.

 

[04] פרוסט / שחזור “מר סוואן”

 

דמותו רבת הפנים, של מר סוואן, היא המפיחה רוח, וחיות בעולמו של מרסל.

במקומות רבים ברומן סוואן הוא מעין ‘אלתר-אגו’ של מרסל, דמות נערצת אליה שואף מרסל להדמות.

תצלום של שארל האס (1832 – 1902) – ה”מפתח” לסוואן

 

סוואן נוצק, במידה רבה, על פי קווי המתאר ועל פי דמותו של שרל האס, יהודי פיקח ואינטליגנטי, ידיד משפחת פרוסט, איש חברה.

שארל סוואן, הוא דמות יוצאת דופן בין הדמויות של יהודים בספרות הצרפתית.

הוא בעל תרבות רחבה ונימוסים כשל בן-תרבות צרפת, הוא עשיר והדור בלבושו הוא שנון ושפתו מעולה והוא “מוברג” לאליטה החברתית.

מבחינתו של מרסל לסואן כמה “תפקידים” ברומאן: הוא המאהב של אודט – ואהבה זו נחקרת לאורכו של הרומאן, סוואן הוא איש החברה הגבוהה מבני חבורת ה’גרמנטים’ – העשירים החיים חיי נהנתנות אך סוואן הוא הפיקח השנון, איש העולם והמבין בתרבות והפותח לפני הגיבור את הדלתות לעולם הציור הספרות והמוזיקה.

 

סוואן הוא יהודי במוצאו אשר הסתפחותו ונהייתו אחר החברה הגבוהה “משכיחה” ממנו את יהדותו עד אשר בא משפט דרייפוס והזרמים האנטישמיים התת קרקעיים המפכים בחברה הצרפתית, צפים ועולים על פני השטח, ואלה “מזכירים” לסוואן את יהדותו.

 

 שארל האס (בצלינדר) כאיש החברה הגבוהה ליד גב’ שטראוס ואמיל שטראוס.

 

אהבתו הראשונה של מרסל היא לזילברט שהיא … ביתו של סוואן.

 

הנה תמונת שארל האס וביתו :

שארל האס וביתו לואיסיטה.

 

אך דמותה של האהובה ז’ילברט – אהבת הנעורים של מרסל – נוצקה בעיקרה לפי דמותה של מארי בנרדאקי Benardaky

מארי בנארדקי

 

מרסל הנער שואף לקשר עם ז’ילברט שהיא “דמות צעירה בת ארבע עשרה או חמש עשרה ?” הוא שומע עליה ועושה מאמצים ניכרים להיות מוזמן לבית סוואן כדי להגיע לקרבתה, דבר שאינו מסתייע בידו בקלות.

הוא “אורב” לה בשאנז-אליזה, וממתיו לשעת כושר אך:

“בין כה ובין כה, ז’ילברט לא שבה עדיין לשאנז-אליזה. והרי חייב הייתי לראותה , כי אפילו את פניה לא זכרתי. האופן החקרני , החרד, התובעני, שבו אנו מתבוננים בדמות האהובה , צפייתנו למילה שתיתן או תשלול תקוות פגישה למחר – ועד שתיאמר אותה מילה יכולנו לדמיין לחילופין, אם לא בבת-אחת, את השמחה או היאוש – כל זה מרעיד את דריכותנו אל מול האהוב מכדי שנוכל לקלוט את בבואתו בחדות ובבהירות”

בצל עלמות מלבלבות, 60

הוא מנסה לשכנע את הוריה במכתב על רצינות ועומק כוונותיו – אך מכתב זה אינו משכנע ומיד כשהוא מתחיל לדבר עם ז’ילברט ברחוב בשאנז אליזה, היא מספרת לו כי “נכשל” במבחן הקבלה אצל הוריה, דבר המדכדך אותו.

כאן, דווקא בנקודה זו בהליך החיזור והנסיון “לכבוש” את ז’ילברט, יכניס פרוסט קטע – שפסיכואנליטיקונים יעטו עליו כמוצאי שלל רב:

תוך כדי שיחתו עם ז’ילברט מבקשת ממנו פרנזואז, (העוזרת-מבשלת) שליוותה אותו לטיול ברחובות פאריז, כי יתלווה אליה: 

 

“לביתן קטן מסורג ירוק. דומה למדי ללשכות המכס השוממות של פאריז הישנה, שזה זמן מה נקבעו בהן מה שבאנגליה מכנים בתי-שימוש, ואילו בצרפת, מתוך אנגלומניה נבערת – ווטר-קלוזטס. קירות הכניסה הלחים והעתיקים , שלידם נשארתי לחכות לפרנסואז, הדיפו ריח טחב עבש, אשר עם שפטר אותי מן המועקות שהולידו בקרבי מלותיו של סוואן כפי שנמסרו לי מפי ז’ילברט, החדיר בי עונג שלא מסוגם של אלה המותירים אותנו בלתי יציבים…”

בצל עלמות מלבלבות, 62

 

ה”מרקיזה”, המנהלת ביד רמה את בית השימוש הציבורי מנסה לפתות את הנער הצעיר ומזמינה אותו להכנס לאחד התאים הנקיים – אולם הוא נמנע מן החוויה, בשלב זה.

