ומכיון שבלי מוזיקה אי אפשר… 

אוסיף כאן לכבוד כל מברכי, וכל חברי וידידי, הקרובים והרחוקים,  את אחד הפוסטים האהובים עלי במיוחד שהעליתי לאתר “מילים” וגם הוא עוסק בחיפוש האהבה – פוסט שכולו חיפושי אחר “הפרזה-הקטנה של ונטיי שהפכה להמנון אהבתם של גיבורו של פרוסט סוואן לאודט” חיפוש שלמענו נסעתי לאילייר-קומברי, עיירת ילדותו של מרסל פרוסט, חמוש במצלמה וצילמתי ביום 19.4.2006 את זרימתו של ה”וויוון” , הוא הנחל הזורם הפאתי קומברי, לעבר גנו של סוואן, ובין מימיו ניסיתי לדוג את “הפרזה הקטנה” ולגלות לאיזו יצירה רמז פרוסט באותו חיפוש אחר “המנון האהבה”….

כאן סרטון שערכתי בנובמבר 2008 – ואני מקדישו לכל מברכי, כמחוות הערכה ותודה על ברכתכם אותי ואיחוליכם בהגיעי לגיל 80, ועודני צעיר ברוחי ובנפשי ….

תודה מקרב לב, ובברכת בריאות טובה לכולנו,  ושלום ואהבה לכל אחד ואחת מכם… 

ויקטור הרצברג

17.6.2024

הטקסט  בעברית

קישור ישיר לסרטון

Text in English 

קישור ישיר לסרטון

 ♦

בחיפוש אחר ה”פראזה הקטנה”

ב”בעקבות הזמן האבוד” מאת מרסל פרוסט.

                  פורטרט של מרסל פרוסט בן ה 21

“הפראזה הקטנה” אותו נושא מוזיקלי, מתוך יצירה שהיא, לפי סימנים רבים הפזורים במרחבי “הזמן האבוד”, יצירה הכתובה בצורת הסונטה, מהלכת קסמים על המספר ברומאן רב-המימדים של מרסל פרוסט.

יש הרואים בקטעים המתייחסים לאותה “פראזה קטנה” נסיון לתאר מוזיקה במילים. אחרים יאמרו : זהו ניסיון שנועד מראש לכשלון. מוזיקה יש לשמוע ואין בכוחן של מילים “לתאר אותה”.

כך או כך, רבים ניסו להתחקות אחר היצירה המוזיקלית המסוימת, או אף הרכב היצירות, המסתתרות מאחרי המילים המפורשות ואף המילים המרומזות בהתייחסויות של פרוסט לסונטה של ונטיי וביחוד ל”פראזה הקטנה” מתוך אותה סונטה.

אעשה כאן ניסיון לתרום את חלקי הצנוע בחיפוש אחר אותה סונטה או אותה פראזה קטנה.

לצד ציטוטים של כמה קטעים בהם מנסה פרוסט לעשות את הבלתי אפשרי כלומר “להשמיע” מוזיקה, כאשר הכלים המוזיקליים בהם הוא מבקש להשתמש אינם

מיתר מתוח עליו מעביר הכנר את הקשת ויוצר את החיכוך המפיק את הצליל הבוקע מתיבת התהודה,

או

פטישי הלבד המקישים על מכלול מיתרים המתוחים מעל לוח-תהודה מהדהד כמו במקרה הפסנתר,

או

בנשיפה הנמלטת מלשוניות עץ נרעדות, המחוללות בתוך צינור ובו פתחים הננעלים ונפתחים וכך הם מגביהים או מנמיכים את הצליל המופק מן האבוב או הקלרינט וכו’ –

אלא את כל ה”צלילים” המדומינים הללו, של האומנות המופשטת ביותר, מבקש פרוסט להשמיענו דרך מילים שהוא מפליא לארוג ולרקום במשפטים מתמשכים, המהלכים עלינו קסם וכישוף.

בפועל, כל פרשן “שומע” במילים של פרוסט, ובין השיטין, ובין המילים, צלילים “פרטיים” אותם הוא מייחס ליצירה מוזיקלית  העולה מעמקי זכרונו וחוויותיו.

אף אני איני שונה, ומתוך עולמי אני אני מציע כאן להאזין ליצירה של ריינאלדו האן,REYNALDO HAHN

      ריינאלדו האן

קומפוזיטור ממוצא יהודי שחי בפאריז בתקופתו של פרוסט והיה מיודד איתו ואף היה ידידו האינטימי תקופה מסויימת.

