טקסטים-Texts - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[15] קפקא: סדר-נשים / גרטי ווסנר, הנערה השווצרית מריווה

22 באוגוסט, 2010

Gerti Wasner

מאז פגישתם הראשונה של פרנץ קפקא ושל פליצה באואר, בפראג ועד שיפגשו שנית, כעבור כשבעה חודשים, הפעם בברלין, יכתוב לה קפקא כמה עשרות מכתבים התופסים כ 200 עמודים בספר עב הכרס

Franz Kafka, Letters to Felice, Schocken Books, New York, 1973

יעברו עוד כשלושה חודשים ואז יכתוב לה מכתב, שיש הקוראים בו הצעת נשואין. אלא שזו הצעה כה מסוייגת וכה בלתי מזמינה, אולי אף דוחה, שאין פלא שפליצה לא מיהרה להשיב עליה בחיוב.

במכתב “הצעת הנישואין” שהחל להכתב ב 10 ביוני ונשלח רק כעבור שישה ימים ב 16 ביוני 1913 מופיעים הדברים הבאים:

“עכשיו פליצה, תארי לך איזה שינוי יחוללו אצלנו הנישואים, מה יאבד כל אחד מאתנו ובמה יזכה. אני אאבד את בדידותי, שלרוב היא נוראה, ואזכה בך, הנפש האהובה עלי מכולן. אבל את תפסידי את החיים שהיו לך עד עכשיו, שהיית מרוצה בהם כמעט לגמרי. תפסידי את ברלין, את המשרד שמשמח אותך, את החברות, את התענוגות הקטנים, את הסיכוי להנשא לגבר טוב, בריא ועליז, ללדת ילדים בריאים ויפים שאת, אם רק תחשבי על כך, משתוקקת להם מאוד.

ובמקום האובדן הזה שאין לאמדו כלל, תזכי באיש חולה, חלש, לא חברותי, שתקן, עצוב, נוקשה, כמעט חסר-תקווה, שמעלתו היחידה, אולי, היא אהבתו אלייך.

במקום שתקריבי את עצמך למען ילדים אמיתיים, דבר שיהלום את טבעך, טבעה של צעירה בריאה, תיאלצי להקריב את עצמך למען האיש הזה, איש ילדותי, אבל ילדותי במובן הגרוע ביותר של המילה, שבמקרה הטוב אולי ילמד ממך אות-אות את השפה האנושית.

ובכל דבר קטן תפסידי, בכולם. ההכנסה שלי אולי אינה גדולה משלך, יש לי 4,588 כתר לשנה, אמנם אהיה זכאי לקצבה, אבל השכר, ככה זה במשרה הדומה למשרה ממשלתית, עתיד לעלות מעט מאוד, מההורים איני צפוי לקבל הרבה, מהספרות לא כלום. יהיה עלייך אפוא לחיות חיים צנועים הרבה יותר ממה שאת חיה עכשיו. האם באמת תרצי לעשות ולשאת זאת בשבילי, בשביל האיש המתואר לעיל ?

ועכשיו דברי את, פליצה. חשבי על כל מה שאמרתי בכל מכתבי, מההתחלה. אני סבור שהפרטים שנתתי על עצמי לא השתנו הרבה אף פעם. הגזמות כמעט לא היו מן הסתם לשון המעטה ודאי היתה. לגבי החשבון החיצוני אינך צריכה לומר כלום, הוא ברור דיו, והוא אוסר עלייך בתכלית לאמר “כן”. נשאר אפוא רק החשבון הפנימי. מה לגביו ? התסכימי לענות לי בהרחבה ? או לא בהרחבה, אם אין לך הרבה זמן, אבל בבהירות, כראוי לטבעך, שבהיר הוא מיסודו ורק בגללי נעכר מעט ?”

{ פרנץ קפקא, מכתבים אל פליצה עם עובד 1998, תרגום מגרמנית אילנה המרמן, בעמ’ 193-4 }

בסוף חודש אוגוסט 1913 [ כשנה לאחר מפגש ההיכרות שבין פרנץ ופליצה ] הרהיב פרנץ קפקא לפנות לאביו ולשאול ישירות:

“אבא, אז מה אתה אומר על זה שאני רוצה להתחתן ? ” זו פעם ראשונה שדיברתי עלייך באזני אבי. הוא יודע כמובן מאימי את כל מה שהיא יודעת.”

