.

המינגווי וחברים במסעדה פריזאית 

 

 

 

 המינגווי בפאריז

 

 

 1.   מסעדה ושמה “פולידור 1845”

 

קור בהיר, חריף וחודר-עצמות, של ראשית אפריל, קידם את פני כשיצאתי מהרכב שהוביל אותי משדה התעופה אל פתח המלון הפריזאי השוכן בסמוך לצומת שני הקדושים: ג’רמן ומישל – בלב ליבה של הגדה השמאלית, משאת נפש של כל בורגני מצוי, העולה לרגל לפאריז, עוטה על עצמו, ארשת של בוהמיין-חסר תקנה, הבא לשוטט את עצמו לדעת, בסמטאות המתפצלות והפתלתלות של הרובע הלטיני – ובין לבין להסניף לריאותיו, מנת יתר של מלנכוליה ורודה בסגנון אדית פיאף La vie en rose או להתרפק על הרומנטיקה הסנטימנטלית של איב מונטאן… המבכה את אהבתו שחלפה כמו עלי השלכת

 

אלא שהפעם מה שהוליך אותי לפאריז, היו ימים אחרים, מוקדמים מאלה. כבר סיפרתי על התחקותי אחר עקבותיו של ג’ימס ג’ויס בפאריז, בתחילת המאה העשרים, והשתקפותן בפרק השלישי של ספרו “פרוטיאוס”, ועל שובו אליה בתחילת שנות העשרים, לפאריז שהיתה באותן שנים לביתם, או משכנם, או תחנת מעבר לסופרים נוספים שלימים יכונו “הדור האבוד”.

לקראת מסע-פאריז זה, רכשתי עותק מהוהה משהו, של ספרו של ארנסט המינגווי “חגיגה נודדת”  A Moveable Feast – ובטיסה שהביאה אותי התחלתי לעלעל בו. עד מהרה מצאתי בו שני יתרונות בולטים: הסיפורים בו קצרים, בפועל משהו הדומה יותר לרישומים של רשמים, ולצד זה שמות חלק מהפרקים היו שמות מוכרים וידועים. וכך הפך ספרון חביב זה, כממתק דמוי קרואסון, ליד הקפה ששתיתי תחת מיחמי-חשמל, אי-פה אי-שם על מדרכות-פאריז….

 

בין-ערביים כבר התייצבו מעל גגות פאריז, וצרצוריו של המספר – חסר השם, בספרו של קנוט המסון, “רעב”, המתהלך בחוצות העיר הקרה, קיבתו מכרכרת -אך ראשו רוחש יצירה, כמנסה “לעלות בחומה” ולקרב את משק כנפי-המוזה, “עד שתחפוץ” ויימצא איזה עיתון שיסכים להדפיס רשימה שהצליח למלט מעפרונו, ובלבד שבתמורה לכך יזכה בפת לחם.

יצאתי לרחוב הקר, לשבור שבר, וכמו גיבורו של המסון – חסר השם – הילכתי לי כסהרורי בסמטאות הסמוכות, הרעב החל להציק, והחשכה עוד מעט תרד, וכשאני נישא על גלי הרעב מגשש את דרכי בלברינט צפוף זה של רחובות קטנים המתפצלים, כמו זרועותיו של תמנון, מן הבולבארים הסואנים. ובכל סימטה, כמו כדי להציק מסעדה מכאן וביסטרו מכאן ובראסרי ממול, וחידתו של ג’ימס ג’ויס, שעשה כ 20 מתוך חמישים ושש שנותיו בפריז זו, כפי שחד אותה ב”קליפסו” הבריקה בזכרוני, כראויה לפאריז: 

“חידה טובה יכולה להיות, איך לחצות את דבלין בלי לעבור על יד פאב” ((יוליסס- הפרק הרביעי – קאליפסו בעמוד 77)) 

האמנם ניתן לחצות, ולו רובע אחד אחד בלבד, מרובעיה של פאריז, מבלי לעבור ליד בית אוכל כל שהוא, כדי לשבור שבר ?

