קישור ל- goto facebook page
היום 24.11.2024, 13:28. באתר "מילים" 672 פוסטים ובהם 857,912 מילים. { לשם השוואה: לפי ה'ויקיפדיה' בתנ"ך כולו יש 306,757 מילים...}
קטגוריות
[render-milim-categories]

[6.1] ביאליק והיינה :מ”זכרו את היינה” ועד ה”מצבה המטולטלת” למשורר

21 במאי, 2018

  

חיים נחמן ביאליק                   חיים הארי היינריך היינה 

 

 

בפוסט קודם שהעליתי לאתר  ניסיתי להתחקות אחר גלגוליה של האנדרטה למשורר והמבקר היינריך היינה בעיר המבורג שבגרמניה, תוך השוואתה למונומט שביקש לפאר עד כדי הגזמה את אוטו פון ביסמארק – הוא “קאנצלר הברזל” 

בפוסט זה אנסה לעמוד על קריאתו של ביאליק “זכרו את היינה” ועל פשר ה“מצבה המטולטלת כסמל מוחשי לנשמת בן-ישראל” שביקש חיים נחמן ביאליק להציב להיינריך היינה;

 

 

נראה כי הראשון שהכתיר את חיים נחמן ביאליק, בכתר ה“המשורר הלאומי” ##היה הסופר בן ה 18 חיים יוסף ברנר שבמכתב לחבריו משנת 1899 כינה את ביאליק “משוררנו הלאומי” וקבע כי שיריו “מביעים את רגשותינו , את הלמות לבבנו , את שאיפותינו” והחרה החזיק אחריו  י.ח. רבניצקי שכתב כי ביאליק “הוא בעיקרו משורר לאומי במובנה הרחב של המלה הזאת … בכלל מרחפת על פני השירים של ביאליק , זה המשורר הלאומי האמיתי , רוח “התחייה ” בכל זוהרה ותוקפה” .

ומאז דבק תואר זה של “המשורר הלאומי” בשמו של ביאליק, ועד כי נדמה שהפכו והיו ל”בשר אחד” – וכל הנסיונות להפריד בין הדבקים, לא יכלו לו , ועד היום ממשיך חיים נחמן ביאליק לעטור כתר זה;

 

מה היה יחסו של ביאליק להיינריך היינה ?

ולמה התכוון ביאליק בקריאתו ההַמְּצֻטֶּטֶת לעיל  ?

 

 

 

ענינו של ביאליק בהיינה 

 

מתחילת דרכו של ביאליק כמשורר, ועם השתחררותו מעולמה של הישיבה בז’יטומיר בה למד,  הלכה התענינותו בספרות היפה וגברה. תחילה השקיע מאמצים ללמוד את השפה הרוסית, שהיתה עבורו מפתח לספרות ולשירה הרוסית. המשורר הרוסי הראשון שמשך את תשומת ליבו היה מיכאיל לרמונטוב. באותה תקופה נחשף גם לשירתו של המשורר העברי-רוסי שמואל פרוג. במכתב שכתב לחברו מהעירה ז’יטומיר שיתפו ברושם הרב שעשו עליו שירי פרוג. לחברו מהישיבה כתב, כי רוצה היה לשלוט בגרמנית “כדי לזכות ולהתענג על שירתם של שילר, גתה והיינה”  (( אבנר הולצמן – חיים נחמן ביאליק – הוצאת מרכז זלמן שזר משנת 2009 בעמוד 52 )) 

כפי שניתן ללמוד מהשיר “יש שיתגעגע הלב” (עפ”י היינה”) המופיע בספר: “חיים נחמן ביאליק – השירים – המהדורה המלאה והמעודכנת. עורך אבנר הולצמן”  [ בעמוד 525] ביאליק ניסה להתמודד עם שירו של היינריך היינה  “Das Herz ist mir bedrückt” [ בתרגום מילולי: “הלב דיכא אותי” – ו’ ] – שמקורו ב”ספר השירים” Buch der Leider משנת 1827במחזור Die Heimkehr – “השיבה הביתה” וכפי שכותב פרופ’ אבנר הולצמן  מדובר בפועל לא בתרגום של השיר אלא ב”תרגום-עיבוד” של השיר;

השיר לא נדפס בימי חייו של ביאליק – ופישל לחובר פרסמו לראשונה בספרו “ביאליק, חייו ויצירתו” משנת 1937 – תוך שהוא מדגיש את ההבדלים בין המקור הגרמני ובין הנוסח העברי – הבדלים שמקורם לדעתו בתרגום מגרמנית לרוסית ששימש את ביאליק לתרגומו-עבודו של השיר לעברית. לחובר העריך את מועד חיבורו לתרנ”ג = 1893 [ בהיות ביאליק צעיר כבן 20  כשהוא צועד את צעדיו הראשונים בשדה השירה] 

 

 השיר – יש שיתגעגע הלב – ע”פ היינה תרגום-עבוד ביאליק

זהו שיר אישי לירי מובהק, המשרה תחושת געגוע ומלנכוליה. מצב רוח השורה על רבים משיריו של היינה. אין בשיר – רמזים “לאומיים” בולטים – וענינו של ביאליק בשיר – עד כי טרח לתרגמו [ ובעיקר לעבדו ) מלמד כי ביאליק הכיר את היינה – [ ככל הנראה מכלי שני – הוא התרגום לרוסית ששימש אותו כבסיס לתרגום-עבוד של השיר]. מותר להניח כי ביאליק כמשורר בראשית דרכו, התרשם מיכולותיו והשגיו המיוחדים של היינה כמשורר ששמו הולך לפניו. 

כמשורר המבקש להרחיב ולהעמיק את אופקיו היה ביאליק מודע לשירת היינה בכללותה וזיקתו ויחסו  להיינה לא הצטמצמו לתרגומו ועיבודו של השיר “יש שיתגעגע הלב”.

