.

 לוח הזכרון ל”פדריקו ניטשה”, על קיר בית מגוריו

ברחוב קרלו-אלברטו 6, טורינו

♥

1. מבוא

 

את המסע לאיטליה בחודש ספטמבר 2022 – אותו הכתרתי כ “מסע לארץ המגף המגפיים  והפשיזם “ בחרתי לערוך הפעם בצפונה של איטליה.

לפני שנטלתי את אותו מקל-טיולים, בדומה לגוסטאב פון אשנבך ש “…בימינו אחז מקל-טיולים בעל חוד של ברזל, שהשעינו במלוכסן על הקרקע, והוא עצמו עמד לו בשיכול רגליים וירכו נתמכת בידית המקל.” ^##

ולפני שיצאתי לדרך, הכנתי הכנות ולימודי רקע למסע זה – וכך נחשפתי לספרה של MARTINA COLB , בהוצאת אוניברסיטת טורונטו: 

ספרה של מרטינה קולב : “ניטשה, פרויד, בן וקסם-התכלת של ליגוריה”

בספר זה היא מפתחת, בשכנוע עמוק, בציטוטים רבים מתחומי מחקר מגוונים, ובפיוטיות מתפרצת תיזה לפיה המקום משפיע על הכותבים השוהים בו – והיא בוחנת תיזה זו ביחס לשלושה כותבים בשפה הגרמנית : פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד והמשורר זיגפריד בן וזיקותיהם השונות והמגוונות לחבל ליגוריה שבצפון מערבה של איטליה.

היא כותבת:

“הספר ‘קסם-התכלת של ליגוריה’ בוחן את הכתיבה האירופית לאור מה ש-Predrag Matvejevic כינה “הים תיכוניות” – איכות שאינה מוגדרת מבחינה אתנית, ואינה מבוססת על מורשת בלבד, אלא מתמקדת בצורות של למידה תרבותית ויצירתיות ספרותית.

אף אחד משלושת הסופרים שהם מוקד המחקר שלי, אינו ליגורי מלידה או מורשת, ובכל זאת שלושתם בעלי זיקה יוצאת דופן לליגוריה. ‘קסם-התכלת של ליגוריה’ מתרכז בליגוריה כאתר שבו היצירתיות וחייהם של של ניטשה, פרויד, וחייו היצירתיים של זיגפריד בן , מדגימים את התפקיד המכריע שמילאה הגיאוגרפיה התרבותית של ליגוריה על כתיבתם, תוך כדי בחינת מורשתו של ניטשה ביחס לזיקה ים תיכונית ולביטוי ספרותי;

מחקר זה עוקב אחר נוכחות גיאופואטית של האלפים והים התיכון כנופי תרבות בעלי השפעה ניכרת על שלושת הסופרים הבולטים הללו, בני התקופה המודרנית, בטענה שמקומות אלה, האיכויות התרבותיות שלהם ומה ששמותיהם מעוררים – מצדיקים מחקר גם במימדים הספרותיים של יצירותיהם…”.

MARTINA COLB : NIETZSCHE, FREUD, BENN AND THE AZURE SPELL OF LIGURIA PAGE 3.

[ תרגום מאנגלית – ויקטור ]            

הטיעון לפיו נופי ליגוריה –  [ שהיא רצועת חוף הים תיכוני בצפונה של איטליה, החל מאיזור העיר ניס [ ניצה ]  שבצרפת [במערב],  עבור בגנואה, רפאלו, פורטו-פינו איזור ה”צינקווה-טרה” ועד לעיר לה-ספציה – באיטליה [ שממזרח ]

מפת איזור ליגוריה – עד טורינו שבצפון המצויה באיזור פיימונטה

שהשפיעו בנופיהן עמוקות על ניטשה סיקרנו אותי – והציתו בי את יצר הנדוד ואת תשוקת החיפוש והלימוד:

כך, למדתי, מקריאה במכתביו של ניטשה, כי את יצירתו המפורסמת ביותר “כה אמר זרתוסטרא” – החל ניטשה כותב בשהותו בעיירה Rapallo .

כן למדתי כי כאשר שהה שתי תקופות  קצרות  בטורינו – הספיק לחבר 4 מיצירותיו המפורסמות. כפי שמציין ישראל אלדד ב‘פתח דבר’ לכרך “שקיעת האלילים” בהוצאת “שוקן”, הכולל את תרגומי ארבע יצירות אלה:

“ארבעת הספרים אשר בכרך זה: “פרשת ואגנר”, “שקיעת האלילים”, “הנה האיש!” ו״אנטיכריסט” נוצרו בלהט מסוג אחר, לא מתוך חווייה פיוטית רבת דימויים ומראות, כי אם בשחיזות רוחנית וסגנונית העולה על כל מה שנודע מהוגה זה, שמעטים כמותו לשנינות מחשבה ולשון. כמו מתוך תחושה, שעתה עליו לאמר את דברו בדחיפות רבה ובבהירות והחלטיות חותכת עד קצה האפשר, וכמו מתוך תחושה כי הקץ קרב, ומבחינת התחושה וההזדהות ללא שיור בין היוצר ויעודו, אין זה חשוב אם הכוונה לקץ אישי או לקץ עידן וראשיתו של עידן חדש.”

סקרנותי זו הובילה אותי לסמן חלק ממסע זה לצפון איטליה תחת הרעיון / הכותרת

“בעקבות ניטשה…”

והכל כדי להתרשם, במו עיני, מאותם נופים מהם התרשם ניטשה, ושעל פי דעתה של מרטינה קולב, עיצבו חלק מיצירותיו. ובכלל, רציתי לנצל את ביקורי בצפון איטליה, כדי לחוות את המקומות בהם שהה ובהם כתב ניטשה – ואולי, כך, חשבתי ביני-לביני,  ההתרשמות הבלתי אמצעית שלי מהמקומות – תוסיף ולו קיסם למדורת-נסיונותי, להבין את האיש המיוחד הזה פרידריך ניטשה – ואת כתביו הלא פשוטים לקריאה ולפיענוח.

את המסע שלי לצפון איטליה פתחתי בעיר  טורינו; [ TORINO באיטלקית  ; TURIN בפיימונטית ].