ניתן להאזין ליצירה שחוברה על ידי ריינאלדו האן בשנת  1906 – זמן מתאים כדי שפרוסט יכיר אותה בבואו לכתוב את הקטעים המצוטטים בזאת.

איני בא לקבוע מסמרות , אלא להציע הצעה ל”שמוע” ב”פראזה הקטנה”, כפי שמתאר פרוסט,  את הנוקטורנו לכינור ופסנתר מאת ריינאלדו האן

קישור ישיר לוידאו

והנה מילותיו של פרוסט:

“בשנה שקדמה לזו, בעת מסיבה כל שהיא, האזין ליצירה מוזיקלית לפסנתר ולכינור. תחילה לא עמד אלא על טיבם החומרי של הצלילים אשר פיעמו מן הכלים. וכבר היה זה עונג גדול כאשר מתחת לקו הדקיק של הכינור, הצנום, האיתן, הדחוס והמכוון, ראה איך פתאום מנסה להבקיע בנקישה מתגלגלת נחשול קולו של הפסנתר, רב צורות, לכיד, אופקי ומשתקשק כמו געשו הסגול של הים שאור הירח מכשפו ומנמיכו לסולם מינור. אבל ברגע מסויים, מבלי שיוכל להבחין בבירור בקו מיתאר חד, לתת שם למה שמשך את לבו, לכוד בחבלי קסם, ניסה ללקוט את הפראזה או ההרמוניה – לא ידע מה – שחלפה ופתחה את נפשו לרוחה כריחות ורדים מוכרים החגים  באויר הערב הלח וטיבם שהם מרחיבים את הנחיריים …..”

[ … ]

“הפעם הבחין בבירור בפראזה המתרוממת למשך רגעים אחדים מעל גלי הצליל. בו ברגע שילדה אותו למנעמי בשרים זרים ומוזרים, שקודם לכן לא שיער את קיומם, עד שחש כי דבר מבלעדיה לא יוכל להכניסו בסודם, ולבו יצא אליה כאל אהבה נעלמה. בקצב איטי הוליכה אותו הפראזה תחילה לכאן, אחר לשם,  ואז למקום אחר, אלי אושר נאצל, מפוענח ומדויק. ופתאום,  לאחר שהגיע לנקודה מסוימת שממנה התכוון לעקוב אחרי הפראזה,  כעבור שהות של כלום, שינתה כיוון במפתיע, ובמפעם חדש,  מהיר יותר, שברירי, מלנכולי, מתמשך ורך, סחפה אותו אל אופקים לא נודעים. אחר כך נעלמה. סוואן קיווה בכל ליבו לשוב לגלותה בשלישית. ואכן שבה והופיעה, אך בלי שתדבר אליו  ביתר צלילות, ואפילו ריגשה בו הנאה עמוקה פחות. אבל בשובו לביתו נזקק לה, כאותו גבר שאל חייו החדירה זה עתה למונית חולפת דימוי של יופי חדש, המעצים את רגישותו, למרות שאפילו את שמה אינו מכיר, ואינו יודע אם אי פעם ישוב ויראנה, את זו שכבר עתה הוא אוהב”.

מרסל פרוסט: בעקבות הזמן האבוד “בצד של סוואן”  חלק שני, אהבה אחת של סוואן עמ’  24-5: תרגום הלית ישורון

המוסיקה אינה עומדת בפני עצמה ביצירותיו של פרוסט. הגם שהיא מעין “לייט מוטיב” [ במובן הואגנרי ] היא אינה הלייט מוטיב היחיד, היא חלק ממארג סבוך של “לייט מוטיבים” אחרים, הבנויים על זכרונות ואסוציאציות, התרחשויות ומעשים תמונות ותצלומים, דברי ספרות ואנקדוטות היסטריות, בצד דמויות פרי הדמיון ודמויות “מפתח” המבוססות על מודלים שחיו בתקופתו של פרוסט, המתפתחים לעלילות ותת-עלילות, המתפתחות לאורכו של הרומאן רב ההיקף.

הסונטה של ונטיי וביחוד ה”פראזה הקטנה” מקושרים אסוציאטיבית לאחת האהבות המיוחדות המתפתחות בספר.

זוהי האהבה בין שארל סוואן, הגיבור היהודי אנין הטעם, המתאהב באודט דה קראסי, שהיתה בעברה נערה מפוקפקת, והוא מעלה אותה למעמד חברתי גבוה והיא מתלווה אליו לסאלונים הסנוביים של המעמד הגבוה של פאריז.

