.

       דדאלוס ואיקארוס         

 

 

סטיפן דדאלוס – הדמות הראשית ברומן הראשון של ג’יימס ג’ויס “דיוקן האמן כאיש צעיר” יופיע גם כדמות מרכזית ב”יוליסס” – הרומן שנכתב לאחר שהרומן הראשון פורסם. 

בפרק ה 18 – “פנלופה” של “יוליסס”, המונולוג הארוך של מולי בלום [ המשתרע על כ 45 עמודים ללא סימני פיסוק כל שהם ! ] מולי בלום “מפטפטת” את מהלך חייה כפי שהוא עולה בגלי זכרונותיה ובזרם התודעה שלה, ובו מוזכרות גם עלילותיה עם הגברים בחייה.

כפי שנראה להלן, במהלך הווידוי השוצף, יעלו לא רק חוויותיה ותגובותיה למפגש האבהבהים שהתקיים בשעה ארבע אחר הצהריים עם בוילאן – האמרגן של הזמרת המשמש גם כמאהב לעת מצוא של מולי בלום – אלא גם קשרים נוספים שלה, לפני שהכירה את בעלה ליאופולד בלום – וגם לאחר שכבר נישאה לו. רשימה זו היא מה שניתן לכנות “הקטלוג של מולי בלום – סטיפן דדאלוס “ כמשקל נגד ל “הקטלוג של ליאופולד בלום“

בין השמות העולים בזרם תודעתה של מולי בלום, יתגנב גם שמו של סטיפן דדאלוס, וכדי להטיב להבין את ההקשר – בין אותה דמות המופיעה גם ברומן הראשון וגם ברומן השני – ראוי להקדים כמה מילים על דמות זו, המתחילה את דרכה ברומן הראשון מילדותו ועד להפיכתו מתלמיד של בתי אולפנה נוצריים מחמירים למי שהחליט להיות אמן פורץ דרך, ועתה ב”יוליסס” הוא בוגר יותר הוא כבר סטודנט באוניברסיטה ומשורר.

 

השם סטיפן דדאלוס

 

השם “סטיפן דדאלוס” הוא שם רב משמעות עבור ג’יימס ג’ויס. נראה כי לראשונה הוציא שם זה מתחום היחיד שלו, כאשר חתם

Yours heroically, Stephen Deadalus

לאמור

“שלכם בהרואיות, סטיפן דדאלוס”.

ביום 23 ליוני 1904 במכתב לידידיו גוגארטי [ הוא “באק מאליגן” – שב”יוליסס”] וקונסטנטין קוראן, כאשר העביר להם לקריאה פרקים מספר בשם “סטיפן הירו” [ גיבור ] Stephen Hero – שג’ויס היה עסוק בכתיבתו – כששמו המלא של אותו גיבור הוא ” סטיפן דדאלוס.

ההזדהות הזו של הסופר שבדרך, עם הספר שבדרך, נעשתה סמוך [סמוך עד לעורר מחשבה ] למועד פגישתו הטראומטית עם נורה ברנאקל – ה 16 ליוני 1904 כפי שתוארו בפוסט קודם “כשג’ויס פגש בנורה”

 

אחיו של הסופר, סטניסלאוס ג’ויס,  בספרו My Brother’s Keeper  [ “שומר אחי” ] מצטט את ג’יימס שכתב, בתגובה להופעת ספר בחתימת שם-עט [ Pseudonym ] כי:

“אחרי הכל, ספרות בחתימת שם-עט, נושאת עימה יתרון, להודות בספרות רעה בחתימה אמתית, הינה , במידה מסוימת לשמר את הרע”.

