בשנת 1904 עזבו ג’יימס ג’ויס בן ה 22 ובת זוגו נורה בארנאקל בת ה 20 , אותה הכיר רק כארבעה חודשים קודם לכן, את אירלנד והגיעו ב 20 לספטמבר 1904, לעיר טריאסטה, שהיתה אז עיר נמל ראשית של האימפריה האוסטרו-הונגרית, לחוף הים האדריאטי. 

הם התיישבו בעיר נמל זו, ג’ויס התערה בחיי העיר, הפנים את שפתה, והפך אותה לשפת הדיבור של משפחתו;  לפרנסתו עבד כמורה לאנגלית בבית הספר לשפות של “ברליץ”.

ביום 27.7.1905 נולד בנם הבכור של גיימס ונורה והם קראו לו בשם איטלקי : ג’ורג’יו וביום, 26.7.1907 נולדה ביתם וגם לה בחרו שם איטלקי ידוע : לוצ’יה.

 

ג’ימס ג’ויס ובנו ג’ורג’יו – בטריאסטה – 1914

 

נורה בארנאקל וילדיה ג’ורג’יו ולוציה – בטריאסטה

 

בחודש אוקטובר 1905 הצטרף לג’יימס אחיו הצעיר סטניסלאוס ג’ויס. בחודש ספטמבר 1909 הצטרפה למשפחה בטריאסטה האחות אווה ובינואר 1910 הגיעה גם אחות נוספת ושמה איילין, וכך נוצרה מעין “פזורה” אירית-מצומצמת בטריאסטה האוסטרו-הונגרית. 

בטריאסטה החלה הקריירה הספרותית של ג’ויס להתפתח: את ספר שיריו “מוזיקה קמרית” פרסם מטריאסטה ב 1907; בעיר זו סיים את כתיבת הסיפורים הקצרים שכונסו לימים בספר “דבלינאים”.  את הרומן בכתובים, “סטיפן הירו” עליו שקד לילות כימים, עד כי נאלץ להשקיע עבודה בקיצורו, עד שהחליט לשנותו ולעבדו עד לגיבושו ותחילת פרסומו בפרסומים עיתיים בירחון ספרותי “האגואיסט” תחת השם “דיוקן האמן כאדם צעיר”, גם יצירתו המסתורית והקצרה “ג’אקומו ג’ויס” נכתבה בטריאסטה.

במרץ 1914, החל ג’יימס ג’ויס,  בטריאסטה לכתוב את הגירסה הראשונית של מה שיהיה ל“יוליסס”.

כך חיה משפחת ג’ויס המורחבת בטריאסטה עד שביום 28 ביוני 1914 נורתה “היריה בסרייבו” כאשר לאומן סרבי, גברילו פרינציפ שמו, רצח ביריה את פרנץ-פרדיננד, יורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא נעצר מיד לאחר מכן בסמוך למקום ההתנקשות,

הקיסר פרנץ-יוזף הקשיש, שהיה באותה עת כבן 84, שהיה בבסיסו שוחר-שלום, לא שש להסלים את המשבר, אך הרמטכ”ל שלו : קונרד פון הצנדורף ושר החוץ לאופולד גראף ברכטולד – ביקשו לנצל את הרצח כהזדמנות לחסל את “האיום הסרבי” ש’איים’ על האימפריה האוסטרו-הונגרית – והכריזו ביום 28.7.1914 מלחמה נגד סרביה.

התלהבות של הרמטכ”ל ושר החוץ, לחסל את “האיום הסרבי” על האימפריה האוסטרו-הונגרית, לפני כ 107 שנים, מלמדת שמה שנראה לכאורה כ“גפרור קטן ושולי” [ ה“רצח בסרייבו” ], בפועל חסר משמעות היסטורית, הצית את ה”מלחמה הגדולה”, שפרצה ב 28 ביולי 1914, שתוצאתה היתה כ 16.5 מיליון בני אדם שמתו במלחמה איומה זו.

עד מהרה הסתדרו מדינות אירופה משני עברי החזית: מצד אחד אוסטרו-הונגריה בתמיכת הקיסרות הגרמנית והקיסרות העותומנית נגד בריטניה הגדולה, צרפת והאימפריה הרוסית.

ממלכת איטליה, הצטרפה לצד בריטניה וצרפת במלחמה נגד אוסטרו-הונגריה ביום 23 למאי 1915. 

עוד לפני הצטרפות הרשמית של איטליה למלחמה נגד אוסטריה, החלו השלטונות האוסטרו-הונגריים לנקוט אמצעי חירום בטריאסטה, בעלת האוכלוסיה האיטלקית הניכרת. במסגרת צעדי המנע, שכללו בין השרק עוצר על תושבים זרים בשעות הערב וחובת התייצבות בתחנת המשטרה. במסגרת אמצעי מנע אלה נעצרו ביום 9.1.1915 ארבעה נתינים זרים – וביניהם גם  אחיו של ג’יימס ג’ויס, סטניסלאוס ג’ויס. שהתבלט כ”פרו-איטלקי” בהשקפותיו, וגילה סימפטיה לרעיונות של איחוד איטליה והכללת טריאסטה כחלק איטליה גופה.

השלטונות האוסטריים ראו בו סיכון ביטחוני ולאחר שנתפס הועבר למחנה-מעצר לזרים שנחשדו כמסוכנים לקיסרות האוסטרו-הונגרית, והוא הוחזק כאסיר-עבודה בכמה מחנות מעצר שכאלה – והשתחרר ממעצרו הכפוי הזה רק כעבור כ 4 שנים, עם סיום ה”מלחמה-הגדולה” ב 1918 !        .

 

הכרזת המלחמה בין איטליה שהצטרפה לבריטניה במלחמתה נגד אוסטרי-הונגריה, ב 23 במאי 1915, שינתה את מעמדם של ג’יימס ג’ויס, בת זוגו נורה בראנאקל וילדיהם ג’ורג’יו, בן העשר, ולוצ’יה, בת השמונה. הם הפכו באחת להיות אזרחי מדינת אוייב שכן, הדרכונים שנשאו היו דרכונים בריטיים [ אירלנד היתה עדיין תחת שלטון בריטניה ].

