[09.10] {16} תומאס מאן / פאוסטוס – לייפציג כנינווה

1 במרץ, 2013

נפילת נינווה – ג’והן מרטין

בפרק ה 16 של “דוקטור פאוסטוס, חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין מפי ידידו” מציג תומאס מאן, בפני הקורא את אדריאן לוורקין בעיר לייפציג שבגרמניה, עד אשר בסוף טיולו בעיר, הוא יורד ירידה [ תרתי משמע ] ומוצא עצמו שלא ברצונו בבית זונות.

סיפור המסגרת לתוכו משלב תומאס מאן את האפיזודה בבית הזונות מובא כציטוט ממכתב ששיגר גיבור הספר, אדריאן לוורקין, עוד בהיותו סטודנט, לידידו סרנוס צייטבלום, המשמש ברומאן ככותב הביאוגרפיה שלו.

המכתב נשלח מלייפציג מ”פטר-שטראסה הבית ה – 27″ ומועד כתיבתו הוא “יום שישי שאחרי ההיטהרות [ ! ] 1905”.

המכתב נשלח לאחר שאדריאן עזב את העיר הפרובינציאלית הקטנה האלה [ Halle ] בה הקדיש את עתותיו ללימודי כתבי הקודש, עד שעמד על דעתו ואף שינה אותה ו“שם אותם [ את ספרי הקודש -ו’ ] מתחת לספסל”, וקם ונסע לליפציג ו“הטיל עצמו כל כולו בזרועות המוזיקה”.

המעבר מהעיר הקטנה ללייפציג הגדולה, ומהלימוד העיוני בכתבי הקודש ללימודי המוזיקה, יכול והוא מרמז על מקבילה מסויימת, שביקש תומאס מאן להקביל בין גיבורו הספרותי לבין האיש פרידריך ניטשה, שקווים נוספים מחייו הריאליים משמשים את הסופר לבנות, נדבך על גבי נדבך, את דמותו של אדריאן לוורקין ולהציגה – כדמות רבת סתירות, חידתית אך בה בעת מלאה וחיונית.

פרידריך ניטשה[ 15.10.1844 – 25.8.1900 ] , בנו של כומר פרוטסטנטי בעיירה קטנה ופרובינציאלית בשם רוקן Rocken שבסקסוניה – החל את דרכו כתלמיד, בזרועות הדת דווקא. בעת לימודיו בפנמיה העתיקה של פפורטה Pforta גילה ענין בתחום לימודי הדת, והציג השגים ראויים בספרות הגרמנית ובלימודים קלסיים. משסיים את לימודיו שם, עבר לאוניברסיטת בון – והאפיזודה עליה העיד פאול דאוסן, שתחילתה בסיור שעורך תייר המגיע לעיר חדשה ובלתי מוכרת, וסופו בביקור מוזר בבית-זונות, התרחשה בקלן הסמוכה לבון.

לליפציג עבר לוורקין כדי להעמיק לימודיו בתחומי המוזיקה. החבר סרנוס צייטבלום – שנטל על עצמואת תפקיד הביאוגרף, מצייד את הקורא בפרטים על הרקע המוזיקלי הקודם, טרם בואו ללייפציג, של התלמיד לקומפוזיציה, ומתוך היכרות עימו, הוא מעיד עליו כי היה נער:

“העורך ניסויים בהרמוניום של דודו, ועוד קודם לכך, אל שירת הקנון שלנו עם חנה אשת-לפידות תחת עץ התרזה “

[ וראה הרשימה בקישור זה ]

מאז נפרדו דרכיהם, שמרו השנים על קשר מכתבים רופף, ולפני שיצטט את מכתבו של לוורקין, מוצא הביאוגרף לציין ולהעיר:

“לדברי תשובתו אקדים ואמר רק, שלסגנונם הארכאי כוונה פרודית כמובן, ויש בו משום רמיזה להתנסויות זרות ומוזרות בהאלה”.

לאחר פתיחה עוקצנית מבודחת על הישגיו של חברו צייטבלום – יעבור לוורקין לאמירה שמותר לסווגה כציטוט דבריו של בורגני מדושן-ריקנות, בינוני, שיטחי, מסתפק ביש, ובעיקר שבע רצון מעצמו. אין הוא מטריח עצמו, לראות את הסערה המתרחשת ובאה, וממשיך לצטט בשמרנות דתית מעושה, כרבים מבני מעמדו, [ שבימנו יש הבוחרים לכנותו “מעמד הביניים”… ] אשר בגרמניה של רפובליקת ויימאר, הפגינו אותה אדישות, ואותה שאננות שאפשרו לכוחות הרשע להרים ראשם, כאשר היו משננים לעצמם ולשותפיהם למעמד, אותו מנטרות ריקות כגון :

“אומרים במקומותינו: “הבוטח באלוהים, האוהב ארצו ועמו, אשריו וטוב לו”.

