ויקטור משיב לכל מברכיו ליום הולדתו ה 80 !
17 ביוני, 2024גאווה משפחתית : 14 ביוני 2024, ויקטור הרצברג – חוגג 80 !
עם הרעיה אורלי
בהוטל מונטיפיורי, תל-אביב
מזל טוב !
JUNE 14 2024 : Victor Herzberg
! Celebrating 80
♥
עדכון מיום 17.6.2024
אני חש התרגשות רבה מכמות המברכים אותי ליום הולדתי ה 80 אותו חגגתי עם רעיתי אורלי ביום הולדתי : 14 ליוני 2024 .
עד היום למעלה מ 225 אנשים, חברים רחוקים וקרובים, ידידם משכבר הימים וחברים שזה מקרוב באו, הגיבו באהבה ובחיבה וברצון טוב ושיגרו ברכות חמות ואוהבות לרגל יום הולדתי.
ואיך אודה להם ?
כאשר העליתי את אתר “מילים” לאויר העולם [ ביום 1 למרץ 2003 ] הסברתי בו את פשר שמי – הקשור למועד הולדתי: 8 ימים לאחר שהחלה הפלישה של בנות הברית לנורמנדי – פלישה, שהיתה עבור הורי, שהיו פליטים במקום נידח ברוסיה אליה נמלטו מאימת הנאצים שכבשו בסערה את פולין, אות וסימן לנצחון הממשמש ובא על הנאציזם !
הורי נתנו לי את השם “ויקטור” במובן הנצחון המצופה על הנאצים – כפי שהחווה צ’רצ’יל בסימן ה V המפורסם שלו:
והשאר כתוב ב“אודות ויקטור” שבקישור זה
כאשר חשבתי כיצד אביע כלפי כל מברכי הרבים את רגשי התרגשותי וחיבתי, חשבתי אולי אשלח לכל אחד ואחת מהם פרח, שיביע את אהבתי אליהם ואת רחשי התרגשותי מברכתם, שהתקבלה בחום ובחיבה רבה.
ובאיזה פרח אבחר ?
בחרתי פרחים, שגדולים ממני, הלחימו את איזכורם עם הרגש הנעלה מכולם – הוא רגש האהבה !
ולכן אבקש להגיש לכל אחד ואחת ממברכי – שלושה פרחי-אהבה, שאהבתי במיוחד :
את פרח הרודונדרון
– פרח המלווה את התרקמות האהבה בין גיבורי-הספרותי, ליאופולד בלום, לאשתו מריון היא מולי בלום, אהבה שניצתה על גבעת האות’ שבמפרץ דבלין…
פרח הרודונדרון
“…מחר זורחת השמש לכבודך הוא אמר ביום ששכבנו בין השיחים של הרודודנדרון בגבעת האות’ עם החליפה האפורה מטויד והכובע קש שלו ביום שהוצאתי ממנו הצעת נשואין כן בהתחלה נתתי לו חתיכת עוגה מהפה שלי וזה היה שנה מעוברת כמו עכשיו כן לפני 16 שנים אלוהים אדירים אחרי הנשיקה הארוכה ההיא הפסקתי כמעט לנשום כן הוא אמר שאני פרח הרים כן אנחנו באמת ככה פרחים של כל הגוף של האשה…”
[ ג’יימס ג’ויס יוליסס / פנלופי עמוד 840 ]
ואצרף לכך גם את פרח הכיזנתמה
פרח הכיזנתמה
“…וכך היתה [ אודט-ו’] חוזרת לילה-לילה בכירכרתו של סוואן; לילה אחד, לאחר רדתה מן המרכבה, ובעוד הוא אומר לה להתראות מחר, הזדרזה לקטוף מן הגינה הקטנה שבחזית הבית כריזנתמה שכוחה אחרונה, והושיטה לו אותה לפני שהמשיך לדרכו. הוא הצמיד את הפרח לשפתיו כל שעת הנסיעה, וכאשר נבל הפרח כעבור ימים אחדים, טמן אותו כבבת עינו במגירת שולחן הכתיבה”.