ובאותו סוף חודש גם פנה ישירות לאביה של פליצה באואר מר קרל באואר מברלין והעלה את כוונתו לשאת את פליצה אך גם במכתב זה, ניכרים סימנים רבים של אזהרה והיסוס – בדומה למכתב שכתב לכלה המיועדת.

ההיסוסים וההסתייגויות מנומקים על ידו באופיו ובהקרבתו את עצמו על מזבח הספרות. אך, ראוי להדגיש זאת הוא מבטא בפה מלא ובלא כל היסוסים ומצהיר על אהבתו הרבה לפליס.

הנה מה שכתב לאביה:

“במכתבי סנוורתי את עיניה של ביתו, לרוב לא רציתי להטעות אותה ( לפעימים רציתי, כי אהבתי ועודני אוהב אותה)…

ובהמשך:

“ומה, לצד איש כזה יהיה על בתך לחיות, היא שטבעה, טבע של נערה בריאה, הועיד אותה לחיי נישואין מאושרים באמת?

ויהיה עליה לשאת חיים מנזריים לצד איש שאמנם אוהב אותה כפי שלא יוכל לעולם לאהוב שום אדם אחר אבל בשל ייעודו שאין לשנותו הוא תקוע רוב הזמן בחדרו משוטט לו לבדו ?…”

{ בעמ’ 227-8 }

נזכיר את תאריך המכתב האחרון : 28 באוגוסט 1913 !

עד מהרה יסתבר כי ההצהרה שהוא האיש אשר אוהב אותה [ את פליצה ] “כפי שלא יוכל לאהוב שום אדם אחר…” – לא “אחזה מים”…זמן רב. כדרכו,

לאחר ש”קפץ” למים והצהיר בפני עם ועולם, כלומר בפני אביו המאיים, ובפני הוריה של פליצה באואר על כוונתו להינשא – נסוג בו מן הרעיון.

כעבור יומיים כתב לה דברי אמת:

“פליצה היקרה שלי, אינך מכירה אותי, אינך מכירה אותי ברוע שלי, והרוע שלי אף הוא מוצאו מן הגרעין ההוא שאת יכולה לקרוא לו ספרות, או ככל שתרצי. איזה כותב עלוב אני וכמה אני רע מעבר לי עצמי אם לא יכולתי לשכנע אותך בזאת…”

והנה דברים מכוונים יותר בהמשך:

“לא, אינני רוצה בך שונה ממה שאת, הרי אני אוהב אותך ולא איזו דמות באויר. ובכל זאת, הנה שוב באה הרודנות שמעצם קיומי אני מוכרח להטיל עלייך, הסתירה הזו קורעת אותי, היא מלמדת על אי האפשרות“

ביום 2 לספטמבר ישווה בינו ובין ארבעה סופרים :

“שימי לב, מתוך ארבעה האנשים שאני חש קשור עמם (בלי להתקרב אליהם לא מבחינת הכח ולא מבחינת השיעור) בקשרי דם: גרילפארצר, דוסטוייבסקי, קלייסט ופלובר, רק דוסטוייבסקי נשא אישה, ואולי רק קלייסט, כשבלחץ מצוקה חיצונית ופנימית ירה בעצמו למוות על שפת אגם ואנזה, מצא את המוצא הנכון” [ ראו פירוט פרשה זו של קלייסט בקישור זה]

וכבר רמז לה ואף יעץ לה כיצד לנהוג עם אביה לנוכח הסיטואציה החדשה, כלומר כוונתו לסגת מענין הנשואין.

“אל תתני אפוא את המכתב לאביך אם אינך רוצה, אבל מכתב אחר איני יכול לכתוב לו עכשיו, ידי כבולות. אמרי לו שמשהו אצלי עורר בך היסוסים, שאינך רוצה שאכתוב לו – שני הדברים נכונים. לא יתכן שלא התעוררו בך היסוסים …“

____________

מיד לאחר מכן יסע לועידה בקשר לעבודתו בוינה, ותוך כדי כך יבקר בכינוס של הקונגרס הציוני ה 11 שהתקיים אותה עת בוינה [ על רשמיו מהקונגרס, ניתן לקרוא בקישור זה ].