במקומו החדש של לוורקין, בלייפציג באותה עת ממש. כבר “מושלת הוויה אחרת ופועם דופק חיים שונה” – רמז עוקצני, שמשלח תומאס מאן בלייפציג: עיר שכתרה לעצמה כתרים של עיר-התרבות-הגרמנית, בירת הוצאות הספרים ופרסומי המוזיקה החשובים של גרמניה, המתגאה באוניברסיטה הפעילה בה עוד משנת 1409, ולמרות כל אלה ה“הוויה האחרת” שהחלה מושלת בלייפציג זו הושפעה מההצלחה הגורפת שנחלו תאי הסטודנטים הנאציים – כבר בראשית דרכה של מפלגתו של היטלר…בעיר תרבות זו דווקא.

ואם בניסיון לפענח רמזים אנו עוסקים, ניתן אולי למצוא רמז נוסף גם בציון “עם גדול ורב נקבץ כאן, יותר משבע מאות אלף למניין, מה שמלכתחילה מכוון את הלבבות למידה של אהדה וסובלנות”,

[ ניתן לקרוא בדברים אלה רמז לשיטת פעולתם של הנאצים בייצור דעת קהל המציגה היסחפות המונית אחריהם, כאשר אמצעי בדוק בשיטת פרופגנדה זו היה אירגונן של עצרות רבות משתתפים, יצירת הצטופפות גדולה, הנפתם של דגלי צלב הקרס, וניסים נאציים, הלמות תופים, תקיעת חצוצרות, מצעדים של לובשי מדים והכל תחת הרעש הבלתי פוסק של רמקולים הצועקים סיסמאות בזכות ה”פיהרר” ומפלגתו – מתכון בדוק לדיכוי כל ניצוץ של התנגדות או שיקול דעת עצמאי – והיסחפות לתוך העדר ולהימחקותו של היחיד ו”להיבלעותו”, בתוך ההמון השואג וכך, הפיכתו ממביט מן הצד לאוהד ולמשתתף ולתומך נלהב השואג יחד על ההמון הנסחף, את הסיסמאות המכוונות מגבוה.

תומאס מאן בונה את הסיפור כך שאט אט הוא מוליך אותנו אל לייפציג “העיר הגדולה”, ומרמז “העיר הגדולה” אל רמז “דברי הנביא”, ומשם אל סממן אופייני יותר “הרבה משתים-עשרה ריבוא אדם” – כולם רמזים המופיעים בקטע הבא:

“כדרך שכבר הנביא בשעתו היה מחונן בלב יודע ומבין בהומור לחטאותיה של ננווה, כשהוא אומר בנימה של מחילה: ‘העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים-עשרה ריבוא אדם’ יכול אתה לשוות אם כך בנפשך, מה מידת ההתחשבות ההדדית הרווחת בהכרח בקרב שבע-מאות אלף, על אחת כמה וכמה שבמועדי היריד, שמזה הסתווי זכיתי עוד לטעום טעימה בהגיעי הנה לראשונה, נוהר אליהם זרם כבד נוסף מכל רחבי אירופה, ונוסף על כך מפרס, מארמניה ומשאר ארצות אסיה”.

נדמה כי נבואתו של יונה הנביא על נינווה עולה ומתבקשת – שהרי בקטע משולבים ציטוטים מדויקים מספר יונה הנביא :

יונה פרק א :

א וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר.

ב קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה – וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי.

יונה פרק ג :

א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֶל-יוֹנָה, שֵׁנִית לֵאמֹר. ב קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה; וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת-הַקְּרִיאָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. ג וַיָּקָם יוֹנָה, וַיֵּלֶךְ אֶל-נִינְוֵה–כִּדְבַר יְהוָה; וְנִינְוֵה, הָיְתָה עִיר-גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים–מַהֲלַךְ, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. ד וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר, מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד; וַיִּקְרָא, וַיֹּאמַר, עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת.

יונה פרק ד’ :

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יוֹנָה, הַהֵיטֵב חָרָה-לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן; וַיֹּאמֶר, הֵיטֵב חָרָה-לִי עַד-מָוֶת. י וַיֹּאמֶר יְהוָה – אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. יא וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה–אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה.

