על יום שופן באוניברסיטת תל-אביב 1.11.2010

ארועי “יום-שופן” נפתחו בסרטה של עופרה ירושלמי הנקרא Chopin’s afterlife  העוסק בעיקרו במוזיקה של שופן כפי שמנגנים אותה ומשוחחים עליה שורה של פסנתרנים שברובם אינם מוכרים לקהל הרחב. ובצידם מראיינת הבימאית ומצידה ביצועים של ריקוד בהשראת שופין וקומפוזיטורים שיתכן וניתן לכנותם “אוונגרדיים” הטוענים כי שופן שימש להם נקודת הזנק.

קשה לרדת לסוף דעתה של עופרה ירושלמי בעשותה את הסרט האמור. אהבתה והערצתה לשופין מובנת. כל פסנתרן – ועפרה ירושלמי היא פסנתרנית, עברה במסלול לימודיה את יצירותיו של שופין. הפסנתרנים – המבצעים את שופין לנגד המצלמה ומשוחחים עליו ומציגים כל אחד את גישתו התמציתית ליצירה זו או אחרת, אך, לטעמי, אינם מצליחים ליצור תמונה שלמה כוללת של התופעה הנקראת שופן. אין ספק היצירות שנבחרו – המלוות את הסרט לכל אורכו – יפות. רובן מוכרות בביצועים שונים, אך מה ה”סך-הכל” ? מה המסר שביקשה עפרה ירושלמי להעביר בסרטה. על כך קצת קשה להשיב.

המלחין לוקאס פוס, הזכור לחובבי המוזיקה בארץ משהותו בישראל ופעילותו המוזיקלית כאן, מבצע את הנוקטורנו אופוס 9 מס’ 3 של שופין ומציג עמדה ראויה לציטוט :

“שופן מלחין פופולרי ואהוב – אך בכל זאת נותר בלתי מובן”.

גם הכותרת לסרטה של עפרה ירושלמי הבאה לציין מעין חיים שלאחר המוות – המנסה לאמר משהו מעין: למרות מותו הפיזי של שופין האיש – שופן האמן היוצר חי ביצירותיו המבוצעות והחיות בליבות המבצעים והקהל המאזין להן.

אך, נדמה כי גם אמירה שכזו – אינה מחדשת הרבה. ואינה אופיינית לשופן בלבד . ניתן לאמר דברים דומים על באך, והיידן ומוצארט ובטהובן ושוברט ושאר הקומפוזיטורים שגופם מת אך המוזיקה שלהם חיה.

על השאלה מדוע שופין נחשב לקומפוזיטור פופולרי ואהוב – ניסו להשיב ארבעה מלומדים – שלושה הסטוריונים – ומוזיקאי אחד, ברב שיח שנוהל באולם קלרמונט בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל-אביב.

דומה שנגינתו של פרופ’ תומר לב את המזורקה מס’ 17 של שופין וניתוחה הקצר היו תרומה משמעותית לליבון הסוגיה “מדוע הוא פופולרי” – במזורקות – שהן ריקוד עממי פולני המקובל אצל איכרים פשוטים בולטת מידה של חספוס ושל מקצבים פשוטים ובסיסיים – אך שופין נוטל מהם רק את המסגרת הכללית ומפיח בהם רוח מעודנת, נוטל נושא ועושה בו את המעשה המוזיקלי הגאוני: הוא חוזר עליו אך בשינויים. וזה, כך נדמה לי סוד הצלחתו – החזרה מטמיעה את המוזיקה באזני וזכרון המאזין כמו “כותבת” אותה לתוך זכרונו – והשינויים, הדקים מרחיבים את דעתו של המאזין שאינו חש כאילו החזרה היא מונוטונית.

החזרה והשינוי היא אחד מסודותיו של שופין אולם בכך לא די. לדעתי יש להוסיף לכך כמה נושאים החורגים מן הטכניקה המוזיקלית ועוברים לעולם הרגשות – הפסיכולוגיה והתכנים או הדימויים הספרותיים.