 

ביאליק כמתרגם היינריך היינה:

 

למרות התפקיד המרכזי שמילא ביאליק בהחייאת השפה העברית, ואף שהיה, ללא ספק, אחד מעמודי התווך של “התחיה העברית”, ביאליק טרח על תרגומם של ארבעה שירים של היינה, העוסקים בדמותו של אחד ממשוררי  תור הזהב היהודי בספרד – יהודה הלוי – אלא שהוא תרגמם לשפת יידיש.

גם השיר היהודי המובהק של הייינה :  “Prinzessin Sabbat”  [בתרגום מילולי “הנסיכה שבת” ] תרגם ביאליק ליידיש כ “די פּרינצעסין שבת”

המכנה המשותף לעיסוקו של ביאליק בשירת היינה כמתרגם היא בחירתו בשירים שנושאיהם יהודיים במובהק ! 

 

 

 

אלא שמעקב צמוד יותר אחר פעילותו הספרותית והציבורית של ביאליק יגלה כי פרט לתרגום השירים כפי שפירטנו לעיל, העלה ביאליק את שמו של היינה על נס בנסיבות נוספות:

היה זה במהלך “הועידה השניה לשפה ולתרבות העברית בווינא” שהתכנסה בחודש אוגוסט 1913 סמוך לפני כינוסו של הקונגרס הציוני ה 11 שהתכנס גם הוא בוינה.

נשיאות הועידה לשפה ולתרבות העברית – ווינא אוגוסט 1913 :

האישים נשואי הפנים שהסבו לשולחן הנשיאות היו: קלוזנר ; הרב נמירובר ;  ראובן בריינין ; ליאו מוצקין ; הלל זלאטופולסקי ; דוד ילין ; דוד פרישמן ; הרב מזא”ה; י. ניידיץ ; ח. נ. ביאליק ו-י. כהן.

מכאן, מועידה זו, יצאה קריאתו של ביאליק “זכרו את היינה”

 

על סיפורה וגילגוליה של קריאה זו נפרט להלן, וננסה לתהות על קנקנה של הקריאה – ואיזה “היינה” התכוון ביאליק בקריאתו זו:

 

 

 

 

הדיווח בעתון “הזמן” על ועידת העברית בווינא – מיום 1.9.1913 

 

בעתון “הזמן” שיצא לאור בוילנה ביום ב’ מנחם אב תרע”ג [ הוא ה 1.9.1913 ] מצוי דיווח תמציתי על “הועידה העברית בווינא” והכותב מספר בה על אוירת ההתלהבות  בה נתקבלו דבריו של ביאליק “ע’ד [ על דבר -ו’ ] הספר” לא בהרצאה בלבד מדובר כי אם “זו היתה יצירה פיוטית מיוחדת במינה” שנתקבלה לא רק בסער מחיאות כפיים אלא אף ב“אובאציות נלהבות” [ = תרועות ותשואות קולניות, כגון בצעקות “בראוו, כמקובל בבתי אופרה  – ו’ ]

וטוב מראה עיניים ממש:

 

הדיווח ב”הזמן” מיום 1.9.1919 על הרצאתו של ביאליק

חלק מדבריו של ביאליק הוקדשו לפולמוס שערך עם הרצאה קודמת של המשורר והמתרגם דוד פרישמן, שטען כי כדי לקדם את הספרות העברית יש לתמוך ביוצרים הצעירים. וכדי להרחיב את אופקיהם של בני הדור הצעיר של הסופרים העבריים, יש לדעת דוד  פרישמן לתרגם ממיטב הספרות המודרניסטית הכללית בלשונות זרות לשפה העברית. [ כגון מה שעשה פרישמן בתרגומו את “פרידריך ניטשא : כה אמר סרתוסטרא” לעברית משנת 1909-1911], ועוד כיוצא באלה תרגומים]

לעומת עמדתו האוניברסליסטית של פישמן הציג ביאליק עמדה יותר “לאומית” ויותר “עברית” – במובהק ! ופיתח את רעיון ה”כינוס” של יצירות כתובות השייכת להשקפת ביאליק ל“אוצרות הרוח העברי” ושייכות לאוצר הספרות העברית – ועל הדרכים לקרב יצירות כאלה לקורא העברי – וכיצד להעשיר את מדף הספרים העברי – בו החל ביאליק לעסוק באותה עת.

 

הענין שאני מגלה, בדעתו של ביאליק,  מצטמצם בפוסט זה, שהוא חלק מסדרת פוסטים העוסקים בהיינריך היינה, הוא ביחסו של ביאליק למשורר היינריך היינה – ואת שאר הרעיונות שהעלה ופיתח ביאליק, באותה ועידה, הראויים לדיון נפרד  נשאיר לעת מצוא.

הדיווח ב”הזמן” כפי שמעיד הקטע שהובא לעיל, הוא בפועל אך “תמצית מן התמצית”  “תמצית בקירוב” של דברי ביאליק והכותב “מזהיר” כי:

“צריך לקרוא את גוף הדברים כדי לעמוד על נשמתם, מה שאפשר יהיה בקרוב, כישתפרסמו דברי ביאליק באחת מחוברות “השלח”.

 

למקרא הדברים ב”הזמן” עולה הרושם כי מדובר בדיווח של השליח שנשלח מטעם העתון לדווח על דיוני הועידה והוא מנסה, כמיטב כשרונו, להעביר לקוראיו, את עיקרי הדברים, כפי שקלטם למשמע אזניו.

מה שחשוב לעניננו הוא כי בדיווח ב”הזמן” המובא מן הועידה – נעדר שמו של היינה !

להבדיל מ”שתיקתו” של העתון “הזמן” בענין שמו של היינה, בעתון “הפועל הצעיר” מיום 3.9.1913 שפורסם ביפו, מוצאים אנו את שמו של היינה בדיווח על דבריו של ביאליק:

 


 בדיווח זה, נותן המדווח ב”הפועל הצעיר” טעם  להכללתו של הינה בין פילון היהודי ושפינוזה – והטעם הוא : “שהיסורים מרקו את עוונותיו והוא אחד משלנו”

לאיזה יסורים מכוון הכותב  ?