[ מרסל פרוסט: בעקבות הזמן האבוד [2] אהבה אחת של סוואן, עמ’ 34 ]
וברשותכם אוסיף כאן עוד פרח אחד ארץ-ישראלי עם שם אנגלי להכעיס דווקא :
מלקומיה יפהפיה
בספרו היפהפה של ס. יזהר “מלקומיה יפהפיה”, שהוא סיפור אהבה ל “שולה”, שלאורכו, המספר פונה אליה; ומדבר אליה; ומדמיין אותה; ומתאר אותה בדמיונותיו ובחזיונותיו; ונמשך אליה בקסמי אהבה ומקסמיה השונים – והוא הולך אליה כל הזמן ; ומדמה אותה לאותו פרח נדיר אותו הוא מחפש : “המלקומיה היפהפיה” … אך
מוטב שתקראו במו עינכם:
“חכה חכה חכה, אתה אינך עושה ממנה משהו מין יצור עילאי ערטילאי שמעל המציאות, כלומר בלתי קיימת ? אינך עושה אשה בדויה מומצאת מלבך הקודח, כאילו יש בעולם איזו אחת כזו באמת ואתה רק מכריח אותה להיות לפי מדוחי שגעונך ? או הכל רק תסיסה כואבת של כל מיני מיצים שלא פורקו לך, ובאמת אין בעולם אף אחת כזאת ושום אשה לא, ורק תעתועי דמיון של מתבגר אחד שלא גמל כל צרכו, או מטופש שחצן אחד, אם לא שפן אחד, שפן משופן, ואין בעולם חיית פלאים כזאת, וזו רק אשה כמו כולן ונערה כמו שהנערות הן, ובאותו אופן שהן ובאותן תנועות, אחת יותר ואחת פחות, ובאותו האופן שהיו פעם ילדות ועשו כל מה שילדות עושות, לרבות משחקי ילדות, גלגולי חבל וניתור וקלאס וחמש אבנים, וגם באותה עמידה טקסית שלהן כשהן קטנות וילדות, בשתיים, זו פניה אל זו, חובטות בכף יד זו אל כף יד זו ובכף יד זו ובאלכסון אל כף יד זו ובשתיים זו אל זו, בזריזות מיומנת ויעילה ובטקס מדוייק וזריז חוזר עתיק כימות עולם…
(ס. יזהר “מלקומיה יפהפיה” עמוד 187)
♥
ודאי שמתם לב לצבעי שלושת הפרחים שבחרו להם שלושה סופרים שלא נועדו… ולא אוסיף דבר – רק אשלח לכל אחד ממברכי את הפרחים שכה אהבתי !
ומכיון שבלי מוזיקה אי אפשר…
אוסיף כאן לכבוד כל מברכי, וכל חברי וידידי, הקרובים והרחוקים, את אחד הפוסטים האהובים עלי במיוחד שהעליתי לאתר “מילים” וגם הוא עוסק בחיפוש האהבה – פוסט שכולו חיפושי אחר “הפרזה-הקטנה של ונטיי שהפכה להמנון אהבתם של גיבורו של פרוסט סוואן לאודט” חיפוש שלמענו נסעתי לאילייר-קומברי, עיירת ילדותו של מרסל פרוסט, חמוש במצלמה וצילמתי ביום 19.4.2006 את זרימתו של ה”וויוון” , הוא הנחל הזורם הפאתי קומברי, לעבר גנו של סוואן, ובין מימיו ניסיתי לדוג את “הפרזה הקטנה” ולגלות לאיזו יצירה רמז פרוסט באותו חיפוש אחר “המנון האהבה”….
כאן סרטון שערכתי בנובמבר 2008 – ואני מקדישו לכל מברכי, כמחוות הערכה ותודה על ברכתכם אותי ואיחוליכם בהגיעי לגיל 80, ועודני צעיר ברוחי ובנפשי ….
