.

קישור ישיר לקטע הראיון “על הרוחניות הצרופה לגמרי”

 

בראיון זה, שקטע קצר ממנו מובא לעיל , ואת כולו ניתן לראות בקישור זה שערך עם פנחס שדה מיכאל הנדלזלץ, בשנת 1990 בערך, הציג פנחס שדה עמדה “נזירית” ויצא חוצץ כנגד הנהנתנות לאוכל ולכסף וכדומה, והמליץ להנזר מאלה. ולשאלתו של המנחה :

“פיתויי הגוף למשל, לא שייכים לענין של פיתויים שאתה מדבר על המנעות מהם ?”

השיב פנחס שדה כדלקמן:

“מה?

תלוי,

אם אתה קורא פיתויי גוף לנהנתנות, למשל או אותה, הייתי אומר מגפה, ששוררת כיום בחברה שלנו שזה הגיע למימדים של סוג של פרונוגרפיה קיומית.

אני מתכוון לא לפורנוגרפיה מינית, כל האכילה והנהנתנות והכסף והדרדור לתוך איזה בוץ כזה חומרני.

זה פורנו…

זה סוג של פורנוגרפיה. זה אני שולל לגמרי, זה בעיני מוות בחיים.

אבל אם אתה קורא, למשל, לצורות של אהבה, כולל אהבה מינית וכדומה הרי זה לא גופניות בעיני. הדברים האלה ניתנים לתרגום לרוחניות צרופה לגמרי…“

 

♦

בדברים שבכתב : בספרו “החיים כמשל” הוא האוטוביוגרפיה שלו בגיל 28, הטיף פנחס שדה, חזור והטף לרעיון לפיו הדרך לקדושה עוברת דרך חטא הפריצות המינית. או במילים שניסח הוא: “בכח החטא שוחרר הגרעין הגנוז של הקדושה”.

כפי שניסיתי להראות בשני הפוסטים הקודמים – רעיון זה נשאב מיעקב פרנק – מי שבעצמו היה מעורב במעשי פריצות מינית תוך חילול הקודש, במושגי היהודים בעיירות פולין של המאה ה 18, כגון כפי שנלמד מהארוע בעיירה לאנצנקורן, המתואר בזה:

“ביום כ”ו שבט לשנת תקט”ז (1756), ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו בעלי כת פראנק בבוקר בבית אכסניה של אחד מחברתם, וסגרו את החלונות לבל יודעו לאיש מעשיהם, ולקחו את אשת הרב, והיא הייתה יפת תואר ומופקרת, והושיבוה באפיריון עירומה ושמו כתר של ספר תורה על ראשה, ורקדו במחול סביב לה ונגנו בכלי שיר, ובדרך ריקודם נפלו עליה ונשקו אותה, וקראו לה “מזוזה”, כלומר שנושקים לה כמו שנושקים את המזוזה.” (“ספר אופל”, דוד כהנא, עמ’ 70)

בפוסט זה אצא מן “הספרות” – כלומר מהספר “החיים כמשל”, ואגע ב”חיים” ;

כאן, אשתף את הגולשים, שהגיעו עד הלום,  בציטוטים אחדים מתוך דברים שהעלה פנחס שדה על הכתב שנחשפו ב”יומנים” שפורסמו בסוף שנת 2013.

כאן ביומנים ה”אינטימיים” כתב פנחס שדה דברים פחות מאורגנים ופחות “מגוהצים-למשעי”, ולא תמיד “ספרותיים”, כפי שהעלה אותם על הכתב ב”החיים כמשל”. כאן “כתב את עצמו” וחשף את מעשיו, מחשבותיו, חלומותיו והגיגיו, ללא ה”פודרה” הכבדה של המילים הסוחפות שידע לפזר ביד רחבה ובזרוע נטויה:  אלה כלי הנשק בהם השתמש לכבוש קוראים צעירים ואף לשבות קוראות צעירות –  שהלכו שבי אחר המילים ה”מרגשות” וה”רומנטיות” עד כי לא הבחינו כיצד, בקסם המילים שנועדו “לרגש”, ולהרעיד את הנימים, – הולכת דעתם ונגנבת..

ברשימות הקודמות עסקתי ביחסים שבין המינים כפי שתיאר אותם הסופר פנחס שדה בספרו “החיים כמשל”, ברשימה זו אבחן כיצד, כ 12-15 שנה לאחר פרסום “החיים כמשל”, יושמה ה”תיאוריה” שענינה: “בכח החטא שוחרר הגרעין הגנוז של הקדושה” על גופה ועל נפשה של צעירה תל-אביבת אחת, כבת 19-20ושמה היה חבצלת חיבשוש שנתפרסמה בשם “חבצלת” או “חבצלת חבשוש”, שנסחפה באהבתה הרומנטית אחר סופר בעל שם, בן למעלה מ 40 ! ושמו פנחס שדה.

 

סיפור יחסי פנחס שדה וחבצלת חיבשוש

________________________________

עמדתו של פנחס שדה

ה”ויקיפדיה” המתיחסת לפנחס שדה מציינת כי חבצלת שלחה לפנחס שדה “אלפי מכתבים”:

“לשיא הגיעה המחלוקת על יצירתו עם פרסום הספר “התמסרות” (1973), שבו כינס כמה מכתבי אהבה מתוך אלפים שכתבה לו נערה בשם חבצלת חבשוש, ובהם העלתה על הכתב פרטים מיחסיהם האינטימיים. בשנת 1984 התאבדה חבשוש.”

אין לדעת כמה מכתבים כתבה חבצלת לפנחס שדה, בתקופה של כחמש שנים בהם עמדו בקשרים כאלה ואחרים. כאשר פורסם  הספר “התמסרות” [ שיצא בהוצאת צ’ריקובר בשנת 1973 ]  סינן פנחס שדה ובחר רק 21 מכתבים [ מהתקופה שמיום 3.1.1970 ועד 23.11.71 ] ושכנע את חבצלת חיבשוש לפרסמם .

על עטיפת הספר הופיע תצלום הפסל הבא:

לסיפוק יצר הסקרנות של הקוראים: מי היוצר שאת תצלום פסלו הדפיסו על גבי עטיפת הספר, נמסרה לקוראים הסקרנים האינפורמציה המדוייקת כדלקמן:

 

מיהו אותו “פסל” ? על כך אין תשובה.

_________________ 

תוספת מיום 25.1.2019

ביום 24.1.2019 נתקבלה תגובה בכתב של נעמה [ ראו תגובה מס’ 6 ] הכותבת:

“שם הפסל דווקא כן מצויין.
הוא מופיע בפנים עטיפת הנייר, הצד הקדמי.

“הפסל המצולם על העטיפה מעשה ידי הפסל גיאורג קולבה”

תודה לנעמה על העדכון.

__________________________ 

 

בדף הפתיחה של הספר, מופיעים דברים שכתב בצלאל צ’ריקובר, המוציא לאור המביא את דבריו של פנחס שדה על השיקולים שעמדו לנגד עיניו בבואו לפרסם מכתבים אינטימיים אישיים שכתבה לו חבצלת חבשוש:

“לאחר ימים אחדים נפגשתי עם פנחס שדה. בדברו על המכתבים היה לי רושם שהוא מדבר עליהם גם מתוך יחס אישי וגם כאילו מתוך איזה מרחק. בין השאר אמר לי כי בדעתה של חבצלת לא עלה מעולם, כשכתבה את המכתבים, שהם יראו אי-פעם אור בדפוס. “גם בדעתי”, אמר, “לא עלה בתחילה כדבר הזה, אך יותר ויותר התברר לי כי מכתבים אלה מהוויםלאמיתו-של-דבר יצירה רוחנית גדולה, בעלת חשיבות חיונית ומטהרת לבני-אדם. אמנם הם נכתבו ללא שום כוונה ספרותית, הם נכתבו מתוך החיים. אך בעיני, אין שום חציצה בין החיים והיצירה, וספרות אמיתית פירושה בעיני חיים. כך גם נהגתי, בכל מה שכתבתי אני, ועל כן הגעתי למסקנה כי לא יתכן שהמכתבים יעלו אבק בחשכת המגירה שלי וכי שום היסוסים ומוסכמות אסור להם למנוע בעדם לראות אור”

תיזה דומה למצוטטת לעיל, שנועדה להוות הנמקה לפרסום המכתבים האישיים, ניתן לקרוא גם בראיון שערכה עם פנחס שדה פנינה רוזנבלום, ושפורסם ביום 12.3.1984בעתון “לאשה”. הנה הדברים שפורסמו כציטוט מדברי פנחס שדה.

“מדוע חבצלת חבשוש התחילה לכתוב לך את מכתבי האהבה, שפורסמו בספר שהיא הוציאה?

חבצלת, בעיני, היא דמות קדושה. היא הייתה מלאת סערת רגשות ומחשבות כבירות, ונתנה להם ביטוי ביחסים שהיו ביני לבינה. אבל נשאר בה הצורך הנפשי לבטא יותר, והיא עשתה זאת במכתבים ששלחה לי. כעבור זמן, נדהמתי לראות, שהמכתבים שאני קורא אינם ביטוי רגשות רגיל של נערה, אלא – לפי מיטב שיפוטי והבנתי – התגלות גאונית של מעמקי נפש האישה. מימי לא נתקלתי בהתגלות כזו, אפילו לא בספרים. היות וחשבתי שצריך להתייחס אל מכתבים אלו כאל יצירה, החלטתי שאין לי סמכות להסתיר אותם, כמו שלא הייתי רשאי להסתיר פרטיטורה של מוצארט, אילו התגלגלה לידי. אמרתי לה את דעתי, וחבצלת הסכימה, שאם דעתי היא שיש לפרסם את מכתביה, כדאי לעשות זאת.”

הציטוט כפי שהובא ב”חבצלת כמשל (על פנחס שדה)” ב”יוצאת לאור” הבלוג של חני שטרנברג” [בקישור זה]  

גם ב”יומנים” מצאנו אפולוגטינה דומה שם מצוטטים הדברים הבאים מפיו של פנחס שדה:

פרסום הספר “התמסרות” הביא לחבצלת ולמערכת היחסים שנחשפה במכתבים פרסום רב. 

בעמ’ 189-190 ל”יומנים” מצאנו את דברי ההסבר הבאים מפיהם של העורכים: אילת רגב ויהודה קורן:

“בחודש מרץ 1973 ראה אור ספרה של חבצלת, “התמסרות”, ובו 21 מן המכתבים שכתבה לשדה. הספר נכנס לרשימת רבי המכר בקטגוריה “ספרות יפה”, ובתוך חודש נדפסו ארבע מהדורות. שניהם [ פנחס שדה וחבצלת חיבשוש – ו’ ] רואיינו בעתונים וכתבות נרחבות גוללו את יחסי המשורר והנערה, שגילה מחצית מגילו, בעיקר צוטטו תיאורי הצלפות ומכות,ומין בשלישיה”.

ובהמשך הם מצטטים חלק מהתגובות החריפות שהופיעו בעקבות פרסום הספר “התמסרות”:

“נתן זך האשים את שדה ברדיפת סנסציה לשמה: “סופר שחצן ומשורר מתנשא, נביא בעיני עצמו”. בכתב העת “סימן קריאה” ליגלגה עליו זיוה יריב בארבעה מכתבים מ”פמחסון בונאפרטה לרקפת. בהם כינתה אותו “פין-חסון הגאון, בועל-גואל, גואל הרחם, השדיים והתחת, השילוש הקדוש…”².

להלן המכתבים המלגלגים בסרקזם חריף, כפי שפרסמה זיוה יריב בבטאון הספרותי “סימן קריאה” 

זיוה יריב

להגדלת מכתביה של זיווה יריב הקלק על התמונה

 

בעקבות הפרסום הרב שניתן לספר ולמערכת היחסים שנחשפה במכתבים אישיים אלה – והתגובות העוינות שפורסמו בעקבות פרסום הספר, נגרמו לחבצלת נזקים נפשיים קשים. 

עדות מסויימת על תגובותיה של חבצלת בתקופה הקשה שעברה עליה בגבור עליה מחלת הנפש שלה, ניתן ללמוד מרשימה שפרסמה מיכל קפרא בעתון “מעריב” מיום 2.1.1987 – לרגל צאת הספר “שירת חבצלת” בנובמבר 1986 – הנה שני ציטוטים מהכתבה:

כמחצית השנה לאחר התאבדותה של חבצלת, פרסם פנחס שדה רשימה בבטאון ספרותי “אפיריון” – וכותרתה חוזרת ומעלה את השימוש שעושה פנחס שדה בביטוי “חבצלת הקדושה” – לא פחות ולא יותר !

 

 

ברשימה זו, בא פנחס שדה חשבון עם אותם קולות רבים שנשמעו בציבור כאשר נחשפו היחסים – בינה ובין פנחס שדה , כפי שנלמדו מהמכתבים כפי שפורסמו בספר “התמסרות”, כנגד הביקורת שהוטחה בו הוא שולף מילים חריפות:

“אין, לפי מיטב הבנתי, אפילו מלה אחת במכתביה שאיננה ביטוי דתי. ואולם מילים אלה, שנקראו בעיניים מזוהמות, קיבלו מובן מעוות עד כדי זוועה. ואולי זה גורל גזור על כל מהות דתית טהורה בעת שהיא מתגלה, כך, על-כל -פנים, עד אשר מגיע יומה”. 

ועוד גידופים בלשון בוטה:

“ואז הופיעו הלצים. לפתע, כמגפה, הגיחו מתוך כל מיני חורים, ביבים, מחראות, בשפתיים זבות ריר, בציפורניים מרופשות, התנפלו על הנערה-הפרח, את מנגינתה עיוותו, את דבריה סירסו, על תומתה הדביקו את מלות הנבלה שלהם, על טוהרה השליכו את טימטומם, את עליבותם, את תסכוליהם, את זוהמתם”(( פנחס שדה, “חבצלת הקדושה”, אפיריון חורף 1985/86, עמ’ 20, 21)), 

נדמה לי שהביטויים מרחיקי הלכת ביותר של פנחס שדה ביחס לחבצלת חיבשוש הם האפולוגטיקה שלו [ לאחר שהיו רבים שהאשימו אותו ויחסו אליה כגורם שהביא להתאבדותה]  בהצגתו את התאבדותה, כלא פחות ולא יותר מאשר “קידוש השם” ו“צליבה”.

 

 

♦

 

ההשוואות החוזרות ונשנות, בין מכתביה של חבצלת, לפרטיטורות של מוצארט או לכתב ידו של שוברט – מופרכת מיסודה ולוקה בהגזמה-רבתי. אם אכן העריך פנחס שדה את מכתביה של חבצלת חיבשוש אליו כפרטיטורות של מוצארט או שוברט, ולא הרשה לעצמו להחביאן ולהסתירן מעיני האנושות…. ב”חשכת המגירה”…. מדוע פרסם רק 21 מכתבים והעלים מעיני האנושות את יתר המכתבים ?

כידוע, מוצארט ושוברט הלחינו, מוזיקה שהיא מהדוגמאות המושלמות ביותר, מבחינת נקיון הסגנון והזרימה, מכלל  המוזיקה האומנותית האירופית, ובכל הכבוד להשוות יצירות מופת אלה למילים הנרגשות, המתלהמות, המעריצות עד טיפשות, שהעלתה על הנייר נערה מתבגרת שנשבתה באהבתה הנאיבית והרומנטית עד לרחמים, לסופר מושא אהבתה, אינם, בכל הכבוד הראוי, יותר מאשר טקסטים, רגשניים, חובבניים, ילדותיים ומהווים דוגמה עצובה להמיית ליבה הנרגש, העולה על גדותיו, ושאינו יודע את נפשו, של נערה צעירה ומבולבלת, המחפשת את דרכה, צמאה לאהבה – אותה אינה מקבלת ובפועל מנוצלת על ידי גבר היכול להיות אביה לסיפוק צרכיו.

 

משפחתה של חבצלת חיבשוש ביקשה להשיב לה את כבודה האבוד ופירסמה בחודש נובמבר 1986 את הספר “שירת חבצלת” ובו מבחר משירים שכתבה במהלך חייה הקצרים:

 

דודה יחיאל חבשוש [ אחי אביה ] כותב בהקדמת הספר כדברים האלה:

הכל נעשה אצלה [ אצל חבצלת – ו’] בלב טהור ונפש חפצה, בהיות דברים “שבינו לבינה”….אך מה קרה במקרה זה? מקבל המכתבים – מתוך שיקולים משלו – החליט להוציא המכתבים ש”בינו לבינה” בעריכתו לרשות הציבור. והוא בחר שם לספר המכתבים:”התמסרות” על כיוון אחד, כלומר עם הנשים ובראשן חבצלת מתמסרים לאליל ששמו פנחס שדה. והוא בחסדיו המרובים מסכים להיות הקרבן, האנוס.

פרסום ספרה, ששמו נקבע על-ידי העורך “התמסרות” ותמונת המחשוף שבשער, בצורה שנעשה, חשף את רגשותיההטמירים ביותר לעין כל, וזה יצר בקיעים בנשמתה וציער אותה מאוד. הדבר גרם לה תהיות בחיים, כי אנשים הצביעו עליה ברחוב וזה חרה לה מאוד. חלק מהביקורת הגדילה עשה, הפרסומים ברבים שנעשו בעתונות מצאו דרך לאותה הכוונה של שם הספר והמחשוף שבשערו, נדמה שנתנו להם הזדמנות פז, לרחרח במבושיו של הגבר, ולהתבסם מתחתוני אשה. זה מה שרצו להסתאב חזק חזק !”

[…] 

“אביה והמשפחה היינו עדים למה שהתחולל בקרבה ולייסורי הנפש שפקדה. חרב עליה עולמה. היתה שרויה בליקויי מאורות. עננה ירדה עליה כאילו משמים וליוותה אותה לכל מקום. בשוכבה ובקומה; בלכתה בדרך ובשעת מנוחה. כל נסיונותי להוציאה ממועקת נפשה לא הואילו, אמונתה באדם שבמצלם נברא, התנפצה לרסיסים.”((“שירת חבצלת”, “ואלה תולדות חבצלת ז”ל, סיפור חייה, יצירותיה, מותה” מאת דודה יחיאל חבשוש, עמ’ 13))

אכן ניכרת בדברי הדוד, ובסגנונו, נימה אישית של כעס וחשבון, אך מעבר לכך העובדות מדברות בעד עצמן. 

אך מוטב ניתן לחבצלת לאמר את דבריה במילותיה שלה:

להלן אביא ציטוטים אחדים, מתוך מכתבים כפי שפורסמו בספר “התמסרות::

 

רוב רובם של המכתבים שפורסו מביעים את אהבתה הנכזבת של חבצלת לפנחס שדה, על מאוויה להיות לאם ולרעיה – בדומה למאוויים של כל נערה הכמהה לאהבה רומנטית שתוביל אותה אל מיסוד הקשר שיהפוך למשפחה יציבה ומאושרת.

 

“אני הוזה בשקט. אני חולמת. אני חולמת איפה אני רוצה להיות ומה שאני אוהבת אני נזכרת אני חושבת על מה מה שהיה היום או אתמול או פעם אחרת לפעמים שמה שאני רוצה יקרה לי או שאני מתאמצת לבקש בכקשות שאני בעצמי לא יכולה להגיד מה הן ואני לא אומרת מילים בבקשות האלה. אני חושבת שהתפילות עוזרות. אם אני מבקשת על אנשים אחרים מהמיטה שלי כמו שאני יושבת אני גם כן חושבת שזה יכול לעזור. 

ואני מבקשת להיות הרה ללדת

שיהיה לי בן

ממישהו שירצה לתת לי ילד

מישהו שאהבתי אותו.

מישהו ששוכב איתי טוב

שיביא לי ילד 

שיאמין לי בדברים

שאני לא גדולה ומושלמת

אבל אני האשה שלו.

במידה שאני מסוגלת

בצורה המסוימת שזה קורה לי כשאני אתו.

אהוב שלי

אם דברים שנתת לי הם כמו זרע אני אשתך האמתית כי ילדתי

לך לפעמים אני חושבת שילדתי לך אלף.

שמהזרע שלך האהוב

אני הרה ויולדת…”((“התמסרות” מכתב מיום 25.2.71 עמ’ 53-45))

 

במכתב מיום מיום 28.12.70 מצאנו כתוב:

 “בפניך ואתך אני לא מתביישת לספר לך הכל לדבר על הכל אין לי בושה ממך ואני יודעת שאתה יכול להבין את כל הדברים שאני כותבת אומרת חושבת מרגישה חיה וקיימת בהם

כשעושים את זה אפשר להרגיש לפעמים מין ביטוי כזה מין קחי

את זה. קחי. עמוק. בתוכך. ממני. תדפקי. אני עושה לך משהו.

אני קיים. אני. ולפעמים תחנקי לך.  תחנקי. ואני רוכב ובא אני

רוכב ובא.

זה מהפנט אותי…((“התמסרות”, מכתב מיום 28.12.70, עמ’ 45-46)).

 

את החלומות הללו לא רצה או לא יכול היה פנחס שדה להגשים לנערה שהתאהבה בו – לעומת זאת – כפי שראינו מציטוט רשימותיו ביומנים, חבצלת היתה עבורו מכשיר נוח. אם נעיין בצורה מדויקת יותר ברישומים ביומנים נוכל להגיע למסקנה שבעיקרו של דבר פנחס שדה לא כל כל “התלהב” בלשון המעטה ממנה, ואף העיר כי היא אינה לבנה כמו חברתה האחרת. אך היא היתה זמינה ומתמסרת – ומכאן, אני מניח, המקור לשם שהמציא לספר המכתבים “התמסרות”.

אך, כאמור, מעבר לחגיגות הבשר בהן היא עצמה השתתפה – היו גם רגעים של חשבון נפש וכמה מאלה אצטט כאן:

מכתב מיום 17.2.70 

“…פעם קראתי לעצמי בלילה זונת ירושלים הגדולה

אני אוהבת את הנביאים ששופכים את זעמם על העולם

שאומרים לי בואי תראי

אני אוהבת אותך מהרגע הראשון

[…]

אני שומעת איך אתה טהור, ואיך אני מתקרבת אליך ערומה

ומדברת אליך בלי מילים

כל החום שיש בי חי בי

אני לא רוצה לזכור את מה שראיתי פעם

אני רוצה להיות חדשה

אני מרגישה שהייתי כמו זונה

יכולתי לבוא ולומר לך אני זונה

יש אחת של אהבה ויש אחרת שהיא כמו זונה

ויש אישה אחרת שהיא כולה

הרגשתי כמו אשה קבורה…”⁴

 

מכתב מיום 28.10.70

“פעם חלמתי שאני יורדת עמוק אל בני האדם ומדברת ביניהם שם

הכל באפלה ויש לי רק זר על הראש. ואני עצמי מתנהגת כמו

זונה אבל מתוך זה שאני באה אחרי שהייתי אצלך משהו עובר,  

אחוז קטן מאוד”⁵

בין השירים שכתבה חבצלת – שבימי חייה לא פירסמה כמדומה שירים כלל, מצאתי שיר אחד בו חזרה לענין זה של תחושותיה בשנת 1971 – תקופה בה התקיימו הקשרים בינה ובין מחבר “החיים כמשל” 

 

הנה השיר

אכן:

 

“שנות 1971 ואני זונה כמשל”

 

 

_________________________________________

רשימת הפוסטים בנושא פנחס שדה

___________________________________________

[1] פנחס שדה או “החיים כמִשְׁגָּל”

[2.1] פנחס שדה או ה”קטלוג”- כמשל – חלק ראשון 

[2.2 ] פנחס שדה או ה”קטלוג”- כמשל – חלק שני 

[3] פנחס שדה או חבצלת כנמשל 

 

=

..

1. היומנים, עמ’ 195-6 [↩]
2. היומנים, עמ’ 190 [↩]
3. היומנים, עמ’ 206 [↩]
4. חבצלת, התמסרות, עמ’ 11-12 [↩]
5. חבצלת, התמסרות, עמ’ 27 [↩]