 

וכך מצאתי עצמי ב rue Racine,

 

במעלה הרחוב, המוקדש לשמו של “המחבר הדרמטי” ג’אן ראסין, שהפליא לבטא בחרוז-אלקסנדריני מבריק, את הטרגדיה של פדרה המתאהבת בבנו של בעלה… המתינה לי, כמוקש, מסעדה שהקרינה יושן-בורגני מכובד:

 

מסעדתו של Bullion Camille Chartier 

 

העיטורים בסגנון האר-נובו אכן משכו את הלב, אך כשם שעוברי-אורח אחרים שנקלעו לרחוב הצר, נקטו אמצעי ביטחון מינימלי, כשמדובר במסעדות-פאריז, גם אני בחנתי את המחירים שהסתברו כמפולפלים, ולא מטבאסקו, בתפריט המתנוסס בחזית המסעדה, וחרף הרעב המציק, המשכתי בדרכי במעלה רחוב ראסין.

ומעלה רחוב ראסין, עלה בי זכרה של “ברמה” השחקנית היהודיה המהוללת, ששבתה את ליבו של מרסל, גיבורו של מרסל פרוסט, בספרו”בחיפוש אחר הזמן האבוד” שמאחרי דמותה עומדת השחקנית היהודיה האגדית שרה ברנארד.

כמה פאתוס וכמה טרגדיה, היו בתמונת הסיום של המחזה, כאשר פדרה מכריזה על מותה: “מוות, המכסה את האור שמעל – הוא הממרק את התום אשר חולל” והכל בשל תחושת החטא הקשה המייסרת אותה בשל התאהבותה הטראגית בבנה החורג היפוליט [ בנו מנשיאיו הקודמים של תזאוס בעלה ] – וכמה דרמה יש בתצלום המציג אותה, שניות אחדות לפני רדת המסך על חייה ועל ההצגה:

 

שרה ברנרד – פדרה – 1915

אך, אל מול הפאתוס הטראגי הנלהב הזה, עלה בזכרוני, בבמעלה הרחוב, אותו קטע בספרו של מרסל פרוסט המשבח דווקא שורה אחרת של ז’אן ראסין ב”פדרה” יצירת המופת שלו. באירוניה המיוחדת לו מצטט פרוסט שורה אחרת מפדרה של ראסין, שורה האומרת :“ביתם של מינוס ופאסיפיאה” שמעלתה, כפי שמציין פרוסט, הוא בהיותה “פטורה מכל משמעות”…

מרסל פרוסט “בצד של סוואן” בעמ’ 95-6 תרגום הלית ישורון

 

דווקא המילים הפשוטות, ה”פטורות מכל משמעות” הן …הקסומות ביותר בשירה הצרפתית….

ואם תמשיך ברחוב ראסין תגיע, כמו שכל הנחלים הולכים אל הים, אל תיאטרון האודיאון – אחד התיאטראות ההיסטוריים של פאריז:

תיאטרון האודיאון פאריז – 1845 

.

אמרת היסטוריים, ומיד אזנו של כל אוהב הקטור ברליוז, אן מעריץ הסמפוניה הפנטסטית שלו, נדרכת, שכן עבורם האודיאון הוא מקום הסטורי מובהק: כאן, בשנת 1827, בעת שברליוז בעל הנפש הרומנטית, צפה נפעם במשחקה של שחקנית שגילמה את תפקידה של אופליה, ב”המלט” של שייקספיר, ניצתה אהבתו הלוהטת בשחקנית האירית הרייט סמיתסון.

הרייט סמיתסון בתפקיד אופליה – תיאטרון האודיאון 1827  

 

ברליוז, הנפש הרומנטית הגואה, כמו נפל שדוד בקסמיה, ועמל כשלוש שנים, עד שהוציא תחת ידו את הגירסה הראשונה של הסימפוניה הפנטסטית כשהנושא המוזיקלי שכונה על ידו “אידה-פיקס” idee fixe – מתאר בצלילים את רגשותי הגואים כלפי הריאט סמיתסון, בת דמותה של אופליה… שהפליאה גם במשחקה כיוליה ב”רומיאו ויוליה” 

כאן הסברו המודגם של ליאונרד ברנשטיין לאותו נושא מוזיקלי – היא המנגינה המלוה את אהבתו של האמן למוזה שלו:

 

 

 

 

בעודי צועד במעלה רחוב ראסין, ופני אל עבר הבנין ההסטורי של האודיאון, תשומת ליבי הוסבה שמאלה, לפינת rue Monsieur Le Prince, בשל ההתגודדות העולצת ורעשנית של הממתינים במעין תור מאולתר.