תודה מקרב לב, ובברכת בריאות טובה לכולנו, ושלום ואהבה לכל אחד ואחת מכם…
ויקטור הרצברג
17.6.2024
בחיפוש אחר הפראזה הקטנה
הטקסט בעברית
Text in English
♦
בחיפוש אחר ה”פראזה הקטנה”
ב”בעקבות הזמן האבוד” מאת מרסל פרוסט.
“הפראזה הקטנה” אותו נושא מוזיקלי, מתוך יצירה שהיא, לפי סימנים רבים הפזורים במרחבי “הזמן האבוד”, יצירה הכתובה בצורת הסונטה, מהלכת קסמים על המספר ברומאן רב-המימדים של מרסל פרוסט.
יש הרואים בקטעים המתייחסים לאותה “פראזה קטנה” נסיון לתאר מוזיקה במילים. אחרים יאמרו : זהו ניסיון שנועד מראש לכשלון. מוזיקה יש לשמוע ואין בכוחן של מילים “לתאר אותה”.
כך או כך, רבים ניסו להתחקות אחר היצירה המוזיקלית המסוימת, או אף הרכב היצירות, המסתתרות מאחרי המילים המפורשות ואף המילים המרומזות בהתייחסויות של פרוסט לסונטה של ונטיי וביחוד ל”פראזה הקטנה” מתוך אותה סונטה.
אעשה כאן ניסיון לתרום את חלקי הצנוע בחיפוש אחר אותה סונטה או אותה פראזה קטנה.
לצד ציטוטים של כמה קטעים בהם מנסה פרוסט לעשות את הבלתי אפשרי כלומר “להשמיע” מוזיקה, כאשר הכלים המוזיקליים בהם הוא מבקש להשתמש אינם
מיתר מתוח עליו מעביר הכנר את הקשת ויוצר את החיכוך המפיק את הצליל הבוקע מתיבת התהודה,
או
פטישי הלבד המקישים על מכלול מיתרים המתוחים מעל לוח-תהודה מהדהד כמו במקרה הפסנתר,
או
בנשיפה הנמלטת מלשוניות עץ נרעדות, המחוללות בתוך צינור ובו פתחים הננעלים ונפתחים וכך הם מגביהים או מנמיכים את הצליל המופק מן האבוב או הקלרינט וכו’ –
אלא את כל ה”צלילים” המדומינים הללו, של האומנות המופשטת ביותר, מבקש פרוסט להשמיענו דרך מילים שהוא מפליא לארוג ולרקום במשפטים מתמשכים, המהלכים עלינו קסם וכישוף.
בפועל, כל פרשן “שומע” במילים של פרוסט, ובין השיטין, ובין המילים, צלילים “פרטיים” אותם הוא מייחס ליצירה מוזיקלית העולה מעמקי זכרונו וחוויותיו.
אף אני איני שונה, ומתוך עולמי אני אני מציע כאן להאזין ליצירה של ריינאלדו האן,REYNALDO HAHN
קומפוזיטור ממוצא יהודי שחי בפאריז בתקופתו של פרוסט והיה מיודד איתו ואף היה ידידו האינטימי תקופה מסויימת.
ניתן להאזין ליצירה שחוברה על ידי ריינאלדו האן בשנת 1906 – זמן מתאים כדי שפרוסט יכיר אותה בבואו לכתוב את הקטעים המצוטטים בזאת.
איני בא לקבוע מסמרות , אלא להציע הצעה ל”שמוע” ב”פראזה הקטנה”, כפי שמתאר פרוסט, את הנוקטורנו לכינור ופסנתר מאת ריינאלדו האן
קישור ישיר לוידאו
והנה מילותיו של פרוסט:
“בשנה שקדמה לזו, בעת מסיבה כל שהיא, האזין ליצירה מוזיקלית לפסנתר ולכינור. תחילה לא עמד אלא על טיבם החומרי של הצלילים אשר פיעמו מן הכלים. וכבר היה זה עונג גדול כאשר מתחת לקו הדקיק של הכינור, הצנום, האיתן, הדחוס והמכוון, ראה איך פתאום מנסה להבקיע בנקישה מתגלגלת נחשול קולו של הפסנתר, רב צורות, לכיד, אופקי ומשתקשק כמו געשו הסגול של הים שאור הירח מכשפו ומנמיכו לסולם מינור. אבל ברגע מסויים, מבלי שיוכל להבחין בבירור בקו מיתאר חד, לתת שם למה שמשך את לבו, לכוד בחבלי קסם, ניסה ללקוט את הפראזה או ההרמוניה – לא ידע מה – שחלפה ופתחה את נפשו לרוחה כריחות ורדים מוכרים החגים באויר הערב הלח וטיבם שהם מרחיבים את הנחיריים …..”