לתקופת חייו האחרונה עת שכב מרותק למיטתו בפאריז עקב מחלתו הקשה והתייסר ביסורי גוף קשים מנשוא, ב”קבר-המיטה” כלשונו ? או שהוא מכוון ליסורים שנתייסר בגלל הרדיפות שנרדף על ידי צנזורים השונים בעיקר בשל הביקורת החריפה שהטיח במולדתו גרמניה ההולכת והופכת לאומנית וחונקת את חופש הדעה ? 

ולאיזה עוונות כיוון הכותב : מותר לנחש כי התכוון למה שרבים יחסו לו כעוון והוא עובדת הטבלתו ביום 28.6.1825 לנצרות הפרוטסטנטית ? 

וכיצד בדיוק כל אלה “הופכים אותו להיות “אחד משלנו” – 

אין לדעת האם בשם אומרם [ חיים נחמן ביאליק ] הביא הכותב את הדברים או שהיו אלה מהרהורי ליבו הפועם ?

כדי לעמוד על דעתו המדויקת יותר של ביאליק בענין יחסו להיינה והדרך ועל שום מה קרא “לזכור” את היינה יהיה עלינו לעיין בדיברי ביאליק עצמו שכפי שהבטיח הכותב ב”הזמן” – שאמורים היו להתפרסם באחד מגליונות  “השלח” הקרובים;

אלא עד שיצא הגליון הרלוונטי של “השלוח” הסתבר כי בעתון “הצפירה”, שבאותה תקופה היה יוצא לאור בוורשה, דווח על אותה ועידה ללשון העברית.

ואכן מעל דפי שלושה גליונות של “הצפירה” ניתן דין וחשבון מפורט של דיוני הועידה בווינא – ונחפזנו לחפש ולאתר עתון זה והנה גילינו כי עתון “הצפירה” לא המתין לפרסום ב”השלח” כמובטח, והזדרז ופרסם, על פני גליונות מספר שיצאו בסוף חודש אוגוסט 1913 דין וחשבון מפורט של דברי הדוברים בועידת העברית בוינה –  ובגליון מס’ 191 שראה אור ביום 4.9.1913  מצאנו את דברי ביאליק – וגם הפעם מצאנו את שמו של היינה מופיע שחור על גבי לבן.

הדברים בעתון הצפירה נראים, לכאורה כ”סטנוגרמה” של דברי הנואמים – ונעדרות ממנה הערות “אווירה” שונות, כגון ענין מחיאות הכפיים וסערת הרגשות שעוררו דברי הנואמים, בכלל וביאליק בפרט !

 

 

 

 

הדיווח בעתון “הצפירה” על ועידת העברית בוינא – מיום 4.9.1913 

 

מעבר לפולמוס שהתפלמס ביאליק עם פרישמן, במה להשקיע את האמצעים הכספיים והארגוניים לטובת “הספר העברי” : האם להשקיעם בסופרים, כגרסת פרישמן, או בהרחבת והנגשת היצירות והספרים שביאליק התייחס אליהם כ“שיכים לנכסים הלאומיים שלנו” פיתח ביאליק בנאומו את תוכניתו המפורטת למה שידוע כתוכנית “הכינוס” שהגה והיא לכנס ולהנגיש את היצירה העברית הקודמת לקהל ההולך וגדל של קוראי העברית.

בפרק בו דן ביאליק ב“ספרים שיש לנו בשפות זרות” הוא מונה שלושה סוגי ספרים כאלה:

א.     

“שהמקור שלהם היה עברי ונשארו לנו רק בתרגום. מובן מעצמו שספרים כאלה מחוייבים אנו לשוב ולתרגמם לעברית”

 כלומר ביאליק קורא כאן לחידוש וריענון של תרגומים ישנים לעברית המתחדשת של “דור התחיה”.

 

ב.

“יש ספרים שסופריהם כתבום לועזית במקורם משום עת לעשות לה’ . ספרים כאלה הם ספרי הרמב”ם , רבנו בחיי וכו’

ומשום כך סבור ביאליק כי יש לתרגמם לעברית – כדי להנגישם לקוראי העברית שהוא ביקש להגדיל את מספרם; 

ג.

וכאן בא ביאליק לחטיבת ספרים השלישית ואלה:  

“ספרים שנכתבו לועזית שלא מדעת”  

 וכשהוא נזקק לביטוי “שלא מדעת” הוא מתכוון שמחבריהם לא ידעו את השפה העברית.

 וכאן יבוא זכרו של היינה לאחר פילון [ האלכסנדרוני ] ולאחר ברוך שפינוזה:

 יתכן וביאליק הלך כאן בעקבות דבריו של מקס נורדאו בקונגרס הציוני הראשון בבזל [ 1897] שם דיבר על : “היהדות של הנביאים והתנאים, היהדות של הלל הזקן, של פילון, אבן גבירול, יהודה הלווי, הרמב”ם, שפינוזה והיינה”.

 

נאמנים לאימרה: “המביא דברים בשם אומרם”…. – ומפיו ממש – אנו מציגים כאן תצלום הקטע הרלוונטי – בו [ ורק בו ! ] מוזכר שמו של היינה – 

 

 

 

 ואם נקרא בעיון את דברי ביאליק וננסה למצות מהם את הרציונאל של ביאליק נוכל לאמר:

ביאליק מזכיר 3 אישים, מן העבר. המכנה המשותף היחידי בין שלושתם היא עובדת היותם יהודים בלידתם.