השלטונות האוסטרו-הונגריים לחצו על אזרחים זרים לעזוב את טריאסטה, וג’ויס הבין כי יהיה על משפחתו לנדוד מהעיר שכבר הספיקו להתערות בה במשך כ 11 השנים שחיו זה. ג’ויס פנה לקונסול האמריקאי בטריאסטה, שייצג את האינטרסים של אזרחי בריטניה, בבקשה לקבל דרכון שיסייע בידיו לעבור למדינה ניטרלית. כאשק התגלו קשיים בירוקרטיים בהשגת ההיתר, פנה ג’ויס לשניים מתלמידי האנגלית שלו: הברון אמברוג’יו פאללי [ Baron Ambrogio Palli ] והרוזן פרנצסקו קורדי [Caunt Francesco Sordina ] – מבני המעמד העליון בטריאסטה, שהפעילו את השפעתם, ושיכנעו את הקוסול, לאפשר לג’ויס ומשפחתו לעזוב את טריאסטה למדינה ניטרלית, ואף התחייבו בפני לקונסול האמריקאי כי ג’ויס לא יהיה מעורב בכל צורה בפעילות מלחמתית כל שהיא כנגד הקיסר האוסטרו-הונגרי.

לאחר מתן ההתחייבות זאת – ניתן לג’ויס האישור לעזוב את טריאסטה, ולקראת סוף יוני 1915 עזבה משפחת ג’ויס  את הדירה ברחוב Via Donato Bramante 4 בטריאסטה , כשהיא נאלצת להשאיר בטריאסט את הרהיטים [ וכן כמה כתבי יד שהותיר ג’ויס מאחור, בינהם כתב היד של “גאקומו ג’ויס” ]. ארבעת בני משפחת ג’ויס הגיעה ב 30 ליוני 1915 לציריך הנייטרלית שבשוייץ.

כשהגיע לציריך, חסר פרוטה והיה זקוק נואשות, למקורות הכנסה לפרנסת משפחתו בת 4 הנפשות, החל משתף פעולה, כמתרגם, עם עיתון ששמר על עמדה ניטרלית בין הכוחות הנלחמים באירופה. עיתון זה שימש במה למעט הקולות הפציפיסטיים שהושמעו בעת שהקטל בשדות הקרב של “המלחמה הגדולה” הלך וגבר, והיה מפיל חללים אין ספור משני עברי החזית.

העתון חרט על דגלו את המטרה:

“to oppose to the campaign of lies a war of minds which shall shatter the unholy legends that are form in garound us”

 

ובתרגום לעברית:

“להתנגד למסע השקרים מלחמת מוחות שתנפץ את האגדות הלא קדושות שנוצרות סביבנו”

היה זה העתון:

International Rundschau / International Review

שהיה יוצא בציריך בעריכתו של פיילבוגן סיגמונד  [ Feilbogen Siegemund ]

“הכלכלן האוסטרי לשעבר  פיילבוגן סיגמונד  [ Feilbogen Siegemund ] בהפקת גרסה אנגלית של כתב העת הניטרלי International Rundschau / International Review, אם כי כיום, באופן מפתיע, עדיין איננו יודעים איזה מאמרים בגיליון היחיד של הביקורת הבינלאומית תירגם ג’ויס . כרך זה מכיל, בין השאר, מאמרים מאת סופרים כמו סטפן צווייג ורומיין רולאנד, הקוראים לדיאלוג בין החזיתות המפרידות בין מחצית אירופה ה”מתורבתת ” לשנייה. לצידם הודפסו מאמרים של פציפיסטים בצד הבריטי, כולל ברטרנד ראסל וג’ורג ‘ברנרד שו.

העיסוק הפוליטי של ג’ויס בפרויקט זה לא נמשך זמן רב משום שהמהדורה האנגלית נכשלה לאחר הכרך הראשון.

מצוטט מתוך: 

Austria’s Surveillance of Joyce in Pola, Trieste, and Zurich
Franz K. Stanzel, Karl-Franzens University, Gratz

 

הקרבה לעתון זה, בעל הנטיה לפציפיזם, ששם לעצמו כמטרה להצביע על השקרים שהפיצו התעמולות של הכוחות הלוחמים זה בזה, חיזקה בג’ויס את נטיותיו האנטי לאומניות, כפי שגרר עוד מאירלנד מולדתו, ודחפו אותו לעמדה – הסולדת מהמלחמה.

בשוויץ המשיך ג’ויס לכתוב את ‘יוליסס’, וידידו הצייר האנגלי פרנק בודגן, כתב על פגישותיו ושיחותיו של ג’ויס כשהוא עוקב אחת התפתחות כתיבת “יוליסס”, בספרו:

 

Frank Budgen

JAMES JOYCE and the Making of “Ulysses

ג’ויס שהה בשוויץ הניטרלית, עד לסיום המלחמה בחודש נובמבר 1918 וכשהתנאים אפשרו זאת מיהרו בני משפחת ג’ויס לחזור לטריאסטה, אליה הגיעו ביום 16.10.1919.

אך טריאסטה של לפני המלחמה – איבדה מחשיבותה ומזוהרה עבור משפחת ג’ויס, וכעבור פחות משנה, בחודש יולי 1920, עברה משפחת ג’ויס לפאריז . בעיר הבירה הצרפתית, שהיתה באותן שנים מרכז האוונגרד התרבותי, שם סיים ג’ויס את ספרו ובה הוא גם פורסם לראשונה בחודש פברואר 1922 ;

כפי שעולה מהמועדים המתוארים לעיל, עיקר הכתיבה של “יוליסס” – נעשתה במהלך מלחמת העולם הראשונה –  [ שהחלה ב 28.7.1914 ונסתיימה ב 19.11.1918 ] 

 

 

 

יוליסס – כגירסה פציפיסטית לאודיסאוס 

 

ריצארד אלמאן, בביוגראפיה המקיפה והמעמיקה שחיבר על ג’יימס גוייס, קרא את סיפורו של ליאופולד בלום כגירסה פציפיסטית של סיפורו של אודיסיאוס.

