שירה - ויקטור, מילים : דפים-בין תחומיים

[1.1] בעקבות היינה לדיסלדורף ואילך…

5 בינואר, 2014

היינריך היינה בין לורלי-הגרמניה [ משמאל ] לחרות הצרפתית [מימין ]

המסע בעקבות היינריך היינה ועוללות לורליי, התחיל כמאתיים קילומטר צפונית למקומות שעל נהר הריין שם “התגלתה” דמותה של לורליי – לאלו שהגו אותה, ובראו אותה וייצרו אותה – יש מאין, ועד שהפכה לאגדה מתרוננת בפי כל ואולי אף מיתוס מחלחל.

עבורי, לורליי נולדה במקום לידתו של מי שהפך אותה לדמות רבת תעלומה והשפעה על רבבות של אנשים, אשר מעלים אותה על זכרונם, ומשתמשים בה כסמל, ושרים לה שירים, ומחברים לה לידר, ומציירים את דמותה בציורים, – וכוונתי לעיר דיסלדורף שעל הריין, בה נולד ביום 13.12.1797 , הארי הינההשם Harry ניתן לו לכבודו של סוכן טקסטיל ממנצ'סטר עימו עמד אביו בקשרי מסחר. אביו, סמסון [ שמשון ] היינה, סוחר טקסטיל ואמו צפורה שהיתה מכונה בטי [ קיצור של אליזבט ] שהיתה בת למשפחת רופאים יהודיים לבית ואן גלדרן, שמוצאה בהולד.

בסיפרו “אידיאות / ספר ל-גראן” מספר היינה על ילדותו, ומעיד על עצמו שנולד בעיר דיסלדורף :

“כן מאדאם, שם נולדתי, ואני מציין את הדבר במפורש, שמא אחרי מותי יתחילו שבע ערים …לריב זו עם זו על הכבוד להיות עיר מולדתי. דיסלדורף היא עיר על הריין, שם חיים שש עשרה אלף איש; ועוד מאה אלף חוץ מזה, קבורים שם, ובכללם כמה וכמה שאימי אומרת עליהם כי מוטב שהיו חיים עדנה, כגון סבי ודודי, האדון פון-גלדרן הזקן והאדון פון-גלדרן הצעיר, שהיו שניהם דוקטורים מפורסמים כל כך, ואנשים רבים כל כך ריפאו ממות, ואף-על-פי-כן הם עצמם מתו((היינריך היינה, “אידיאות / ספר ל-גראן”(1826), פרק ו’ עמ’ 21 – תרגום שמואל פרלמן, הוצאת מוסד ביאליק, 1954))

משהו על שורשיה היהודיים של משפחת אימו ניתן לראות בצוהר-משפחת-האם

על דיסלדורף עיר הולדתו ועל ביתו ברחוב בלוקר יכתוב היינה:

“העיר דיסלדורף יפה מאוד, ומי שמהרהר בה מרחוק, והוא במקרה נולד בה, יעברנו רגש מופלא. אני נולדתי שם, ויש לי הרגשה כאילו עלי לקום וללכת הביתה, ובאמרי ‘ללכת הביתה’ מתכוון אני לרחוב בולקר ולבית שבו נולדתי. זה הבית עתיד להיות מענין מאוד, ולאשה הזקנה שהוא נחלתה, שלחתי להגיד לבל תמכור, חלילה, את הבית. במחיר הבית כולו ספק אם תקבל עתה אפילו כדי מתן שיתנו מקץ ימים האנגליות האציליות, המוצעפות ירוק, למשרתת אשר תראה להן את החדר, שבו נפקחו עיני לראות אור-עולם, ואת פנת הלול, שבו היה אבא רגיל לכלוא אותי אם אכלתי ענבים גנובים, וגם את הדלת החומה, שעליה לימדתני אימי לכתוב בגיר את האותיות – אי שמים ! מדאם, אם אהיה לסופר מפורסם, הן עלה הדבר לאימי המסכנה בעמל רב מידי”((אידיאות / ספר ל-גראן, בעמ’ 22))

זכרונות אלה של היינה על ביתו ברחוב בלוקר בדיסלדורף, מתייחסים בפועל לבית בו חי עד הגיעו לגיל 17 בערך, שכן אז עבר לפרנקפורט א-מיין ואחר כך להמבורג. מי שיתגלה כמשורר היינריך היינה, יצר את מירב יצירתו – במקומות אחרים. כאן, ברחוב בלוקר בדיסלדורף, נולד וחיי את חיי נעוריו – אך הבית הזה הפך והיה ציון דרך בשימור שמו וזכרו של המשורר האהוב, [שכתב גרמנית] והפובליציסט השנוא [ בעיקר על הגרמנים ].