אך – פרט למכנה משותף זה – מוצאם היהודי [ בנים לאמהות יהודיות ] – הם שונים האחד מהשני כמעט בכל היבט:

 

שלושת האישים אותם מזכיר ביאליק חיו בתקופות שונות, ובפועל אין קשר של ממש בינהם:

פילון שהיינה מכנהו “היהודי” , אך הוא מוכר בעיקר בכינויו “פילון האלכסנדרוני”, חי באלכסנדריה בתקופה הרומית [ משנת 15 לפני הספירה עד 45 לאחר הספירה], 

בנדיקט [ ברוך ] שפינוזה חי באמסטרדם בין השנים 1632 עד 1677 

הרי [ לימים היינריך]  היינה חי בגרמניה ובפאריז בין השנים 1797 עד 1856 ;

השפות בהן כתבו את כתביהם היו שונות; פילון כתב יוונית, שפינוזה כתב לטינית והיינה כתב גרמנית וצרפתית.

 ומה שמצדיק, מבחינת ביאליק, הכנסתם שלושתם ל”קאנון” העברי ולתרגומם היא העובדה כי היו יהודים במוצאם, ולכן עבור ביאליק די במוצאם זה  על מנת לכלול אותם בין  ה“ספרים שיש לנו בשפות זרות”  – כלומר המבחן שמציע ביאליק כאן הוא מבחן ההשתיכות הדתית ליהדות – בלא התייחסות ספציפית לתוכנם או למסרים שבספרים או ביצירות שכתבו.

העובדה כי פילון כתב יוונית, עסק בתיאולוגיה הנוצרית, ונמנה על חשובי הוגי הדעות של הנצרות הקדומה, עד כי הירונימוס כלל אותו בין אבות הכנסיה הנוצרית, הוחרם על ידי החוגים הרבניים כל אלה לא מוציאים אותו מכלל “עבריותו” וביאליק מאמצו לחיק העבריות בשתי ידיו !

 ואנו נקשה ונשאל: אם כך, מדוע לא נכלול את ארבעת האוונגיליונים שחוברו על ידי תלמידיו היהודיים [ לפי מוצאם הדתי ] של ישוע שגם הוא …נולד וחי כיהודי ! בין ה“נשמות העבריות” הדורשות מעימנו “תיקון” על ידי תרגומם לעברית ? 

בנדיקט [ ברוך ] שפינוזה – שפיתח פילוסופיה רציונליסטית שכפרה בקיומו של אל טרנסדנדטלי [ כדוגמת “יהוה” ] ושרבני עירו, אמסטרדם, הטילו עליו חרם ונידוי – חרם שאפילו הרב אברהם הכהן קוק, הרב האשכנזי, הראשי הראשון של ארץ ישראל, ושנחשב ציוני, הביע, עוד בתחילת המאה העשרים,  תמיכה בלתי מסוייגת בחרם הרבנים על שפינוזה – כל אלה לא היוו מכשול בדרכו של ביאליק לקבלתו של של שפינוזה כסופר “שלנו”…

 והעובדות הידועות ביחס להיינריך היינה, כי נטבל לנצרות הפרוטסטנטית, וגילה יחס ביקורתי מאוד כלפי האל היהודי – כפי שניתן ללמוד מהדברים שכתב, בין השאר ב“לתולדות הדת והפילוסופיה בגרמניה, 1834– כל אלה אינם מחסום ואין בהם מניעה לכלול אותו בין ““נשמות העבריות” הדורשות מעימנו “תיקון” על ידי תרגומם לעברית;

מתוך הדברים המובאים בשמו של ביאליק – נראה כי הנימוק העיקרי להכללתם של שלושת הכותבים הללו הוא עובדת לידתם כיהודים – במנותק מתוכנה של כתיבתם !

ראוי לעקוב אחר דרך הרצאת הדברים מפי ביאליק – ולעמוד על כך כי עד עתה דבריו היו מבוססים על בקיאות רבה בעובדות בארועים ההסטוריים ואולם, בבואו לפרט את טעמה של המלצתו “לזכור את זה האחרון – את היינה”, הוא נוטש את הדיון העניני והעמדה של המרצה הבא לשכנע את שומעיו בטעמים שבהגיון, והוא מפליג, בקטע זה בדבריו, אל מחוזות השירה והפואזיה …

ומה הוא אומר ?

 

נדון בכל אחד מהמרכיבים של דבריו:

בן נאמן למסורת עמו”  [ ואנו  נשאל: במה ? – בכך שהמיר את דתו ? – ו’ ] 

והמשורר ביאליק ממשיך ומפליג למחוזות רחוקים:

“אפילו לאחרי מותו , נודד תחת מסוה אנדרטה שלו ממדינה למדינה ומעיר לעיר , מגורש מעיר מולדתו”

אם לדייק בעובדות הרי, ביאליק מערבב כאן כמה נושאים וענינים לכדי מסכת רגשית אחת.

ראשית: היינה העלם בן ה 17 לא גורש מעירו דיסלדורף אלא עזבה מרצונו, כאשר נסע לדודו העשיר בהמבורג, כדי להשתלם במקצוע ולהשתלב בעיסקי הבנקאות הפורחים של אחי אביו !

וכאשר הוא מדבר על “לאחר מותו של היינה” – הוא מכוון לסיפור המזרקה לכבוד דמותה השירית של “לורליי” המופיעה בשירו המפורסם ביותר של היינה משנת 1826. הוזמנה אנדרטה בדמות מזרקה ובמרכזה פסל של דמות לורליי – אלא שלמרות שמדובר באגדה גרמנית שורשית שעוד קודם שהיינה התיחס אליה, שני משוררים גרמנים כשרים למהדרין, העלו את שמה בשיריהם [ קלמנס ברנטנו בבלדה שלו על לורליי  משנת 1800 ויוזף פון אייכנדורף בשיר “רחשי יער” משנת 1912  ] קמה התנגדות להצבתה של המזרקה בדיסלדורף – ומעריציו של היינה, אספו כספים והעבירו את המזרקה, לרבות פסלה של לורליי לרובע ברונקס שבניו יורק,  ושם היא נמצאת עד היום:

  

פסל לורליי בברונקס בניו יורק

 זה אירע בסוף המאה ה19 ותחילת המאה העשרים – שנים רבות לאחר פטירתו של היינה, שקברו ומצבת קברו מצויים בבית הקברות מונמרטר בפאריז.