באירוניה ובסארקאזם, שתומאס מאן נוהג להזקק להם בכתיבתו המפותלת, ניתן לקרוא בהפניה זו מעין התנבאות על חורבנה הצפוי של לייפציג [ ושל גרמניה כולה ] – וכשם שנינווה חרבה על אנשיה, על שום התנשאותם וזלזולם באחרים, כאשר אמרו “אני ואפסי עוד” כך גם גרמניה המתנשאת על פני עמים אחרים, בפועל בפני כל העולם, המקפידה לאמר זאת קבל-עם ועולם בהימנונה: Deutschland, Deutschland über alles

לאמור : “גרמניה, גרמניה מעל הכל”… – אחרית הנלמדת מדברי הנביא צפניה , על אחריתה של נינווה:

צפניה פרק ב

יג וְיֵט יָדוֹ עַל-צָפוֹן, וִיאַבֵּד אֶת-אַשּׁוּר; וְיָשֵׂם אֶת-נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר. יד וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים, כָּל-חַיְתוֹ-גוֹי–גַּם-קָאַת גַּם-קִפֹּד, בְּכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ; קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן, חֹרֶב בַּסַּף, כִּי אַרְזָה, עֵרָה. טו זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה, הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד; אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה, מַרְבֵּץ לַחַיָּה–כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ, יִשְׁרֹק יָנִיעַ יָדוֹ.

♦

הריסות תחנת הרכבת הראשית של לייפציג- 7-7-1944

לייפציג 4.12.1943

לייפציג – לאחר הפצצה מן האויר

תומאס מאן ילך בדרך שצוותה על יונה הנביא :“וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם”– ו”יתנבא” על לייפציג ועל חורבנה – ואף חורבן גרמניה כולה: הוא יתחיל וימנה את תכונותיה

אם מבחינת בניניה אלה נדמים בעיניו “לקוביות-משחק יקרות” הרי אנשיה זוכים ממנו למנה גדושה של ביקורת נוקבת:

“שפה שטנית שאין כמותה לגסות על לשונם, עד שאתה מהסס בפתח כל חנות בטרם תקנה דבר-מה – כאילו התורגינית הרדומה מעדנות שבפינו נעורה והיתה לחוצפת שבע-מאות אלף ולניבולי-פה הנזרק בלסת-תחתונה משורבבת, זוועה, זוועה, אבל, ישמור אלוהים ברור שלא מתוך כוונת זדון, אלא הוא מהול בלגלוג כלפיהם עצמם, שאותו הם יכולים להרשות לעצמם בזכות דופק העולם שלהם.”

וכדי להעצים את רושם ההנגדה – יעבור וימנה את אוצרות התרבות השוכנים בה, כרוצה לאמר “על הרס אלה אני מתנבא” :

“Centrum musicale [ מרכז מוזיקלי ] של תעשיית הדפוס ורוכלות הספרים, אוניברסיטה שאורה נוגה למרחוק – המפוצלת, אגב, מצד בניניה: הבנין הראשי שוכן בכיכר-אוגוסטוס, הספריה סמוך לגוואנדהאוס, והפקולטות השונות משוכנות בבנייני-קולג’ משלהן, כך, למשל, הבית האדום שבטיילת, השייך לפקולטה לפילוסופיה, ובנין ה Collegium beatae Virginis [ קולגיום הבתולה הקדושה ] השייך לפקולטה למשפטים, והשוכן בפטרשטראסה שלי, שמיד מצאתיו בצאתי מתחנת הרכבת, בדרכי הראשונה העירה, מצאתי בו אכסניה מתאימה וקורת-גג”.

לאחר תיאור זה של מפעלות התרבות אשר בעיר, חוזר אדריאן לוורקין לתאר את הדרך שעשה מתחנת הרכבת אליה הגיע בבואו ללייפציג, עד שהשיג את הדירה בה הוא מתגורר – ב”פטר-שטראסה” וכך הוא כותב:

“הגעתי בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, הפקדתי את חפצי בשמירת-החפצים, צעדתי לכאן כאילו הנחני מי, קראתי את הפתק שעל המרזב, צלצלתי במצילה והגעתי תיכף ומיד לעמק השווה עם בעלת-הבית השמנה, שלשון-שטן בפיה, בדבר שני החדרים שבקומת הקרקע. השעה היתה עדיין מוקדמת דיה אחרי כל זה, שעוד באותו יום, בעוד מצב-הרוח של הגעה למקום חדש שורה עלי, סיירתי כמעט בעיר כולה – הפעם בסיור מודרך באמת, בהנחיית הסבל שהביא את צקלוני מתחנת הרכבת: ומכאן גם, לבסוף עלילת-הלצים ופרשת-התועבה שאותן הזכרתי ושעל אודותיהן אולי עוד אספר לך”.