 

2. כמה מילים על העיר טורינו:

 

כאשר מלכי האי סרדינה [ בני-שושלת-סאבויה ], החלו במאבקם ובמלחמותיהם לאיחודה של איטליה כיחידה מדינית אחת, תחת כתרם, הם קבעו, בשנת 1861,  את טורינו, כעיר הבירה הראשונה של ממלכת איטליה המאוחדת. כעבור שנים אחדות הועברה הבירה לפירנצה, עד שהבכורה הועברה לרומא שמאז שנת 1871,בעקבות מלחמת פרוסיה צרפת, היתה לבירתה של איטליה.

 

מסעותי בעיר טורינו החל – בסמוך לבית מגוריו של ניטשה, ליד כיכר קרלו אלברטו – שבמרכז העיר:

כיכר קרלו-אלברטו, טורינו 2022

 אם תלחצו על התמונה – תשומת לבכם תופנה לשלושה:

1.     האנדרטה לכבוד קרלו-אלברטו – בעיגול האדום

1. [ לצפיה באנדרטה – לחצו על קישור זה ]

2.    בית מגוריו של ניטשה – במסגרת הכחולה 

3.   השלט שהוצב על בית המגורים בשנת 1944 –

     מודגש בעיגול הירוק [ ראו קישור ]

 

קרלו אלברטו [ 1798-1849 ] שעל שמו קרויה הכיכר והרחוב היוצא ממנה, היה מלך סרדיניה בשנים 1798 – 1849, הוא פעל לאיחודה של איטליה תחת מלכות בית סאבויה, אך בשנת 1849 ניגף צבאו בקרב נובארה במלחמת העצמאות של איטליה נגד אוסטריה – ובעקבות כשלון זה, התפטר, מכס מלכותו, לטובת בנו : ויקטור אמנואלה השני שהוכתר למלך איטליה.

הארמון הנראה בתצלום לעיל, הוא ארמון קריניאנו PALAZZO CARIGNANO, ארמון זה, בו נולד המלך ויקטור אמנואלה השני [1820-1878 ], שימש כפרלמנט הראשון של המדינה האיטלקית המאוחדת . כיום משמש הארמון כמוזיאון  RISORGIMENTO [ ‘התחיה’, או בפועל איחודה ויסודה של איטליה כיחידה פוליטית אחת]. 

בשנת 1900 הועבר כתר המלוכה של איטליה למלך ויקטור אמנואלה השלישי. ויקטור אמנואלה השלישי הוא המלך שהכתיר ביום 31.10.1922, בהליך דמוקרטי לכאורה,  את בניטו מוסוליני כראש הממשלה ה’דמוקרטי’ של איטליה – ואף הוביל אותו – אחר כבוד – בכירכרתו לטכס ההכתרה  – והוא המלך אשר מלך לאורך כל התקופה הפשיסטית, הוא גם המלך שהדיח, יחד עם המועצה הפשיסטית העליונה, ביום 25.7.1943 את מוסוליני ואסר  אותו ב”מעצר הגנתי” .  בתום מלחמת העולם השניה ולאחר תבוסתה של איטליה החליטו תושבי איטליה במשאל עם על ביטול המלוכה באיטליה [ 9.5.1946 ] והפיכתה לרפובליקה. המלך ויקטור עמנואל השלישי – נאלץ לגלות מארצו. הוא גלה למצרים של המלך פארוק ושם נפטר בדצמבר 1947.

 

3. פרידריך ניטשה

 

פרידריך ניטשה נולד ביום 15 באוקטובר 1844 בכפר רוקן, במדינת סקסוניה שבגרמניה, כבנו של כומר פרוטסטנטי. בהיותו כבן 5 אביו מת כתוצאה ממחלה [ “ריכוך במוח” ]. בגיל 14 התחיל ניטשה ללמוד בפנימיה בעלת אורינטציה פרוטסטנטית, לאחר מכן למד באוניברסיטאות לייפציג ובון לימודי בלשנות קלאסית ויוונית.  

בשנת 1869 [ כבן 25 ] הוא הוזמן לאוניברסיטת באזל ללמד פילולוגיה קלאסית – עוד בטרם סיים את הדוקטורט שלו. בשנת 1872 יופיע ספרו הראשון “הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה” – ספר שהקומפוזיטור ריכארד ואגנר היה מלא התלהבות ממנו. 

בשנת 1879 נאלץ ניטשה להפסיק את הרצאותיו באוניברסיטת באזל, עקב מצב בריאותו הרופף. הוא התפטר מהאוניברסיטה והוענקה לו מילגה בסך 3,000 פרנק לשנה – מילגה שאפשרה לו קיום צנוע. כך הפך ניטשה לכותב חופשי החי חיי נדודים.

פרידריך ניטשה תצלום מחודש ספטמבר 1882

צולם בסטודיו של  Gustav Schultze

כשהיה כבן 37 

בחודשי הקיץ נהג לשהות בסילס-מריה, שליד סנט-מוריץ שבהרי שוויץ, ובחודשי החורף שאף לשהות לחופי הים התיכון באיזור ליגוריה.

 

ניטשה שהה בטורינו בשתי תקופות:

 

4  ניטשה בטורינו:

• • • תקופת טורינו הראשונה :

           מ 5 לאפריל 1888 עד 5 ביוני 1888

• • • תקופת טורינו השניה :

           מ 21 בספטמבר 1888 עד תחילת ינואר  1889

 

ניטשה עזב את ניצה ב־ 2 באפריל 1888 . ב־ 4 באפריל הגיע לגנואה וב־ 5 באפריל הגיע לטורינו ונשאר בה שלושה חודשים עד ה עד 5 ליוני 1888.

כיומיים לאחר שהגיע לטורינו הוא כותב לידידו היינריך קזליץ, בוונציה, מכתב מלא שבחים לעיר שזה מקרוב הגיע אליה לראשונה:

הנה דבריו:

“אבל טורינו ! חבר יקר, ברכות לך! עצתך תאמה בדיוק את נטיית לבי ! זוהי העיר שלה אני זקוק כעת ! היא בהישג ידי והייתה כך מהרגע שהגעתי אליה, גם אם הימים הראשונים שהעברתי בה התנהלו בתנאים נוראים. בעיקר מזג אוויר גרוע, מקפיא, בלתי־יציב, מורט עצבים, ובין לבין שעות חמות ולחות.

