[09.09] {16} תומאס מאן / פאוסטוס – ההַתָּקָה ללייפציג

22 בפברואר, 2013

הקונצרט לציון חמישים שנה למותו של ריכארד ואגנר – לייפציג 13.2.1933

את שדה ההתרחשות שמקורו בסיפור על פרידריך ניטשה – שטייל בעיר קלן ונקלע שלא ברצונו לבית זונות – הִתִּיק תומאס מאן לעיר אחרת : לייפציג.

להַתָּקָה זו יכולות להיות סיבות אחדות.

בפוסט זה אבחן אפשרות לפיה חשבון אישי מסויים הוא שעמד ברקע החלטתו של תומאס מאן למקם את הסיפור – שסופו ירידה, תרתי משמע, לבית הזונות – בלייפציג דווקא.

תומאס מאן, הסופר “בעל-הכוונות”, הכמין בטקסט, של הפרק ה 16 של הספר – בו מתחיל תיאור פרשת בית הזונות, רמזים אחדים שראוי לנסות ולפענחם.

כך למשל, המספר מודיע לקוראיו, כי במקומו החדש של לוורקין – בלייפציג :

“מושלת הוויה אחרת ופועם דופק חיים שונה”

ניתן לראות ברמזים אלה, התייחסות להיסחפות ההמונים אחרי היטלר שהתרחשה, כבר מראשית התפשטותה של המגפה הנאצית, דווקא בעיר “אינטלקטואלית” שהתהדרה באוניברסיטה שהחלה לפעול בה עוד בשנת 1409. תאי הסטודנטים של אוניברסיטה זו, היו מראשוני התומכים בהיטלר. תומאס מאן, חווה על בשרו, את בגידת-האינטלקטואלים והיה עד להתרפסותם בפני “הוויה אחרת” ו “דופק חיים שונה” שהשתלטו על העיר.

תצלומים אחדים מלייפציג בתקופה הנאצית יסייעו לכוון לפירוש שאני מציע:

פרופסור מרטין היידיגר – אוניברסיטת לייפציג 11.11.1933

הטקס שבתצלום לעיל, שנערך באוניברסיטת לייפציג ביום 11 בנובמבר 1933, היה אירוע לגיוס תמיכה במפלגה הנאצית לקראת בחירות שעמדו בפתח. בראש השולחן יושב כאורח כבוד, הפילוסוף מרטין היידגר, בתוקף תפקידו כרקטור של אוניברסיטת פרייבורג.

פרופסור מרטין היידגר – בתהלוכה לקראת נאומו בתמיכה בהיטלר-לייפציג

בתצלום נוסף נראה הפרופסור מרטין היידגר צועד בלבוש טיקסי של האוניברסיטה לקראת נאומו הפרו נאצי שאת תוכנו ניתן לקרוא באנגלית בקישור זה

רמז נוסף המסתתר בטקסט של תומאס, ראוי לתומת לב:

“עם גדול ורב נקבץ כאן, יותר משבע מאות אלף למניין, מה שמלכתחילה מכוון את הלבבות למידה של אהדה וסובלנות“,

הצבעה סרקסטית, בסגנון תומאס מאני אופייני, להתגודדויות ההמוניות שהיו מארגנים הנאצים בהן היתה אישיותו של היחיד נמחקת ונגררת אחר ההמון השואג ומריע למנהיגו, היורה סיסמאות לאומניות בקולו הצווחני.

כגון בטקס זה שנערך בלייפציג בשנת 1933:

ההַתָּקָה של מקום הארועים מההסטורי והממשי [ בקלן ] לספרותי והאלגורי [ בליפציג ] נובעת ממה שניתן לזהות כמעין חשבון-אישי-היסטורי שתומאס מאן נשא לעיר זו.

♦

תומאס מאן עצמו לא חי בלייפציג אך ניתן להתרשם כי הכיר אותה היכרות מסויימת שהספיקה לו “להוליך” את גיבורו בכמה מרחובותיה ואל כמה מאתריה הידועים.