אך, ג’יימס ג’ויס עצמו, נזקק לשם עט זה לא רק במכתב פרטי-אישי לחבריו [ לפני שנתן פומבי לשמו של הגיבור] אלא הוא עצמו פרסם שלושה סיפורים, מאלה שירכיבו לאחר זמן את קובץ סיפוריו הראשונים “דבלינאים” בחתימת הסופר “סטפן דדאלוס”

הראשון בסיפורים שפורסם בחתימה זו, היה הסיפור “האחיות” The Sisters שפורסם ביום 13.8.1904 בעתון הדבלינאי The Irish Homsteat

כפי שניתן לראות בתצלום הפרסום המובא כאן:

 

 

על הסיפור “האחיות” חתם: סטיפן דדאלוס כפי שניתן לראות מתצלום מוגדל של חתימת המחבר:

 

“האחיות” בחתימת “סטיפן דאדאלוס

ג’יימס ג’ויס, יחזור על חתימה זו של “סטיפן דדאלוס” גם בסיפור אוולין  [ Evelin ] שפורסם ביום 10 בספטמבר 1904 וגם בסיפור שלישי “לאחר המרוץ” שפורסם ביום 17 בדצמבר 1904

את הרומאן “סטיפן הירו” יבקש להשליך לאש, ורק אחותו היא שהצילה אותו מכליה מוחלטת.

על ספר זה התכוון ג’יימס ג’ויס, לגירסת אחיו סטניסלאוס, לחתום בפסיאודונים : Stephanus Deadalus Pinx it

כלומר : “זהו העתק של יצירה שנכתבה במקור על ידי סטפאנוס דדאלוס.”

( הביטוי Pinx it   המשמש בעיקר לציון שמציינים ציירים המעתיקים ציור של אחד היצירים הגדולים “[המקור] צוייר על ידי ______ שמו של הצייר]

שמו של סטיפן דדאלוס ינדוד מיצירת הביכורים “סטיפן הירו” לרומאן המוגמר הראשון, “דיוקן האמן כאיש צעיר”, ומשם יגיע לרומאן רב ההיקף “יוליסס”.

שם זה הינו בפועל הרכבם של שני שמות משני מקורות תרבותיים עתיקים שונים:

 

Stephen

 

סטיפן או כמקובל ביוונית סטיפאנוס, הינו הקדוש המעונה הראשון על מזבח הנצרות אשר נסקל על ידי ההמון בירושלים כשמראהו של ישו הצלוב לנגד עיניו:

סטיפאנוס – המרטיר הנוצרי הראשון

 

לפי שמסופר בברית החדשה ב”מעשה השליחים” פרק ז” פסוקים  54-58 :

“שָׁמְעָם [ ההמון ] אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּעֲסוּ עַד עֹמֶק לִבָּם וְחָרְקוּ עָלָיו שִׁנֵּיהֶם;

וְהוּא מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּמַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה. רָאָה אֶת כְּבוֹד אֱלֹהִים וְאֶת יֵשׁוּעַ עוֹמֵד לִימִין הָאֱלֹהִים

וְאָמַר: “הִנְנִי רוֹאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם פְּתוּחִים וְאֶת בֶּן־הָאָדָם עוֹמֵד לִימִין הָאֱלֹהִים.”

אַךְ הֵם צָעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, בְּאָטְמָם אֶת אָזְנֵיהֶם, וּכְאִישׁ אֶחָד הִסְתָּעֲרוּ עָלָיו,

הֲדָפוּהוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר וְסָקְלוּ אוֹתוֹ בַּאֲבָנִים.”

דמותו של סטיפן, המרטיר הנוצרי הראשון, הפכה אותו לאחד מקדושי הכנסיה, וחגו – חג סטיפן הקדוש,  נחוג ב 26 בדצמבר, ועל שמו כנסיות לרוב בכל רחבי העולם הנוצרי.[ המפורסמת היא סט. שטיפן – הקתדרלה של וינה ].

 

 

דדאלוס

שם המשפחה שבחר ג’ימס ג’ויס לגיבורו הוא על שמו של דדאלוס.

האפיגרם שהציב ג’ויס בראש ספרו “דיוקן האמן כאיש צעיר” , מפנה לספר השמיני ב”מטמורפוזות” של אובידיוס שורה 188:

“סח האמן – ‘השחקים לא יסגור – בשמים אעופה !