המבקר כיום במדרחוב הנינוח, החינני והצבעוני החוצה את לב העיר הישנה של דיסלדורף, יבחין עד מהרה בבית המצוי היום במספר 53 – והוא “בית הולדתו של היינה”.

למרות שהכל מזהים את ב”בית-היינה” כבית השוכן ברחוב בלוקר 53 – הביוגרף לודויג מרכוזה מצביע על בית מס’ 10 באותו רחוב כבית הולדתו של היינריך היינה. ועל כך הרחבה ב צוהר-מרקוזה

חרף דברי מרקוזה, עדויות בנות למעלה ממאה שנה מקשרות את הבית ברחוב בלוקר 53 למשורר היינריך היינה.

בשעתו הוצב בחזית הבית, מעל קומת הקרקע, לוח ברונזה ועליו דמותו של המשורר – ומתחת דמותו, ציטוט דבריו על עירו ומקום ביתו [שתרגומם לעברית צוטט לעיל].

גלויות עליהן תצלום “בית הולדתו של היינריך היינה” ובמרכזו התבליט עם דמותו והכיתוב, על זכרונותיו החמים מאותו בית ילדות, היו נמכרות לתיירים שהיו “עולים לרגל” לדיסלדורף, לביתו. שיריו הליריים היו אהובים ומושמעים בפי כל, ואף שימשו טקסטים ללידר רבים שהלחינו מיטב הקומפוזיטורים הגרמניים בני התקופה הרומנטית. גלויות אלה הי משמשות את מעריציו הרבים ועליהן היו משגרים דרישת שלום, מלוות בציטוט כמה מילות אהבה, ליריות אך גם מרירות וכואבות, מ”ספר השירים” “Buch der Lieder”- שהיה הפופולרי בספריו של המשורר הגרמני האהוב.

בצד האהבה שזכה לה היינריך היינה בשל שיריו משובבי הנפש, מאמריו ורשימותיו העיתונאיות, ביחוד אלה שכתב בגלותו בצרפת – בהם שם ללעג בלשונו העוקצנית את הלאומנות הגרמנית – העמידו לו שונאים ומתנגדים רבים – והוא סבל רבות מידיה הגסות של הצנזורה.

להלן כמה דוגמאות של גלויות ישנות המציגות את הבית:

גלויית דואר משנת 1909 – בית הולדתו של היינה

וגלויה נוספת משנת 1911 – ובפינה הגדלה של לוח הזכרון לכבודו של היינה

גלויית דואר משנת 1912 – בית הולדתו של היינה

גלויית דואר משנת 1919 – בית הולדתו של היינה המשמש כמאפיה

תצלום משנת 1930 – בית הולדתו של היינה המשמש כמאפיה

לוח ברונזה זה, המכבד את זכרו של היינריך היינה, הוסר בגסות בשנת 1940 והותך לטובת “המאמץ המלחמתי שבו נתונה גרמניה” – וכך הועלה זכרו של מקלס הלאומנות הגרמנית, קורבן בידי בריוני המפלגה הנאצית, שניסו למחות את זכרו של היינריך היינה מבית הולדתו ומעירו.

ברוח נאצית דומה נהגו פרנסי העיר המבורג, כאשר הורו להסיר ולהתיך, לטובת המאמץ המלחמתי, גם את פסל הזכרון שהוצב לכבודו בגן העיר המבורג – עיר בה חי ופעל שנים אחדות.

פסל היינה בגן העיר בהמבורג – לפני שהוסר על ידי הנאצים

היתה זו, לדאבון הלב, “ירידת מדרגה” בנסיונות להעלים את דמותו של המשורר מהמרחב הציבורי ולנסות לטשטש את מקורותיו בעיר דיסלדורף, שבין השאר התבטאו בהתנגדות עזה בסוף המאה ה-19 שהביאה למניעת הצבתה של האנדרטה שהוזמנה על ידי אליזבט (“סיסי”) קיסרית אוסטריה לכבודו של היינה, ומשסרבו ערים נוספות בגרמניה להצבתה בשטחן נשלחה זו לארה”ב ומוצבת כיום בברונקס שבניו יורק.