לייפציג היא העיר בה נולד ריכארד ואגנר. מעריציו, הלא מעטים, מצביעים על תצלום של בית שנהרס ב 1886 כבית הולדתו של ריכארד ואגנר.

באוניברסיטה שבעיר זו למד ריכארד ואגנר מוזיקה ובה החל את פעילותו המוקדמת כקומפוזיטור. כמה מיצירות הבוסר שלו [שרובן אבדו] בוצעו לראשונה בעיר זו. את מאמרו האנטישמי “היהדות במוזיקה” פרסם בפסאודונים “פרייגדנק” בספטמבר 1850 בעתון Die neue Zeitschrift für Musik – “כתב העת החדש למוזיקה” שהיה יוצא בלייפציג. גם כאשר חזר לפרסם את פרי הביאושים הזה, תשע-עשרה שנים מאוחר יותר, [בשינויים מינוריים אחדים] בצורה של חוברת נפרדת – בחתימת שמו המפורש – יצא גם מאמר השיטנה האנטישמי הזה בלייפציג.

נדמה כי אלה הן, בעיקרו של דבר, ה”זיקות” של ריכארד ואגנר ללייפציג. רוב פעולתו כמלחין וכמבצע, כותב תיאוריות מוזיקליות ומקים בית אופרה לביצוע יצירותיו [ בביירויט הסמוכה לנירנברג, שבבוואריה ] – לא קשורות לעיר לייפציג.

עובדות אלה לא הפריעו כמובן לאדולף היטלר – שרק ימים אחדים לפני כן מונה [ בדרך דמוקרטית לכאורה…. ] להיות הקנצלר של הרפובליקה של ווימאר – לארגן בליפציג קונצרט לציון חמישים שנה למותו של המלחין שהיטלר ביקש לנכס אותו לעצמו ולתנועה הנאצית.

בפועל על ידי מחווה זו הצביע הקנצלר החדש של גרמניה, על ריכארד ואגנר כעל “הקומפוזיטור של הרייך השלישי” ומאז ואילך האדיר אותו והעלה אותו על נס ובעיקר ניצל אותו לצרכי הפרופגנדה הנאצית.

על הקונצרט שיזם הוזמן לנצח מנצח קשיש שנחשב למנצח קבוע בביירויט – ד”ר קארל מוק Karl Muck . אלא שקונצרט זה לא הותיר חותם ממשי על חיי המוזיקה, אפילו לא ברייך הנאצי.

מעט מאוד נשאר מקונצרט זה שהתיימר להיות חגיגי ורב רושם: בראש פוסט זה מוצג תצלום של אולם הקונצרטים הגוונדהאוס בו נערך הקונצרט, ועליו מסומן, היטלר יושב בהפגנתיות בשורה הראשונה.

היטלר בשורה הראשונה בקונצרט

לציון חמישים שנה למותו של ריכארד ואגנר – לייפציג 13.2.1933

אדולף היטלר זימן לקונצרט זה את ויניפרד ויליאמס הבריטית במקוורה, שנישאה לבנו של הקומפוזיטור, זיגפריד ואגנר [ זה ש”אידיליית זיגפריד” של ריכארד ואגנר, חוברה לכבוד הולדתו] ולאחר שבעלה נפטר וגם אימו של בעלה קוזימה ואגנר בשנת 1930, המשיכה ילידת אנגליה זו, להיות נושאת השם של הקומפוזיטור המפורסם, ועד מהרה השתלטה על פסטיבל ביירוייט.

קשריה עם היטלר החלו עוד כאשר היה אסור בבית הכלא בעוון ארגון נסיון הפוטש בבית-הבירה במינכן, ומאז הלכו והתחזקו.