הפראזה הקטנה הפכה להיות “המנון אהבתם” של סוואן ואודט.

לפני שנקרא בקטע הבא מספרו של פרוסט אני מציע להאזין ליצירה נוספת של ריינאלדו האן,

הרומנסה לכינור ופסנתר בלה מז’ור

גם היא יכולה להסתתר מאחרי “הסונטה של ונטיי” ו”הפראזה הקטנה” :

קישור ישיר לוידאו

וכאן מילותיו של פרוסט

“לפעמים, בטרם ניגשה להתלבש, ישבה הגברת סוואן אל הפסנתר. ידיה היפות, שצמחו מתוך שרוולים ורודים או לבנים – ולעיתים עזי צבע – של שימלת בית מקרפ-דה-שין, מתחו את פרקיהן מעל מנענעים באותה  מלנכוליה ששרתה בעניה אך לא בלבבה.

היה זה באחד הימים האלה שניגנה לי את הפרק בסונטה של ונטיי, זו הפראזה הקטנה שסוואן כה אהב. אבל קורה לא אחת שאינך קולט כלום, אם המוסיקה קצת מסובכת וזו לך הפעם הראשונה שאתה מאזין לה.

עם זאת, כאשר מאוחר יותר נוגנה באזני הסונטה הזאת פעמיים-שלוש, נוכחתי שאני מכיר אותה על בוריה. על כן טועים כשאומרים, “לשמוע בפעם הראשונה”.

אם כמו שחשבת, באמת לא הבחנת כלום בשמיעה ראשונה, יהיו השניה או השלישית כעין ראשונות, ולא יהיה ברור למה תבין יותר בפעם העשירית. יתכן שמה שחסר בפעם הראשונה אינו ההבנה אלא הזיכרון. כי זכרוננו שלנו, יחסית למורכבותם של הרשמים שעימם עליו להתמודד בעת ההאזנה, מזערי הוא, קצרצר כזכרונו של אדם החושב בשנתו על אלפי דברים שהוא אץ לשכוח, או אדם בילדותו השניה, שאינו זוכר כעבור דקה מה שכרגע אמרו לו. אותם רשמים רבי-פנים, אין הזיכרון מסוגל להמציא לנו מייד עם זכרם.

אבל לאט לאט מתהווה הזכר בזיכרון, וביחס ליצירות ששמענו פעמיים-שלוש, כמונו כאותו גימנזיסט שבטרם הירדמו חוזר וקורא קריאות אחדות בשיעור שהוא חש כי איננו יודע, ובבוקר המחרת ידקלמו על בוריו.

רק שעד אותו יום לא שמעתי ולו תו מאותה סונטה, ואם סוואן ואשתו שמעו בה פראזה נפרדת, היתה זו נשגבה מקליטתי הצלולה כמו שם שאדם מנסה להיזכר בו ולא מוצא במקומו אלא אין – אין שמתוכו,מקץ שעה, בלי מחשבה, יפרצו מעצמן, בניתור אחד, ההברות שקודם הפציר בהן לשווא. ולא רק שאינך תופס מייד את היצירות הנדירות באמת, אלא גם בתוך כל אחת מהן – וזה שקרה לי בסונטה של ונטיי – החלקים הפחות נדירים הם הפחות נקלטים תחילה.

מרסל פרוסט בעקבות הזמן האבוד  [3] בצל עלמות מלבלבות  חלק ראשון: סביב הגברת סואן עמ’ 97 : תרגום הלית ישורון

אך, אין להתעלם גם מעמדתם של רוב הפרשנים ה”שומעים” בסונטה של ונטיי את הסונטה של סזאר פראנק לכינור ופסנתר. בקישור הבא ניתן לצפות בסרטון וידאו המקבל גישה זו ומציג את הפרק השלישי של הסונטה של סזאר פראנק על רקע תצלומים מהנחל הזורם בפאתי “קומברה” שפרוסט כינה אותו בספרו ה”וויוון”, תוך ציטוט קטעים מספרו של פרוסט על אהבתם של סוואן ואודט ועל הפרחים המסמלים אהבה זו והציורים המלווים אותה כנעימת חן ומעניקים לה מימד של עומק.

ועתה מה שנותר הוא לקבל את תגובות וחוות דעת הגולשים והמאזינים

איזו יצירה היא היא “הפראזה הקטנה ” ?

.

פורסם לראשונה ב”קפה דה מרקר” ביום  21.3.2009