 

 קברו של היינריך היינה בבית הקברות מונמרטק בפאריז

 

ואשר לביטוי “משולל מנוחה באי היפה בין גלי ים ! “ ביאליק מתייחס כאן לאנדרטה אחרת שהוקמה לכבודו של היינה;

הפסל הוזמן על ידי על ידי אליזבט קיסרית אוסטריה [ המוכרת בכינויה “סיסי” ] מאת הפסל שהכין את הפסל על קברו של היינה בפאריז – ואכן קיים דמיון בדמותו של היינה כפי שהוא מופיע בפסל מעל קברו ובפסל שהזמינה הקיסרית. את הפסל הזמינה הקיסרית כדי להציבו בגן הוילה שבנתה באי קורפו, מתוך הערצתה הרבה למשורר שהפליא מילותיו בגרמנית. 

 

פסלו של היינה – בגן הוילה של הקיסרית אליזבט [ סיסי] באי קורפו

 

לאחר מותה של הנסיכה, נרכשה הוילה על ידי וילהלם השני – קיסר גרמניה, והוא הורה להסיר את פסלו של היינה מגן הוילה.

על מנת להבטיח את השמרותו הפסל הועבר הפסל, ביוזמת בית ההוצאה הרמאן וקמפה – המוציאים לאור של כתבי היינה, להמבורג והוצב בה:

 

פסל היינה בהמבורג

ואולם מתנגדי היינה הצליחו להביא להחלטה להסיר את הפסל למקומו בהמבורג – והוא הועבר לגן הבוטני בעיר טולון בצרפת שם הוא  שוכן עד היום:

 

 פסל היינה בגן הבוטני בטולון, צרפת

 

במילים אחרות: ביאליק, המשורר ! – נזקק כאן לדימוי ומטאפורה והוא משליך מסיפורי גילגוליהם של שני פסלים של היינה, שנוצרו לאחר מותו כדי להנציחו, אך כתוצאה מהתנגדויות ממניעים שונים חלקם אנטישמיים, וחלקם לאומניים גרמניים בשל ביקורתו הנוקבת של היינה על גרמניה – דחו את פסליו ואת הנסיונות להציב לו אנדרטאות וגרמו ל”נדודיהם”  “ממדינה למדינה ומעיר לעיר , מגורש מעיר מולדתו…”

את גורלן של האנדרטאות, “משליך” ביאליק ומדמה לגורלו של היינה עצמו, ומציגו כבן דמותו של “היהודי הנודד” המגורש ממקום למקום – בשל יהדותו. 

אכן מניעיו של היינה בעזבו את גרמניה נבעו לא רק מהאוירה האנטישמית שפרחה באותם ימים, אלא בעיקר משום שנרדף בארצו בשל ביקורותיו העוקצניות כנגד מולדתו, ובעיקר משום הימשכותו העזה לפאריז שראה בה בירה של רוח החופש ורעיונות השוויון האחווה והחירות – ססמאותיה של המהפכה הצרפתית – שהפעימו את נפשו עמוקות.

ומכל אלה מוליך ביאליק למסקנה:

 “נשמות עבריות אלה דורשות מאתנו ת י ק ו ן על ידי תרגום עברי – ותהי זאת למצער מצבה להם , מצבה מטולטלת של גאונינו האמללים!”

 ביאליק כולל את שלושת האישים אותם הזכיר – באותה “חבילה” של סובלים – הגם שאין לנו נתונים על רדיפה אחר פילון האלכסנדרוני ומה שידוע על סבלו של שפינוזה הוא שזה בא לו בעיקר ודווקא מאחיו היהודים ומרבניהם האורתודוקסיים,  שלא יכולים היו לקבל את הגותו המקורית וה”כופרת” !

 

 

 

הדיווח בעתון “השלח” על ועידת העברית בווינא   

 

לימים הופיע כרך כ”ט של “השלח” ובו אותו דין וחשבון של דברי ביאליק עליו הומלץ, “לקרוא את גוף הדברים כדי לעמוד על נשמתם” והנה הם הדברים – ככתבם כצורתם וכלשונם:

  

 

הנה, למען הקריאה הבהירה והנוחה דברי ביאליק ב “אל הספר העברי” בענין היינה:

 “הנה יש בינינו כאלה העמלים להחיות את הלשון העברית בדבור,  אבל,  כמדומה,  שצריכים אנו ליהד תחלה, למפרע,  גם חלק גדול מנחלת העבר ומיצירות ההוה שלנו:  לא רק לדובב עברית את שפתי החיים, אלא גם את שפתי המתים והחשובים לנו כמתים.

מכמורת גדולה ורחבה נפרוש על פני כל ים הספרות האנושית ונעלה משם את כל הניצוצות של יצירת הרוח העברי.   היום ההוא יהי גדול מאד,  יום גאולה ופדות לנפש הישראלית,  השבה אל מקורה ואל נחלתה ואל צרור חייה. 

זכרו את פילון, זכרו את שפינוזה, זכרו סיעה שלמה של חושבים וחוזים יהודים בלשונות יון,  ערב וספרד,  שנתגלו בשנים האחרונות מאבק ביבליותיקאות וגניזות.  

זכרו את הינה. בשום ממון שבעולם לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של הינה,  אלא מניח הייתי לה שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם. הלא זהו שירו היותר חריף של הינה, שחוקו המר והנמהר ביותר, שירו שלאחר המות.  