שמועות עיקשות ריננו כי נרקם קשר רומנטי בין מנהיג המפלגה הנאצית ומנהלת פסטיבל ביירוייט. מסתבר כי השמועות היו כה חזקות, עד כי הרחיקו והגיעו עד ל…פלסטינה המנדטורית:

בעתון “דאר היום” מתאריך 8 ליולי 1932 מצאנו את הכתבה הבאה:

רכילות עסיסית בעתון דאר-היום 8.7.1932

לאחר קונצרט הזכרון לריכארד ואגנר הצטלמו השניים : האוסטרי שהיה לפיהרר של גרמניה והאנגליה שרק לפני כשנתיים התאלמנה.

ולפי עדויות שונות, היתה וינפריד ואגנר, אלמנה עליזה ביותר… ביחוד כשהיטלר פקד את ביתה בביירויט

כאמור, למרות מאמציו של היטלר, שמצא זמן, פחות משבועיים מאז מונה לקאנצלר, להרחיק עד לייפציג, ולכבד בנוכחותו קונצרט [ להבדיל מביצוע חי של אופרה שלמה ] לרגל יובל החמישים לפטירתו של הקומפוזיטור.

יחד עם זאת נראה כי מאמצים אלה להאדיר את הקשר בין היטלר ובין ואגנר, לא הצליחו במיוחד, שכן קונצרט זה לא הטביע את חותמו על התודעה הציבורית, ובפועל שקע ונעלם מהזכרון הציבורי ומדפי ההסטוריה. אציין כי חרף נסיונותי ומאמצי הרבים לאתר פרטים נוספים על הקונצרט בלייפציג, לא הצלחתי במשימה זו ולכן איני יכול לציין כאן איזה יצירות בוצעו בו, האם נישאו בו דברים, ואם נישאו דברים, מי ומי היה בין הדוברים ואיזה דברים הודגשו באותה התכנסות לזכרו של ריכארד ואגנר. גם מכונת התעמולה המשומנת של יוזף גבלס – המומחה לפרופגנדה של המפלגה הנאצית, לא הספיקה כנראה לעשות מקונצרט זה מטעמים פוליטיים, בשל הזמן המועט שעבר מאז מונה היטלר לקאנצלר עד למועד קיומו של הקונצרט.

♦

ארגון הארוע לציון חמישים שנה למותו של המלחין הגרמני הגדול, בלייפציג – עיר הולדתו – היה ניסיון לייצר “ארוע נגדי” להרצאתו רבת הרושם של תומאס מאן במלאת חמישים שנה למותו של ריכארד ואגנר – הרצאה אותה נשא ביום 10.2.1933 באולם הגדול על באוניסרסיטת מינכן, לפי הזמנת אגודת גיתה של מינכן. הרצאתו נתקבלה בתשואות רמות של כ 500 הנוכחים באולם ולא נתעוררו במהלך ההרצאה ועד לסיומה כל תגובות שליליות.

מיד לאחר שהרצה תומאס מאן את ההרצאה יצא, לפי הזמנה קודמת, לאמסטרדם שם חזר ונשא אותה באולם הקונצרטחבאו ביום 13 בפברואר 1933 , בבריסל ביום 14.2.1933 ובפאריס ביום 18 בפברואר 1933.

בכל המקומות הללו התקבלה הרצאתו בתשואות והקשבה דרוכה.

לימים תפורסם הרצאה זו בחוברת :

ומאמר זה תורגם לעברית ופורסם כ: “יסוריו וגדולתו של ריכארד ואגנר”, וקוראי העברית יוכלו למצוא אותו בתרגום לעברית של בנימין פרל בספר “מי מפחד מריכארד ואגנר” עמ’ 107 – 152.