בעמ’ 370 לספרו [ הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1965 ] בעמוד 370 הוא כתב:

“Joyce’s version of the epic story is a pacifist version. He developed an aspect of the Greek epic which Homer had emphasized less exclusively, namely, that Ulysses was the only good mind among the Greek warriors. The brawny men, Achilles and Ajax and the rest, relied on their physical strength, while Ulysses was brighter, a man never at a loss.
But of course Homer represents Ulysses as a good warrior, too.
Joyce makes his modem Ulysses a man who is not physically a fighter, but whose mind is unsubduable. The victories of Bloom are mental, in spite of the pervasive physicality of Joyce’s book. This kind of victory is not Homeric, though Homer gestures toward it; it is compatible with Christianity, but it is not Christian either, for Bloom is a member of a secular world. Homer’s Ulysses has been made less athletic, but he retains the primary qualities of prudence, intelligence, sensitivity, and good will. Consequently Joyce, as might be expected, found the murder of the suitors at the end of the book to be too bloody as well as too grand, so he has Bloom defeat his rival, Blazes Boylan, in Molly Bloom’s mind by being the first and the last in her thoughts as she falls off to sleep. In the same way Joyce enabled Richard Rowan in Exiles to defeat Robert Hand in Bertha’s mind.

 [Richard Ellmann: James Joyce p.370-371]

 

ובתרגום לעברית:

“הגרסה של ג’ויס לסיפור האפי [ של הומרוס – ו’ ] היא גרסה פציפיסטית.

הוא פיתח היבט של האפוס היווני שהומרוס הדגיש פחות באופן בלעדי, כלומר כי יוליסס היה המוח הטוב היחיד בקרב הלוחמים היוונים. הגברים האמיצים, אכילס ואייאקס והאחרים, הסתמכו על כוחם הפיזי, ואילו יוליסס היה פיקח יותר, אדם שלא היה אובד עצות. אך הומרוס מציג את יוליסס גם כלוחם טוב. ג’ויס הופך את יוליסס המודרני שלו אדם שאינו לוחם פיזית, אך לא ניתן להכניע את מוחו.

הניצחונות של בלום הם נפשיים, למרות הפיזיות הפורצת של ספרו של ג’ויס. ניצחון מסוג זה אינו הומרי, אף שהומרוס מרמז עליו; זה תואם את ההשקפה הנוצרית, אבל זו אינה נוצרית במובהק, כי בלום שייך לעולם החילוני.

יוליסס של הומרוס נעשה פחות אתלטי, אך הוא שומר על התכונות העיקריות של זהירות, אינטליגנציה, רגישות ורצון טוב. כתוצאה מכך ג’ויס, כצפוי, מצא כי רצח המחזרים בסוף הספר מדמם מדי , גדול יתר על המידה, ולכן הוא מביא את בלום לנצח את יריבו, בלייז בוילן, במוחה של מולי בלום בכך שהוא היה הראשון והאחרון במחשבותיה כשהשינה נופלת עליה. באותו אופן ג’ויס איפשר לריצ’רד רואן ב”גולים” לנצח את רוברט הנד במוחה של ברטה.” [ התרגום – בידי הח”מ]

אודיסיאוס כפי שהוא מוצג ב”איליאדה” – האפוס המתאר את המלחמה בטרויה, בה השתתף גם אודיסיאוס , מציג אותו כבעל תכונות של לוחם:

כגון שורות אלה מהשיר העשירי בתרגומו של שאול טשרניחובסקי:

 

כָּכָה הִבִּיעַ, כִּי דָאַג לָאִישׁ מֶנֶּלָּאוֹס הַצְּהַבְהָב.
נָשָׂא אֲמָרָיו וְשָׂח דִּיאוֹמֵדֵס הַמַּרְעִים-בַּקְּרָבוֹת:
“אִם-תְּצַוּוּנִי – וְאֶבְחַר בְּעַצְמִי אִישׁ יֶאֱרַח עִמִּי,
אֵיכָה אֶשְׁכַּח אֲנִי אֶת-אוֹדִיסֵס הָאִישׁ הָאֱלֹהִי,

אֲשֶׁר גְּבוּרָתוֹ בְלִבּוֹ, וְרוּחוֹ בְלִי-חָת בַּמַּתְּלָאָה
וּבַסַּכָּנָה, וּפַּלַּס-אַתֵּנָה הִיא אֲהֵבַתּוּ! 
הוּא אִם-יִלָּוֶה עָלַי, גַּם-מִמּוֹקֵד שְׁנֵינוּ נִנָּצֵל,
שְׁלֵמִים נִמָּלֵט מִלָּהַב, כִּי אֵין עוֹלֶה עָלָיו בְּחָכְמָה”.

 

עָנָה לוֹ אוֹדִיסֵס הָאֱלֹהִי שְׂבַע-הַמַּתְּלָאוֹת:
“אַל-נָא תַפְרִיזָה, בֶּן-טִידֵס, אִם-תְּהַלְלֵנִי וְאִם-תְּחָרֵף”

וגם בהמשך הספר העשירי באיליאדה בו מסופר “מעשה דולון” הוא המרגל שבא לרגל במחנהו של אודיסיאוס – ואודיסיאוס וחברו לנשק “דיאומדס המרעים בקרבות” יצאו לארוב למרגל – ותפסו אותו כשבוי בידיהם, וכשהתחנן על חייו – הצליח אודיסיאוס, להציל מפיו את כל הידיעות הנחוצות כדי לנצח בקרב:

“מֵרִיאוֹנֵס

נָתַן לְאוֹדִיסֵס אֶת-קַשְׁתּוֹ שֶׁלּוֹ וְאַשְׁפָּתוֹ וָחָרֶב, 

חָבַשׁ לְרֹאשׁוֹ קוֹבַע עָשׂוּי עוֹר-פָּר וּמִתְקַמֵּר

מִבִּפְנִים, כִּי מְתָחוּהוּ רְצוּעוֹת רַבּוֹת, וְשִׁנַּיִם

[…]

וכך שבו, שני הלוחמים, את המרגל  והביאו בכך לנצחון צבאו של אודיסאוס:

 

 ציור על כד משנת 350 לפני הספירה המראה את אודיסיאוס ובידו החרב, [ משמאל ]

כשהוא שובה את המרגל דולון.

 

 

 

 

 

בחירתו של ג’ויס להדהד בדרכו המיוחדת, דווקא את האודיסיאה – המספרת את סיפורו של אודיסיאוס לאחר סיומה של מלחמת טרויה, שתוארה באיליאדה – אומרת דרשני !

הנה דברים שכתב בענין זה ריצ’ארד אלמן :

 

“בלום הוא יוליסס במובן חשוב. הוא בשום אופן לא באביט.