עתה חוזרים פרנסואז ומרסל לחבורת הילדים ומרסל מבחין כי ז’ילברט פרשה מן החבורה במעין משחק מחבואים ; הוא נמשך אחריה ומנסה לברר אם יש סיכוי כי ישכנע את הוריה. זילברט מציעה להחזיר לו את המכתב שכתב לאביה:

ואז תתרחש סצינה, המיוחדת לפרוסט, הומוסקסואל המחביא עמוק בתוך הארון, את נטייתו המינית:

הנה קטע מפתיע:

 

“שכן כשקרבתי אל זילברט השרועה על כיסא ואומרת לי לקחת את המיכתב אבל אינה מושיטה לי אותו, עברה אותי המשכות כזאת אל גופה עד שאמרתי לה:

“בואי, אל תתני לקחת אותו, בואי נראה מי יותר חזק”.

היא תחבה אותו אל גבה, העברתי יד מאחרי עורפה, מרים את הצמות שירדו על כתפיה, בין שעדיין הלמו את גילה, ובין שאמה רצתה שתיראה עוד זמן מה כילדה כדי להצעיר בכך את עצמה; התגוששנו כשני עמודי קשת. נסיתי למשוך אותה , היא התנגדה; עצמות לחייה המשולהבות מן המאמץ היו אדמדמות ועגלגלות כדובדבנים; היא צחקה כאילו דיגדגתי אותה; הידקתי אותה בין רגלי כאילו היה אילן קטן שעליו אני רוצה לטפס; ובזמן ההתעמלויות שעשיתי , כמעט בלי שגברה ההתנשפות מהפעלת השרירים ומהתלהטות המישחק,שפכתי, כמו כמה טיפות זעה שנשרו בגלל המאמץ, את העונג לי, שאפילו לא יכולתי להשהות עד שאדע את טעמו; ומיד חטפתי את המכתב. אז אמרה לי זילברט ברוחב לב: “אתה יודע, אם אתה רוצה, אנחנו יכולים להמשיך להיאבק”.

בצל עלמות מלבלבות, 64

 

סוואן הוא מי שיפתח ברומאן בפני הגיבור את הדלתות לעולם הקסום והמסתורי של האהבה, על רב גוניותה ובעיקר על חוסר הסיפוק שבה. על העונג שבה לצד ההשפלה שהיא מאכילה את הרעבים לה.

לסוואן תפקיד חשוב בעיצוב עולמו הרוחני של מרסל הוא עבורו הקשר אל עולמן של המילים ובעיקר לעולם של האומנות הפלאסטית.

גם כאן דרך העיצוב של פרוסט היא ייחודית. את הזיקה בין הגיבור ובין יצירות האומנות הרבות הפזורות לארכה ולרוחבה של יצירת הענק יוצר פרוסט בדרך עקיפין. הוא “מכניס” ו”מייבא” את יצירות האמנות לתוך הרומן בדרך אגב כביכול, כשהן מובלעות בתוכם של המשפטים הארוכים והמורכבים בהם משתמש פרוסט.

נשתמש בדוגמה: כיצד מתאר סוואן את המבשלת פרנסואז:

“באותה שנה שבה אכלנו אספרגוס בכמויות, היתה נערת המטבח, הממונה ברגיל על ‘מריטתם’, יצור מסכן וחולני, במצב של הריון מתקדם למדי כשהגענו בפסחא, עד שהתפלאנו על פרנסואז המעמיסה עליה עבודה ושליחויות בלי סוף, כי החלה מתקשה בנשיאת הטנא המסתורי שלה, שהתמלא מיום ליום, ומבעד לסינוריה הרחבים ניחשנו את צורתו הנהדרת. הסינורים הזכירו את הסיגורים שלובשות לגופן אחדות מדמויות האליגוריות של ג’וטו, שאת תצלומיהן קיבלתי ממר סוואן. היה זה הוא עצמו שהסב את תשומת לבנו לכך, וכשהיה שואל על נערת המטבח נהג לאמר ” מה שלום ‘החסד’ של ג’וטו”

בצד של סוואן, עמ’ 86

ה”חסד” karitas של ג’יוטו בארנה שבפדואה

 

הנה דוגמה נוספת לדרך ה”עקיפין” שבה “מבריח” פרוסט, כבדרך אגב, מבט על יצירת אמנות:

מרסל מספר כיצד סבתו ניסתה לחשוף אותו ליצירות אומנות. 

אל נשכח כי התקופה היא אי שם בתחילתה של המאה העשרים, וצילום באותם ימים אינו כה זמין וכה יום-יומי כבימנו אלה:

 

“היא (סבתו – ו’) רצתה שיהיו לי בחדרי תצלומי מבנים או נופים מן היפים שבנמצא. אבל על סף הרכישה, ולמרות שהמצולם לא נעדר ערך אסתטי, ניסתה היתה מגלה שהוולגריות, השימושיות, תפסו מקום רב מידי בשיטת התעתיק המכאני, דהיינו התצלום.

היא ניסתה להתחכם, ואם לא לבטל כליל את הבנליות המסחרית, לפחות לצמצמה, להמיר אותה שוב, ככל שניתן, באמנות, להחדיר אליה כמו “שכבתיות” של אמנות: במקום תצלומי הקתדראלה של שארטר, מזרקות המים בסן-קלו, או הווזוב, היתה מבררת אצל סוואן אם לא צייר אותם מישהו מהציירים הגדולים, והעדיפה לתת לי תצלומים של הקתדראלה של שארטר כפי שצויירה בידי קורו…”

בצד של סוואן, עמ’ 44

הקתדרלה בשרטר בציורו של קורו.

 

ומכאן ואילך, תהפוך הקתדלה בשארטר, אחד הנושאים החוזרים ועולים לאורכה של היצירה כולה.

 

           הקתדרלה בשרטר – צילום