אבל איזו עיר רצינית ומכובדת ! כלל לא גדולה, כלל לא מודרנית, כפי שחששתי, אלא בירת המאה ה־17, שבה רק טעם אחד שנותן את הטון, טעם החצר והאצולה.
שלווה אריסטוקרטית בכול: ללא פרברים קטנים ושוליים; אחדות הטעם בכול, אפילו בצבעים ( העיר כולה צהובה או חומה־אדומה).

מקום קלאסי הן לעיניים והן לרגליים. איזה ביטחון, אילו דרכים, שלא לדבר על האומניבוסים [ מרכבה סגורה רתומה לסוסים ] וקרוניות הרחוב שמפותחים כאן להפליא!

נראה שעלות המחיה כאן נמוכה יותר מבערים הגדולות האחרות שאני מכיר באיטליה. איש עדיין לא הונה אותי. מתייחסים אלי כאל  ufficiale tedesco [ קצין גרמני] (בעוד אשר בחורף האחרון בניצה נרשמתי במרשם הזרים כ comme Polonaise [“כמו פולני” ].

אילו מקומות מכובדים וחגיגיים! הארמונות הזרים בנויים בסגנון נטול יומרות; הרחובות נקיים ומטופחים – והכול מכובד יותר משציפיתי ! בתי־הקפה היפים ביותר שראיתי מעודי. שדרות הקשתות הכרחיות בחילופי מזג האויר התכופים הללו; והן מרווחות, לא מעיקות בערבים, על גשר פו: נהדר ! מעבר לטוב ולרע !!…

[ פרידריך ניטשה : “הנה האיש – מכתבים”  הוצאת כרמל ירושלים ליקט, ערך והקדים יעקב גולומב ; תרגם יפתח הלרמן-כרמל בעמ’ 394-5 ] .

 

במכתב שכתב לגיאורג ברנדס, [ בשמו המקורי: מוריס כהן ] בקופנהגן, מי שגילה את ניטשה והחל להפיץ את כתביו – הוא משיב לפנייתו לקבלת פרטים על מועדי פרסום יצירותיו עד אז, ובסוף המכתב, יוסיף את ההערה הבאה בענין העיר טורינו:

“חורפי, קשה, מרושע עד כה. אבל העיר שקטה להפליא ומפנקת את האינסטינקטים שלי. ריצוף הרחובות היפה בעולם.”

[ ‘הנה האיש -מכתבים’  בעמ’ 396 ] 

  

 

גם במכתב נוסף מיום 20.4.1888 שכתב לידידו היינריך קוזליץ בוונציה, המשיך לתאר את שבחיה של טורינו:

“חבר יקר, טורינו היא תגלית אדירה. אני מספר לך על כך מתוך מחשבה שאולי גם אתה תוכל להפיק ממנה תועלת בתנאים מסוימים. מצב־רוחי טוב, אני עובד מבוקר ועד ערב, חיבור קצר על המוזיקה מעסיק את אצבעותי, אני אוכל כמו חצי־אל, ישן, אפילו שהמרכבות מקרקשות ברחובות במשך הלילה – כל זה סימן להסתגלותו הדגולה של ניטשה לטורינו. האוויר עושה זאת: יבש, מרגש, עליז; בימים מסוימים האוויר כאן ניחן באופי אנגנדיני מובהק. [ בדומה למזג האויר באנגדין – בה שוכנת סילס מריה – ו’ ] כאשר אני חושב על האביבים שלי במקומות אחרים – למשל בצרפת הקסם יוצאת הדופן שלך – כמה גדול הוא הניגוד,

זה המקום היחיד שבו אני אפשרי!… הכול כאן בא לקראתי, אפילו האנשים סימפתיים ובעלי רוח טובה. עלות המחיה כאן נמוכה: 25 פרנק כולל שירות לחדר במרכז ההיסטורי של העיר מול ארמון קריניאנו המפואר משנת 1780 , חמישה צעדים מה portici [ ארקדות ] הגדולות ומה – piazzo Castello,  מהדואר, מתיאטרון קריניאנו! – באחרון כבר ביצעו את כרמן כמובן, מאז שהגעתי !!!  Successo piramidale, tulto Torino carmenizzato !  ”

[ תרגום : “הצלחה כבירה כל טורינו הפכה לכרמן” ]

[…] 

מסקנה: זהו כמעט מרכז מוזיקה ! הארקדות המרווחות והגבוהות הן גאוות העיר: הן מתפרשות על פני יותר מעשרה קילומטרים, כלומר שעתיים הליכה לפחות. חנויות ספרים גדולות בשלוש שפות. לא ראיתי דבר כזה בשום מקום דואגים לי יפה.

[ …]

אני אפילו שוקל את האפשרות להעביר כאן את החורף . טרטוריה [ מסעדה ] מצוינת, שבה מתייחסים לפרופסור הגרמני באופן המנומס ביותר: אני משלם עבור כל ארוחה, כולל תשר, פרנק אחד ו־ 25 סנט. ( מינסטרה או ריזוטו, חתיכה נאה של צלי, ירקות ולחם – הכול טעים להפליא! ) המים נפלאים; הקפה עולה 20 סנט לקנקן בבתי־הקפה; הגלידה, מהמעלה הראשונה, 30 סנט. כל זה כרי לתת לך מושג”

היום השמיים מעוננים וגשם יורד. אבל לא נראה לי שמצב־רוחי התקלקל בשל כך. אמרו לי שבקיץ רק ארבע שעות ביום הן חמות באמת. הבקרים והערבים מרעננים. אפשר להביט מתוככי העיר אל העולם המושלג; נראה כאילו הדרכים נמשכות ישירות אל האלפים באין מפריע. אומרים שהסתיו הוא העונה היפה ביותר. יש כאן בוודאי איזשהו אלמנט מעניק־אנרגיה באוויר:

מי שהופך לבן המקום כאן, נהיה למלך איטליה”. 
[ פרידריך ניטשה : “הנה האיש – מכתבים”   בעמ’ 399-400 ] .