התפיסה העכשווית שלנו של האדם הממוצע, L’homme moyen sensuel, היא תובנה שפותחה על ידי סינקלייר לואיס ולא על ידי ג’ויס. זה לא מושג שהוא חביב באירלנד. האירים ניחנים באקסצנטריות רבה יותר מאמריקאים ואנגלים. להיות ממוצע באירלנד זה להיות אקסצנטרי. ג’ויס ידע זאת, ויתרה מכך הוא האמין שכל נפש אנושית ייחודית. בלום יוצא דופן בטעמיו באוכל בהתנהגותו המינית, ברוב האינטרסים שלו. מבקר אחד התלונן כי טעמיו של בלום אינם טעמים נורמליים, אך ג’ויס היה ככל הנראה משיב כי לאף אחד אין. המגוון של המיוחדויות של בלום אינו גדול יותר משל אנשים אחרים”.

 

 

 

“יוליסס” והמלחמה 

כאשר החל ג’ויס לעבוד על מה שיהיה לימים ל”יוליסס” – בחודש מרץ 1914, בטריאסט, היה  כמחצית השנה לפני שתפרוץ “המלחמה הגדולה”, כבר אז קיבע ג’ויס, מסיבותיו האישיות-מאוד, [ עליהן פירטתי בפוסט “כשג’ים פגש בנורה” את זמן עלילת-יוליסס שלו ליום ספציפי אחד הוא ה 16 ביוני 1904 –

כתב היד של יליסס המתיחס במפורש ליום 16 ביוני 1904

 

יום זה [ רגיל ושיגרתי מכל בחינה שהיא ] שנבחר על ידי ג’ויס והפך והיה ל“בלוממס-דיי” הנחוג לכבוד הספר, סופרו וליאופולד בלום, גיבורו, בכל רחבי העולם, תאריך זה “שולט” לאורכן של כל 18 פרקי הרומן, המתרחשים כל אחד בשעה היעודה לו – משמונה בבוקר של אותו יום ועד שעת לילה מאוחרת  – והכל : כעשר שנים לפני שתפרוץ מלחמת העולם הראשונה !

לכן, לכאורה, אין מה לחפש אזכורים או התיחוסויות ל”מלחמה-הגדולה” שלא באה לעולם ביום שבו “ג’ים פגש בנורה” – ונוצר הקשר בינהם – קשר שהעניק לרומאן את זמן-העלילה המיוחד לו.

ג’יימס ג’ויס, שהקפיד הקפדה יתרה על פירטי הפרטים כשתיאר מקומות ידועים ואירועים ספציפיים, ועל מנת לשמור על קוהרנטיות מתבקשת – נמנע בכל צורה מלהתייחס לאירוע שלא אירע בעת שעלילת הספר מתרחשת. 

אך, יחד עם זאת, ג’ויס הדהד, “ביוליסס” באיזכורים עקיפים, וברמזים והרמזים בעלי צביון “מלחמתי” את “המלחמה” [ כשהוא מכוון למלחמה שהתחוללה בעת שכתב את יצירתו ] תוך שהוא נזקק למלחמות אחרות – שהיו רלוונטיות ל”יומו-של-בלום” [ 16.6.1904 ] כגון מלחמת הבורים משנת 1899-1902 בדרום אפריקה או מלחמת יפן רוסיה שהתקיימה בין פברואר 1904 ועד ספטמבר 1905.

 

 

 

עקבות המלחמה ב”יוליסס”.

לא קל לתארך את מועדי הכתיבה של חלקיו השונים של “יוליסס”. גוייס כתב את הספר ב”קפיצות” מפרק לפרק והיה חוזר ומשנה ומתקן פרקים שכתב.

החוקר הנס וולטר גאבלר Hans Walter Gabler שחקר את כתבי היד של “יוליסס” כתב בספרו :

 ULYSSES – A  Critical and Sinoptic Edition:

“הגרסאות המוקדמות ביותר של פרקים 1 ו -2 (” טלמכוס” ו”נסטור”) הם העותקים הנכונים של כתב יד רוזנבאך, שנכתב בלוקרנו בסתיו 1917. ברור שאלה נועדו להיות מועתקים במכונת כתיבה, הם בהירים ורצופים במחיקות ותיקונים רבים. ההעתקה במכונת כתיבה נעשתה בדצמבר 1917 על ידי קלוד סייקס בציריך”

גם הביוגרף של ג’ויס : ריצארד אלמאן מתבסס על קלוד סייקס כאשר הוא מתארך את כתיבת “טלממכוס” לנובמבר 1917 ו”נסטור” לדצמבר 1917 [ כמופיע בעמוד 456 לספרו על חיי גיימס גויס ]

דבריו של החוקר רוברט ספו Robert Spoo במאמרו : 

 Nestor and the Nightmare: The presence of the Grand War [1986] 

חדים ונחרצים יותר:

“שלושת הפרקים הראשונים של יוליסס הושלמו בסוף 1917 בזמן שג’ויס התארח ב- Locarno,  הוא כנראה סיים את “Nestor” בנובמבר של אותה שנה. כאשר הבריטים פורצים את קו ביצורי הינדנבורג מסנט. קוונטין עד לנהר סקארפ והבולשויקים צרים על פטרוגראד ומפילים את קרינסקי ממשרתו, ג’ויס ישב בבטחה בשוויצריה הניטרלית, וכתב בבטחה  על דבלין בימי נעוריו…

[…]

“אך הטקסט של יוליסס אינו כה אדיש למאורעות. בקריאה זהירה של הפרק “Nestor” האיפיזודה תחשוף עקבות מרשימים ביותר של הסיטואציה ההיסטורית בו-זמנית עם הקומפוזיציה של היצירה; צריבה של חלום הבלהות של המלחמה עם הנייטרליות של הסיפור של שנת 1904 , כך שהאקטואליות של 1917 מהדהדות בצורה משונה, כמעט באופן אלגורי, בתוך מסגרת הזמן הפיקטיבי” [ בעמוד 138 ]

והוא ממשיך ומדגיש: 

“די לעבור על תמונות הקרב ב”טלמאכוס”, ולהווכח כי רוב הפרק הראשון ב”יוליסס” מתרחש במגדל-הגנה [“defense tower”] שנבנה במהלך מלחמות נפוליאון, הפעם האחרונה שאנגליה חששה מאוד מפלישה לאי.