משם ישגר לה מסר קצר:

“9.9.1913

“הבוקר הלכתי לקונגרס הציוני. אין לי קשר ממשי. אני מרגיש זאת במובנים מסוימים, וכן בתמונה הכוללת, אך לא בחלק המהותי.
עד עתה לא היתה לי אפילו דקה ליומן”
9.9.1913

פרנאץ.

{ 317 Letters to Felice p }

ומשם ימשיך לונציה.

כאן, בונציה כבר יהיה החלטי יותר. וממלון “זנדווירת” יכתוב לה ביום 19.9.1913:

“…אני נמשך ביתר חוזקה לשוב לאחור. זו האמירה הבהירה וגלויית-הלב היחידה שאפשר לקבל ממני כיום. כשהבטתי הבוקר מהמיטה אל שמי ונציה הבהירים ובראשי התרוצצו מחשבות כאלה, התביישתי מאוד והצטערתי מאוד. אבל מה אוכל לעשות, פליצה ?

עלינו להפרד”

הגלויה ממלון “זאנדווירת” בונציה “עלינו להפרד” !

עתה – יפסיק לכתוב אליה.

הוא עוד ינסח שני פתקים בדסנצאנו שעל אגם גראדה ביום 21 בספטמבר 1913 אך לא שלח אותם אז אלא יצרפם למכתב שכתב לה מאוחר יותר – ב 6 בנובמבר 1913.

והשתיקה שנפלה עליו ברורה – היא קשורה לפרשת “הילדה מריווה” – היא נושא פוסט זה.

ריווה

ריווה היתה עיירת מרפא בקצה הצפוני של אגם גארדה. קפקא ביקר בה בעבר ועתה חזר אליה שנית.

בפעם זו התאכסן בסנטוריום של ד”ר האטונגנס:

גלווית פרסום של “סנטוריום ד”ר הארטונגנס” – ריווה

נוף המפרץ של עיירת המרפא “ריווה”

ריווה די-גארדה

*

עיירת הנופש ריווה שעל אגפ גארדה – צילום ויקטור, 2007

לידידו מאקס ברוד יכתוב מריווה, מהסנטוריום לטיפולי-מים ( Hydrotherapy ) של ד”ר פון הרטונגן, מוסד שהיה חביב על סופרים ואנשי רוח, על גבי גלויה:

” 28.9.1913

מאקס יקירי,

הגלויה שלך הגיע אלי אך נעדרתי את הכח לההשיב לך. אי-תשובה מייצרת את האפקט של שקט לגבי אחד, ותקותי הכמוסה היא לצלול לשקט ולא לשוב ממנו. כמה זקוק אני לבדידות וכמה בודד אני חש בכל שיחה. בכל מקרה איני אומר דבר בסנטוריום; ליד השולחן אני יושב בין גנרל זקן (אשר גם הוא אינו אומר דבר, אך כאשר הוא מדבר דבריו מאוד הגיוניים, לפחות יותר מן האחרים), ונערה שויצרית בעלת מראה איטלקי, בעלת קול נמוך, אשר אינה מאושרת ביותר משותפיה לשולחן.

מכל מקום שמתי לב כי לא רק שאיני יכול לדבר גם לכתוב אינני יכול. יש לי המון לספר לך אך איני יכול לארגן את דברי או שהם יוצאים לי בכיוון לא נכון…”

Letters to Freinds, Editors and Family p. 100

אותה “בחורה שויצרית” אינה נעלמת גם מיומנו:

15.10.1913

“הביקור בריווה היה חשוב לי מאוד. בפעם הראשונה הבנתי נערה נוצרית והייתי כמעט לגמרי בתחום השפעתה. לא היה ביכולתי להעלות על הכתב דברים חשובים לזכרון. רק כדי לקיים את עצמה חולשתי מצלילה ומרוקנת את ראשי האטום, במידה שאפשר לדחוק את הבלבול אל הקצוות. אולם מצב זה כמעט עדיף בעיני מן הלחץ העמום והסתום, שלשם השתחררות ממנו – אגב, השתחררות לא-ודאית – יהא נחוץ פטיש, והוא ינפצני לרסיסים “