לפי קריאות ה  “! HO ! My-Goodness”  שהדהדו וחזרו אלי מקירות הרחוב הצר, לא היה צריך דמיון רב לדעת שבניה של ארצות הברית של אמריקה הם.

ג’ורג’ גרשווין, שהלחין בשנת 1928 את יצירתו  “אמריקאי בפאריז” , כיוון ודאי לאמריקאים אחרים, שהציפו את פאריז באותן שנים, בינהם ארנסט המינגווי, סקוט פיצ’גרלד,  פורד מדוקס פורד, גרטרוד שטיין, סילביה ביץ ועוד רבים אחרים, שהתפעלו מהתנועה השוצפת בשאנז’-אליזה, ועשו את פאריז מולדתם השניה.

החבורה העולצת התקדמה, אט אט, אל עבר פתחה של המסעדה. חרף ההתגודדות ולמרות שהחושך כבר ירד, יכולתי להבחין שהמסעדה ישנה ומוזנחת, שלהפתעתי, לא הרחיקה מהתור אף אחד; ובעודם ממתינים, בחוסר סבלנות קולנית, והתור זוחל והרעב אצלי מציק, מצאתי עצמי מצוי בתוככי התור כאשר מאחרי כבר הצטופפו ממתינים נוספים.

מצאתי עצמי, כאחד מהממתינים בתור, כנראה מכוחו של הפסוק:

“אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”##לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת - שמות כג 2 שהרעב המציק, דוחק הצידה כל שיקול של הגיון.

 

כמה סועדים מדושני עונג, סמוקי לחיים מחום או מיין או משניהם, פינו את מקומותיהם ויצאו את המסעדה, ו”זכיתי”, כאחד שנסתפח אל ה”תור”  בזכות הגדולה לבוא בצל קורתה של המסעדה הכה-מבוקשת.

להפתעתי הרבה המסעדה נתגלתה כמסעדה ישנה ודחוסה, שהיתה מלאה מפה לפה. יתרון נוסף שהיה בה הוא החום ששרר בתוכה, לעומת הקור שליווה אותי בתור שבחוץ. ככל הנראה חומם של המסובים חימם את המקום, ואדי ריחות תבשילים דשנים וכבדים, בבישול ארוך, רבצו מעל ראשי הסועדים כעננה שתוריד עליהם עוד מעט-קט ממטרים כבדים; 

מלצרית לחוצה הובילה אותי, אחר כבוד, למקום פנוי בקצהו של שולחן-ארוך, בקצה המרוחק של המסעדה. הושבתי על כיסא שהיה פנוי, פשטתי את מעילי, והסועדים שלידי ידעו לקדם את פני בברכת שלום באנגלית דווקא – נראיתי להם זר ככל הנראה וכחלק מהגל האחרון של הנכנסים למסעדה.

השולחן לאורכו ישבו זה מול זו סועדים אחדים, היה מצופה מפת פלסטיק מבריקה, בהדפס אדום-לבן, בסגנון מסעדות קטנות וצפופות של פועלים, בסמיכות לבתי המלאכה של רחוב המסגר…

“מסעדה מלאה ומהבילה”

לאחר שהתיישבתי הזדרזה המלצרית הלחוצה, להגיש לי תפריט שניתן היה לבחור ממנו אחת משלש מנות: תבשיל בקר, תבשיל  חזיר או תבשיל עוף – את כל אחת מהמנות מלווה תוספת אחת שבתפריט הכתוב צרפתית כונתה “Piure de cartofi”.