 

חתך המשחזר את המבנה של “מרטלו-טואר” עם התותח-על הגג

 

 

בשלושת העמודים הראשונים של יוליסס, המילה [“gunrest”] “כן-התותח” מופיעה ארבע פעמים ;  [“barracks”] “קסרקטין” פעם אחת, ו [“parapet”] – מונח שניתן לפגוש בו כמעט בכל אזכור של [“trench warfare”]  [ מלחמת חפירות] -ארבע פעמים.

[ נציין כי בתרגום לעברית מונח זה תורגם כ “מעקה” – ביטוי שנטל ממנו את הגוון הצבאי שבו, גוון העולה ברורות  מתרגום המילה כמופיע במילון אבן-שושן :

“תל חזה , חומת מגן, ערמה של אדמה או שקי חול או אבנים המוקמת לאורך החזית של שוחה (צבאי); חומה או מעקה המותקנים על מרפסת או גג לשם מניעת נפילה ]

 

“כן-התותח” במרטלו-טואר-סינדיסוב

 

שחזור של דגם התותח שהיה מותקן על הגג ב”מרטלו-טואר”

 

Robert Spoo  ממשיך ומתאר את ה”דו-קרב” המילולי-רגשי-אינטלקטואלי המתנהל בין באק מאליגן ובין סטיפן דדלוס כ”קרב-כוריאוגרפי” [ “choreographed battle” ] 

“As Stephen and Buck Mulligan converse, they seem to be waging a kind of choreographed battle:

Mulligan “came forward and mounted the round gunrest”;

then he “skipped off the gunrest.”

Stephen “sat down on the edge of the gunrest.”

Mulligan “mounted to the parapet again,”

and “Stephen stood up and went over to the parapet.”

And all this goes on, of course, as they do emotional and intellectual battle….”

 

 

המגדל – THE TOWER – ב”טלמכוס”

 

מרטלו-טואר-בסינדיקוב – בתצלום משנת 1904

 

הפרק הפותח את יוליסס” נקרא “טלמכוס” [ שהוא שם בנו של אודיסיאוס ב”אודיסיאה”].

ב“סכימה של לינאטי-סטיוארט משנת 1930” סימן ג’ויס את מקום ההתרחשות של פרק הפתיחה של יוליסס ב: “The Tower” כלומר : “המגדל”, אשר מעצם הוראתו מצביע על הרקע המלחמתי שלו.

במילון אטימולוגי אנגלי  מצאנו את ההגדרות הבאות:

 

• Tower A citadel; a fortress; hence, a defense.

“Thou hast been a shelter for me, and a strong tower from the enemy.”

• Tower A headdress of a high or towerlike form, fashionable about the end of the seventeenth century and until 1715; also, any high headdress.

כשנקרא את הפרק, נגלה כי ה”מגדל” מוזכר בפרק לא פחות מ 10 פעמים. ולא רק זאת, לא מדובר ב”מגדל” סתם אלא במגדל ספציפי – “מארטלו” , כפי שמופיע במפורש בטקסט:

“היינס שאל:

— אתם משלמים דמי־שכירות בשביל המגדל הזה?

— שתים־עשרה לירות. אמר באק מאליגן.

— לשר לענייני מלחמה. הוסיף סטיבן מעבר לכתפו.

הם נעצרו בשעה שהיינס סקר את המגדל ולבסוף אמר:

— חשוף מדי בזמן החורף. הייתי אומר. איך אתם קוראים לו .

מארטלו?

— בילי פיט ציווה לבנות אותם.  אמר באק מאליגן.

כשהצרפתים באו מן הים.

אבל שלנו הוא ה״אומפאלוס״ .

ובמקור האנגלי:

Billy Pitt had them built, Buck Mulligan said,

when the French were on the sea.

But ours is the omphalos.

 [ יוליסס – טלמכוס, בעמ’ 29 – תרגום יעל רנן ]

 

נזכיר כי בהמשך, הפרק, [ בעמ’ 30 ] משווה היינס את “המגדל” של מרטלו-טואר לטירת אלסינור שבהמלט:

“מה שאני מתכוון להגיד הסביר היינס לסטיבן תוך כדי הליכה, המגדל הזה והצוקים האלה מזכירים לי במידה מסוימת את אלסינור”המתקמר הימה מעל אשיותיו” אתה לא חושב ? “

שחקן המגלם את המלט לנוכח “טירת אלסינור”

[שהיא KRONBORG-CASTEL שבדנמרק ]

 

את בחירתו של ג’ויס ב”מרטלו-טואר” כמקום הפתיחה של יוליסס ניתן לתלות כמובן בעובדה הביוגרפית שג’ויס, התגורר במקום מוזר ומיוחד זה תקופה קצרה של כשבוע ימים בלבד במהלך חודש ספטמבר 1904.

 

ספרה של  Vivien Igoe הבתים של ג’יימס ג’ויס בדבלין

בספר, שתצלום כריכתו לעיל, נסרקות בדקדקנות רבה כל דירות המגורים בדבלין בהן התגוררה משפחתו של ג’ויס.  המחברת מציינת כי בתקופה משנת 1880 [ שנת נישואיהם של ג’ון ג’ויס אביו של הסופר ואימו ]  שנתיים לפי הולדתו של ג’יימס ] ועד לעזיבתו של ג’ויס את את אירלנד בשנת 1904, היטלטלה המשפחה בלא פחות מ 16 כתובות בדבלין. 

המחברת Vivien Igoe מדגישה את העדר כתובת המגורים הכרונית בה היה נתון ג’יימס גויס מסוף חודש אוגוסט 1904: בין ה 1 בספטמבר 1904 ועד ל 9 בספטמבר 1904 ג’ויס נדד בין 5 כתובות שונות, בעיקר בשל מחסור בכסף לשלם שכר דירה.

המחברת מוסיפה:

“ג’ויס הפסיק טלטולים אלה בהתיישבו מקום המגורים הבלתי רגיל ביותר בו התגורר אי פעם [“the most unusual residence he was ever to ocupy “]

תקופת מגוריו של ג’ויס ב”מרטלו-טואר” היתה קצרה ביותר: הוא הגיע למגדל ביום 9 לספטמבר 1904 כשהצטרף לחברו, אשר שכר את המגדל “הצבאי-לשעבר” ממשרד המלחמה הבריטי :

אוליבר סנט-ג’ון גוגארטי

יונצח ב”יוליסס” בדמותו של “באק מאליגן”.