במאמר זה סוקר תומאס מאן, קורא שקדן ומאזין נלהב, את מכלול יצירתו של ריכארד ואנגר. הסופר מציג את הקומפוזיטור הנערץ כבנה המובהק של המאה ה 19. הוא בוחן את הקשריו ומשווה אותו ליוצרים חשובים במאה זו: ל”נטורליזם המתעלה לדרגת סמל והופך למיתוס” ביצירתו של אמיל זולה Rougon-Macquarts ומהיקפי-האדירים ברומנים הגדולים של טולסטוי, הוא מדגיש את העומקים הפסיכולוגיים המתגלים ביצירותיו, עוד טרם פרסום עבודותיו של פרויד על האנליזה ומעמיק חקור בהשפעות הרומנטיות על יצירתו “טריסטאן ואיזולדה” שמקורותיו בשירים המהללים את הלילה והמוות של נובאליס ואחרים. הוא מתאר את האיש ואגנר על גילויי גבורתו ומעלותיו, אך אינו חוסך ממנו שבט ביקורת של מעריץ ואוהב. [ מענין לציין כי אין במאמר נרחב זה איזכור כל שהוא לאנטישמיות הידועה של ואגנר ].

לקראת סופה של ההרצאה – נראה כי תומאס מאן שילב בה כמה קטעים – שניתן למצוא בהם תגובה ישירה ומידית לארועים הפוליטיים של אותם ימים ממש – וביחוד האירוע שארע כעשה ימים קודם לכן – עלייתו של היטלר לשלטון ב 1.2.1933:

נצטט קטעים אחדים מאלה:

“בחמישים השנים שחלפו מאז מותו של האמן עטוי כדור הארץ מדי ערב מוזיקה זו [ של ריכארד ואגנר – ו’ ] יסודות אימפריאליסטיים ומשעבדי עולם, מטרידים בעצמתם, יסודות של עריצות מסיתה ודמגוגית חברו יחד באמנות תיאטרון זה המזעזעת המונים. וניתן היה להסיק מכאן שהמניע האמיתי שהולידה הוא שאיפת שררה מפלצתית. האמת שונה לחלוטין.”

[ עמ’ 144 ]

“כאשר הוא [ ואגנר – ו’ ] פונה אל האומה ומנסה להלהיבה באמצעים שונים ומגוונים, כאשר הוא חוגג ומאדיר את הגרמניות, כמו ב”לוהנגרין” בדבריו של המלך היינריך על “החרב הגרמנית” וב”מייסטרזינגר” בפיו של האנס זקס ישר הלב. אסור לנו בשום פנים ואופן לייחס למחוות ולהצהרות הלאומיות של ואגנר את המובן של היום, את המובן שהיו מקבלות היום, ולעשות כן משמעותו סילוף וניצול לרעה, הכתמת הטוהר הרומאנטי שלהן.

כאשר מכניס ואגנר את הרעיון הלאומי ליצירתו כגורם משפיע, כלומר לפני שהתממש בפועל, עמד רעיון זה בעידן הגבורה שלו. בתקופתו הלגיטימית מבחינה הסטורית. אז היה זה רעיון טוב. מלא חיוניות ואמיתי, הוא היה שירה ורוחניות, ערך לעתיד.

דמגוגיה זולה היא זו, כאשר זמרי הבאס מרעימים בקולם לעבר יציעי הקהל את טורי השיר על “החרב הגרמנית”, או את מלות הסיכום והסיום של ה”מייסטרזינגר”: “גם אם בעשן תעלה ממלכת רומי הקדושה, לנו בכל זאת תישאר האמנות הגרמנית הקדושה” וזאת כדי להשיג השפעת לוואי פטריוטית. דווקא טורים אלה, שנותרו ללא שינוי מן הטיוטא הראשונה של מאריינבאד משנת 1845, מוכיחים שלאומיותו של ואגנר מעוגנת לחלוטין בתחום הרוח ורחוקה מכל פוליטיקה. הם מגלים אדישות ממש אנרכיסטית כלפי כל מה ששיך למדינה. ולו רק יישמר היסוד הרוחני של גרמניה,

“האומנות הגרמנית”. ענין בפני עצמו הוא, שמחשבתו במקרה זה לא הייתה נתונה בעצם לאמנות הגרמנית בכלל, אלא לתיאטרון המוזיקה שלו. תיאטרון זה אף אינו גרמני כל כולו. הוא קלט לתוכו לא רק את השפעתם של ובר, מרשנר ולורצינג, אלא אף את ספונטיני ואת “האופרה הגדולה” הצרפתית”