כאשר המנה הוגשה לי, בצירוף כוס יין אדום ביתי, התפענחו לי המילים הצרפתיות החגיגיות והסתברו להיות מחית תפוחי אדמה הוא ה”פירה” המפורסם – שהיה רווי בחמאה עד לעייפה.

 

מול עיני עמדו בר משקאות קטן ומכונת קפה,  ומעליה שמה של המסעדה POLIDOR ומשני צדדיו של השם התנוססו בהבלטה “1845”

השלט במסעדה 

“1845 – POLIDOR – 1845″

 

כמבקשים להכריז כי מסעדה זו עומדת על תילה עוד משנת 1845 – תאריך שאני מרשה לעצמי לפקפק בדיוקו ונכונותו, לאור העובדה כי העבודות לחידושה של לב פאריז לפי תכניותיו של הברון האוסמן החלו רק בשנת 1854 : [כפי שמבשרת לנו בויקיפדיה ]

Beginning in 1854, in the centre of the city, Haussmann’s workers tore down hundreds of old buildings and cut eighty kilometres of new avenues, connecting the central points of the city. Buildings along these avenues were required to be the same height and in a similar style, and to be faced with cream-coloured stone, creating the signature look of Paris boulevards. Baron Haussmann achieved Paris’ being of a particular shape, uniform. Victor Hugo mentioned that it was hardly possible to distinguish what the house in front of you was for: theatre, shop or library.

 

 

כשיצאתי מהמסעדה, אמנם את הרעב הבסתי, אך חזר ועלה בדעתי, בפעם המי-יודע-כמה, כוחו הבלתי מעורער של חוק מרפי המפורסם הקובע נחרצות: 

“אם משהון צריך להיות כשלון – כך הוא יהיה”:

 

עתה הרחוב כבר היה ריק וגם שקט – ויכולתי להעיף מבט אל הכניסה למסעדה – ותעלומת המשיכה ה”מגנטית” של מסעדת הפועלים הפשוטה, עם הרעש והשולחנות המשותפים המצופים מפות פלסטיק המשבצות באדום ובלבן, ופשר התיירים האמריקאים המציפים אותה, ומתדפקים על דלתה ומסתופפים בצל קורתה , התברר לי.

את יחסי הציבור [ או אם תרצו “הפרסומת הסמויה” ] העניק למסעדה זו וודי אלן בסרטו “חצות בפאריז”

ה”סופר” האמריקאי יוצא ממסעדת “פולידור” – בסרטו של וודי אלן “חצות בפאריז”

 

– ויש להניח כי, כאמריקאים בלב ובנפש, היו גאים בסופר האמריקאי רב העלילה , ארנסט המנגווי, שוודי אלן מציג בסרט את חיקוי בן דמותו, הלוגם במסעדה זו יין אדום [ למרות שהמינגווי אהב דווקא את הלבנים…] ומפריח בה אמירות “ספרותיות” הנשמעות שמנוניות ורוויות נתרן עודף, כמו קאטשופ הניגר בכמויות בלתי נגמרות על הצ’יז-בורגר בביג-מאק שבמישיגן….

 

“המינגווי” מלהג ב”פולידור” של וודי אלן

 

המציאות, כפי שניתן לראות בתצלום, שבראש פוסט זה – היתה פאריזאית יותר ובפועל גם הרבה יותר פרוזאית:

 

 

♦

אף אם הרהבתי עוז והטלתי ספק באמור בשלט במסעדה המציג את שנת 1845 משני צידי שמה – והאמנם משקף הוא נאמנה, את שנת הקמתה, הרי בכל זאת מדובר במסעדה ותיקה, שלא חידשה פניה שנים רבות, אולי זה הקסם שהוליך את וודי אלן להזקק לה כתפאורה לסצינה, בה מככב “ארנסט המנגווי”.

מצאתי תצלום של הכניסה למסעדת “פולידור” עם צוות הבעלים, הטבחים והמלצרים – משנת 1912 – כלומר היא לפחות בת 100 שנה ! ועם העובדות האלה קשה להתווכח.

מסעדת פולידור וצוות העובדים – 1912

 

______________________

[ המשך הרשימות “בעקבות המינגווי בפאריז…יבוא ]