ג’ויס שהה ב”מרטלו-טואר” עד ה 15 לספטמבר כלומר פחות משבוע , אך כאשר יכתוב את הפרק “טלמכוס” [ בעת ששהה בלוקארנו שבשוויץ בסתיו 1917 ] יפליא בפירטי הפרטים של המבנה בו התגורר שבוע ימים בלבד – כ 13 שנה לפני כן !

Vivien Igoe מציינת כי “באופן אירוני, למרות התקופה הקצרה ששהה ב”מרטלו-טואר” – כתובת זו הפכה להיות המפורסמת ביותר ככתובת מגוריו של ג’יימס ג’ויס“.

מבחינתו של ג’ויס היה במגדל כדי להזכיר לו את העובדה כי בעת שהותו בו , ביום 10 בספטמבר 1904 פורסם בדפוס בעתון הדבלינאי : Irish Hormestead  סיפורו “Eveline” עליו חתם בפסידונים: Stephen Dedalus, כשמו של הגיבור שיופיע בפרק טלמכוס ב”יוליסס, כאחד מהדיירים במגדל.

כן יכול היה להזכר בשיר שהקדיש לנורה בארנאקל והמעיד על הידוק הקשרים ביניהם – שהושלם בעת שהותו במגדל – וקיימת גם סברה כי נורה בארנאקל ביקרה אותו ביקור קצר במגדל.

ב 15 לספטמבר 1904 עזב ג’ויס את המגדל בעקבות אירוע מוזר שהתרחש הקודם במגדל:

תוספת מיום 19.10.2023 ]

האירוע הוא אירוע “הפנתרה השחורה”:

להלן הטקסט כפי שהוא מופיע בתרגום לעברת בעמ’ 15 – בפרק הראשון “טלמאכוס”

— הוא [ הכוונה להיינס Haines – האורח האנגלי במגדל ] השתולל כל הלילה ודמדם מתוך שינה על פנתר שחור. אמר סטיבן. איפה הוא שם את תיבת־הרובים שלו?
— סהרורי אומלל. אמר מאליגן. חטפת פחד?
— ועוד איך. אמר סטיבן נמרצות ופחדו גואה. להיות תקוע כאן בחושך עם אדם זר. שגונח לעצמו והווה שהוא יורה בפנתר שחור. אתה הצלת אנשים מטביעה. אני על־כל־פנים רחוק מלהיות גיבור. אם הוא נשאר כאן אני מסתלק.” [ עמ’ 15 ]

ריצארד אלמאן, הביוגראף של ג’ויס כותב כי במציאות אותו אורח אנגלי של באק מאליגן [ גוגארטי ] ששמו היה  TRENCH אכן ירה באקדח, בחדר המגורים הקטן שבמגדל שבאחת המיטות ישן ג’ויס, לעבר האח-המבוערת, ככל הנראה מתוך שינה וחלום-בלהות לפיו “ראה” פנתרה שחורה המתנפלת עליו.”

 אפיזודת “הפנתר [ ליאופרד] תחזור [ בחטף בפרד השלישי ‘פרוטיאוס’ כך:

 

” הוא [ כלב אימתני – ו’ ] נבר בחול, חופר. טופח, נעצר להאזין לרוח. ושוב קרצף בחול בשצף־קצף ציפורניו. חדל עד מהרה, ליאופרד, פנתר. פרי הפרת ברית־הזיווג. [ ובהערה  79 מוסיפה המתרגמת : “כך תואר בימי הביניים הליאופרד, שנחשב לבן-כלאיים של פנתר ולביאה, ] מעיט את המתים.
אחרי שהוא העיר אותי בלילה, אותו חלום או אולי? רגע. מסדרון פתוח רחוב של זונות. תזכור. הארון אל ראשיד. אני כמעט את זה. האיש ההוא הוביל אותי. דיבר. לא פחדתי…..” [ בעמ’ 64 ]

ראיתי לנכון לצרף קטעים אלה כיוון שעלה בדעתי כי מדובר כאן ברישום של ג’ויס – שנעשה כאמור בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה , המתאר בתפרצות של טראוה – מה שהיום מכנים פוסט טראומה – בצורת חלום סיוטי של מי שמאויים על ידי פנתר והוא מתכוון [ ואולי בפועל ? ] יורה בדמות המופיעה בחלומו מתוך אימת ופחד.

גם זה לדעתי ביטוי לסיוטי המלחמה.

ונוסיף ונשאל מדוע כותב ג’ויס : “איפה הוא שם את תיבת־הרובים שלו? ” – מה עושה תיבת רובים במגדל המשמש מעונות לסטודנטים ?

עד כאן תוספות מיום 19.10.2023 – ו.ה.

ב”טלמכוס” מוזכר כי באק מאליגן משלם ל“שר לעניני מלחמה” דמי שכירות עבור מגוריו בבניין:

“אתם משלמים דמי־שכירות בשביל המגדל הזה?

— שתים־עשרה לירות. אמר באק מאליגן.
— לשר לענייני-מלחמה.”

אוליבר סנט-ג’ון גוגארטי חתם ביום 24 ליולי 1904 על חוזה לשכירת המגדל מאת :

” His Majesty’s Principal Secretary of State for the War Department“ תמורת 8 פאונד לשנה.

גוגארטי המשיך לשלם דמי שכירות עבור המגדל עד לשנת 1925 – הוא נהג לבוא למגדל ששימש אותו לכתיבה, וכן לארח חברים ומכרים, אחד המפורסמים שביקרו שם היה ארתור גריפית – מיסד תנועת ה”שין-פיין” שלחמה בבריטים. שניהם נהנו לשחות בים בסמוך למגדל – באתר FORTY FOOT הסמוך למגדל.

כאן תצלום המפה שצורפה להסכם השכירות :

המפה שצורפה לחוזה השכירת שחתם אוליבר גוגארטי עם משרד המלחמה הבריטי

הסימון באדום – מציג את המגדל-מרטלו העגול בסנדיקוב

במסגרת הצהובה – חתימתו של אוליבר

הקו המנוקד – מודגש בירוק – מסמן את גבולה של “מחלקת-המלחמה” War-Department

המתחם המסומן בכחול – מציג את ה”סוללה” Battery שהגנה על המגדל מבחוץ

 

כל הסממנים הללו , המופיעים במפורש במפה משנת 1904, מעידים כי  בעת שג’יימס ג’ויס שהה במגדל – ניכרו בו עדיין סממני הצבאיות שאיפינה את המגדל – שנבנה, כפי שנבנו מגדלי-מרטלו רבים לאורך חופי אנגלה [ כמסומן במפה שבקישור זה  ] כדי להדוף פלישה אפשרית של צבאות נפוליון.

בפרסום משנת 1904 המתאר את המקום מצאנו כתוב כי בחזית מגדל מרטלו בסנדיקוב היתה סוללה, חלקה מלאכותית וחלקה טבעית, שמוקמה על גבול המקום ומשקיפה על המעגן – דבר המצביע על היותו של “מגדל-מרטלו” מתקן צבאי לכל דבר.

נפנה את תשומת הלב לציטוט דבריו של השוכר: “באק מאליגן “- בן דמותו של אוליבר גוגארטי:

“— בילי פיט ציווה לבנות אותם.  אמר באק מאליגן.

כשהצרפתים באו מן הים. אבל שלנו הוא ה״אומפאלוס״ .

אותו “בילי פיט” שמזכיר באק מאליגן הוא “Prime Minister William Pitt the Younge” שהיה ראש ממשלת בריטניה בשנים 1804-1806, התקופה בה נחקק החוק להקמתם של מגדלי מרטלו להגנה מפני פלישה אפשרית של צבא נפוליון מכיוון הים, והוא יזם את בניתם.

אבל תוספת המשפט שלאחר מכן, “כשהצרפתים באו מן הים” מאירה באור מורכב יותר את הנושא, שכן המילים הללו הן ציטוט מבלדה פטריוטית אירית, המזכירה את המרד של “קצוצי-השיער” “the croopy boy’s” מה שאפיין את המורדים האיריים, שחיקו את המהפכנים הצרפתים, שביקשו להפגין בתספורתם הקצאה, את סלידתם מהמונרכיה וקציניה שהיו מקושטים בפיאות נוכריות. 

נא לשים לב למילים בהן נפתח השיר : “when the French were on the sea” – כפי שמצוטט במקור האנגלי של יוליסס

“when the French were on the sea”

https://www.youtube.com/watch?v=JpOjrBWU35w

קישור-ישיר-לוידאו

 

איזכור ציטוט זה הינו רפרור למה שידוע כ”המרד של שנת 1798 נגד אנגליה” כאשר קבוצה של לוחמי חופש איריים פנו לנפוליון וביקשו עזרת המהפכה הצרפתית במאבקם לשחרור לאומי.

לכן, בניית המגדלים המכונים “מרטלו-טואר” שבנו האנגלים כנגד פלישת צבא נפוליון, נועדה אמנם להגן על ריבונותה של בריטניה מפני פלישה צרפתית – אך בה בעת שימשה  המשך שליטתה של בריטניה על אירלנד תחת מרותה – ובפועל המשך הדיכוי של העם האירי.

הסיומת “אבל שלנו הוא ה”אומפאלוס” משמעו הפשוט הוא “הטבור” – בבחינת “טבורו של עולם”.

 

 

ג’יימס ג’ויס – בין אנרכיזם לפציפיזם

מאז שג’יימס ג’ויס התפקר מאמונתו הדתית, [ כפי שתוארה על ידו ב“דיוקן האמן כאיש צעיר” ] ולאחר שמאס בקיפאון והשיתוק של שכניו ה”דבלינאים” והפך עצמו לגולה מרצון ביבשת לשם הגשמת שאיפתו להיות לסופר – התנער ג’ויס מרוב נטיותיו ה”בורגניות” ובחרר לסגל לעצמו את חזונו של פרידריך ניטשה ולהיות “החופשי-ברוח”.

הוא נתן ביטוי שנון לגישתו האנטי ממסדית כאשר התייחס לשניים ממנהיגי המלחמה הגדולה שפרצה באירופה בזלזול מופגן, כפי שמצאנו כתוב בביוגרפיה המקיפה שכתב ריצ’ארד אלמן:

“The entry of Italy into the war in May 1915 did not impress Joyce. He remarked skeptically to Schwarz, if the Italians think it will be a cake-walk to Vienna . . .

‘ Recalling the size of Victor Emmanuel and the Kaiser’s loss of voice, he said, it’s a duel between a man who can’t be seen at twenty paces and another who can’t be heard at the same distance.”

ובתרגום לעברית:

“כניסתה של איטליה למלחמה במאי 1915 לא הרשימה את ג’ויס. הוא העיר בספקנות לשוורץ, אם האיטלקים חושבים שזה היה טיול לוינה לטעימת עוגה … ‘

כשהוא מרמז לקומתו הנמוכה של ויקטור עמנואל ואובדן הקול של הקייזר. ג’ויס העיר :

“זה דו קרב בין אדם שלא ניתן לראותו ממרחק עשרים צעדים לבין אדם אחר שלא ניתן לשמעו ממרחק זה”.

את הסתייגותו הבולטת מההסדרים המשטריים המוכרים הביע בעוקצנותו בפני חברו פרנציני, ונצטט מספרו של ריצ’ארד אלמן:

 

 ‘My political faith can be expressed in a word: Monarchies, constitutional or unconstitutional, disgust me. Kings are mountebanks. Republics are slippers for everyone’s feet. Temporal power is gone and good riddance. What else is left? Can we hope for monarchy by divine right? Do you believe in the Sun of the Future?’!

 

האמונה הפוליטית שלי יכולה לבוא לידי ביטוי במילה: מונרכיות, חוקתיות או לא חוקתיות, מגעילות אותי. מלכים הם בנקים מונטיים. הרפובליקות הן נעלי בית לרגלי כולם. הכוח הזמני נעלם והשתבחות טובה. מה עוד נשאר? האם אנו יכולים לקוות למלוכה בזכות אלוהית? האם אתה מאמין בשמש העתיד? 

וכאמן, הציב את עמדתו “כנגד כל מדינה”

 

“As an artist I am against every state.
Of course I must recognize it, since indeed in all my dealings I come into contact with its institutions. The state is concentric, man is eccentrie. Thence arises an eternal struggle. The monk, the bachelor, and the anarchist are in the same category. Naturally I can’t approve of the act of the revolutionary who tosses a bomb in a theatre to destroy the king and his children. On the other hand, have those states behaved any better which have drowned the world in a blood-bath? 