{ פרנץ קאפקא, יומנים -1910, עמ’ 250 }

רמז נוסף לקשר עימה אותה “נערה שוויצרית” “נוצריה” יופיע ביומנו מיום 20.10.1913

” … הייתי בשמחה כותב סיפורי אגדות (מדוע אני שונא כל כך מילה זו) זה יכול היה לשמח את .w שיכולה היתה להחזיקם מתחת לשולחן בשעות הארוחה, לקרוא בין המנות ולהסמיק בפחד כאשר תבחין כי רופא הסנטוריום עומד מאחריה לזמן מועט ומביט בה. התלהבותה לעיתים – אך בפועל כל אימת – שהיא שומעת סיפורים.

הבחנתי כי אני פוחד, כמעט מתח גופני אוחז בי מן המאמץ להזכר, חושש מהכאב מתחת, כאשר רצפת המחשבות השואבת מתוך המוח פותחת אותנו לאט, או אפילו מרוממת אותנו קלות כהכנה. כל הדברים שהתאפקתי מלכתבם נכתבו. אילו הייתי יודע כי פקודתה לא לאזכר אותה כאן בעבודה (שמרתי על כך בנאמנות, כמעט ללא צורך במאמץ), – הייתי מרוצה, אך כל זה אינו אלא ענין של חוסר יכולת.

מלבד מה שאמור הייתי לחשוב על העובדה כי באותו ערב, לפני זמן רב, הייתי מהרהר כיצד ההיכרות שלי עם w. עלתה לי בעונג עם האשה הרוסיה, אשר יתכן שבלילה (ואין זה כלל לא בא-בחשבון), היתה מתירה לי לבוא לחדרה אשר היה אלכסוני מן הצד השני לשלי. כאשר המגע-המיני שלי בערב עם w. היה בעיצומו בשפה של נקישות אשר על מהותן לא הסכמנו במפורש.

אני הקשתי על התקרה בחדרי שמתחת לחדרה, קולט את תגובתה, מתכופף מהחלון, מברך אותה, מתיר לעצמי פעם להיות מבורך על ידה, פעם תופס את הסרט שהיא משלשלת למטה, יושב על אדן החלון שקט למשך שעות, שומע כל אחד מצעדיה למעלה, בטעות מייחס לכל הקשה מקרית כאילו היא אות מוסכם , שומע את שיעוליה, את שירתה לפני לכתה לישון”.

{ פרנץ קפקא, יומנים 1910-1914 }

על “פרשת הנערה מריווה” ירמוז במכתב שכתב לגרטה בלוך, חברתה של פליצה בואר, ש”נכנסה לתמונה” כמעין מתווכת בין פרנץ קאפקא ופליצה באואר, אך הפכה עד מהרה למחוזרת…

במכתב מיום 10.11.1913 ירמוז על פרשת הנערה מריווה [ בלי להזכיר את שמה או להסגיר את זהותה – כפי שנדברו וכפי שהתחייב ] :

“… דימיתי לי שעכשיו, אחרי שכבר אשמתי כל כך כלפי פ’ [ כלפי פליצה – ו’ ] גם בגדתי בה. לא יתכן שאת חברתה, אמרתי בליבי; הייתי עסוק כל כך בויידוי המוכן מראש שלי שלא בחנתי אותך די הצורך…”

ענין זה מטרידו והוא מוצא לנכון להתוודות על אשמה זו ובגידה זו במכתבו לפליצה מיום 29.12.1913 :