[ עמ’ 146 ]

“כפוליטיקאי היה ואגנר יותר סוציאליסט ובעל אוטופיה של תרבות מאשר לאומני הדבק בעצמה מדינית. הוא חלם על חברה חסרת מעמדות ומושתת על אהבה, משוחררת מן המותרות ומקללת את הזהב, שתהיה אף קהל אידאלי ליצירתו האומנותית לבו היה עם העניים, נגד העשירים”

ולקראת סיום מאמרו יכתוב תומאס מאן:

“בכל זאת תאסור עלינו תחושתנו בכל איסור להבין כפשוטה את לשונו ודרך התבטאותו של אמן זה, שכולו מכוון לחידוש, לשינוי, ולהשתחררות. עלינו להבינה בתורת מה שהיא: שפת אמנים מאוד בלתי ישירה המתכוונת בכל צעד ושעל למשהו שונה ומהפכני לחלוטין. אותה רוח יוצרת, טעונת חיים, סוערת ומתקדמת, ככל שהיא כבדה וקשורה למוות מאדירו של מחריב העולם שנולד מתוך אהבה חופשית, החדשן הנועז, שב”טריסטאן” כבר ניצב ברגל אחת בעולמה של המוזיקה האטונאלית, מי שהיום היה מכונה ללא כל ספק “בולשביק של תרבות”.

אותו איש העם ששלל בכל מאודו, ולאורך כל חייו, את השלטון, הממון, האלימות והמלחמה; הוא שחשב להקים את תיאטרון הפסטיבלים שלו למען קהילה חסרת מעמדות. למרות כל מה שהתקופה עשתה מתאטרון זה – שום רוח של ריאקציה אלימה לא תוכל לטעון לבעלות עליו, וכל רצון המכוון קדימה מותר לראות בו מבשר”.

[ עמ’ 152 ]

המתקפה הנאצית על תומאס מאן

בנאומו הדגיש תומאס מאן, את האוניברסליות של ואגנר – ודחה את הפרשנויות הלאומניות שניסו לתת למלחין שתומאס מאן הקדיש לו שנים כה רבות מחייו ודגש כה רב בכתיבתו. נסיונו של תומאס מאן להפקיע את הקומפוזיטור הגרמני הגדול, מצפרני הנאצים שניסו לנכס אותו לעצמם, כאילו היה ממבשריה של הגרמאניות והמשטר הנאצי בכלל, העלו את חמתם של נאצים פאנאטיים והתגובה בסגנון הפורופגנדה הנאצית לא אחרה לבוא:

ביום 17 באפריל 1933 פורסם בעתון Munchner Neueste Nachrichten – מכתב פתוח תחת הכותרת “Protest der Richard wagner Stadet Munchen – לאמור “מחאה מעצם עירו של ריכארד ואגנר מינכן” כשהיא חתומה על ידי רשימה ארוכה של מוזיקאים ואינטלקטואלים נוספים, מי שפעל רבות לארגונה של חתימה זו היה המנצח חובב הנאצים:הנס קנאפרבוש [ Hans Knapperbusch אשר הצליח לגייס לחתימה על התקפה ברוטאלית זן על תומאס מאן שמות של אנשים מפורסמים ובעלי מעמד.

עם שנים מהחותמים, מצא תומאס מאן, דרך לבוא חשבון בספרו “דוקטור פאוסטוס”

האחד היה המנצח והקומפוזיטור ריכארד שטראוס – שתומאס מאן מזמן את אדריאן לוורקין גיבור ספרו לביצוע בכורה בעיר לינץ האוסטרית של האופרה רויית הדם המין והאלימות האכזרית …כתירוץ או מסווה בדרכו לפגוש את הזונה בעיר פרסבורג, בה ידבק המלחין הגרמני במחלת הקטלנית, שתומאס מאן נמנע, מסיבות שונות לקרוא לה בשמה המפורש ;