ארץ ידביר ומלואה – האויר במרום לא למינוס ! ‘

סח ולמד אומנות חדשה, לא ידע עוד רזיה:

הוא את הטבע חידש. נוצות הוא מניח בסדר

בקטנות הוא מתחיל, בגדולות יסיים – ונראות הן…”

אובידיוס מטמורפוזות, תרגום שלמה דיקמן, עמ’ 302 

 

במבוא לספר השמיני במטמורפוזות של אובידיוס מופיע תיאור מקוצר של עלילת דדאלוס:

“שיבת מינוס לכרתים. תמצית הסיפור על אודות מינוטאורוס. כתר-אריאדנה הופך למערכת כוכבים. דדאלוס האדריכל, שבנה את הבלבלת (לאבירינטוס) נמלט עם איקארוס בנו מכרתים על זוג כנפיים מלאכותיות. איקארוס מסיח את דעתו מהוראות אביו ונופל לים” (עמ’ 293)

על פי האגדה, דדאלוס ובנו איקארוס הצליחו להמלט מהלבירינט [ בזכות היכרותו של דדאלוס את דרכיו ומסתריו ] מינוס אסר את דדאלוס ובנו במגדל, כדי שלא יוכלו להימלט שנית. דדאלוס אסף נוצות של ציפורים שעפו מעל המגדל והצליח בעזרת דונג להדביק מהן מערכת כנפיים איתה הצליחו דדאלוס ובנו איקארוס להמריא ולברוח מן המגדל.

אזהרתו של דדאלוס לבנו איקארוס היתה לא להגביה עוף כדי שהשמש לא תמס בחומה את הדונג שאפשר את הדבקת הכנפיים. הבן לא שעה לעצת אביו להמריא לגובה וכאשר קרב לשמש המסו קרניה בחומן את הדונג והוא נפל ומת.

 

הדואליות המרכיבה את שמו של גיבור “דיוקן האמן כאיש צעיר” היא זו המכתיבה גם את הקונפליקט בו הוא נמצא :

מצד אחד:

המסורת הנוצרית של סטיפן המרטיר הנוצרי – הסמל את הרקע של סטיפן הצעיר הלומד בפנימיה נוצרית ישועית שהמשמעת בה היא קפדנית ומדכאת, וחייו נתונים להשפעתן המצמיתה של הדוגמות הנוצריות המוסרניות והצבועות.

 

ומצד שני:

השאיפה להגביה עוף, לעבר חופש ולבריחה מכבלי הדת, המתאפיינת בשם המשפחה – הוא שמו של הארכיטקט האומן אשר באומנות החדשה שלמד – “את הטבע חידש” – מבקש לשנות סדרי עולם.

 

בפועל זה סיפורו של סטיפן [הוא ג’יימס ]  דדאלוס [הוא ג’ויס] .

מבקרים רבים מגדישים כי “דיוקן האמן כאיש צעיר ” הוא רומאן “סמי-אוטוביוגרפי”.

אכן מי שעוקב אחרי פרטי חייו האישים של ג’יימס ג’ויס ימצא הקבלות רבות מאוד בין פרטים רבים והתרחשויות שבספר ובין קורות חייו הריאליים.

ניתן לאמר כי “דיוקן האמן כאיש צעיר” הוא תיאור פיוטי, אך בה בעת ריאלי, של תהליך חניכתו של סטיפן והפיכתו לדדאלוס.

תהליך זה, בפועל המעבר מדמותו של סטיפן: התלמיד הרגיש, המתבדל, אך גם המדוכא והמפוחד בקלונגואוז Clongowes ואחר כך בבלוודרה Belvedere  – שני מוסדות נוצריים מחמירים ומדכאי יצרים ורגש –  בהם למד גם ג’יימס ג’ויס הנער –  אל הסופר המתחיל השואף “הלאה מכאן ! הלאה מכאן !” (עמ’ 222) , כלומר התבגרותו ל”דדאלוס”, עד לקריאת הסיום, שאינה אלא התחלה:

תחילת הדרך אל יוליסס:

“אב קדמון, אומן קדמון , היה בעזרי עתה ולעדי עד”

תהליך ההשתנות שעובר סטיפן עד להיותו לדדאלוס

כנער בודד סטיפן מוצא עצמו נמשך לרחובות הזימה האפלוליים של דבלין: כמו בפרק השני של הספר:

להלן קטעים מתוך “דיוקן האמן כאיש צעיר ” להדגים את תהליך ההתבגרות ההתפקחות והחניכה:

“רגעים אלה חלפו ולהבות אש התאוה האוכלת חזרו והתלקחו. דברי השיר פסקו מפיו והצעקות העילגות והדיבורים הגסים שלא בוטאו הגיחו ממוחו וניסוי לפרוץ להם מוצא. דמו נסער בו. משוטט היה אנה ואנה ברחובות האפלים והמרופשים, נועץ עינים בחשכתם של סימטאות ומבואות ומקשיב רב-קשב לכל קול. מנהם היה לעצמו כחיה תועה משחרת לטרף. הוא רצה לחטוא עם יצור אנושי כמותו, לכפות על יצור כמותו לחטוא עמו ולשיש עמה בחטא. הוא חש באיזו הויה אפלה היורדת עליו באין מעצור מתוך האופל, הויה סמויה ומרחשת כשטפון הממלאה אותו כל-כולו. רחשה כיתר את אזניו כרחש המון בשנתו; זרמיה הסמויים חדרו אל ישותו. ידיו נקפצו בעוית ושיניו נתהדקו, כשנשא את יסורי חדירתם. ברחוב היה פושט זרועותיו כדי לתפוס את הדמות הרפה הנמוגה שחמקה ממנו וגירתה אותו; והזעקה שחנקה זמן כה רב בגרונו פרצה מבין שפתיו. היא נתמלטה ממנו כיללת יאוש מגיהינום של מתיסרים וגועה ביללת-תחנונים נזעמת זעקה על זניחה מרושעת, זעקה שהיתה אך הדו של שרבוט גס שקרא על כתלה המנטף של משתנה.”

“דיוקן האמן כאיש צעיר”, עמ’ 88  תרגום מאנגלית אברהם יבין ודניאל דורון

דברים אלה היו אך מבוא לקראת ההתרחשות הממשית – שתבוא מיד לאחר מכן – מפגשו הראשון של סטיפן הנער המתבגר עם זונה:

“הוא נדד לתוך מבוך של רחובות צרים ומזוהמים. מהסימטאות המלוכלכות שמע תרועות הפקרות צרודות ומריבה וזמרת שיכורים סורחת. הוא המשיך דרכו בלא פחד, תוהה שמא נקלע לרובע היהודים. נשים ונערות לבושות חלוקים ארוכים ססגוניים עברו ברחוב מבית לבית. רשולות היו ומבושמות. רעד אחזו ועיניו כהו. להבות הגאז הצהובות עלו לפני ראייתו הנעכרת נוכח השמים המתערפלים, בוערות כמו לפני מזבח. לפני הפתחים ובפרוזדורים המוארים התאספו חבורות מקושטות כלקראת איזה פולחן. הוא נמצא בעולם אחר; הקיץ מתנומת דורות. באמצע הכביש עמד מלכת, לבו הומה ומהמה בחזהו. צעירה לבושה חלוק ורוד ארוך הניחה את ידה על זרועו לעצרו והביטה בפניו. היא אמרה בעליצות:- ערב טוב, וילי יקירי!

חדרה היה חמים וחינני. בובה ענקית ישבה פשוקת רגלים בכורסה המרווחת שליד המיטה. הוא ניסה לשדל את לשונו לדבר כדי שייראה נינוח בשעה שהיה מביט בה בפשטה את חלוקה ורואה את התנועות המודעות הגאות של ראשה המבושם. שעה שעמד דומם באמצע החדר באה אליו וגיפפה אותו בעליצות ובכובד ראש. זרועותיה העגולות הצמידוהו אליה בחזקה, והוא, בראותו את פניה נשואות אליו בשלוה רצינית ובחושו את שדיה עולים ויורדים חמימים ושלוים, כמעט שפרץ בבכי היסטרי. דמעות גיל והרוחה התנוצצו בעיניו המתענגות ושפתיו נפשקו אך לא אמרו דבר. היא שיכשכה את ידה בשערו וכינתה אותו שובב קטן.

– תן לי נשיקה, אמרה. שפתיו לא אבו לנטות אליה ולנשקה. הוא רצה להיות חבוק בחזקה בזרועותיה ומלוטף לאט, לאט, לאט. בזרועותיה חש שהוא נעשה לפתע חזק וחסר מורא ובוטח בכוחו. אך שפתיו לא אבו לנטות אליה ולנשקה. בתנועה פתאומית כפפה את ראשו ואיחדה את שפתיה עם שפתיו. וכוונת תנועותיה נסתברה לו מתוך עיניה המורמות הכנות. בזה לא יכול עוד לעמוד. הוא עצם את עיניו, התמסר לה בגוף ובנפש, כשאינו חש דבר מלבד הלחץ האפל של שפתיה הנפשקות ברוך. הן נלחצו אל מוחו כמו שנלחצו אל שפתיו, כמעבירות לשון סתומה; וביניהן חש לחץ רהוי, לא נודע, אפל מעלפון החטא, עדין מצליל או מניחות.”

“דיוקן האמן כאיש צעיר”, עמ’ 88  תרגום מאנגלית אברהם יבין ודניאל דורון 

סטיפן, השבוי במלתעות החטא והזימה הלופתות אותו, אינו יכול להן, כולו נתון לעולם פלאי חדש מפתה ומחטיא זה:

ביטוי לכך נמצא בתחילת הפרק שלישי של “דיוקן האמן”:

“לילה זה יהיה ליל סוד קודר. אחרי השקיעה המוקדמת יאירו הפנסים הצהובים, פה ושם, את האזור המסואב של בתי הזונות. עקלקלות ילד הלוך ושוב ברחובות, מצר כל הזמן את חוג מהלכו, בחיל של פחד וחדוה, עד שלפתע ינחוהו רגליו אל מעבר לפינה חשוכה. הזונות תהיינה יוצאות אותה שעה מבתיהן, מכינות עצמן ללילה, מפהקות בעצלתיים אחרי שנתן ונועצות מכבנותיהן בקווצות שערן. הוא יעבור על פניהן בשלוה, מצפה ליקיצת פתע של רצונות או לקריאת פתאום שיקרא בשרן המבושם והרך לנשמתו אוהבת החטא. אולם בעודו משחר לאותה קריאה, יהיו חושיו, הטפושים רק מחמת חשקו, חשים בחריפות בכל אשר יפצעם או יביישם: עיניו בטבעת של קצף בירה על שולחן מעורטל או בתצלום של שני חיילים עומדים דום או במודעת תיאטרון צעקנית; אזניו בלשון העילגים המתמשכת של הפניות:- הלו, ברטי, החלטת לאן?

– אתה הוא, גוזלי?- מספר עשר. נלי הרעננה מחכה לך.- ערב טוב, אישי! תיכנס לבלות רגע?המשואה שעל עמוד דפדפתו התחילה פורשת זנב שהלך הלוך והתרחב כזנבו זרוע העינים והכוכבים של טווס; וכאשר נגרעו מן המשואה עיני אבריה וכוכביהם התחילה מצטנפת שוב לאט לאט, האברים שנתגלו ונתעלמו היו עינים הנפקחות ונעצמות; העינים הנפקחות ונעצמות היו כוכבים הנולדים וכבים. מחזורם העצום של החיים המכוכבים נשא את מוחו היגע החוצה אל שוליו ופנימה אל מרכזו, ומוסיקה רחוקה ליוותה אותו החוצה ופנימה. איזו מוסיקה? המוסיקה קרבה והוא נזכר במלים, מלות אותו קטע שיר של שלי על הלבנה הנודדת ערירית, חיוורת מלאות. הכוכבים התחילו מתפוררים וענן של אבק כוכבים דקיק נפל דרך החלל. האור המעומעם נפל קלוש יותר על העמוד שעליו התחילה משואה שניה נפרשת ופושטת החוצה את זנבה המתרחב. זו היתה נפשו שלו היוצאת לחיי מסה, פורשת עצמה חטא אחר חטא, פושטת החוצה את משואות כוכביה הבוערים ושבה ומצטנפת, מועמת אט אט, מכבה אורותיה ואשיה. הם כבו; והאפלה הקרה מילאה את התוהו.

“דיוקן האמן כאיש צעיר”, עמ’ 90  תרגום מאנגלית אברהם יבין ודניאל דורון

 

 

 

_________

פורסם לראשונה ביום 6.3.2009 ב”קפה דה מרקר”

 

 

---

.

 

.