תהי נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן-ישראל ונדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עכול בשום קיבה זרה,  אין לה קבורה בשום תכריכים שאולים, ומשהו שלה אינו בטל בשום אלף. אבל תחת זה אין לך,  כמדומה,  מצות “פדיון שבויים” גדולה מזו,  שיש בתרגום עברי לשירי הינה,  יהודי זה,  שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל.   ולא רק שירי הינה בלבד.  כל הפירות המשובחים של הכשרונות העברים בלשונות אחרות,  כל מה שטבוע מהם בחותם הרוח העברי,  יבואו אל אוצרנו היחידי,  אל הספרות העברית. “

הדבר הבולט הראשון לעיין הוא העובדה כי בפנינו טקסט ארוך יותר מזה שפורסם ב”הצפירה” ותוכנו חורג חריגה של ממש מגבולות הדברים שהובאו בשמו של ביאליק בתמציות מדבריו ב”הזמן” וב”הפועל הצעיר”. לא מדובר  בתיקוני עריכה או הגהה אלא בניסוח מחדש של הדברים.

 במאמרו של שמואל ורסס: “הספר העברי – שתי גרסאות ומסביב להן” שפורסם בספרו “בין גילוי לכיסוי : ביאליק בסיפור ובמסה” הקבוץ המאוחד – 1984 עומד המחבר על ההבדלים בנוסח שבין שתי הגרסאות, ולא בענין היינה בלבד אלא בענינים נוספים, שלא נעסוק בהן כאן ואשר לנושא דיוננו : יחסו של ביאליק להיינה נצטט את שמואל ורסס הכותב:

“בנוסח ב’ , כפי שנתפרסם , ב”השלח” יש לעומת זאת מן ההרחבה הציורית ומן האהדה והתוכחה כאחד כלפי אותו משורר בודד ורב שגיונות” ( בכוונה להיינריך היינה – ו’):

הפעם לא רק אהדה להיינה בשל הטילטולים שטולטל [ פסלו ! ] לאחר מותו, אלא יש בדבריו החדשים של ביאלית גם דברי “תוכחה” על היינה.

מגמת דבריו של ביאליק היא להצביע על היצירות שיש לתרגמן לעברית – כחלק מן התיקון שיש לעשות כלפי כותבים כגון פילון, שפינוזה והיינה. והוא קורא: לא רק לדובב עברית את שפתי החיים,  אלא גם את שפתי המתים והחשובים לנו כמתים. מכמורת גדולה ורחבה נפרוש על פני כל ים הספרות האנושית ונעלה משם את כל הניצוצות של יצירת הרוח העברי”.

הפעם מבקש ביאליק לדלות, או במטאפורה שנזקק לה: “לדוג” ממעמקי ים “הספרות האנושית את “כל הניצוצות של יצירת הרוח העברי” 

לא צמצום הענין רק בבניו של העם היהודי – כפי שניתן היה להבין מהנוסח ב”הצפירה” אלא הרחבת הענין ל”כל יצירת הרוח העברי”

ומהו אותו רוח עברי ?

למה כיוון המשורר במטבע לשון זו ?

לאחר הזכרת שמותיהם של פילון ושפינוזה – מבהיר ביאליק כי כוונותו בכל זאת ל“חושבים וחוזים יהודים …”  

שיצירותיהם נתגלו בבלבליותקאות [ = ספריות ] וגניזות

וכאן יחזור לאמירתו:  “זכרו את היינה” 

אלא שהפעם טעמו שונה ובפועל הפוך ל”זכרו את היינה” הראשון שב”הצפירה” – הפעם הוא מפייט את “הנמקתו” בדברי התפעמות מרחיקי עדות ומפליגי ראות:

אם בנוסח “הצפירה” ביכה ביאליק על מר גורלו של היינה – בפועל מצבתו של היינה – שהאנדרטה שלו הונדדה וגורשה מעיר לעיר – ושללו ממנו את המנוחה אפילו באי היפה – [ קורפו ] הפעם הוא משנה כיוון: אדרבה – תמשיך המצבה לנדוד – והיה אף מניח לה שתהא מושלכת ממקום למקום – מעתה ועד עולם”. וביאליק – להבדיל מאוהביו ומעריציו האחרים של היינה שפדו את האנדרטה והביאוה למקום מבטחים בו היא ניצבת עד היום – “משוררנו הלאומי” מכריז כי: בשום ממון שבעולם לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של הינה”

הדרך בה מציע ביאליק לנהוג שונה בתכלית השינוי: ביאליק היה מניח לה, לאנדרטה, שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם.” מוזר שבעל ה”כינוס” מציע להשליך את האנדרטה ממקום למקום עד קץ הימים ! 

האם זו ה”תוכחה” שעליה הצביע שמואל ורסס ? 

האם מהדהדת כאן הקללה שקלל יהוה את קין:

יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.  יג וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-יְהוָה:  גָּדוֹל עֲוֺנִי, מִנְּשֹׂא.  יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל-מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי. (בראשית פרק ג ] 

או שמא מהדהדת כאן נבואת הנביא הושע ?

 “יִמְאָסֵם אֱלֹהַי, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ; וְיִהְיוּ נֹדְדִים, בַּגּוֹיִם.” 1

האם רמז כאן ביאליק לאגדת “היהודי הנודד” ?

 ומה פשר דבריו הבאים של ביאליק ?

“הלא זהו שירו היותר חריף של הינה, שחוקו המר והנמהר ביותר, שירו שלאחר המות. ” 

היהודי הנודד

האם כיוון כאן לאגדה על ההולנדי המעופף שהעלה היינה על הכתב ביצירתו “מזכרונות האדון פון-שנבלוופסקי” – זה רב החובל ההולנדי, שקולל על ידי השטן שיהיה נע ונד על הים  עד קץ הימין [ ושימו של למשחק המילים של המתרגם – “קץ הימין” = וגם קץ הימים ! ] 

 הנה ההגדה כפי שכתבה היינה:

“האגדה על ההולנדי המעופף ודאי ידועה לכם, הלא הוא ספור-המעשה בדבר האניה המכושפת שאיננה יכולה להגיע אל החוף, והריהי תועה על-פני הים מימים לא-יזכרו. פוגשת היא ספינה אחרת, מיד יורדים לקראתה בסירה אחדים מצוות הבלהות ומבקשים שתואיל לקחת עמה חבילת מכתבים. מכתבים אלה יש למסמר בחזקה אל התורן, שאם לאו יקרה אסון לאניה, בפרט אם אין ביבליה בתוכה או אין פרסת-ברזל קבועה לה בתורן הקדמי. המכתבים רשומים תמיד על-מען אנשים שאין מכירים אותם כלל, אןו שמתו זה-כבר, וכך מקבל לפעמים נין ונכד אחרון מכתב-אהבה, שנועד לאם-אם-סבתו השוכבת זה מאות -שנה בקבר. אותה רוח-בלהות עצית, אותה ספנת מפלצת, נקראת על שם רב-חובלה, איש הולנד, אשר נשבע פעם בכל הרוחות כי למרות הסער החזק שהתחולל, יעקוף כף פלוני, ששמו נשמט מזכרוני, ולו גם יצטרך לחתור עד קץ הימין. השטן תפסו בדיבורו ; נגזר עליו להיות נע-ונד על הים עד לקץ הימין, אלא אם כן תהיה לו גאולה בנאמנותה של אשה.. השטן, כל כמה שטיפש הוא, אינו מאמין בנאמנות-נשים ולכן הרשה לרב-החובל המאורר לעלות פעם אחת בכל שבע שנים אל היבשה ולשאת אישה ולהשתדל בהזדמנות זו לגאולתו. הולנדי מסכן ! תכופות ישמח למדי כי נגאל מן הנשואין עצמם ונפטר מן הגואלת שלו, בגפו ישוב אל אונייתו”2

בהמשך, מקשר היינה את דמותו של ההולנדי המעופף עם “היהודי הנצחי של האוקיאנוס”.

 והוא ממשיך:

“אך בעברו מבלי משים לנעימה נוגה, הוא הולך ומתאר כיצד אנוס מינהר לסבול יסורים לא-נודעו-כמוהם בערבת המים הרחבה לאין-סוף, כיצד גוו ובשרו רק ארון מתים הוא. שבו משתעממת נפשו, כיצד החיים דוחים אותו והמוות אף-הוא ממאן לאספו: משול כחבית ריקה, שהגלים זורקים ושוב דוחפים אותה זה לזה לעגנית, כך מטולטל ומקולע ההולנדי המסכן בין חיים ומוות. ואין משניהם מאסף אותו אליו; צערו עמוק כים, שעליו הוא שט נע-ונד אניתו בלי עוגן ולבבו באפס תקוה”

 האם ביאליק בא כאן חשבון עם היינה על כי נטבל לנצרות – ולכן האמירות: 

“תהי נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן-ישראל ונדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עכול בשום קיבה זרה,  אין לה קבורה בשום תכריכים שאולים, ומשהו שלה אינו בטל בשום אלף. אבל תחת זה אין לך, כמדומה, מצות “פדיון שבויים” גדולה מזו,  שיש בתרגום עברי לשירי הינה,  יהודי זה, שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל”.

וזה לפי הכלל התלמודי:  “חטא ישראל, אע”פ שחטא, ישראל הוא” (( בבלי מסכת סנהדרין מד עא ))

כלומר קריאתו של ביאליק לתרגום היינה היא בבחינת מעשה של “פדיון שבויים” שהרי היינה, נעבך, הוא בבחינת “תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה” ויש לפדות את נשמתו ולא את מצבתו ! 

העוינות הכבושה כלפי היינה המובלעת ברמזים הלשוניים שנזקק להם ביאליק בנוסח המאוחר יותר של דבריו – כפי שפורסמו ב”השלח” נובעת, ללא ספק מן העמדה שרבים נוטים לה והיא: לראות בהיינה שנטבל לנצרות כ“משומד” – עם כל הקונוטציות השליליות המתלוות לביטוי זה;

ביטוי ששורשו ב”שמד” [ וראו הגדרה במילון אבן שושן “מְשֻׁמָּד , משומד   [מן ב. שמד, שֻׁמַּד] מוּמָר, יְהוּדִי שֶׁהֵמִיר אֶת דָּתוֹ: “הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִשְׁחֹט: אֲפִלּוּ כּוּתִי, אֲפִלּוּ עָרֵל וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד” (תוספתא חולין א א). “יָצְאוּ הַמְשֻׁמָּדִים שֶׁאֵינָן מְקַבְּלֵי בְּרִית, שֶׁהֲרֵי הֵפֵרוּ בְּרִית” (ספרא ויקרא ד ג)].

 

למרבה הצער נוסח רבני אותודוקסי זה מופיע אפילו בספרו של אדם נאור ומודרני, שאינו חשוד כרב אורתודוקסי, יגאל לוסין “היינה החיים הכפולים” שראה אור בשנת 2000 וביקש לנער מעל היינה את אבק הדורות והבערות ולהנגישו לקורא העברי בן ימינו. כך למשל בעמוד 11 יגאל לוסין מספר :

“כיצד בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1892 פרסמתי במוסף הארץ סדרת מאמרים ובהם הראיתי איך היהודי המשומד הזה נלחם באומץ לב להגנתם של יהודים נרדפים, ואיך (אף-על-פי שדיבר בחוסר-נימוס על רבנים)דיבר בהערצה על התנך”3

יתכן שה”תוכחה” של ביאליק בהיינה – שלמיטב הבנתי מקורה בעובדה שנטבל לנצרות הפרוטסטנטית – וה”קללה שביקש להטיל עליו” להיות מעין “נע ונד” יונקת ממקור נוסף  [ שיתכן והיינה עצמו ינק ממנו מבלי שהזכיר זאת במפורש ] והיא פרשת דמותו של “אחסוור” – באנגלית [ Ahasueros ] ובגרמנית [ Ahasvers ]  – שלפי מסורת נוצרית מאוחרת, זה הוא שמו של אותו יהודי שהתאכזר לישו ועל כן הוטלה עליו הקללה להיות נודד נצחי שאינו יכול להיגאל מיסוריו בעולם הזה כדרך כל בני תמותה 