TORINO-TAGLIT-2

 

 

 

 

 

4.1.1  סיכום תקופת טורינו הראשונה :

הדבר הבולט העולה מהמכתבים שציטטנו לעיל הוא העמדה החיובית והשבחים שמרעיף ניטשה על טורינו  – החל מיום בואו אליה ועד לסמוך לפני שעזב אותה כעבור 3 חודשים.

מצב רוחו האופטימי ותחושת שביעות הרצון והאושר המציף אותו, הושפעו, ללא ספק, מתנאי החיים הנוחים להם זכה בטורינו: המגורים בלב ליבה של העיר, הקירבה למוסדות העיקריים שבעיר: בית האופרה ששכן בארמון ממש מול ביתו, הארכיטקטורה המאפיינת את טורינו –  שרחובות מרכזיים ורבים בה הם רחובות עם ארקדות – דבר המאפשר תנועה בעיר ללא הפרעה גם בתנאי גשם וגם כשהשמש קופחת. ניטשה מזכיר חנויות ספרים בשלוש שפות, אוכל טוב – והוצאות מחיה סבירות עבורו – ובנוסף לכך היחס החם שקיבל מתושבי העיר.

– ניתן לחוש כי בתקופה זו, בת 3 החודשים, הגם שהיו בהם גם ימים בהם חש שלא בטוב וסבל ממיחושים ומבעיותיו הרפואיות, אין הוא מתדרדר לפסימיזם – וניתן להגדיר את מצב רוחו כמצב טוב אולי אפילו נינוח ורגוע – דבר שאיפשר לו לעבוד על יצירותיו.

במכתבים הוא מציין כי ביקר פעמים אחדות בבית האופרה שהיה סמוך לבית מגוריו וכי האופרה בה צפה [ יותר מפעם אחת ! ] היתה “כרמן” מאת ביזה !

 

4.2  “פרשת-ואגנר” – המכתב הטוריני ממאי 1888

 

לא נוכל לסכם את תקופת טורינו הראשונה של ניטשה בלא לעמוד על השבר העמוק בין ניטשה לואגנר, שהגיעה לשיאה באותה תקופה. 

לאחר כחודשיים בהם שהה [ בשמחה ובאושר] בטורינו – החליט ניטשה להפסיק את עבודתו על “היצירה העיקרית” עליה עבד [ יצירה שתפורסם לאחר מותו בשם “הרצון לעצמה”  שפורסמה, גם בעברית, בשני כרכים בהוצאת “שוקן” בתרגום ישראל אלדד].

ניטשה נטש את עבודתו על “היצירה העיקרית”, והחל לכתוב, בחודש מאי 1888,  את מה שכינה בכותרת המשנה “המכתב הטוריני ממאי 1888“ – והידוע כ“פרשת ואגנר” וסיימה בתחנתו הבאה: בסילס-מריה. 

את הנוסח השלם של הטקסט העביר ביום 7.7.1888. למדפיס ניומן בלייפציג, ממנו הזמין את הדפסת הספר על חשבונו. עקב עיכובים טכניים אחדים הספר ראה אור רק בספטמבר 1888 – במקביל לתחילת תקופת טורינו השניה של ניטשה.

עד כמה בער הספר הזה בעצמותיו של ניטשה, ניתן ללמוד מהסכום שהשקיע בהוצאתו : כ 4,000 פרנקים [ ב 1,000 פרנק יותר מהגימלה השנתית בת 3,000 פרנק שהיה מקבל מאוניברסיטת באזל למחייתו ! ]

 

4.2.1  בין ניטשה לואגנר

 

מימין: ואגנר כבן 56 לצד אשתו הטריה קוזימה – משמאל נישטה כבן 25

בתקופה בה נוצר הקשר ביניהם 

כדי להבין הבן היטב את משמעותו של “פרשת-ואגנר” ובעיקר את השבר ביחסים בין ניטשה לבין ואגנר עלינו לחזור אחורה בציר הזמן, לתקופת ההיכרות הראשונה בין ניטשה לואגנר.

ניטשה, כבן 25, כתב לואגנר מכתב הערצה מתחנף  לרגל יום הולדתו ה 56 של הקומפוזיטור המפורסם:

כאן שני קטעים מאותו מכתב שנכתב ביום 22.5.1869 :

“אני שמח לשטוח לרגליך את דבר הערצת׳ זה ביום החג, [ הכוונה ליום הולדתו ה 56 של ואגנר -ו’ ]  ואני עושה זאת לא בלי רגש של גאווה. כי אם זהו גורלו של גאון, להיות לזמן־מה נחלתם של מעטים בלבד, הלא מותר להם למעטים ההם להרגיש את עצמם מאושרים בזכות המיוחדת שנפלה בחלקם — לראות באור זה ולהתרומם אליו, בעוד שהמון העם נמצא עדיין בערפל הקר וקופא.

[ … ]

והנה, העזת׳ אני למנות את עצמי עם המעטים ההם, לאחר שהבחנתי עד מה כמעט כל הבריות שנפגשים עימם אינם מסוגלים לתפוס את אישיותך כשלמות, להרגיש בזרם המוסרי האחיד והעמוק, הנוהר באפיק החיים, הכתבים והמוסיקה. בקיצור, לחוש באווירתה של השקפת־עולם רצינית ורוחנית, על מלאת, ואשר אבדה לנו, לגרמנים המסכנים, בן־לילה, בעטיים של כל מיני נכאים פוליטיים, נכלים פילוסופים ויהדות הנדחקת לראש השורה. הודות לך ולשופנהאור אני ממשיך לקיים בידי את רצינות החיים הגרמנית, את ההתבוננת המעמיקה בקיום זה, הסתום כל־כך ומתמיה.”

[ מצוטט מהספר ניטשה ‘ שקיעת האלילים’ – אגרות בעמוד 341 תרגום ד״ר ישראל אלדד.]