 

“כאמן אני נגד כל מדינה.

כמובן שאני חייב לזהות את זה, שכן בכל ההתנהלות שלי אני בא במגע עם מוסדותיה. המדינה קונצנטרית, האדם אקסצנטרי.
משם נוצר מאבק נצחי. הנזיר, הרווק והאנרכיסט נמצא באותה קטגוריה. באופן טבעי אני לא יכול לאשר את המעשה של המהפכן שזורק פצצה בתיאטרון כדי להרוג את המלך וילדיו. מצד שני, האם המדינות הללו התנהגו טוב יותר אילו הטביעו את העולם באמבט דם ? ” 

 

את השקפותיו אלה, הנעות בין אנרכיזם לפאציפיזם – הקרין ג’ימס ג’ויס לתוך “יוליסס”

– והבחירה שעשה לפתוח את היצירה דווקא במגדל-צבאי-לשעבר, במעין ראיה אוטופית של העולם “שלאחר המלחמות” במגדל שבעבר הגג שלו שימש ככן-לתותח [ וג’ויס מתעקש לציין, כפי שצוטט לעיל בפרק “טלמאכוס” את “כן-התותח” – ארבע פעמים,  וזאת שמזה שנים רבות כבר לא היה תותח על אותו גג. ודאי לא בעת שהותו של גקויס שם. כסופר הוא יכול היה לכתוב  כי באק מאליגו עלה על “גג-המגדל”. ג’ויס הדגיש את הסממנים ה”צבאיים-לשעבר” ש“במגדל מרטלו” למרות שידע כי המגדל מושכר על ידי “שר-המלחמה” לחברו, הסטודנט והמשורר סנט-גון אוליבר גוגארטי – בבחינת:

 

“וכיתתו חרבותם לאיתים – ומגדליהם ל… מעונות סטודנטים”

 

כדי להעביר את אותו מסר פציפיסטי – של העולם.  

המגדל”, המתואר ב”טלמכוס” אינו משמש יותר לתפקיד הצבאי עבורו נוצר.  המגדל הוסב למקום מגורים אזרחי – והיריה היחיידה הנשמעת בו,  היא תוצאה של חלום-בלהות על פנתרה שחורה המתנפלת על סטודנט הוזה משהו…

 

ואם נחוץ חיזוק לעמדה אנטי-מלחמתית זו של ג’יימס ג’ויס  נפנה את הקוראים לקטע המסיים את אפיזודת ה”סירנות” [ ראו יוליסס בעמ’ 338-339 ] בו מפגין ג’ויס זלזול רועם [ בדמות שחרור נפיחת הגזים שבבני מעיו…] אל מול ציטוט דבריו של לוחם-החופש האירי רוברט אמט, Robert Amett  שהוצא להורג על ידי האנגלים .

נצטט כאן, מה שכתבה המתרגמת של יוליסס, יעל רנן, שהשוותה את מעמד הציטטה מפיו של אותו לוחם חופש אירי למעמד של האמירה המצוטטת, בלי די, מפי יוסף טרומפלדור, על סף מותו.

יעל רנן כתבה:

“אם נזכור כי משקלם הרגשי של דברי אמט שקול באירלנד למשהו מעין: “טוב למות בעד ארצנו” נבין את האפקט של תשלובת זו על הקורא האירי הממוצע”.

והרי, נדמה כי אין צורך לחזור ולדון במעמד הכמו-איקוני והפטריוטי, הן לפי השקפות השמאל [ כגון אנשי קבוץ “תל-יוסף” על שם יוסף טרומפלדור  המשוייך לקיבוץ המאוחד ] והן לפי השקפת תנועת בית“ר הרויזיוניסטית, שהאות “ת” שבשמה מקורו ב”תרומפלדור”, לפי האיות שבחר זאב ז’בוטינסקי ].

כזכור טרומפלדור ושבעת חבריו נהרגו במתקפה של ערבים על החווה הקטנה והמבודדת שליד כפר-גלעדי שבגליל העליון:

הכיתוב על מצבת “האריה השואג” הוא ציטוט הדברים המיוחסים לו:

 

“טוב למות בעד ארצנו”

האריה שהונצח גם על בול שהונפק על ידי מדינת ישראל.

תארו לעצמכם את התגובות שהיו מושמעות כלפי התנהגות בדומה להתנהגותו של ליאופולד בלום אל מול הכתובת של רוברט אמט ?

להרחבה בנושא זה נא ראו את הקטע הרלבנטי בקישור זה 

 

ואם לא די בכך, נפנה גם לתחילת הפרק השני של יוליסס – הוא הפרק “נסטור” 

ג’ויס מתזמן את חיצי האירוניה שלו – דווקא לשיעור ההסטוריה אותו מלמד המורה סטיפן דדלוס את תלמידיו בבית הספר בדלקי.

לא מקרה הוא שנושא השיעור בהסטוריה הוא הקרב המפורסם “אסקולוס” משנת 279 לפני הספירה – קרב בו המלך פירוס ניצח בקרב ואך הודה בסופו:

“עוד נצחון כזה ואבדנו”

“את המשפט הזה העולם זכר שאננות קהה של המחשבה. מעל גבעה הנשקפת אל מישור זרוע-גוויות דובר גנרל אל קציניו, שעון על חניתו, כל מפקד שהוא אל כל קצינים שהם. הם מטים אוזן” [ יוליסס בעמוד 36 ]

ונזכיר – דברים אלה נכתבו על ידי ג’ויס, אף שישב בבטחה ידועה בשוויץ הניטרלית, כאשר נודעו הכשלונות הקולוסליים וקורבנות השווא ההמוניים שנטבחו משני צידי החזית – “בקרב  על הסום”

חייל בריטי – בחפירות באיזור הסום – “המלחמה-הגדולה” 

 

ואנו נשאל: היום, 26 למאי 2021 – בתום “המלחמונת-הקטנטונת” [ שכונתה כאן “‘מגן-החומות’ ] – מה ששאל ג’יימס ג’ויס, בתום “המלחמה הגדולה” – היא מלחמת העולם הראשונה 

 

‘ Who won this war ? ‘ 

מצוטט מ:

 [Dominic Maneanieׂׂllo – Joyce’s Politics – London: Boston: Routledge – Kegan Paul 1980 P. 160.]

מי ?

 

.

 

 

.

644