ה”טקס” הנאצי של ‘שריפת הספרים’ – ברלין, 10 במאי 1933

שמו של היינה מוזכר ומצוטט כל אימת שמוזכר אותו הטקס מעורר החלחלה – טקס שריפת הספרים – שהתרחש ביום 10 במאי 1933 בכיכר האוניברסיטה של ברלין.

הביאוגרף של היטלר, איאן קרשו, כותב על כך בעמ’ 407-8 לספרו:

“הרגע המסמל את כניעת האינטלקטואלים הגרמניים ל”רוח החדשה” של 1933 בא ב 10 במאי, עם שריפת ספריהם של סופרים שלא היו מקובלים על המשטר. “כאן שוקע לאדמה הבסיס האינטלקטואלי של מהפכת נובמבר,” הכריז גבלס לנוכח החזיון הראוותני בכיכר האופרה בברלין, האוטו-דה-פה הגדול שלתוך להבותיו הושלכו 20,000 ספרים של משוררים ופילוסופים, סופרים ומלומדים. אבל ה”פעולה נגד הרוח הלא גרמנית” – שריפת הספרים בכל האוניברסיטאות של גרמניה בליל החרפה ההוא – לא היתה פרי יוזמתו של גבלס. יוזמיה היו ראשי איגוד הסטודנטים הגרמניים Deutsche Studentenschaft שביקשו לאגף את יריבתם, התאחדות הסטודנטים הנציונאל-סוציאליסטיים (NSDSAtAB ) לא רק ארגוני סטודנטים נאציים לקחו חלק בכך. גם ארגונים אחרים בימין הלאומני היו מעורבים במעשה. המשטרה ורשויות מקומיות התנדבו לסייע בסילוק הספרים שנועדו לשריפה מן הספריות הציבוריות. פקולטות וסנאטים באוניברסיטאות כמעט שלא הרימו קול מחאה נגד “הפעולה”. חבריהם, להוציא מעטים, עמדו סביב המדורות. המשורר היינריך היינה, שגם יצירותיו אוכלו בלהבות, כתב:

“במקום ששורפים ספרים שם ישרפו גם בני אדם”

כאן סרטון פרופגנדה שצולם על ידי הנאצים ל”פיאור” אותו אירוע מביש:

קישור-ישיר

אציין כי בין השמות המוזכרים בסרט זה [ שנעשה כחלק מהפרופגנדה הנאצית ] לא מוזכר שמו של היינה בין שמות היוצרים שאת ספריהם משליכים לאש [ כגון, קארל מארקס, היינריך מאן, אריך מריה רימארק, זיגמונד פרויד ואחרים , ששמם הוקרא והוקע בפומבי ]. גם ברשימת הספרים שנשרפו באותם ארועים – כפי שניתן לראות בקישור זה – שמו של היינה אינו מופיע – אך הציטטה שלו מהמחזה “אלמנסור” משנת 1821:

Das war ein Vorspiel nur. Dort wo man Bücher verbrennt, verbrennt man am Ende auch Menschen

(הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם).”

זוכה לציטוטים אין קץ, וגם האמן הישראלי מיכה אולמן שילב אותה כחלק מהאנדרטה שהטמין מתחת לאדמה בכיכר האוניברסיטה של ברלין הנקראת כיום כיכר באבל – אנדרטה משנת 1994-5 שזכתה לכינוי “הספריה”, לאחר שאולמן זכה בתחרות בין לאומית, לציין ארוע מביש זה שתוזמן ואירע ברוב עם וברעש גדול לנוכח האוניברסיטה של ברלין, בהשתתפותם של סטודנטים גרמניים רבים, שהשליכו בהתלהבות חסרת בושה ספרים אל המדורה.

מתצלומים של הכיכר בה הוטמנה האנדרטה מתחת לפני האדמה [ האם הצעתו של מיכה אולמן זכתה במקום ראשון, משום שהיא מצניעה את האירוע שצריך להזכר ולצרוב את העין של כל העובר במקום ? – איני יודע, אך אוכל להעיד כי בשניים מביקורי בכיכר זו, בברלין, בקושי הבחנתי בה, [ את עיני ואת תשומת ליבי, משך סוסו של פרידריך הגדול השועט ופניו מזרחה….] ומבחינה זו הצליחו פרנסיה של העיר ברלין, מצד אחד לא לפסוח על אירוע כה מזעזע בתולדות עירם ומצד שני לציין אותו בנימוסיות ברלינאית מהוגנת, שלא תעורר יתר על המידה את הרוחות הרעות ששריקתן עדיין מהדהדת אצל אוהבי ספר באשר הם…