אריה ורדי הפסנתרן הישראלי נזקק – בסרטה של עפרה ירושלמי – לפירושה המילולי ובעיקר לקונוטציות הנפשיות שמעוררת מילה פולנית אחת שהיא מפתח להבנתו של שופין:  “ז’אל” – שהיא משהו כמו “רחמים” “צער” “השתתפות בכאב”, “כניעה” “חולשה”  אך בה בעת גם התקוממות ומחאה כואבת נגד אלה.

מילים אלה הבאות מפיו של פסנתרן ידוע המתבטא כאן לא במושגים של “סולם מינורי” ולא “סולם מאז’ורי” ולא דן בעניני טכניקה של כתיבה מוזיקלית – הנהירות לו על בוריין – אלא דווקא הוא נזקק באותו קטע בסרטה של עפרה ירושלמי לתכנים “ספרותיים” ו”פסיכולוגיים” ותיאור של רגשות אנושיים, הבאים ועולים מן המוזיקה וכדבריו המוזיקה של שופין מבטאת ומתארת אותם.

נדמה לי כי חיבור זה בין התכנים הלא מוזיקליים, החיבור לעולם הרגשות ולביטוייו המילוליים והספרותיים, הם המסבירים לציבור הרחב טוב יותר את שופין. הוא מדבר אל הרבים כי הוא מדבר אל רגשותיהם, הוא פועל על מגוון עצום של רגשות אותם מפעילה המוזיקה שלו;

כן,  יש בה הרבה “ז’אל” הרבה כאב עצור, הרבה השתתפות בצער, הרבה מלנכוליה, וגעגוע וריחוף של געגועים ורצון להשיג מה שחסר ויחד עם זאת כאב וזעם ומחאה על אלה – ובשל המניפה הרחבה הזו של רגשות אנושיים הפועלים בנפשם של אנשים, רגשות שמילים לא תמיד מסוגלות להביע אותם בדקויותיהן, באים הצלילים וממלאים את החסר אולי המגושם והגס שבמילים…. את המוזיקה קשה לבטא או “לצייר” במילים, אך קושי זה חל גם על הרגשות, על גוני הגונים של הרגשות המפעמים בליבותינו והמילים צרות ועניות מהביען – ולכן המוזיקה באה למלא חסר זה.

ראוי לציין הערה חשובה שהעיר פרופ’ יעקב שביט אשר כפר מכל וכל ב”אנטישמיות של שופין” והתבסס על הטענה שאותם מכתבים המצוטטים מפיו, בהם מופיעים ביטויים אנטישמיים, הם מפוברקים, כי מופיעים בהם גם ביטויים פורנוגרפיים, ביטויים שלא תואמים את נוהגיו ושפתו של שופין.

פרופ’ תומר לב, ביקש בדבריו להביא את שופין להמונים – וברוח זו אירגן את הקונצרט על הדשא – שהצליח להביא אליו מאות צעירים שנעדרו משום מה מהסרט של עפרה ירושלמי שפתח את ארועי 200 שנה להולדת שופין ומהסיפוזיון  פרופ’ משה צימרמן ופרופ’ שולמית וולקוב ביקשו בסמפוזיון זה כי שופן ישאר אליטיסטי ולמתי מעט כראוי לו לטעמם.

להלן קטע מצולם [ במצלמה פשוטה ביותר – ועם הצופים / המאזינים הסליחה] לביצוע של ארבעה המזורקות אופוס 24 של שופין בביצועו של הפסנתרן הצעיר יובל גלעד.

אודה ולא אבוש, בחרתי להציגן בשל חיבתי הבולטת למזורקה הראשונה – [ מזורקה ברה מינור אופוס 24 מס’ 1 ] המושמעת ראשונה מבין הארבע.

אם מותר לי להביע את תגובתי לביצוע הייתי מעיר שלטעמי הפסנתרן מיהר קצת בקצב שבו ניגן אותה – וכך אבד במידה מסויימת ה”ז’אל” המצופה ממנה – הקיים בה בביצועים של פסנתרנים מנוסים יותר.

אביא דוגמה של פסנתרו צעיר כריסטיאן צימרמן – שמצליח לדעתי להעביר את תחושת ה”ז’אל” השופני המתבקש .

אך עתידו של הפסנתרן הצעיר יובל גלעד, עדיין לפניו וככל נגן צעיר ברוך כשרון גם הוא יעלה, יתבגר  ויצליח.