ההערצה הנחרצת, ליוותה גם את פרסומו של הספר “הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה” – שב“פתח-דבר אל ריכרד ואגנר”, שלו מדגיש ניטשה את:

“הניגוד שבין התרגשות פטריוטית והתלעלעות אסתטית, בין רצינות אמיצה ומשחק עליז: אדרבא, אם אכן יקראו כראוי בספר זה, יתברר להם להפתעתם, מה רבה רצינותה של הבעיה הגרמנית הנידונה כאן, ואשר הועמדה באמת במרכז כל התקוות הגרמניות כנקודת מוקד ומפנה”

[…]

ילמדו נא על כך הרציניים ההם לדעת, שאני רואה באמנות את משימתם העליונה ופעילותם המיטאפיזית האמיתית של החיים, במובן זה שראה זאת זה האיש אשר לו, בחינת קודמי החלוצי, בסלילת דרך זו, מוקדש ספר זה.

באזל, סוף שנת 1871:”

[ ניטשה: הולדת הטרגדיה עמ’ 19-20 ]

 

בהמשך היכרותם הזמין ואגנר את ניטשה לפתיחה החגיגית של התיאטרון שייסד בביירויט ביולי 1876. 

כאשר נחגג הפסטיבל השני בביירויט, בחודש יולי 1876,  נעדר ממנו ניטשה [ ככל הנראה בהפגנתיות ]; אין לדעת אם היה זה איתות ראשון מצידו ניטשה המרמז על הקרע בינו ובין ואגנר – אך כך ראה זאת, ככל הנראה ואגנר, שמקורביו החלו להפיץ שמועות זדוניות כנגד ניטשה.

 

 

4.2.2  DEADLY INSULT / MORTAL INSULT

[  מתקפת מוות / מתקפה ממיתה ]

לימים יטען ניטשה כי הד”ר אוטו איזר Dr. Otto Eiser – שהיה ממעריציו של ואגנר,  והיה הרופא שטיפל גם בואגנר וגם בניטשה – הדליף, בניגוד מוחלט לחובת הסודיות הרפואית החלה עליו – פרטים על בעיותיו הרפואיות של ניטשה לואגנר.

בענין זה אנו נסמכים על דברים המופיעים בספרו של ג’וליאן יאנג, שנצטטם כלשונם להלן:

[ נציין כי על דברים דומים חוזר גם הביוגרף רידיגר ספנסקי – בספרו “ניטשה – חיי הגות” – ראו בעמוד 300 הוצאת כרמל ]

ספרו של ג’וליאן יאנג “פרידריך ניטשה – ביוגרפיה פילוסופית” 

להלן ציטוט מעמ’ 240 בספרו הנ”ל של ג’וליאן יאנג:

“In a further offence against patient confidentiality, both the existence and the contents of the Wagner–Eiser correspondence were somehow leaked soon after it occurred. At the second Bayreuth festival in 1878 the gossip was all about the absent Nietzsche – about how he was going blind through masturbation, had been picking up prostitutes in Italy, had  had venereal disease as a student – and somehow the gossip came to Nietzsche’s ears.

In February 1883, on hearing of Wagner’s death, he wrote Overbeck, ‘Wagner was by far the fullest man I have known and in this sense I have suffered terribly from his absence these six years.

But something like a deadly insult came between us’.

 Later he called it ‘an abysmal treachery of revenge’.

What he was referring to is explained in a letter written to Koselitz in April, 1883:

‘Wagner’, he wrote, ‘is full of malicious ideas – but what do you say to the fact that he exchanged letters (even with my doctors) to voice his belief that my altered way of thinking was a consequence of unnatural debauchery, with indications of pederasty?’

The final years of Nietzsche’s sanity, we shall see, were filled with obsessively vitriolic attacks on Wagner. There can be little doubt that the appalling incident of the friendly doctor and the doctoring friend contributed to both the strength and the quality of these attacks”

 תירגום לעברית [ ע”י החתום מטה ]

 “בעבירה נוספת על חובת סודיות הרופא כלפי הפציינט שלו, גם הקיום וגם התוכן של התכתבות ואגנר-אייזר הודלפו איכשהו זמן קצר לאחר שהתרחשה.

בפסטיבל ביירוית השני ב-1878 הרכילות הייתה כולה על ניטשה הנעדר – ועל איך הוא התעוור בגלל אוננות, אסף זונות באיטליה וסבל ממחלת מין כסטודנט – ואיכשהו הרכילות הגיעה לאוזניו של ניטשה.

בבפברואר 1883, לאחר ששמע על מותו של וגנר, ניטשה כתב לידידו אוברבק:

“ווגנר היה ללא ספק האיש השלם ביותר שהכרתי ובמובן הזה סבלתי מאוד מהיעדרו בשש השנים הללו.

אבל משהו כמו עלבון קטלני נפל  בינינו‘.

מאוחר יותר הוא קרא לזה ‘תהומות הבוגדנות של הנקמה’.

מה שהוא התכוון אליו מוסבר במכתב שכתב ניטשה לקוסטליץ באפריל, 1883:

‘ווגנר מלא ברעיונות זדוניים – אבל מה אתה אומר על כך שהוא החליף מכתבים (אפילו עם הרופאים שלי) כדי להביע את אמונתו כי שינוי העמדה שלי הייתה תוצאה של הוללות לא טבעית, עם סממנים של פדרסטיות?’

השנים האחרונות של שפיותו של ניטשה, עוד נראה, היו מלאות בהתקפות עצבניות אובססיביות על ואגנר. אין כמעט ספק שהתקרית המחרידה של הרופא הידידותי והחבר הרופא תרמה הן לחוזק והן לאיכות של התקפות אלו”

 

   4.2.3  תהליך ההתנתקות של ניטשה מואגנר

כפי שניתן ללמוד מהתאריכים של הארועים שצוטטו לעיל, תהליך ההתנתקות של ניטשה מואגנר היה ארוך מלא היסוסים ומלווה בעליות ומורדות.