[ … ]
“הפעם הבחין בבירור בפראזה המתרוממת למשך רגעים אחדים מעל גלי הצליל. בו ברגע שילדה אותו למנעמי בשרים זרים ומוזרים, שקודם לכן לא שיער את קיומם, עד שחש כי דבר מבלעדיה לא יוכל להכניסו בסודם, ולבו יצא אליה כאל אהבה נעלמה. בקצב איטי הוליכה אותו הפראזה תחילה לכאן, אחר לשם, ואז למקום אחר, אלי אושר נאצל, מפוענח ומדויק. ופתאום, לאחר שהגיע לנקודה מסוימת שממנה התכוון לעקוב אחרי הפראזה, כעבור שהות של כלום, שינתה כיוון במפתיע, ובמפעם חדש, מהיר יותר, שברירי, מלנכולי, מתמשך ורך, סחפה אותו אל אופקים לא נודעים. אחר כך נעלמה. סוואן קיווה בכל ליבו לשוב לגלותה בשלישית. ואכן שבה והופיעה, אך בלי שתדבר אליו ביתר צלילות, ואפילו ריגשה בו הנאה עמוקה פחות. אבל בשובו לביתו נזקק לה, כאותו גבר שאל חייו החדירה זה עתה למונית חולפת דימוי של יופי חדש, המעצים את רגישותו, למרות שאפילו את שמה אינו מכיר, ואינו יודע אם אי פעם ישוב ויראנה, את זו שכבר עתה הוא אוהב”.
מרסל פרוסט: בעקבות הזמן האבוד “בצד של סוואן” חלק שני, אהבה אחת של סוואן עמ’ 24-5: תרגום הלית ישורון
המוסיקה אינה עומדת בפני עצמה ביצירותיו של פרוסט. הגם שהיא מעין “לייט מוטיב” [ במובן הואגנרי ] היא אינה הלייט מוטיב היחיד, היא חלק ממארג סבוך של “לייט מוטיבים” אחרים, הבנויים על זכרונות ואסוציאציות, התרחשויות ומעשים תמונות ותצלומים, דברי ספרות ואנקדוטות היסטריות, בצד דמויות פרי הדמיון ודמויות “מפתח” המבוססות על מודלים שחיו בתקופתו של פרוסט, המתפתחים לעלילות ותת-עלילות, המתפתחות לאורכו של הרומאן רב ההיקף.
הסונטה של ונטיי וביחוד ה”פראזה הקטנה” מקושרים אסוציאטיבית לאחת האהבות המיוחדות המתפתחות בספר.
זוהי האהבה בין שארל סוואן, הגיבור היהודי אנין הטעם, המתאהב באודט דה קראסי, שהיתה בעברה נערה מפוקפקת, והוא מעלה אותה למעמד חברתי גבוה והיא מתלווה אליו לסאלונים הסנוביים של המעמד הגבוה של פאריז.
הפראזה הקטנה הפכה להיות “המנון אהבתם” של סוואן ואודט.
לפני שנקרא בקטע הבא מספרו של פרוסט אני מציע להאזין ליצירה נוספת של ריינאלדו האן,
הרומנסה לכינור ופסנתר בלה מז’ור
גם היא יכולה להסתתר מאחרי “הסונטה של ונטיי” ו”הפראזה הקטנה” :
קישור ישיר לוידאו
וכאן מילותיו של פרוסט
“לפעמים, בטרם ניגשה להתלבש, ישבה הגברת סוואן אל הפסנתר. ידיה היפות, שצמחו מתוך שרוולים ורודים או לבנים – ולעיתים עזי צבע – של שימלת בית מקרפ-דה-שין, מתחו את פרקיהן מעל מנענעים באותה מלנכוליה ששרתה בעניה אך לא בלבבה.