“אני סבור שעלי להיות כאן ישר לגמרי ולומר לך משהו שאיש עדיין לא שמע אותו ממני, בעצם [ הגם שרמז עליו למאכס ברוד, וגם לגרטה בלוך – ו ‘] בבית המרפא התאהבתי בנערה אחת, ילדה כבת שמונה-עשרה, שוויצרית, אבל גרה באיטליה, על יד גנואה, כלומר זרה לי לחלוטין, הכי זרה שאפשר, בוסר גמור, ובכל זאת , למרבה ההפתעה, למרות חולניותה, בעלת ערך רב ועמוקה ממש. גם נערה פחותה ממנה בהרבה היתה יכולה לכבוש אותי במצבי הריקני, המיואש שהייתי שרוי בו אז, הרי יש בידך הפתק שכתבתי בדסנצאנו, הוא נכתב כעשרה ימים קודם לכן. היה לנו ברור, גם לי וגם לה, שלא נועדנו כלל זה לזו ושכעבור עשרת הימים העומדים לרשותנו הכל חייב להסתיים ואפילו ייאסר עלינו לכתוב מכתבים, אף לא שורה אחת. אף על פי כן היינו חשובים מאוד זה לזה, היה עלי לחבל כל מני תחבולות כדי שבשעת הפרידה לא תפרוץ בבכי לעיני החבורה כולה, וגם לי לא היה קל. כשנסעתי משם הסתיים הכל.

אפילו הדבר הזה, כל כמה שכלפי חוץ אין בכך כל הגיון, סייע לי להבין טוב יותר את יחסי אלייך.

האיטלקיה ידעה גם עלייך, ידעה גם שלאמיתו של דבר אין לי אלא שאיפה אחת: לשאת אותך לאישה. אחר-כך שבתי לפראג, לא היה לי כל קשר איתך, נואשתי יותר ויותר, אבל אמרתי בליבי שבחג-המולד אולי אסע לברלין ואביא את הדברים לכלל הכרעה”.

{ מכתבים אל פליצה, עמ’ 253-3 }

הנערה מריווה, שנודעה רק כ .w כפי שהתחייב בפניה שלא לגלות את זהותה, חוזרת בזדמנויות נוספות:
ביומניו:

“24.1.1915

שעתיים היינו [ פרנץ קפקא עם פליצה באואר – ו’ ] לבדנו בחדר. וסביבי רק שעמום ויאוש. עדיין לא היה לנו יחד אפילו רגע טוב אחד בזמן שהייתי יכול לנשום באופן חופשי. אותה מתיקות היחס אל אשה אהובה, כמו בצוקמאנטל ובריווה, לא היתה לי מימי כלפי פ. [ פליצה – ו’ ] חוץ מבמכתבים, רק התפעלות לאין שיעור, כניעות, חמלה, יאוש ובוז עצמי. לא היתה שום זיקה עם המאזינה, שהיתה שוכבת עצומת-עיניים על הספה וקולטת את הדברים דומם.”

{ פ. קאפקא יומנים, -1914 עמ’ -94, תרגום חיים איזק }

ופעם נוספת בחטף ביום 8.2.1922

“קורבן לשימוש-לרע קיצוני בידי שניהם ואף על פי כן ודאי לא אוכל לחיות כך, ואין אלה חיים, זוהי משיכת-חבל, שבה האחד אינו חדל להתאמץ ומנצח ובכל זאת לעולם אינו מעביר אותי לצידו, אך זהו הימום שליו בדומה למה שהיה פעם עם w.

{ פ. קאפקא, יומנים , -1914, בעמ’ 185, תרגום מגרמנית חיים איזק }

כמסתבר, חווית המפגש בריווה כמו זו שבצוקמנטל היו כה חזקות על קפקא, עד שהוא חוזר אליהן גם בשנת 1916 כאשר יחזור ויכתוב למאכס ברוד:

” 12.7.19016

באופן בסיסי לא זכיתי לאותה מידה של אינטימיות עם אישה, פרט לשני מקרים – הזמן בצוקמאנטל (אך שם היא היתה אישה ואני נער) והזמן בריווה (אך שם היא היתה חצי ילדה ואני הייתי מבולבל וחולה בכל מובן אפשרי). עתה זכיתי לראות באמת הנשקפת מעיניה של אישה , ולא יכולתי להכשל מלהגיב.”

Letters to Editors, Friends and Fmily, p.117

______________

אותה “שוויצרית מריווה” זוהתה על ידי חוקרים אחדים כ: