טקסטים-Texts - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[02.09] גיתה / פאוסט : שיר “פרעוש אחד” – מהפוליטי למוזיקלי

1 במרץ, 2016

בטהובן – ואגנר – ברליוז – מוסורגסקי – בוזוני

חמישה קומפוזיטורים חמישה פירושים שונים

חמישה “פרעושים מוזיקליים” – כלומר חמש אינטרפרטציות מוזיקליות ל”שיר הפרעוש” – שמקורו בפאוסט של גיתה וכיצד תפסו אותו וכיצד הלחינו אותו חמישה מבחירי הקומפוזיטורים הידועים: בטהובן – ואגנר – ברליוז – מוסורגסקי – בוזוני.

על חיות ומשליהן

השיר, ויש המכנים אותו אף “הבלדה”, ששר מפיסטופלס במהלך מסיבת השתיה העליזה במרתף אוארבך בלייפציג – שייך לז’אנר משלי החיות, זאנר הנפוץ ברוב תרבויות העולם. ידועים בענין זה משלי איזופוס [ שחי בין השנים 620 עד 562 לפני הספירה ביוון העתיקה ], משלי ז’אן דה לה פונטיין [ שחי בין השנים 1621 – 1695 בצרפת ] שהתוודה : “אני משתמש בחיות כדי ללמד בני אדם” ומשלי החיות של איוון קרילוב [ שחי ברוסיה בין השנים 1763-1844 ].

גם התנ”ך משופע בשימוש בחיות כאמצעי להעברת מסרים דידקטיים כגון :

“והנחש היה ערום מכל חיית השדה” [ ספר בראשית ג’ פסוק 1] דרך “וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ”.(ספר ישעיהו, פרק י”א, פסוק ו’) וגם “לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ“ (ספר משלי, פרק ו’, פסוקים ו’-ח’) ואף “הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו? גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ” (ספר ירמיה, פרק י”ג, פסוק כ”ג) ועד ל”פרעוש אחד” המשמש את דוד בשיג ושיח שלו עם שאול המלך הרודפו – כפי שפירטתי בפוסט [9] גיתה / פאוסט : שיר הפרעוש והמלך – מקורו ופשרו

גם בתקופה המודרנית, ממשיכים המושכים-בעט סופרים, להיזקק לחיות כדי להעביר את המסרים שלהם, כגון הכלב בלק , רב הפנים ועטור המסתורין, על גופו כותב יצחק קומר גיבור הרומן של עגנון “תמול שלשום” את הכיתוב האניגמטי “כלב משוגע” או תיאורו המצמרר של פרנץ קאפקא בפתיחת סיפורו “הגלגול”:

“כשהתעורר גרגור סמסה בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי,מוטל היה על גבו הקשה כשריון, וכשהרים קצת את ראשו ראה את בטנו הקמורה, החומה מחולקת בהתקשויות מקושתות, והשמיכה שבמרומיה, שעוד רגע תגלוש כולה, נאחזת בה בקושי. רגליו הרבות, העלובות בדקיקותן יחסית לשאר מידותיו, ריצדו חסרות ישע מול עיניו”¹

ועוד כהנה וכהנה חיות שהן משל לבני אדם ולפועלם, כשכל כותב מביאן, כפי שהתוודה לה פונטין : “כדי ללמד בני אדם” ולכן, מאחרי כל סיפור על חיה מסתתר הנמשל המופנה לקוראים מבני האדם, שהרי החיות הן כחומר ביד הסופר ואינן מסוגלות, [ ככל הנראה…. ], להינות או להיעלב מהדימויים שהסופרים טופלים עליהן ועל תכונותיהן. ועל כן מקובל הוא כי הנמשל הוא בפועל מטרתו ותכליתו של כל משל.

אך תמיד מתעוררת השאלה – למה בדיוק [ נמרץ ! ?] כיוון ממשיל המשל ? ומדוע בחר בדמותה של חיה, במקום “ללמד בני אדם” בדרך הישר ולא להסתתר מאחרי גבה של חיה, בה הוא משתמש לצרכיו, מבלי לבקש רשותה לשימוש זה…. והיא אינה יכולה למחות בפניו על הדימוי שהדביק לה והיא אינה יכולה להכחיש בפני הקוראים או למחות על תצוגתה, ואולי להסתפק בהצגת עמדתה שלה…

וגורל דומה נגזר על הפרעוש, אחת החיות מחיות משלי החיות, בכל הדורות, שהוא, אחד מגיבוריו של השיר שאני מעדיף לקרוא לו “שיר הפרעוש והמלך” – להיות משל שנמשליו – וגיתה, כמו חד חידה לקוראיו ומזמין את פרשניו ופרשני פרשניו…לפצח את סודה.

מבט פוליטי

באפיזודת “מרתף אוארבאך בליפציג” השכיל גיתה לשתול, כביכול ב”כלאחר-יד” רמז, שמשום מה בעלי הפרשנויות הפוליטיות לסיפור המלך האוהב פרעוש אחד, אוהבים לדלג עליו, ולהתעלם ממנו, כמו לא בא כלל לעולם. אך אני מוצא לנכון להעלותו כאן כהתרסה כנגד מי שמתעלמים ממנו.

רמז מובלע בתוך דברים ששם גיתה בפיו של “פרוש” – אחד המשתתפים במסיבת המשתה העליזה, שבמרתף אוארבך בליפציג, המזמין את חבריו לשולחן וליין להצטרף אליו לשירה, והוא פוצח בהצהרתו:

“הו הקיסרות הרומית הקדושה, איך את עוד מחזיקה מעמד ? ##

וחברו “ברנרד” משיב לו:

“פוי ! שיר פוליטי גס ! שיר לא נחמד !

שיר אומלל ! הודו לאל בבקשה.

שאינכם צריכים לדאג לאמפריה הקשישה !

אך כאמור, פרשניו הרבים של השיר, בוחרים להתעלם מהרמז הדק שהוא בפועל עבה, ותורמים את פרשנותם ה”פוליטית” לשיר חרף הזהרתו של גיתה, מפיהם של “פרוש”, ושל “ברנרד” – שניים ממשתתפי הילולת השתיה, המכריזים כי שיר פוליטי הוא, “שיר אומלל” !

כבר הערתי ברשימתי הקודמת [9] גיתה / פאוסט : שיר הפרעוש והמלך – מקורו ופשרו כי המתרגמת ניצה בן ארי, הוסיפה בהערה לתרגום המעולה לפאוסט, מעשה ידיה להתפאר, הערה, שבכל הכבוד הראוי, מצאתי להסתייג ממנה. היא כותבת:

“מקור השיר על הפשפש, סאטירה על טרזני החצר ועל השלטון הפאודלי הטפיל, הוא כנראה משל “התרנגול והנשר” מאת כריסטיאן פרידריך דניאל שובארט (1791-1739 ) השיר ראה אור לראשונה ב 1774, נראה שגיתה כתב את הגירסה האחרונה לתמונה זו לאחר מכן”²

לצד הערה המוליכה ל”פרשנות פוליטית” של שיר הפרעוש, הבאה ממי שהשקיעה שעות רבות בלימוד “פאוסט” ובתרגומו לעברית קולחת ומודרנית, מצאתי באתר “השכל וידוע” , שהוא אתר העוסק ב”נושאים תורניים, ונושאים במחשבת ישראל” – ושאינו מסתיר את השקפת העולם הדתית שהיא נר לרגליו:

שבעליו מעיד עליו:

“אתר “השכל וידוע” הוא למעשה בלוג מורחב שלי (אי”ל) שמטרתו לשמש קרקע פוריה ללימוד מושכל של מגוון נושאים תורניים ונושאים במחשבת ישראל, לצד נושאים בפילוסופיה כללית (וזיקתה למחשבת ישראל), חינוך, רעיה ואיש, היסטוריה, שירה ופיוט, ועוד.”

באתר זה, שאינו מסתיר את האוריינטציה הדתית-יהודית שלו, מצאתי תרגום עברי לשיר הפרעוש הסרקסטי תחת הכותרת [ המפתיעה ] :

“שירה לרוממות הנפש

שיר הפרעוש מתוך “פאוסט” של גתה”

ולצידו ההערה:

” אם תרצו ניתן לראות בשיר זה משל על המציאות הפוליטית הישראלית אל מול הגישה היהודית ההיסטורית.”

אודה על האמת, כי לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של הכותב ולא מצאתי באותו אתר פתרון לשאלת הנמשל למשל הפרעוש, והקשר של זה ל“מציאות הפוליטית הישראלית אל מול הגישה היהודית ההיסטורית”

אשמח אם מי מקוראי פוסט זה, יפקח את עיני, ויאיר עיני הקוראים הנוספים שהגיעו עד הלום… מה הקשר בין שיר הפרעוש – המציאות הפוליטית בישראל וכל זה אל מול “הגישה היהודית ההיסטורית…”

בפוסט [9] גיתה / פאוסט : שיר הפרעוש והמלך – מקורו ופשרו הבעתי את הסתייגותי מן הפרשנות ה”פוליטית” לשיר והצעתי שם את פרשנותי שלי לשיר והצבעתי על הכוונות שלדעתי, כיוון אליה ככוונותיו האפשריות של גיתה ב”משל הפרעוש והמלך”.

♦

לצידן של פרשנויות “פוליטיות” הנתלות במידה זו או אחרת במילותיו המפורשות של גיתה , לא נוכל להתעלם ממספר רב של קומפוזיטורים שניסו לחבר לשיר זה מוזיקה שגם היא יכולה להיחשב כפרשנות לשיר.

הפרשנויות המוזיקליות לשיר הפרעוש והמלך

פרשנות מוזיקלית, מטבע ברתה, ומעצם השימוש שהיא עושה בצלילים מופשטים ובלתי ניתנים לתיאור מילולי מדויק, יכולה לצבוע את השיר בצבע מסוים, ולהציע למאזין דרך מסוימת בהבנת השיר.

בפוסטים שפרסמתי בשעתו על שיר שאת מילותיו ואת המוזיקה לו חיבר יוצר אחד – ג’יימס ג’ויס – ניסיתי להראות כי הפירוש המוזיקלי העולה מהצלילים שחיבר המשורר לשירו – מצביעים על פרשנות תוכנית שונה, מזו שניתנה לשיר על ידי מי שתרגמו לעברית. [ את הפרטים יוכלו הגולשים לקרוא באתר זה, בסדרת הפוסטים על שירו של ג’ימס ג’ויס: Bid Adieu ] .

הטעם לכך שקומפוזיטורים רבים ניסו כוחם בהלחנת השיר, מתבקש מן העובדה כי מדובר בטקסט מחורז המופיע במהלכו של מחזה, ולצידו מצוין כי מפיסטופלס שר את השיר, לכן טבעי שקומפוזיטורים ינסו להלחין את השיר לטובת ביצוע המחזה על הבמה.

בספרים הכבדים והמאובקים משהו, של תולדות המוזיקה, מצאתי כמה וכמה קומפוזיטורים שחיברו מוזיקה למילותיו אלה של גיתה. להלן שמותיהם ולצדם שם היצירות המוזיקליות כפי שכינו אותן:

Zdenko Antonín Václav Fibich (1850 – 1900)

“Altes Lied”, 1869.

Wilhelm Kienzl (1857 – 1941)

“Mephistopheles’ Lied in Auerbachs Keller”, op. 25 (Drei Lieder für Bass-Stimme mit Pianofortebegleitung) no. 2, published 1881 [bass and piano], Kassel, Voigt

Justus Amadeus Lecerf (1789 – 1868)

Lied des Mephistopheles unter den lustigen Gesellen in Auerbachs Keller”, published 1835

Leopold Lenz (1803 – 1862)

“Lied des Mephistopheles in Auerbachs Keller”, op. 14, Heft 2 no. 2, published 1833

Antoni Henryk Radziwill, Fürst (1775 – 1833)

Lied des Mephistopheles”, published 1835, from Compositionen zu Göthe’s Faust, no. 14,

Julius Röntgen (1855 – 1932)

Es war einmal ein König, 1931

Adele Sachsse

Es war einmal ein König, 1880

Friedrich Siebmann

Es war einmal ein König’ 1880

Margarete Voigt-Schweikert (1887 – 1957)

“Es war einmal ein König” 1918

Johann Ignaz Walter (1755 – 1822)

“Gesang des Leviathan”, 1797.

Conradin Kreutzer (1780-1849)

Recitativo und Tempo di Bolero”, 1820 from Gesänge aus Goethe’s Faust

♦

אך, לדאבון הלב, נדמה שאף אחד מהקומפוזיטורים הללו, ואף אחת מהיצירות עליהן שקדו ועמלו, לא עמד להן כוחן, אל מול שיני הזמן, והם כמו גם יצירותיהם, נשתכחו ושקעו אל תהום הנשייה, וספק בעיני אם יימצא חובב מוזיקה, עוקר הרים ומזיזם, שיצליח לאתר ביצוע כזה או אחר של אחת היצירות הנשכחות הללו.

אודה ולא אבוש – אני לא הצלחתי במשימה זו, אף שרציתי למצוא – וכך נאלץ אני להסתפק בהצגתן של חמש היצירות של חמשת קומפוזיטורים ששרדו את משברי הזמן וחילופי הטעמים והסגנונות – וצליליהם מתרוננים ועולים מפיהם של מיטב המבצעים ומיטב המלווים ומיטב התזמורות – הכל לפי המקרה:

לפני שנציג את המוזיקה נזכיר את מילותיו של גיתה אותן הלחינו כל אחד מחמשת הקומפוזיטורים, מי בשפת המקור הגרמנית ומי בתרגום לשפתו:

Es war einmal ein König
Der hatt einen großen Floh,
Den liebt, er gar nicht wenig,
Als wie seinen eignen Sohn.
Da rief er seinen Schneider,
Der Schneider kam heran:
Da, miß dem Junker Kleider
Und miß ihm Hosen an!
In Sammet und in Seide
War er nun angetan
Hatte Bänder auf dem Kleide,
Hatt auch ein Kreuz daran
Und war sogleich Minister,
Und hatt einen großen Stern.
Da wurden seine Geschwister
Bei Hof auch große Herrn.

Und Herrn und Fraun am Hofe,
Die waren sehr geplagt,
Die Königin und die Zofe
Gestochen und genagt,
Und durften sie nicht knicken,
Und weg sie jucken nicht.
Wir knicken und ersticken
Doch gleich, wenn einer sticht.

את תרגומיהם השונים לעברית ימצא הקורא בפוסט הקודם [9] גיתה / פאוסט : שיר הפרעוש והמלך – מקורו ופשרו

Ludwig van Beethoven (1770 – 1827)

בטהובן, שהעיד על עצמו שהיה מנעוריו ממעריציו של גיתה, ביקש, במהלך חייו לחבר מוזיקה ל”פאוסט” של גיתה, יצירה אליה נחשף, סמוך לפרסומה. בטהובן אמנם הלחין שירים אחדים פרי עטו של גיתה, וחיבר מוזיקה למחזהו “אגמוט”, אך כל שהצליח להגשים מחלומו הגדול בענין הטרגדיה של פאוסט, היה הלחנתו של שיר אחד – הוא “שיר הפרעוש” – Flohlied שבמובנים רבים, חורג מסגנונו הכבד וההצהרתי של בטהובן, חמור הסבר ופורץ הנתיבות ללב הרומנטיקה.

בטהובן נענה כאן למילותיו ולאווירתו המבודחת והסרקסטית של השיר – שאין ספק שהוא חריג בנוף הכללי המאפיין את “פאוסט” הטראגי והקודר, ואת חייו של המלומד שבע השנים והלימודים. ואף פאוסט שלאחר ה”ברית” שכרת עם מפיסטופלס, והוא מתאהב אהבה רומנטית עזה למרגריטה המחדשת את נעוריו כקדם…

כאן, אין דרמה ואין רומנטיקה אלא, שיר היתולי ומהול בסרקזם עוקצני

Aus Goethe’s Faust, op. 75 no. 3 (1809)

קישור ישיר לוידאו

וכאן ביצוע קולי נוסף – מפי הזמר הרמן פריי

Hermann Prey – Flohlied des Mephisto – Ludwig van Beethoven

Richard Wagner (1813-1873 )

בראשית דרכו כקומפוזיטור, ועוד לפני שהיה לואגנר הבוגר, שנכנס לפנתיאון של גדולי המוזיקה, כמחברן של “דרמות מוזיקליות” מעמיקות אל עבר תהומות המיתוס וערפיליו, שכולן ארוכות ורבות היקף – כאן, כקומפוזיטור בראשית דרכו ניסה ואגנר את כוחו בהלחנת 7 שירים פרי עטו של גיתה. הבוסריות ניכרת ביצירה זו, שעקבותיו של בטהובן במוזיקה שחיבר לשיר, עדיין ניכרת גם בסגנונו

בוידאו המובא כאן השיר מתנגן מהדקה ה 1:18 ואילך

קישור ישיר לוידאו

וכאן ביצוע קולי נוסף של של שיר זה בלבד

Richard Wagner – THE FLEA SONG

Hector Berlioz (1803-1869)

גם הקטור ברליוז, הקומפוזיטור הצרפתי הצעיר, התפעל מיצירתו של גיתה וביום 10 באפריל 1829 [ כלומר בהיותו כבן 26 ] הוא כותב לגיתה מכתב הערצה בו הוא מספר לו :

“פאוסט היה חומר קריאה רגיל שלי מזה כמה שנים, הגם שיכולתי לחדור לעמקיה של יצירה גדולה זו, בהערצה ובאהבה, רק בחודרי את ערפל התרגום שרק באמצעותו יכולתי לקוראה”.

עד מהרה הלחין ברליוז יצירה שהוא קרא לה ” La Damnasion de Faust” המתורגמת כ “קללת פאוסט” והיא המחזה מוזיקלית של שמונה סצנות מתוך המחזה של גיתה.

אחת הסצנות שבחר ברליוז להלחין היא “שיר הפרעוש” הנקרא בתרגום לצרפתית Histoire d’une Puce – שהולחנה כחלק ממוזיקה המיועדת להצגה בימתית – הצגה הדומה במובנים רבים לאופרה אך שונה מאופרה “רגילה” בהיותה נעדרת חוט מובהק של עלילה, והיא יותר מקבץ או מבחר של תמונות [ אפיזודות מתוך פאוסט של גיתה ]

התמונה החמישית היא תמונת ה”מרתף של אוארבך” במסגרתה מושר השיר הסרקסטי – שיר הפרעוש. כיוון שמדובר בהצגה בימתית מצאו להם במאים שונים כר נרחב לפרשנויות – שחלקן אף מרחיקות לכת.

כגון ביצוע בימתי מרשים של יצירתו של ברליוז באופרה של פאריז – כשברקע הבמה מעין “אקווריום” בתוכו להקת רקדנים המבצעת ריקודים ותנועות פנטומימה, המדגישות את האפקטים אותן ביקש הבמאי להדגיש לנוכח המוזיקה המושמעת.

תשומת הלב תופנה לתחילתו של הקטע בו להקת הרקדנים/פנטומימאים – מתגרדת…קשות…. לאחר שהותקפה ככל הנראה בעקיצות חריפות של להקת פרעושים:

https://vimeo.com/157001996/settings

קישור ישיר לוידאו

פירוש נועז יותר ופוליטי במובהק נתן הבמאי האנגלי Terry Gilliam ליצירתו של ברליוז בהפקה של ה BBC ב Chanel Four בה ניסה, כדבריו להציג את פאוסט של גיתה על פני מרחבי הזמן, החל מהיותה מחזה הנטוע בשורשי הרומנטיקה הגרמנית של המאה ה 18, עבור באקספרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה העשרים ועד לנאציזם והפאשיזם של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.

פרשנות פוליטית מובהקת – המהדהדת את התקופה נאצית

בפרשנותו של במאי בריטי זה הוא “מתכתב” ובפועל מתעמת עם והדימויים שיצרו הנאצים ליהודים [ כמו בסרטי התעמולה של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס בהם הוצגו היהודים כעכברים וחולדות…. ] או בקריקטורות האנטישמיות הבוטות שהפיצו הנאצים במיוחד בעתון שערך יוליוס שטרייכר “פלקישה ביאובכטר” אותם חושף / מגנה הבמאי בהפקה מיוחדת ומעוררת סקרנות זו – המושרת במקרה זה בשפה האנגלית:

קישור ישיר לוידאו

ולצדם של אלה להלן ביצוע “נושן” יותר ושמרני יותר של יצירתו של ברליוז :

Histoire d’une Puce”, op. 1 no. 5 (1828-9), 1829, Huit Scènes de Faust, no. 5.

קישור ישיר לוידאו

Modest Petrovich Musorgsky (1835-1881)

השיר של מפיסטופלס במרתף אוארבאך, 1879

תרגום לרוסית Aleksandr Nikolayevich Strugovshchikov

הקומפוזיור הרוסי מודסט מוסורגסקי שעיקר יצירתו המוזיקלית נטועה עמוק בתרבות הרוסית – התפרסם בעולם בעיקר בשתי אופרות רוסיות מובהקות שהלחין: “בוריס גודונוב” ו “חובנשצ’ינה” .

כאן ארשה לעצמי להזכיר קטע וידאו שערכתי בשעתו לפי המוזיקה של מוסורגסקי באופרה “חובנשצ’ינה” – הפתיחה “על נהר מוסקבה” שצולם על נהר הנבה שבסנט פטרסבורג – העיר בה חי ויצר ויצר מוסורגסקי.

מוסורגסקי זכור לחובבי המוזיקה בעיקר הודות ליצירתו “תמונות בתערוכה” – שגם היא נטועה ויונקת מהתרבות הרוסית השורשית והעמוקה.

והנה חרף שורשיו הרוסיים העמוקים, “פוזל” מוסורגסקי ב- “שיר הפרעוש” הנקרא ברוסית “בלוחה” אל עבר גיתה… מלב ליבה של התרבות הגרמנית הגבוהה, אך אין הוא מאבד את הצִבְיוֹן הרוסי של המוזיקה שלו.

כידוע, קול הבס העמוק והמרשים הוא קולם של בעלי המעלה בתרבות הרוסית – זהו הקול השמור לצאר בוריס – [ באופרה “בוריס גודונוב” ] להבדיל, למשל מהאופרה האיטלקית שבה הבכורה ניתנת לטנורים או לבריטונים ואילו קול הבאס שמור בדרך כלל לבני המעמדות הנמוכים יותר כגון באופרה של מוצארט “דון ג’יובאני” בה דון ג’יובאני הוא באריטון לעומת משרתו לפורלו שהוא בס.

כאמור המוזיקה שהלחין מוסורגסקי למילותיו של גיתה הולחנה לפי התרגום ועיבוד של הטקסט של גיתה – דבר המאפשר לקומפוזיטור וביחוד למבצעיו הרבים של השיר להשתעשע על החרוז הנוצר משמו של הפרעוש [ ברוסית ] הנקרא – “בלוחה” עם צליל הגיחוך והצחוק “חא – חא – חא – חא “ החוזר ונשנה בשיר – דבר שאינו מותיר ספק בלב המאזין ליחס הבוז שרוחש מוסורגסקי הן לפרעוש והן למלך…

וארשה לעצמי להפנות לסרטון שערכתי ובו שני ביצועים של “שיר הפרעוש” : אחד בימתי – המושר בשפת המקור הגרמני והשני המושר בתרגום לרוסית – שהוא ביצוע “מוזיקלי וגם בימתי בחלקו ” למוזיקה שחיבר מודסט מוסורגסקי – כפי שניתן לצפות ולשמוע בקישור זה

אביא כאן ביצוע “עממי” של השיר בליווי תזמורת ובה מנגנים כלים עממיים כגון אקורדיאון וכו’

קישור ישיר לוידאו

ולמולו ביצוע השיר בליווי תזמורת סימפונית לתזמור של סטרוינסקי

קישור ישיר לוידאו

לצידם של ביצועים תזמורתיים אלה, אי אפשר שלא להזכיר את ביצועו ההיסטורי של הבאס הרוסי המפורסם מכולם הוא : פיודור שליאפין – הנחשב לביצוע הקלאסי של שירו של מוסורגסקי:

Feodor Chaliapin – The Song of the Flea

Ferruccio Busoni (1866 – 1924)

“Lied des Mephistopheles aus Goethes Faust“, published 1964

הקומפוזיטור האיטלקי פרוציו בוזוני, שחי בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה העשרים, יצר רוב ימיו בגרמניה והיה בעל אוריינטציה גרמנית מובהקת. אף שהיה איטלקי במוצאו, חש עצמו בן התרבות הגרמנית, ווככזה, אך מתבקש היה כי “אגדת פאוסט” תעסיק אותו. אכן שנים רבות הקדיש בוזוני לחיבור אופרה על נושא פאוסט, – אך הליברטו ששימש אותו באופרה – נשאב לא מגיתה אלא ממקורותיה המוקדמים של אגדת פאוסט .

ה”פאוסט” של בוזוני שונה בפרטים רבים מה”פאוסט” של גיתה.

יצירתו של בוזוני היא אופרה מודרנית בת המאה העשרים [ למרות שנושאה ישן נושן …] המתאימה בעיקר לחובבי מוזיקה מנוסים, כאלה שאוזניהם כרויות גם למוזיקה שאינה “מלודית” במופגן, והיא נעדרת היסחפות רומנטית, כמו ב”פאוסט של גונו ,או ביצירתו של ארג’יו בויטו, “מפיסטופלס” – שתי אופרות שנכתבו על פי יצירתו של גיתה.

בביצוע של האופרה “דוקטור פאוסטוס” מאת פרוציו בוזוני – שזכיתי לראות בבית האופרה של מינכן [ בקיץ 2008 ] פרשנותו של הבמאי תפסה את ליבי.

פאוסט באותו ביצוע, הוא צייר המוצג בחדר עבודתו. על הקירות מוצגים ציורים מעשה ידיו, והוא שקוע בציוריו – וכאשר הוא מתעייף מעבודתו הוא נח על המיטה שבחדר הצנוע המשמש אותו.

והנה, באחת ההפוגות מעבודתו ובעודו שוכב על מיטתו – ומפיסטופלס כמו נולד מתוך גופו של פאוסט:

מפיסטופלס נולד מתוך גופו של פאוסט – בית האופרה של מינכן [ 28.6.2008 ]

גם בוזוני, שסלל לעצמו נתיב שונה מעט בטיפולו בפאוסט, מדרכם של רוב הקומפוזיטורים האחרים, ובחר לחבר את האופרה הגדולה שלו לפי מקורות שונים משל גיתה – אך גם הוא לא יכול היה שלא להענות לאתגר שהציב גיתה בשיריו וכך מצא עצמו בוזוני מלחין חמישה שירים מתוך “פאוסט” של גיתה.

כאן ביצוע של הבאס Lieuwe Visser בליווי תזמורת – של “השיר של מפיסטופלס” -“שיר הפרעוש” הוא השני בסדרה השירים בקטע הוידאו ומופיע ב דקה 1:45