פרידריך ניטשה, פאול ריי ולו סאלומה

——————————————————————————–

כאשר פגש פרדריך ניטשה את העלמה לו סלומה בכנסיית סנט פטרוס ברומא, לפי תזמון שזימן את השניים ידידם המשותף פאול ריי הדברים הראשונים שאמר לה ניטשה היו:
 

“מי יודע את הכוכבים ששילחו אותנו במסלולינו זה לעומת זה”

{ רולנד היימן, ניטשה, חיים של ביקורת, בעמ’ 251 }

 היו אלה דברי התפעמות ונבואה כאחת.
התפעמות כיוון שהעלמה הצעירה, שהיתה באותה עת כבת 21 , כבר ידעה להקסים גברים רבים: היא פיתחה סיגנון מיוחד ליחסיה עם גברים: ידידות, בשמחה  כן ;  מין – לא ולא !.
ב 6 במאי 1882 יצא ניטשה בחברתה של לו סאלומה לטיפוס בהרים. הם יצאו מהעירה אורטה-סאן-ג’וליו , השוכנת לחופו של אגם אורטה, טיפסו לפסגת הסקרה מונטה [ ה”הר הקדוש”, בו ממוקם מנזר ממנו נשקף נופו של האגם, שמרכזו אי ועליו מנזר נוסף הוא מנזר סאן-ג’וליו ].

מבט מה”סקרה-מונטה” לאי סן-ג’וליו – אורטה 

האי סאן-ג’וליו באגם אורטה

שם, לנוכח הנוף הפאסטראלי רב ההשראה, פיתח ניטשה שיחה עם לו על זארטוסטרה.

על שיבתו הנצחית, ועל מהויותיו כמייצגות את ערכי הטוב והרע במיתוסים עתיקים.
הם איחרו לשוב מטיולם ואימה של לו סאלומה כבר חשדה כי הפעם חרגה ביתה ממנהגה עם הגברים…

לאחר זמן, כאשר כתבה לו סאלומה את זכרונותיה:

“העמידה פנים שאין היא זוכרת אם באותו טיול הררי נשקה לניטשה, אף-על-פי שלימים הודה לה “על החלום המקסים ביותר של חיי”.

היא אפילו טענה שהוא הציע לה נישואין והיא דחתה את הצעתו.

את ספרו “כה אמר זרטוסטרא” החל לכתוב לאחר שנותקו היחסים ביניהם, אך בספרו “הנה האיש” הוא מספר על “ההריון” בן 18 החודשים של הספר.

בספר זה הוא קושר ומקשר בין קשריו עם לו סאלומה – והשיר “המנון לחיים”, שאת מילותיו כתבה לו סאלומה, וניטשה , הפילוסוף הצעיר, הלחין להם מוזיקה.
כה כתב ניטשה על “כה אמר זראטוסטרה” :

“ולבסוף, הרי בו כלולה גם התחלתו של זרטוסטרא עצמו, בקטע שלפני האחרון, בחלק הרביעי של הספר, נמסר רעיון היסוד של זרתוסטרא. וכן שייך לתקופת ביניים זו “ההמנון לחיים” ( למקהלה מעורבת ולתזמורת ) שהפרטיטורה שלו הופיעה לפני שנתיים בהוצאת א.ו. פריטש: וייתכן שהוא אות בלתי מבוטל למצבי אותה שנה, כשהפאתוס המחייב החלטות, המכונה בפי “הפאתוס הטראגי” שכן בי עד מלאת. באחד הימים עתידים להשמיעו לזכרי. ומכיוון שמהלכות שמועות מטעות, מן הראוי להעיר, שהטכסט של ההמנון לא משלי הוא, כי אם פרי השראתה הנפלאה של רוסיה צעירה, אתה מיודד הייתי בימים ההם, העלמה לו פון סאלומה. כל היודע בכלל להפיק את המשמעות ממילותיו האחרונות של השיר, יגלה גם למה בחרתיו והערצתיו: יש בהן גדלות. הכאב איננו נימוק נגד החיים: “אם לא נותר עמך אושר לתתו לי, הבה ! יסורים עוד עמך…” ייתכן שגם במוסיקה שלי מצויה גדלות במקום זה. ( התו האחרון של קלארינט א הוא CIS ולא C. טעות דפוס”

{ שקיעת האלילים “הנה האיש” ECCE HOMO בעמ’ 213, תרגום ד”ר ישראל אלדד, הוצאת שוקן } 

מסתבר שניטשה ייחס משמעות רבה למילותיה של לו סאלומה ואף הלחין את היצירה כיצירה למקהלה מעורבת ולתזמורת. היצירה מוכרת גם בצורת שיר [ליד] והנה כמה דברים שכתב ניטשה ללו סאלומה בסוף אוגוסט 1882:

“לו יקירתי, יצאתי את טאוטנבורג למחרת יציאתך, גאה מאוד בליבי ואמיץ מאוד – בגלל מה בעצם ? עם אחותי לא הרביתי לדבר עדיין, אך די הצורך לשלח חזרה את רוח הרפאים החדשה אשר צפה, אל האפס שממנו נולדה. בנאומבורג שוב היתה עלי ידו של שר המוסיקה – והלחנתי את שירך “תפילה אל החיים” ; וידידתי הפריזאית אוט, בעלת קול חזק ועשיר הבעה להפליא, תשיר אותו פעם באזניך ובאזני”

{ שקיעת האלילים אגרות בעמ’ 357, תרגום ד”ר ישראל אלדד, הוצאת שוקן}

 היא טענה כי ניטשה פרץ בבכי כאשר קרא את השיר שכתבה  “על הכאב”.או GEBET AN DAS LEBEN  ובתרגום “תפילת-חיים” או “תפילה לחיים” או “המנון לחיים”.

ממערכת היחסים הרופפת והמורכבת הזו – בה עלו בליבות שלושת הסטודנטים גם מחשבות מעורפלות כי “יחיו בשלישיה” – נותרה התמונה שלמעלה, המציגה את פול ריי פילוסוף יהודי ששמו שקע בין דפי ההסטוריה, באמצע פרידריך ניטשה, שנתגלה כאחד הפילוסופים המשפיעים על המאה העשרים, ולו, האשה שסרבה לכל הגברים – ואף לבעלה….
שני הגברים שהתחרו על ליבה – מושכים בעגלה ולו מנופפת בשוט-צעצוע.

על גב התמונה כתב ניטשה בבדיחות הדעת את הפסוק שכה רבות צוטט מפיו ברצינות תהומית:

“כשאתה הולך אל האשה – אל תשכח את השוט”

 
היתה זו בדיחות הדעת בין ידידים, לא יותר מכך !