חשוב לציין כי לא רק העלבון האישי הצורב שחש ניטשה מהרכילות שהפיץ עליו ואגנר. ניטשה, שהיה חולני וסבל מבעיות בריאות רבות, סבל בין השאר מבעיות וקשים בראייתו. הרמזים על אוננותו שהביאה כביכול לעיוורונו התבססו על האמונה שהיתה רווחת תקופה ארוכה בעולם דובר הגרמנית, לפיה אוננות מובילה לעוורון. כיום ידוע שהאמונה כאילו אוננות מביאה לעיוורון – היתה מוטעית לחלוטין –  [ כפי שניתן ללמוד גם מיחסיו של העלם פרנץ קפקא הצעיר, עם “האומנת המסורה” שלו – אמונה זו המשיכה להתקיים עד תחילת המאה העשרים ולמתענינים אמליץ להרחיב בפרק  “1.10 אם יספיק מאור עיני לכל חיי” – בפוסט “פרנץ קאפקא – סדר נשים : האומנת המסורה  בקישור זה ]; 

לצד העלבון האישי – נפערו בין ניטשה לואגנר גם משברים רעיוניים עמוקים: ככל הנראה השבר החל מבצבץ כבר כאשר ניטשה קיבל מואגנר בחודש ינואר 1878 את הליבריט לאופרה “פארסיפל” – זו האופרה האחרונה שחיבר ואגנר, ובה נטש את עולם האלילות הפגאנית שמקורותיה במיתוסים הנורדיים והגרמניים והעלה למרכז הבמה רעיונות נוצריים מיסטיים שמקורם באגדות הגביע הקדוש ואבירי הגריל.

ניטשה – שנלחם מלחמת חורמה בנצרות – ראה בכך בגידה של ואגנר בעקרונותיו שלו עצמו,  וכבר ביצירתו “מעבר לטוב ולרוע” שראתה אור בשנת 1887, בסעיף 255 [ עמודים 178-182 בתרגום לעברית ] הוא “מתחשבן” עם ואגנר [ עדיין מבלי להשליך לרגליו  את גט הכריתות הסופי ] אך מרמז כלפיו, וביחוד כלפי המהפך הנוצרי, אשר עבר באופרה פארסיפל,  רמזים עבים.

הנה סיכום דבריו:

“אכן, ואגנר כיפר על חטאו זה במלואו בימי זקנתו הקודרים, כאשר החל בכל עוצמת הלהט הדתי המיוחד לו — בשמשו חלוץ לטעם שהפך בינתיים להיות פוליטיקה — אם לא לעלות לרגל לרומא, מכל מקום להטיף לעלייה. — וכדי שלא יטעו בכוונתי בדברי האחרונים אסתייע בכמה חרוזים חזקים, שיש בהם כדי לפרש אף למי שאין שמיעתו דקה ביותר,
מה כוונתי — מה יש לי לאמר נגד “וואגנר שבאחרונה” והמוסיקה הפארסיפאלית שלו:

— וכי זה גרמני עוד ? —
המלב גרמני זה הילל ההביל ?
ומגוף גרמני הסגוף המבהיל ?
גרמנית הכומרות פושקת-כפים,
קטורת־ניחוח מגרה־הקרביים ? 
גרמניים זה נדנרד״שכורים והמעד,
המהום וגמגום ובמבום ספק דעת ?
שקר עיני נזירות, פעמון לתפילה מצלצל
ודבקות זו של שקר מלעילא דלעיל ?
— וכי זה גרמני עוד ?  —
אתם על הסף עוד, היו שוקלים !
בי מה ששמעתם, זו רומא, דת רומא בלי  מ ל י ם !

[ “מעבר לטוב ולרוע” – סעיף 255 בעמ’ 181-2 – תרגום ד”ר ישראל אלדד ]

 

לאחר מכן, באפריל, 1888, הגיע ניטשה לטורינו, ובה חווה בעוצמה רבה את חווית “כרמן” שלו [ בבית האופרה שבארמון קריניארו – שהיה בשכנות ממש לבית מגוריו ] חוויה שככל הנראה סיפקה לו את הפתרון ללבטים ולקשיים הרבים שלו בהיפרדותו מדמות האב ו’אליל נעוריו’ – ריכארד ואגנר. 

ב”כרמן” גילה ניטשה ‘תחליף’ או ‘ממלא מקום’ לאלילו המוזיקלי הקודם – ריכארד ואגנר [ כפי שאף מרומז ברמז עבה במיוחד – בכותרת היצירה הנוספת שנכתבה בתקופת טורינו שהיא בשמה הגרמני:  Gotzendammerung  ] משמע “שקיעת-האלילים” כנגד Gotterdamerung משמע :”שקיעת-האלים” [ של ואגנר ] ולהחליפו בג’ורג’ ביזה הצרפתי: 

[ ראוי לשים לב לחידוד הלשוני בגרמנית כפי שהודגש לעיל  ]

בטורינו המיר, ככל הנראה, את הערצתו לדמותה הטראגית של הנסיכה האירית איזולדה גיבורת “טריסטאן ואיזולדה” של ריכארד ואגנר – בדמותה הלוהטת של כרמן.

נזכיר שאת יצירתו “הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה” משנת 1871-2 כתב ניטשה בהשראת האופרה “טריסטאן ואיזולדה” ואף הקדיש את היצירה, כפי שציטטנו לעיל לאלילו דאז – ריכארד ואגנר:

בספר “הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה” כתב בהתלהבות ובפאתוס-מעריץ את דברי ההלל הבאים: 

“את המיתוס הטראגי [ של טריסטאן ואיזולדה – ו’ ] אין להבין אלא כהמחשתה של החכמה הדיוניסית באמצעיה של האמנות האפולינית; הוא מוליך את עולם התופעות עד לגבול, האמנות האפולינית; הוא מוליך את עולם התופעות עד לגבול, בו הוא שולל עצמו, ומבקש להימלט ולהיקלט שוב בחיקן של הממשויות שאין-בילתן ; ובהגיעו לשם הוא נראה כלו נתן קולו בשיר, בשיר הברבור המטאפיסי של איסולדה:

[ וכאן מצטט ניטשה את מילותיה של איזולדה – שחוברו על ידי ואגנר – בסיום האופרה]

 

במילים “שיר הברבור המטפיזי של איסולדה” – מכוון ניטשה למילות הסיום של איזולדה בסוף המערכה השלישית, של היצירה, לפני מותה – לפני רדת המסך על הדרמה-המוזיקלית “טריסטאן ואיזולדה”- הוא הסיום הידוע

 

 Leibestod  [ מוות-מאהבה ]  מתוך “טריסטאן ואיזולדה” של ריכארד ואגנר

 

קישור ישיר לוידאו 

 