היהודי הנודד – אחסוור – העובר ליד ישו שעל הצלב – ציור של גוסטאב דורה

לא ארחיב בנושא זה כאן, אך ראוי להזכיר ולציין כי במאמרו האנטישמי הגזעני של ריכארד ואגנר – עליו חתם תחילה בפסאודונים “פרייגדנק” בספטמבר 1850 בעתון Die neue Zeitschrift für Musik – “כתב העת החדש למוזיקה” שהיה יוצא בלייפציג, וחזר לפרסם את פרי הביאושים הזה, תשע-עשרה שנים מאוחר יותר, [בשינויים מינוריים אחדים]  בצורה של חוברת נפרדת – בחתימת שמו המפורש של ריכארד ואגנר

מאמר אותו סיים באקורד צורם ביותר בהזכירו את אותו Ahasvers

שם כתב: 

“עוד יהודי אחד עלינו להזכיר, שחי ביננו כסופר. הוא יצא ממעמדו המיוחד כיהודי ועבר אלינו כדי לבקש גאולה. אותה לא מצא ונתחוור לו שרק עם גאולתנו אנו והפיכתנו לבני אדם אמיתיים ימצא אותה. היות אדם יחד עמנו, פירושו לגבי היהודים – קודם כל לחדול להיות יהודי, ברנה ## חדל להיות יהודי. אך דווקא ברנה בא ללמדכם, שאין להגיע אל גאולה זו בדרך הרווחה והנוחות הקרה והאדישנ, אלא שליכם להיאבק למענה כמונו, ביזע במצוקה וברוב כאב וייסורים 

תנו יד ללא הסתייגות למאבק דמים זה תוך איבוד עצמי – ואז נהיה מאוחדים ודבר לא יפריד ביננו.

אך שימו לב אל לבבכם: תיתכן רק גאולה אחת מן הקללה הרובצת עליכם, גאולתו של אהסוורוס – האבדון” 

 

הבאתי דברים אלה להראות עד היכן יכול להוליך רגש השנאה המבעבעת – שיש בכוחה אף לשבש דעתם של אמנים דגולים.

 

אכן, ביאליק קרא “לזכור את היינה” ואף שלא אמר זאת במפורש, מהקשרם של הדברים שיצאו מפיו ומעטו בהקשר של “הועידה לשפה ותרבות עברית” באוגוסט 1913 בווינא – מתקבל הרושם שהוא כיוון יותר להיינה היהודי – אותו היינה איתו גם בא חשבון סמוי ולמרות שקרא “זכרו את היינה” הטיל עליו את הקללה שמצבתו תהיה “מטולטלת” ופדיון השבוים שלו היה בתרגום שיריו.

ביאליק עצמו תרגם שירים אחדים של היינה שנושאם יהודי מובהק אך תרגמם לשפת יידיש – שבפועל העברית בה דגל ואותה רומם באה להחליף אותה.

ביאליק לא צפה בשנת 1913 את העתיד: כיום, במדינת ישראל, זמינם  על המדף של הקורא הישראלי ממיטב ספרות העולם [ אף שאין לה קשר ישיר ליהדות או לעבריות ] והכל בשפה העברית.

ביאליק עצמו תרגם ועיבד לעברית דווקא את:

 דון קישוט איש למנשא / מיגל דה סרואנטס [תרגום מקוצר ומעובד]

וילהלם טל / פרידריך שילר

יוליוס קיסר (מערכה ראשונה) / וויליאם שייקספיר

 

יצירות שאינן קשורות ליהדות דווקא !

 

אכן עלינו לזכור את היינה – אחד מגדולי המשוררים ומאנשי הרוח שכתבו גרמנית. 

ונדמה כי המצבה הראויה להציב לזכרו הוצבה במלאת 100 שנה להולדתו בפרסום בעתון “המליץ” מיום 17.12.1897 בו מצויין כי גם כאן “בעיר המלוכה” היא סנקט-פטרסבורג, בה היה יוצא “המליץ” באותם ימים:

 

 

 

“הכינו גדולי החכמים והסופרים נשף ספרותי ביום הולדתו וינאמו נאומים על אודות גבור הרוח אשר כל ימיו נלחם מלחמת האור עם החושך והחרות עם העבדות”

 

 

ועל דברי “המליץ” אני ממליץ :

“זכרו את היינה” ותרגמו וקראו ולמדו את היינריך היינה –  ולמדו ממנו והיו גם אתם:

 

גבורי רוח

והלחמו את מלחמת האור עם החושך

והחרות עם העבדות”

 

 

____________

 

ויקטור , מאי, 2018 

 

 

 

.

__________________________

אנדרטה להיינריך היינה

__________________________

 

[01] 2.4.2018 לנוכח פסל היינה בכיכר העיר בהמבורג 

[02] 2.4.2018 מבזקים בטעם המבורג [ר…] בעקבות היינריך היינה בהמבורג

[03] המבורג, 2018 – אנדרטאות : היינה vs. ביסמארק

[00] היינריך היינה : אלוהים הזקן הוא המכין עצמו לקראת מוות

[04] ח.נ.ביאליק :מ”זכרו את היינה” ועד ה”מצבה המטולטלת” למשורר

 

 

הערות שוליים
  1. הושע פרק ט פסוק יז []
  2. היינריך היינה – לגבולם – הוצאת מוסד ביאליק על ידי מסדה כרך 3 – בעמוד 99 – תרגום שמואל פרלמן []
  3. יגאל לוסין -היינה החיים הכפולים – הוצאת שוקן שנת 2000 בעמוד 11 []
סוף עמוד
Google Translator
[render-milim-gtranslate]
Font Controller

+(reset)-

…….[ צ ו ה ר ]…….
מבט אחר; אפשרויות שונות ; תובנות נוגדות ; הערות מועילות; הארות בונות; מחשבות בלתי-מסורקות; אסוציאציות חתרניות; ועוד...ועוד....