והשני היה הקומפוזיטור הנאצי הנס פיצנר, אשר תומאס מאן היה נוכח בביצוע הבכורה של האופרה שלו “פלסטרינה” בשנת 1917 במינכן, ואת ה”חשבון” עימו הוא עושה כאשר הוא מפגיש את לוורקין עם השטן בעיר פלסטרינה שבאטליה… – מי שמנוסה בדרכו הסארקסטית המרומזת של תומאס מאן, יבחין בכוונצת המכוון ביצירת הקשריים ואלוזיות אלה על ידי תומאס מאן.

כאן חתימות הנס פיצנר וריכארד שטראוס – יחד עם חתימותיהם של אנשי שם באותם ימים במינכן – העיר שבה התגורר תומאס מאן ובה פעל למעלה מעשרים שנה. במהלכן הצליח הפליט מאוסטריה, להלהיב אחריו גדודים של חמומי מוח שישטפו את גרמניה במחלת הנאציסם – ראשית ההדבקות של האינטלקטואלים במגפה זו החלה בתקופה זו – ומסמך שיטנה זה נגד תומאס מאן הוא ביטוי לכך:

לרשימת החותמים המלאה הקלק עם התמונה

בגוף אותה “מחאה” נכתב בין הייתר:

“עתה בעת שהתקומה של גרמניה כאומה נתייצבה במסגרת מוסדות מגובשים, לא יחשב לנו הדבר כהסחה לא מוצדקת, אם נצין בפני הציבור הרחב במטרה להגן על שמו של המאסטר הגרמני הגדול ריכארד ואגנר, כנגד הדיבה שהוצאה נגדו. אנו רואים בואגנר את התגלמות המוזיקלית והדרמטית העמוקה ביותר של הרגישויות הגרמניות, ואנו לא נרשה שייפגעו בזכרו, בדרך של סנוביות מתייפייפת [ aestheticizing snobbery ] שבוטאה ביומרנות כה שחצניות בהרצאה לרגל האזכרה לריכארד ואגנר כפי שהועברה על ידי מר תומאס מאן”

[…]

אם עד עתה ניתן היה להתייחס לדברים כאל לא יותר מאשר הנחה הנובעת מנבערות בהקשר של נאום האזכרה, העלבון המכריע נעשה פשוט בלתי נסבל על ידי התשבחות האדישות והפטרונות שלפיה המוזיקה של ואגנר נמדדת לפי ההנמקה כי היא “נוצרה לעולם הרחב, ונגישה לעולם כולו” ומייצגת תערובת של “הגרמני ושל המודרני”.

איננו מוכנים להיות חשופים ולהסכים ליחס כה מזלזל אל הגאון המוזיקלי הגרמני שלנו מצידו של אף אחד – וודאי לא ממר תומאס מאן, אשר עיצב את ביקורתו האופיינית ביותר על ידי חשיפת אופיו האמיתי ב”הגיגיו של אדם בלתי פוליטי” אחרי שהמיר דעתו ונהיה לחסיד השיטה רפובליקאית עד כי קטעי המפתח שונו מן היסוד. לאדם שהוכיח עצמו בלתי אמין לחלוטין וכה חסר דעת בעבודותיו שפורסמו, אין זכות כל שהיא להעביר ביקורת על גאוניותו הגרמנית-אינטלקטואלית של ואגנר, הראויה לנצח”

[ מתורגם מ Thomas mann: Pro and Contra Wagner P 149-150 ]

ביום 19 באפריל 1933 שלח תומאס מאן מכתב תשובה שפורסם ב Vossische Zeitung בברלין, והשיב כי המתקפה שנערכה עליו היתה אישית ולא התייחסה לדברים שהרצה שזכו הן להקשבה ולהערכה רבה מצד 500 המאזינים באולם הגדול באוניברסיטת מינכן, וכן כאשר חזר והרצה אותם באמסטרדם, בריסל ופאריז גם שם הם נתקבלו בהקשבה רבה וללא כל מחאה ואף זכו לתשבחות מצד הנציגים הרשמיים של גרמניה [ שככל הנראה עדיין לא הוחלפו בנאצים, מפאת קוצר הזמן – ו’ ] על התרומה של דבריו לתרבות הגרמנית, בעוד החותמים על ה”מחאה מהעיר מינכן” כותבים בדיוק ההיפך.

“חייב אני להצהיר בפני הציבור הגרמני ובפני עצמי כי ה”מחאה” הזו נובעת מאי הבנה כבירה, וכי תוכנה וצליליה עשו עימי עוול מר. האנשים המכובדים שצירפו חתימתם למסמך זהה, לא טרחו לקרוא את מאמרי “היסורים והגדולה של ריכארד ואגנר” שכן רק חוסר ידע מוחלט על התפקיד שמילאה תמיד היצירה עצומת-המימדים של ריכארד ואגנר בחיי ועבודתי יכולה היתה להביא אותם לשיתוף פעולה עם אותה התקפה מרושעת על סופר גרמני.

על כן אני מעודד את כל הנמצאים בגרמניה המביטים באהדה שקטה על עבודתי לא לפקפק לרגע אחד בנאמנותי לתרבות ולמסורת הגרמנית – או בנאמנותי להם.”

[ מתורגם מ Thomas Mann: Pro and Contra Wagner P 149-150 ]

כאשר שהה תומאס מאן מחוץ לגבולות גרמניה החלו להגיע אליו ידיעות על התדרדרות מהירה בבטחון האישי של אזרחים, מיד לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. לא עבר חודש ממינויו כקנצלר ובנין הרייכסטאג הגרמני הוצת [ ביום 29.2.1933 כפי שנודע אחר כך – על ידי הנאצים עצמם ! ] דבר ששימש בידי היטלר ואנשיו עילה לפגיעה בכל הזכויות האזרחיות המקובלות במדינה דמוקרקטית. נודע לתומאס מאן כי נערך חיפוש בדירתו וכי מכוניתו הוחרמה והוא מיהר להסיק את המסקנות המתבקשות ומחשש לחייו, וביחוד לאחר המתקפה השחצנית כפי שמצאה ביטוי באותו “מכתב מחאה” – נמנע מלשוב לגרמניה.

כך החלה גלותו שתימשך עד לאחר שתסתיים מלחמת העולם השניה – וגם אז לא יסכים לשוב לגרמניה ולהתגורר בה.

כעשר שנים לאחר אותו ארוע – החל כותב את ספר החשבון שלו עם התרבות הגרמנית – בכלל, וכלל בו את האפיזודה בבית הזונות, אותו בחר למקם בלייפציג דווקא !

♦

ניתן להניח כי הטראומה שעבר תומאס מאן מ”מכתב המחאה” שאורגן נגדו הטביע בו את חותמו. היטב חרה לו כי טרח טירחה כה רבה על ההרצאה במלואת 50 שנה למותו של ואגנר , והעלה אותה על הכתב ופרסמה כמאמר – שהחשיב כאחד המאמרים החשובים שהכין במהלך הקריירה הארוכה שלו ככותב, ומנגד – נעשה נסיון וולגרי וגס, להאפיל על הזכרון שביקש להציב לריכארד ואגנר בהרצאתו – בארגון קונצרט חסר חשיבות ובלבד שהפיהרר יהיה נוכח בו ואליו תוזמן וינפרד ואגנר, “נושאת שמה של המשפחה” – והכל בעיר הולדתו של ואגנר – לייפציג.

תשובתו של תומאס מאן למתקפה הגסה עליו, באה בדרכו הסארקסטית כאשר השיב לה ללייפציג זו כאשר הוליך ברחובותיה, עתורי מטעני התרבות הגרמנית, את הגיבור אדריאן לוורקין, הסטודנט למוזיקה ולימים הקומפוזיטור הגרמני… עד לפתחו של בית הזונות…