הכתובת

הספריה הריקה

האנדרטה [ שהמקום להבליט מצניעה את הארוע ]

לאחר שהכתובת המצביעה על ביתו של היינה ברחוב בלוקר 53 בדיסלדורף הוסרה בשנת 1940, השאיר בכל זאת בעל המאפיה שהיתה במקום, פינת זכרון למשורר הגדול שהתגורר פעם במקום שהוא מייצר בו באותה עת לחמים והציב בחדר פנימי ומוסתר תמונה של היינה כמחוות זכרון למשורר .

חדר הזכרון להיינה בחדר פנימי של המאפיה ברחוב בולקר 53

גם אחרי מלחמת העולם השניה, לא הושב מעמדו של היינה בעיר דיסלדורף למה שהיה קודם לכן במהרה.

בשנת 1953 הוקמה האנדרטה הראשונה לזכרו – וכפי שמציין יגאל לוסין :

“..וגם לה אפשר לקרוא אך בקושי אנדרטה. המדובר בפסל של אישה בעירום, מעשה ידי אסטריד מאיול. תרמה אותו דינה ויארני – דוגמניתו, אהובתו וירשת עזבונו של הפסל הצרפתי הנודע, שהיתה בת למהגרים יהודים מרוסיה ומעריצה נלהבת של היינה. זו, אם כן, איננה בדיוק אנדרטה של המשורר, אלא של אחת ממעריצותיו, וגם שם היצירה, “הרמוניה”, איננו השם הכי מוצלח לתיאור יחסי המשורר ומולדתו. העירייה, מכל מקום, הקפידה שלא להציב את הפסל במקום בולט במרכז העיר; גם לא ליד הבית ברחוב בולקר, שם נולד המשורר, אלא הרחיקה אותו אל קרחת יער בסתר ה”גן המלכותי”, במקום בו לפי המסורת, ראה הרי היינה בן ה 13 את נפוליאון בביקורו הממלכתי בדיסלדורף”.((ייגאל לוסין “היינה”החיים הכפולים” עמ’ 440 הוצאת שוקן))

פסלו של מאיול “הרמוניה” כמונומנט זכרון להיינה – דיסלדורף, 1953

בפעל היה זה מעשה של פיוס בין הגרמנים ובין הצרפתים שבארצותיהם חי ופעל היינה, ולכן נבחר הפסל ששמו “הרמוניה” מעשה ידיו של פסל צרפתי לסמל את ראשית הפיוס בין המנוצחים למנצחים בדמות פסל חינני של אישה. אם נתעלם מהמדליון המציין כי הפסל מוקדש לזכרו של היינה, לא ידע העובר ושב על המשורר הגדול, ומבחינה זו קשה לאמר כי פסל זה אכן משמש כציון לכבודו של המשורר יליד העיר שבפאתיה הוצב הפסל.

השבת שמו של היינה לעירו היתה תהליך ארוך ומתמשך, המעיד עד כמה מעורר מחלוקת היה המשורר הלירי ששיריו נישאו בפי כל, אך בה במידה מאמריו העוקצניים כנגד הלאומנות הגרמנית הקימו כנגדו מתנגדים ואף שונאים רבים.

אחת השדרות המרכזיות בעיר דיסלדורף נקראה בתקופת רפובליקת ווימאר ואף בתקופה הנאצית על שמו של הפילדמרשל פאול פון הינדנבורג שסימל עבור גרמנים רבים את המצביא שנלחם עבור גרמניה הקייסרית במלחמת העולם הראשונה ומי בשנת 1933 היה זה שהעביר בפועל את השלטון לידיו של אדולף היטלר.

שדרה זו – Hindenburgwall – ובמרכזה פסל לכבודו של הקייזר וילהלם השני רכוב על סוסו – היתה אחד המקומות המרכזיים והיצוגיים בעיר דיסלדורף:

לא פלא הוא כי את מצעד הנצחון ביום 8.5.1945 צעדו חיילי חיילי הדביזיה ה 94 של חיל הרגלים האמריקאי, ששחררו את העיר מהשלטון הנאצי – דווקא באותו רחוב, לנוכח אותו פסלו של הקייזר סימל עבור רבים את הלאומנות הגרמנית.

