.

[05] פרוסט / שחזור: “חדר-השינה”

העמודים הפותחים את הרומן מתנהלים במיטתו של מרסל – האני-המספר.

מילות הפתיחה ברורות – או מטושטשות תלוי בנקודת המוצא.

מצב לא ברור שבין שינה לבין נים-לא-נים היא המצב הבסיסי בקטע הפותח את הרומן:

“שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת. לפעמים, עוד לא כבה הנר, כבר נעצמו עיני ולא הספקתי לומר: “אני נרדם”. ואז, לאחר חצי שעה, עוררה אותי המחשבה שהגיע הזמן לנסות להרדם: התכוונתי להניח את הספר שדימיתי כי עודו בידי ולנשוף על הנר; בשנתי לא חדלתי להרהר במה שזה עתה קראתי, אלא שהרהורים אלו לבשו כיוון קצת משונה: נדמה היה לי שאני עצמי הוא זה שעליו מדבר הכתוב: כנסיה, קווארטט, היריבות בין פרנסואה הראשון לקארל החמישי. אמונה זו עמדה עוד זמן-מה לאחר שהתעוררתי…”

בצד של סוואן, עמ’ 9

וכך, במצבים מתחלפים של ערות ושינה, זורמים להם כ 50 עמודים הראשונים של הרומן, עד לסצינת עוגית המדלין. פולחן-השינה המאפיין את האני-המספר בתחילת הרומן, מצריך את המצע הבסיסי לכך. והמצע הוא – המיטה, עליה בורא המספר את אותו עולם קסום הנע חליפות בין ערות – זכירה וחלום:

“אלא שהיו עולים בזכרוני רגע חדר זה ורגע חדר זה מאותם חדרים שבהם התגוררתי בחיי, עד שאת כולם העליתי בהזיות הארוכות בהקיץ, אחרי שהתעוררתי: חדרים של חורף, שבהם, כששוכבים לשון, מנפצים את הראש בתוך קן שקולעים מכל הבא ליד, אוזן של כר, מגבהת שמיכות, קצה של צעיף, שפת המיטה וחוברת של ‘דיונים ורודים’ שנעשים מקשה אחת בטכניקה של ציפורים תוך הידוק בלתי פוסק”

        בצד של סוואן, עמ’ 13

המיטה בביתה של הדודה ליאוני בקומברי

.