היה זה באחד הימים האלה שניגנה לי את הפרק בסונטה של ונטיי, זו הפראזה הקטנה שסוואן כה אהב. אבל קורה לא אחת שאינך קולט כלום, אם המוסיקה קצת מסובכת וזו לך הפעם הראשונה שאתה מאזין לה.
עם זאת, כאשר מאוחר יותר נוגנה באזני הסונטה הזאת פעמיים-שלוש, נוכחתי שאני מכיר אותה על בוריה. על כן טועים כשאומרים, “לשמוע בפעם הראשונה”.
אם כמו שחשבת, באמת לא הבחנת כלום בשמיעה ראשונה, יהיו השניה או השלישית כעין ראשונות, ולא יהיה ברור למה תבין יותר בפעם העשירית. יתכן שמה שחסר בפעם הראשונה אינו ההבנה אלא הזיכרון. כי זכרוננו שלנו, יחסית למורכבותם של הרשמים שעימם עליו להתמודד בעת ההאזנה, מזערי הוא, קצרצר כזכרונו של אדם החושב בשנתו על אלפי דברים שהוא אץ לשכוח, או אדם בילדותו השניה, שאינו זוכר כעבור דקה מה שכרגע אמרו לו. אותם רשמים רבי-פנים, אין הזיכרון מסוגל להמציא לנו מייד עם זכרם.
אבל לאט לאט מתהווה הזכר בזיכרון, וביחס ליצירות ששמענו פעמיים-שלוש, כמונו כאותו גימנזיסט שבטרם הירדמו חוזר וקורא קריאות אחדות בשיעור שהוא חש כי איננו יודע, ובבוקר המחרת ידקלמו על בוריו.
רק שעד אותו יום לא שמעתי ולו תו מאותה סונטה, ואם סוואן ואשתו שמעו בה פראזה נפרדת, היתה זו נשגבה מקליטתי הצלולה כמו שם שאדם מנסה להיזכר בו ולא מוצא במקומו אלא אין – אין שמתוכו,מקץ שעה, בלי מחשבה, יפרצו מעצמן, בניתור אחד, ההברות שקודם הפציר בהן לשווא. ולא רק שאינך תופס מייד את היצירות הנדירות באמת, אלא גם בתוך כל אחת מהן – וזה שקרה לי בסונטה של ונטיי – החלקים הפחות נדירים הם הפחות נקלטים תחילה.
מרסל פרוסט בעקבות הזמן האבוד [3] בצל עלמות מלבלבות חלק ראשון: סביב הגברת סואן עמ’ 97 : תרגום הלית ישורון
אך, אין להתעלם גם מעמדתם של רוב הפרשנים ה”שומעים” בסונטה של ונטיי את הסונטה של סזאר פראנק לכינור ופסנתר. בקישור הבא ניתן לצפות בסרטון וידאו המקבל גישה זו ומציג את הפרק השלישי של הסונטה של סזאר פראנק על רקע תצלומים מהנחל הזורם בפאתי “קומברה” שפרוסט כינה אותו בספרו ה”וויוון”, תוך ציטוט קטעים מספרו של פרוסט על אהבתם של סוואן ואודט ועל הפרחים המסמלים אהבה זו והציורים המלווים אותה כנעימת חן ומעניקים לה מימד של עומק.
ועתה מה שנותר הוא לקבל את תגובות וחוות דעת הגולשים והמאזינים
איזו יצירה היא היא “הפראזה הקטנה ” ?
.
פורסם לראשונה ב”קפה דה מרקר” ביום 21.3.2009
80 : 17.6.24 [225]
הפרזה: 17.6.24 [ 4280/468]
.
.