תעבורנה עוד שנים אחדות עד אשר עיריית דיסלדורף תשיב למשורר יליד העיר את הכבוד הראוי לו – ותסב את שמה של השדרה המרכזית הזו להיות : “שדרות היינריך-היינה” ותחנת הרכבת התחתית המרכזית שבעיר, הנמצאת בקרבת מקום, נקראת גם היא על שמו של המשורר שנולד וחי בעיר זו.

בשנות השמונים של המאה העשרים הפך הבית ברחוב בלוקר 53 להיות בית קפה כאשר תבליט בולט מברונזה עם דמותו של היינה עליו כפי שניתן לראות בתצלום משנת 1982:

ביתו של היינה – כבית קפה בצל סמל עם תבליט של המשורר – 1982

מראה בית היינה בשנת 1990

השלט שהוצב לציון ביתו של היינה

פניו של המקום השתנו כאשר עיריית דיסלדורף רכשה את המבנה והחליטה להפכו למרכז ספרותי תרבותי. על שם היינריך היינה, במלאת מאה וחמישים שנה לפטירתו.

ב 7 בפברואר 2006 [ 150 שנה לאחר מותו בפאריז ] פתחה במקום חנות ספרים גדולה – כאשר בעורף החנות נפתח קברט-ספרותי הנקרא “שנבלוופסקי” [ על שם ספרו של היינה “מזכרונותיו האדון פון-שנבלוופסקי”., במסגרתו העלה על הכתב את אגדת ההולנדי המעופף ששימשה בסיס לאופרה שחיבר ריכארד ואגנר על פי ספרו של היינה.

כאשר הגעתי לביקור במקום בחודש יוני 2009, עמדה לפני “בית היינה” קבוצת תלמידי בית ספר – שבאה, כך הבנתי, לחלוק כבוד למשורר המפורסם בן עירם. התלמידים עמדו בחצי גורן, לפני חנות הספרים:

כאשר שניים מהם, שהכינו נאום קטן, הקריאו אותו בפני בני כיתתם:

לגאוותן של המורות שליוו את החבורה החביבה שעלתה לרגל לביתו של היינה המשורר הגרמני הגדול בן עירם.

כשנכנסתי לחנות ראיתי את הנערים והנערות הצעירים מאזינים לדברי חבריהם לכיתה. היו בינהם בני עמים שונים – כפי שניתן לראות בתצלום זה:

קבוצת תלמידים לפני בית היינה, דיסלדורף

כשעמדתי שם, מביט בכיתת בית הספר על מגוון תלימדיה, הבאים אצל ביתו של היינריך היינה, נזכרתי במה שביקש ביאליק שקרא בקולו הרם הסמכותי והמכונן: “זכרו את היינה ! , ואכן עלה בי שם זכרון אחד – שאולי מותר לקרוא לו זכרון משווה על ביקור שערכתי, בעודי ילד רך בשנים, צעיר בהרבה מהתלמידים העומדים מולי – עם שאר בני כיתתי בביתו של משוררנו הלאומי.

על ביקורי שלי, כתלמיד כיתה א’, בבית ביאליק ניתן לקרוא ב צוהר-בית-ביאליק.

חנות הספרים היתה מלאה ועמוסת ספרים שרובם ככולם בשפה הגרמנית.

חנות הספרים שבבית היינה ברחוב בולקר 53 דיסלדורף

כמובן שנשאבתי לתוכה ושקעתי בספרים הרבים המוצעים בה למכירה. האוריינטציה העיקרית של הספרים בחנות היתה במובהק בכיוון של ספרות ושירה – ומה מאוד שמחתי לראות שם ציור בו מוצג פרנץ קאפקא, יהודי שכבש את עולמו בכתיבה בשפה הגרמנית, ממש כקודמו שזה ביתו. [ זכרתי אז כי גם החנות שהיתה שייכת לאביו של פרנץ קאפקא בכיכר העיר הישנה בפראג, משמשת כחנות ספרים…, שגם בה שוטטתי וממרכולתה הבאתי לספרייתי]

דמותו של קאפקא בחנות בביתו של היינה

בקצה אולם התצוגה של החנות, מצוי הקברט הספרותי “שנבלוופסקי” . דמותו של גיתה בקרטון, ניצבת בפינה – כמו מרעיף מסמכותו על ביתו של המשורר שבא פעם אחת לבקרו בויימאר, וגיתה הזקן לא התייחס אל המשורר הצעיר, במאור הפנים שהיה ראוי לו. פסנתר הכנף שבפינה, ממתין לביצוע לידר למילותיו של היינה – וכפי שהלחינו מיטב מלחיניה הרומנטיים של גרמניה: פרנץ שוברט, רוברט שומאן וקלארה שומאן, פרנץ ליסט, הוגו וולף ואפילו ריכארד ואגנר.