מכאן, כמו כדי להוריד את מתח-הצפיה יעבור לוורקין לפרטים על לימודי המוזיקה שלו וניסיונותיו ותרגיליו בהלחנת קנונים ופוגות וכן יספר על לימודי הפילוסופיה שלו ואז יחזור למה שהוא מכנה :

“מעשה-הלצים ובמהתלה שהזכרתי, ובמה שמתחולל ביני ובין השטן, “

[ ונזכיר כי אגדת פאוסט מספרת על הסכם שנכרת בין המלומד פאוסט ובין השטן או נציגו ]

מאחר והוא ליבה את סקרנותו של צייטבלום יתר על המידה הוא מתחיל עתה את סיפורו:

♦

הסַבָּל [ Dienst-mann]

שהיה למוליך-תיירים [ Fremeden-Führer ]

מסתבר כי המדריך שהדריך אותו בדרכי לייפציג היה הסבל, שסחב את חפציו מתחנת הרכבת לשני החדרים ששכר, סבל המתיימר לדבר בשפת מדריכי תיירים…

בחירה זו של תומאס מאן אינה מקרית, ולא רק בשל נטיית ליבו של הסופר, להגן על כבודו של גיבורו שהודח לרדת לבית הזונות במרמה, נדמה כי עבור תומאס מאן זו הזדמנות להמשיל משל רחב יותר, ולכוון לא רק לירידתו של אדריאן לוורקין – כתוצאה מהטעיית הסבל-מדריך התיירים – לבית הזונות – אלא התדרדרותה של גרמניה בעקבות “מדריך” אחר שנטל את דעתה.

הנה הטקסט של תומאס מאן וקישורים אסוציטיביים [ המסומנים באדום ] החושפים לטעמי את כוונותיו של תומאס מאן:

“מה שקרה הוא שאותו סבל הוליך אותי שולל ביום הראשון , בשעות הערב, מין ברנש שכזה, על מותניו כרוך לו חבל, חבוש כובע אדום וענוד לוחות פליז, עטוף בשכמיה, מנבל פיו כמו הכל במקום זה, בלסת מזוקרת, בעיני הוא קצת דמה לשלפוס [ =גורר-רגליים ] שלנו , בגלל הזקנקן שלו, דמה לו אפילו מאוד, כשאני חושב על כך , או שמאז נעשה דומה לו יותר בזכרוני- אם כי היה מוצק ועבה ממנו מן הבירה הלייפציגאית. הוא מציג עצמו בפני כמדריך-תיירים, [ ובשפת המקור – בגרמנית Fremden-fuhrer ] מזהה את עצמו ככזה בלוחית הפליז שלו ובשנים שלושה פירורי אנגלית וצרפתית הגויים להחריד : peautiful pulding ו antiquidde exdremement “

[ עמ’ 137 ]

קטע הטקסט של תומאס מאן במקור הגרמני

♦

המילים אותן בחר תומאס מאן אינן מקריות וכאשר נעמוד על פירושיהן ושורשיהן, נוכל להבין טוב יותר את כוונותיו של תומאס מאן. הדמות של הסבל – dienst-mann פירושו משרת, שומר סף, ובאנגלית : Porter , Doorman, Concierge במילים פשוטות : אדם פשוט ביותר העושה מלאכות ירודות שתומאס מאן מבקש לזלזל בהן ובמי שעושה אותן.

אם נזכור את עיסוקיו של היטלר לפני שהצטרף לפעילות פוליטית – הרי בימי וינה שלו – היה מצייר גלויות של מקומות שתירים היו באים להביט בהם – והיה מוכר אותם לפרנסתו העלובה. הוא כאותו סבל או שמש שעוזר ללוורקין לשאת את מטענו מתחנת הרכבת לדירה ששכר ברחוב פטר מספר 27 בלייפציג.

אך הוא, אותו אדם שתומאס מאן מאפיין אותו במיני איפיונים חיצוניים שאנו ניסינו, לפענח את הרמזים שניתן לקרוא לתוך מילותיו בקישורים שצורפו לעיל, נשים לב לאיפיון נוסף המקשר בין אותו “מדריך” ובין הבירה” – להזכירנו את ניסיון הפושט שהחל בבית הבירה במינכן…

“בעיני הוא קצת דמה לשלפוס [ =גורר-רגליים ] שלנו, בגלל הזקנקן שלו, דמה לו אפילו מאוד, כשאני חושב על כך , או שמאז נעשה דומה לו יותר בזכרוני- אם כי היה מוצק ועבה ממנו מן הבירה הלייפציגאית….”