כאשר נקרא את דברי התפעלותו של ניטשה מדמותה של הצועניה הפשוטה, הפועלת המחוספסת במפעל הטבק, שמיניותה המתפרצת ויצריה ה’חמים’ מציתים את דמיונם של הגברים הנוהים אחריה, נוכל להבין עד כמה הרחיק ניטשה לכת בהתנתקותו מואגנר:

בפרק “ההקדמה” שהקדים ניטשה לספרו זה – הוא מכנה את סופו של תהליך ההפרדות מואגנר ומציין ש“להפנות עורף לואגנר היה לגבי מעשה גורלי” וכשהוא מנסה לתמצת זאת ב”מילה אחת” הוא מכנה זאת “התגברות עצמית” – ו“הגדולה שבחוויותי היתה החלמה . ואגנר אינו אלא אחת ממחלותי” 

כשנקרא את הפיסקה הראשונה של “פרשת ואגנר” – כל שנינות הכתיבה של ניטשה וכל הציניות והסרקאזם המרוכזים בה – יוצגו בפנינו במלוא עוקצנותם:

 

“פרשת ואגנר
המכתב הטוריני ממאי 1888

Ridendo dicere severum 

[ להגיד את הדבר החמור על דרך הצחוק ] 

הקשבתי אתמול — התאמין ? — בפעם העשרים ליצירת המופת של ביזה.

שוב התמדתי בדבקות רכה עד הסוף, שוב לא ברחתי באמצע. נצחון זה על קוצר־רוחי מפתיעני. מה רבה השלמות אשר יצירה כזאת מקנה לך! אתה עצמך הופך על ידה ל״יצירת-מופת״. – ואכן, מדי שמעי את כרמן,

דימיתי עצמי יותר פילוסוף ופילוסוף יותר טוב ממה שאני רגיל לדמות עצמי:

נעשיתי כה ארך־רוח, כה מאושר, כה הודי, כה מיושב… ישיבה של חמש שעות: שלב ראשון לקדושה!— הרשאי אני לאמר שצליל התזמורת של ביזה הוא כמעט היחיד שאני יכול לשאת עוד?
הצליל התזמורתי האחר שהוא כעת על העליונה, הוא הוואגריאני הפראי, המלאכותי וה״תמים” כאחת, ואשר בזאת הוא מדבר בעת־ובעונה־אחת אל שלשת החושים של הנפש המודרנית — עד מה מזיק לדידי צליל התזמורת הוואגנריאני הזה! אני מכנהו שרב. זעה של מורת־רוח תשטפני. חלף הלך לו מזג האויר הטוב שלי !
מוסיקה זאת נראית לי מושלמת. מהלכת לה בקלות, גמישות ונימוס. היא מלאת־חן. היא אינה מזיעה. ״כל דבר טוב – קל הוא. כל דבר אלוהי — רגליו קלות כאיילות״: משפט ראשון בתורת האסתטיקה שלי. מוסיקה זאת היא מרושעת, שגונה, כנועה לגורלה: עם זאת אין היא חדלה להיות פופולארית – יש בה משנינותו של גזע ולא של פרם. היא עשירה, היא מדוייקת….”

ג’ורג’ ביזה – “הבנרה” מתוך כרמן 

 

קישור ישיר לוידאו

 

כפי שניסיתי להראות בפוסט זה – הביקור של ניטשה בטורינו הוביל אותו – בהשפעת מזג האויר הנוח והחום – שהרעיפה עליו העיר והשכנות המידית לבית האופרה שבה ראה – כפי שכתב עשרים פעם !! את האופרה כרמן לשינוי כה מהותי בתפיסת עולמו המוזיקלי.

 

איני מתיימר לשים עצמי שופט בין טעמיו המוזיקליים המשתנים של ניטשה – ואיני בא לשפוט איזו יצירה “טובה” יותר : “טריסטאן ואיזולדה” או “כרמן”  ? 

יבחר לעצמו כל קורא על פי טעמו האישי. 

אני הבאתי שתי דוגמאות מוזיקליות אלה כדי להמחיש את עומק השבר וחשבון הנפש שערך ניטשה בינו לבין עצמו – בין אם מה שהכריע היה העלבון האישי ובין הביקורת המוזיקלית לטעמיה השונים.

 

 

   5.  אקורד הסיום : התמוטטותו של ניטשה  

ניטשה מחבק את צוואר הסוס ומתמוטט 

על אשר ארע לניטשה ביום ה 3 לינואר 1889 – בסמוך לבית מגוריו ברחוב קרלו-אלברטו 6 בטורינו

כיכר קרלו אלברטו בטורינו – תחילת המאה העשרים

משמאל – ארמון קאריניאנו מלפנים מאחרי הפסל רחוב קרלו-אלברטו 6

בית מגוריו של ניטשה

קוראים אנו אצל הביוגרף רונאלד היימן:

“בשעות הבוקר של 3 בינואר, זמן קצר לאחר שיצא ניטשה ממעונו, ראה עגלון אחד מכה את סוסו בפיאצה קרלו אלברטו. בדמעות בעיניו חיבק הפילוסוף את צוואר הסוס, ופתאום התמוטט ונפל. קהל הסקרנים הקטן שהתקבץ סביבו, משך את תשומת לבו של דווידה פינו, [ בעל הדירה אותה שכר ניטשה – ו ] וזה נשא את הדייר שלו אל חדרו. לאחר ששכב זמן־מה מחוסר־הכרה, ועל־כל־פנים בלי תנועה, קם מן הספה ונעשה רוגש וקולני, שר, צעק וחבט בקלידי הפסנתר.

[ רונלד היימן – ‘חיים של ביקורת’ – בעמ’ 336 ]

“ויה-קרלו-אלברטו אינו רחוב רחב ולא זוהר, ובתיו גבוהים ודומים זה לזה. עשרים וחמש שנה לאחר הדברים האלה עדיין זכר כעל הבית של ניטשה, דווידה פינו, עד כמה היה הדייר הזה גלמוד, ואיך היה יושב לו בערב שעות תמימות ומאלתר בפסנתר. לדברי בתו של פינו, ניגן בעיקר מוסיקה של ואגנר.“….