המועדון הספרותי שבבית היינה – רחוב בולקר 53 דיסלדורף

והכל לנוכח פסלו של היינריך היינה הניצב במרכז הקיר השולט על כל המרחב הצנוע :

פסלו של היינריך היינה – במועדון הספרותי שבביתו

לימים מצאתי דיווח מיום 20.11.2000 בעתון מקומי המסקר מפגש ספרותי שנערך בביתו של היינה עם הסופר הישראלי – דוד גרוסמן, לרגל צאת ספרו “אשה בורחת מבשורה”

הסופר הישראלי דוד גרוסמן מתארח לראיות בבית היינה – בדיסלדורף

לא יכולתי לעזוב את חנות הספרים הנפלאה הזו מבלי לשאת עימי מזכרות ממנה.

הנה שתים מרכישותי :

ספר על חיי היינה בדיסלדורף [ שחלק מהתצלומים המלוים רשימה זו מקורם בו ]

ועוד חוברת אחת, [זו שמשאל ] שחשתי חובה לרכשה – והיא

“האומנות המנוונת” הקטלוג [ משמאל ] ובצידה פוסטר לכינוס נאצי על ה”מוזיקה המנוונת – בדיסלדורף 1938

שחזור של הקטלוג שהוציאו הנאצים כאשר הציגו בערים שונות בגרמניה תערוכות שקראו להן “האומנות” המנוונת “Entartete “Kunst בה ניסו להציג לדראון יצירות אומנות שהיו בזויות בעיניהם משום שלא תאמו את הטעם של משרד הפרופגנדה של היטלר – בתערוכה הוצגו ציורים של אמנים יהודיים ואחרים בינהם גרמנים [ כמו אוטו דיקס, ג’ורג’ גרוס ] ואמנים בעלי שם בינלאומי – כגון פיקאסו – שהביעו באמנותם את הסתייגותם מהשלטון הנאצי או שהציגו את זוועות מלחמת העולם הראשונה.

דיסלדורף היתה אחת הערים בהם הוצגה תערוכה זאת:

קבוצת בעלי תפקיד נציים מבקרים בתערוכת האמנות המנוונת בדיסלדורף

תם סיורי בביתו של היינה בדיסלדורף, אך לא תם סיורי בעיר. מביתו שברחוב בולקר שמתי פעמי לעבר ביתם של רוברט ואשתו קלרה שומאן המצוי ברחוב בליקר 15 שבדיסלדורף.

בדרכי לבית זה, מהלך על פי המפה של העיר, לפתע, נגלה לפני בניין מאורך ופסלו של היינה ישוב על חלון הבנין כותב בנוצה את שיריו.

זהו רחוב בליקר 12-14 בדיסלדורף והוא מקום משכנו של המכון לכבודו של היינריך היינה – האוסף ומרכז פרטים ומחקרים על חייו ויצירותיו של המשורר: בין אוספיו מהדורות ראשונות של ספריו, מכתביו וכתבי היד שלו – וכל חוקר של היינה, ימצא שם חומר רב להעשיר בו את ידיעותיו אודות המשורר בן העיר.

על קיר הבנין מצוטט שירו המפורסם ביותר של היינה : “לורליי”

ומבט על הקיר מבעד לסבכת תיאטרון המצוי בבית ממול.

אכן – כבוד שחולקת העיר לבנה המפורסם – ולשירו הידוע מכולם Loreley.

ביתם של רוברט וקלארה שומאן שוכן כאמור בצד השני של הרחוב ברחוב בליקר 15.

תצלום בית שומאן

והמדליון המציין עובדה זאת על הבית.

הקשרים האומנותיים בין רוברט שומאן, שהיה תושב העיר דיסלדורף, הניבו יצירות מוזיקליות רבות. הבולטת בהן היא מחזור לידר של רוברט שומאן לשיריו של היינה הנקרא “אהבת משורר וחייו” – אחד ממחזורי הלידר הנפלאים שידעה הרומנטיקה הגרמנית להעניק לחובבי המוזיקה.