[ רונלד היימן – ‘חיים של ביקורת’ – בעמ’ 229 ]

 

-וזה , נזכיר,  לאחר שהספר “פרשת ואגנר” עם ביקורתו הנוקבת נגד ואגנר – כבר פורסם !

 

לאחר אירוע דרמטי זה, לא חזר הפילוסוף הנחרץ והשנון לאיתנו. הוא איבד את שפיות דעתו עד שמת ביום 25 באוגוסט 1900 – בעיר ווימאר שבגרמניה:

כאן סרטון וידאו בו מצולם פרידריך ניטשה בתקופת חייו האחרונה בשנת 1899 – בה ניכרת מחלתו והניתוק המנטלי שלו מהעולם הסובב אותו

 

ניטשה על מיטת חוליו – ויימאר 1899

 

 

 

   6.  בית מגוריו של ניטשה בטורינו

המקום הראשון אליו שמתי פעמי בבואי לעיר טורינו היה לביקור בסמוך ליד הבית בו התגורר ניטשה. 

הגעתי לכיכר קרלו אלברטו – שתצלום שלה צורף בראש פוסט זה, וכשהגעתי לרחוב קרלו אלברטו מס’ 6 – הבחנתי בשלט לזכרו של “פדריקו” ניטשה  המוצב על קיר הבית:

 

מול השלט המציין את בית מגוריו של ניטשה ברחוב קרלו אלברטו 6 בטורינו

 

ליד השלט המציין את בית מגוריו של ניטשה בטורינו

 

תעתיק הכתובת שעל לוח הזכרון:

IN QUESTA CASA
FEDERICO NIETZSCHE
CONOBBELA PIENEZZA DELLO SPIRITO
CHE TENTA L’IGNOTO
LA VOLONTA’ DI DOMINIO
CHE SUSCITA L’EROE

QUI
AD ATTESTARE L’ALTO DESTINO
E IL GENIO
“SCRISSE “ECCE HOMO 
LI BRO DELLA SUA VITA

A RICORDO
DELLE ORE CREATRICI
PRIMAVERA AUTUNNO 1888
NEL LO CENTENARIO DELLA NASCITA
LA CITTA DI TORINO
POSE
15 OTTOBRE1944 A. XXII E.F.

 

תרגום הכתובת לעברית

בבית הזה
פדריקו ניטשה
התמלא במלאות הרוח
הבוחנת את הלא נודע
הרצון לעצמה
הוא המעורר ההרואי

מי
שנועד להגשים את יעודו העליון
ובגאוניותו
כתב את “הנה האיש”
ספר חייו

לזכר
 יוצרו שגר בבית זה  
באביב ובסתיו 1888
לרגל שנת המאה להולדתו
העיר טורינו
הציבה לוח זכרון זה
15 לאוקטובר 1944

בשנה ה 22 למנין הפשיסטי

 

הכיתוב הפשיסטי על לוח הזכרון לניטשה – שהוצב ביום 15.10.1944

לציון 100 שנה להולדתו “בשנת ה 22 למנין הפשיסטי” 

 

---

 

המסע לטורינו החל, כזכור,  “בסימן ובעקבות פרידיריך ניטשה” – אך, אל לנו לשכוח כי הוא התקיים  ב”ארץ המגף, המגפיים והפשיזם“. נוכחתי בכך בעמדי מול לוח הזכרון לניטשה שהוצב על קיר בית מגוריו.

 כפי שמעיד הכיתוב על השלט, הוא הוצב בשנת שלטונו האחרונה של מוסוליני – ב“רפובליקה הסוציאלית של סאלו” מובלעת בצפונה של איטליה, כשמוסוליני – ה’דוצה’ נשלט בה על ידי הנאצים והוא שליט-בובה הסר למרותם ומשמעתם, עד שמשטרו יפול ב 25 באפריל 1945 – אז מוסוליני נמלט, כשהוא מתכוון להמלט לשויצריה הניטרלית, כדי להציל את נפשו. הוא היה מלווה בקבוצה של מנהיגים פשיסטיים שחברו אליו בסאלו, עד שהשיירה של כלי רכב גרמניים בה נסעו, נעצרה על ידי פרטיזנים מהמחתרת האנטי פשיסטית. מוסוליני הוצא להורג ביום 28.4.1945 – וגופתו יחד עם גופת המאהבת שלו קלריטה פטאצ’י, וקבוצת מנהיגים פשיסטיים ניתלתו לראווה בתחנת דלק בכיכר לורטו שבמילנו.

הכיתוב שנוסח ברוח השלטון הפשיסטי ששלט באותה תקופה עדיין בטורינו,  מנסה להדהד בצורה מגושמת את ספרו של ניטשה “הרצון לעצמה” ואת מעמדו של ה’גיבור ההרואי ההולך בנתיב יעודו וגורלו’ . [ כרמז למוסוליני עצמו – שבצעירותו התענין בכתביו של ניטשה, ובין השאר פרסם ביום 13.8.1912 מאמר בעתון – שהיה עורכו תחת הכותרת La Vita di Federico Nietzsche   “חייו של פרריקו [ פרידירך ] ניטשה”.

המסרים הפשיסטיים, המובעים בלוח הזכרון הזה, כה מגושמים ומעידים כי מי שניסח אותם, לא ממש התעמקו או הבינו את כתביו של ניטשה  – פרט לעובדה שהספר ECCE HOMO חובר כ’מעין אוטוביוגרפיה’ של ניטשה – בשנת חייו האחרונה – כ 8 חודשים לפני התמוטטותו, מתעלם מעמדותיו הנחרצות של ניטשה שיצא חוצץ נגד הלאומנות – ו”העוצמה” אליה כיוון ב”הרצון-לעצמה” [ שחלקים ממנו זויפו על ידי אחותו בעלת האוריינטציה הפרו-נאצית, שהיתה מיודדת עם היטלר ], אינה העוצמה הפיזית ואינה העוצמה הפוליטית או הכח המדיני. ניטשה מכוון לעצמה הפנימית והכח “להתגברות עצמית” כפי שכתב ויישם בפועל בספרו “פרשת-ואגנר”.

 

.

 

ויקטור הרצברג

21.11.2022 

.

.

 

 

---

קישור לפוסטים שענינים בעקבות > ניטשה

---